המסר שנתניהו צריך להשמיע בביקורו באירופה

בשבוע שבו נשיא ארה״ב דונלד טראמפ הציע לעולם לנתק את כבלי מדיניות העבר הכושלת ביחס למזרח התיכון, ולאמץ גישה חדשה לסכסוך הערבי-ישראלי המבוססת על הכרה במציאות – הוכיחה אירופה את חוסר יכולתה להתמודד עם ההווה, ואת הצורך האובססיבי שלה להיאחז בהיסטוריה כאמצעי לעיצוב העתיד.

בברלין, בירתו דה-פאקטו של האיחוד האירופי, נערך הכנס השנתי של ״פורום מדיניות החוץ״, שאותו יוזמת ומארגנת ״קרן קרבר״ בחסותו ובמימונו הנדיב של משרד החוץ הגרמני. ״קרן קרבר״ – על שם איש העסקים הגרמני המנוח קורט קרבר (שלפי הביוגרפיה שלו המופיעה באתר הקרן היה חבר המפלגה הנאצית, אם כי מטעמי אופורטוניזם ולא משום שהאמין באידאולוגיה הנאצית), היא אחת הקרנות הפרטיות שממשלת גרמניה מסתייעת בהן כדי לקדם את מעמדה של גרמניה ולצקת את היסודות למדיניות חוץ גרמנית פרו-אקטיבית ברחבי העולם.

השימוש בקרנות אלה אפשר לגרמניה, לדוגמה, לשמור על דו-שיח אינטנסיבי ביותר עם המשטר האיראני גם בשנות העימות הפתוח בינו ובין הקהילה הבינלאומית ולהזמין את בכירי המשטר לגרמניה. כל ביקורת על הגישה הזו נדחתה בטיעון שמדובר בפעילות של גופים פרטיים שאין לממשלת גרמניה שליטה עליהם, ואם נמצא שהפעילות הזו בוצעה במימון של ממשלת גרמניה הוסבר שמדובר בכספי ציבור, שחלוקתם מחויבת לפי החוק. 

״קרן קרבר״, כפי שמעיד שם הכנס השנתי שלה, יועדה על ידי הממשלה הגרמנית לפרוץ דרך בכל הקשור למדיניות החוץ הגרמנית, לבסס קשרים מדיניים ברחבי העולם (גם עם גורמים בעייתיים) ולהכין את דעת הקהל בגרמניה ומחוצה לה לשינוי הדרמטי: לא עוד מדיניות חוץ גרמנית פסיבית, תלויה בארה״ב, אלא מדיניות פעילה, יוזמת, מובילה ומנהיגה – באיחוד האירופי ומעבר לו.

"הדופק של ברלין"

הקושי העיקרי העומד בפני אימוץ מדיניות שכזו הוא הרתיעה הקיימת עדיין בקרב חלקים מסוימים של האוכלוסייה הגרמנית מגילוי אקטיביות במדיניות החוץ, לנוכח התוצאות ההרסניות שהיו לשני הניסיונות האחרונים של גרמניה לעצב את פני העולם: מלחמות העולם הראשונה והשנייה. כדי להגביר את התמיכה בשינוי הגישה הזה שברלין מאוד מעוניינת בו, עורכת ״קרן קרבר״ בשנים האחרונות סקר מקיף, ששם דגש על בחינת נכונותו של הציבור הגרמני לקבל מעורבות גרמנית רחבה יותר בעולם. ״הדופק של ברלין״ נקרא הסקר, המתפרסם ב״פורום מדיניות החוץ״ ושבאופן לא מפתיע ״מגלה״ מדי שנה תמיכה גדלה בקרב הגרמנים במעורבות משמעותית יותר של ארצם בזירה הבינלאומית. 

רוב הגרמנים אמנם מסתייגים עדיין ממעורבות שכזו, אך המגמה הזו הולכת ומשתנה. השנה רק 52% מהגרמנים סבורים שגרמניה לא צריכה להיות מעורבת יותר במשברים בינלאומיים, לעומת 43% שתומכים במעורבות שכזו. איך אמורה להיראות המעורבות הזו? 71% מהגרמנים אומרים שהיא צריכה להתמקד בשמירת ביטחונן של גרמניה ובעלות בריתה ובמאבק בטרור, 67% בהגנה על הסביבה ועל האקלים, 64% בהגנה של זכויות האדם ברחבי העולם, 54% בצמצום ההגירה הלא חוקית לגרמניה, 49% בשיפור תנאי החיים במדינות מתפתחות. היכן צריכה גרמניה להיות פעילה יותר בעתיד? שואל הסקר. 38% מהנשאלים השיבו: אפריקה, 23% במזרח אירופה וברוסיה, 17% בלבד במזרח התיכון כולו – ממרוקו ועד אפגניסטן. באיזה סכסוך מזרח-תיכוני צריכה גרמניה לפעול יותר כדי לקדם פתרון? הקשו הסוקרים. 46% ענו: במאבק נגד דאעש, 21% בעימות בסוריה, 15% בלבד בעימות בין ישראל לפלסטינים ו-6% בעימות בין סעודיה ואיראן. 

אם כן, בניגוד למדיניות החוץ הגרמנית, רוב הציבור הגרמני אינו מעוניין שארצו תהיה מעורבת במאמצים לקדם פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אך בניגוד למדיניות החוץ הגרמנית הרשמית והמוצהרת, רוב גדול יותר של הציבור הגרמני לא סבור שישראל היא בעלת ברית חשובה של ארצו. ליתר דיוק, ישראל כלל לא מופיעה בסקר ברשימת בעלות הברית החשובות ביותר של גרמניה, שבראשה ניצבות צרפת וארה״ב ובסופה פולין וטורקיה. 

חוסר רצונו של חלק מכריע מהציבור הגרמני להתערב בענייני המזה״ת וניסיונה המאוד לא מוצלח של הדיפלומטיה הגרמנית בקידום הסדרים והסכמים באזור זה של העולם, לא מונע מממשלת ברלין לדבוק בשאיפה להציל את המזה״ת מפני עצמו – בין היתר בגלל האינטרסים הכלכליים שיש לגרמניה שם. כרגע ממקדת גרמניה את מאמציה לא רק בשינוי המציאות הפוליטית בישראל, באמצעות תמיכה בארגונים ובגופים המתנגדים למדיניות הממשלה הנבחרת, אלא גם בסוריה. מעט מאוד ידוע על חלקה של גרמניה במאמצים הרבים להגיע לסיום מלחמת האזרחים העקובה מדם במדינה זו, בעיקר מאחר שכל המאמצים הללו לא השיגו כל התקדמות שהיא. ולא בכדי. 

ללא מומחים ישראלים

בקרב הדיפלומטיה הגרמנית השתרש הרעיון שהסדר למלחמה בסוריה ובעקבותיו לכל הסכסוכים במזרח התיכון צריך להיות מושתת על הסכם שלום שהושג באירופה לפני כ-370 שנה. מדובר ב״שלום וסטפליה״ שנחתם באוקטובר 1648, והביא לסיום את ״מלחמת שלושים השנים״ שהשתוללה במרכז אירופה בין קתולים ופרוטסטנטים וגרמה למספר קורבנות גבוה ביותר ולנזקים עצומים בעיקר בשטחי גרמניה של היום (האימפריה הרומית הקדושה של אז). ״שלום וסטפליה״ אפשר למדינות אירופה השונות להשתחרר מעולה של הכנסייה הקתולית ושל האימפריה הרומית הקדושה ולבחור באופן עצמאי בדתן, וכן העניק עצמאות ל״ארצות השפלה״ (הולנד) הפרוטסטנטיות ולשווייץ הקלוויניסטית.

המניע להפיכת ״שלום וסטפליה״ למקור השראה בעיני הממסד הגרמני לפתרון סכסוכי המזה״ת הוא העובדה שההסכם ההיסטורי הביא להפסקת אש בין שתי הדתות היריבות על אדמתה של אירופה: הקתוליות והפרוטסטנטיות. על פי הראייה הפשטנית של מעצבי מדיניות החוץ הגרמנית, הבעיות במזה״ת מצטמצמות למאבק על הגמוניה בין שיעים לסונים. היהודים לא קיימים במשוואה הגרמנית, אולי בשל מספרם הנמוך ואולי מאחר שיהודים לא חשובים למדיניות החוץ הגרמנית – כל עוד לא מדובר בהנצחת יהודים מתים. 

יחד עם מומחים מאוניברסיטת קיימברידג׳ ומרחבי המזה״ת (בהיעדרם של מומחים ישראלים, כמובן) ערכה ״קרן קרבר״ שורת דיונים אקדמיים שנועדה לקדם את התפיסה ש״שלום וסטפליה״ הוא הדגם הרצוי להסדר בעיות המזה״ת. הדיונים הולידו מסמכים, והגישה המהפכנית הזו הוצגה לציבור הרחב ב״פורום מדיניות החוץ״ בשבוע שעבר. בלטה העובדה שכאשר הגרמנים ומומחיהם חושבים על הסדר למזה״ת הם לוקחים בחשבון את האינטרסים של ״המעצמות האזוריות״ – איראן, סעודיה, טורקיה ומצרים. ישראל כלל אינה מוזכרת, כאילו כבר נעלמה ממפת המזה״ת, גם כשמדובר במלחמת האזרחים הסורית המתנהלת לפתחה ועל גבולה. הממסד הגרמני פשוט מתעלם מקיומה של מדינת ישראל ומהאינטרסים שלה. ואם ניקח בחשבון את ההשפעה העצומה שיש לגרמניה על קביעת מדיניות החוץ הכלל-אירופית, ניתן להבין את גישת האיחוד האירופי לישראל.

להיכן בדיוק אמורה ״פנטזית וסטפליה״ הגרמנית והאירופית להוליך את המזה״ת? ״שלום וסטפליה״ הביא להיחלשותה של ״האימפריה הרומית הקדושה״, הקתולית, ובסופו של דבר להתפוררותה. האם מדובר בעיצוב מחדש של הגבולות המדיניים של המזה״ת, קרי גבולות סייקס-פיקו, על בסיס השתייכות דתית – בסוריה, בעיראק ובמקומות אחרים? האם הנכונות הזו לייצר מבנה מדיני חדש של המזה״ת כוללת גם את ישראל, ירדן ו״פלסטין״, או שמא היעדרה של ישראל מתפיסת המזה״ת הרחבה של גרמניה ואירופה הוא חלק מהעיצוב העתידי הזה? 

שתי מעצמות חיצוניות ערבו ליישומו של ״שלום וסטפליה״ – שוודיה הפרוטסטנטית (שאכן הייתה פעם מעצמה, לתקופה שלא ארכה יותר מדי זמן) וצרפת הקתולית. מי הן המעצמות החיצוניות שאמורות לערוב להסדר מזרח תיכוני שכזה? איראן, שכנציגת השיעים הנלחמים על שוויון זכויות בעולם הסוני, נתפסת אולי בעיני הגרמנים כמקבילה לשוודיה הפרוטסטנטית של המאה ה-17? מי תהיה המקבילה הסונית של איראן? סעודיה או טורקיה? מה יהיה על הלא מוסלמים במזה״ת? ובכלל, מדוע הסדר היסטורי ששרד 150 שנה בלבד, לא פתר באופן יסודי ועמוק את בעיותיה של אירופה ולא מנע מלחמות נוראות עתידיות, אמור לשמש דגם לפתרון בעיות המזה״ת?

במקום לשחזר את ההיסטוריה, גרמניה ואירופה צריכות להפיק לקחים מהעבר כדי למנוע חזרה על אותן טעויות. ההתעקשות של גרמניה ואירופה לדבוק במדיניות עבר בכל הנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי, וסירובן להיפתח לאופקי חשיבה אחרים, הופכת אותן ללא רלוונטיות. מה גם שהבעיות העצומות עמן מתמודד כיום האיחוד האירופי אינן מעניקות לו מעמד כלשהו לסייע לפתרון בעיות וסכסוכים באזורים אחרים.

את המסר הזה, בלשון דיפלומטית ראויה, יש לקוות שראש הממשלה נתניהו יעביר לאירופים במהלך ביקורו החשוב השבוע במוסדות האיחוד האירופי בבריסל.