מענק של מיליוני שקלים לנגב טקסטיל העומד על סף סגירה הוא צעד לא צודק ולא חכם.
ההחלטה של מדינת ישראל להעביר מענק של 3 מיליון שקלים למפעל נגב טקסטיל היא בדיחה על חשבונו של משלם המסים הישראלי. מנכ"ל המפעל שלא הצליח לשכנע בנחיצות מוצריו ו\או לזכות להלוואה או השקעה מגוף עסקי בחר להשיג מימון המון באמצעות ליבוי סערה תקשורתית. זה עבד: במקום להתעסק בקביעת כללים מנחים לקהילה של שבעה מיליון איש, התעסקו למשך כמה ימים יקרים מחוקקי הכנסת בגורלו של עסק אחד המעסיק חמישים איש וזכה לטיפול אישי, צמוד, יוקרתי ומפלה. זה לא רק מטופש, זה גם מסוכן. (כתב רותם סלע)
תמימות קדושה
מדינת ישראל יכולה להיות מדינה המאפשרת לאזרחיהם ליצור חברה חופשית מחלומותיהם ומבחירותיהם או כזו המכתיבה להם מציאות. בחברה חופשית בה מתקיימת בחירה חופשית של מוצרים ושירותיים הצרכן הוא הריבון. רצונותיו, סדרי עדיפויותיו וקפריזיותיו מכתיבות את את עלייתם, ונפילתם, התנפחותם והתכווצותם של עסקים המושפעים מהביקוש לפתרונותיהם. סדר יומו ועומק כיסו של הצרכן הישראלי הובילו לכך שבשנת 2012 לבדה נסגרו בישראל 41,500 עסקים שהיו רוצים ולא הצליחו להיות אטרקטיביים יותר. הרוב המוחלט של העסקים הללו ושל עשרות אלפי העסקים שיסגרו ב-2013 לא קיבלו יחס מפלה מהשלטונות. הם נאלצו לשלם מיסים, להיכנע לתכתיבים בירוקרטיים ורגולטוריים ובסופו של דבר להיסגר ולשלוח את עובדיהם לחפש את מזלם ומטה לחמם במקום אחר.
האלטרנטיבה לחברה חופשית היא חברה מתוכננת. בעולם שלפני נפילת חומת ברלין ב-1989 השתייכו מיליוני בעלי דעה בארצות המערב למסדר התמימים שהאמין ביכולתו של מתכנן נאור ליצור גן עדן עלי אדמות. אידיוטים שימושיים אלו הקריאו לעצמם ולאחרים אגדות צמר גפן מתוק ועננים מדפי הפראבדה, והאמינו שידם הלא נעלמה של סטלין, ברז'נייב או מאו דזה טונג. למעשה ריכוזם של כוחות אדירים בידיהם של מעטים היה לא צודק ולא חכם. ריצת האמוק של תושבי מזרח ברלין למערבה הבהירה מה האנשים שחיו תחת משטר כזה חושבים על שליטיהם הנאורים בעייני עצמם ומעריציהם במערב. המשק המתוכנן, אמרו בני מזרח אירופה, אינו עובד. מדובר בחלום רק במובן של חלום בלהות.
ובינתיים בישראל
ישראל שייכת והשתייכה, כביכול, למסדר מדינות החוק החופשיות. כל אזרח ישראלי יכול להקים עסק ולייחל להצלחה אותה הוא ישיג על־ידי מתן מענה לצרכיו של קהל קונים גדול ככל האפשר. אבל רק כביכול. למעשה נדרש כל בית עסק לממן מיומו הראשון שורה ארוכה של עסקים, גופים וטיפוסים הזוכים מן ההפקר: בזכות החלטה שרירותית של ועדה או של נבחר ציבור הם מוגנים מפני הקפריזות, הצרכים והרצונות של אחיהם האזרחיים, ונהנים מגן עדן מוגן של משק מתוכנן, החי כטפיל על חשבון אלו הנעולים מחוץ לגן.
הקריאה להעביר 3 מיליון שקלים מכיסו של משרד הכלכלה (כלומר, משלם המסים הישראלי) לכיסו של מפעל נגב טקסטיל, המעסיק 50 עובדים, פירושה תמיכה בגובה 60,000 שקל בכל עובד ועובד. על הנייר, זה נשמע נפלא. תומכים ועוזרים לעובדים עשוקים. במציאות, מדובר בחוסר צדק חברתי קיצוני. זהו חוסר צדק פעם אחת, שכן הציבור הישראלי, שלא היה מוכן לרכוש את מוצרי המפעל במחיר הנדרש, יצטרך לשלם את ההפרש באמצעות מיסוי. בפעם השנייה מדובר בחוסר צדק משווע, שכן לבד מעובדי נגב טקסטיל (העשוקים והנדכאים, כמובן) יש עוד כחצי מיליון בתי עסק בישראל, שרובם המוחלט לא יזכו לתמיכה נדיבה כזו. הם יאלצו להיפתח, להתפתח, להיאבק, לפרוח או להיסגר במציאות בה מהכיס שלהם יוצא כביש חד־סטרי לכיסו של האח הגדול.
הפוליטיקאים שבישלו את הדייסה הזאת הם בבוקר שאחרי לא רחמנים בני רחמנים, אמפתטיים ורגישים לכאב הזולת אלא אווילים במקרה הטוב ומרושעים במקרה הרע. מפעל נגב טקסטיל צריך להיסגר כיוון שאין לו זכות קיום. התמיכה שהם סידרו לנגב טקסטיל היא לא פיתרון אלא צעד נוסף בדרך להפיכתה של ישראל לרפובליקת בננות שבה חוק אחד למקורבים ואחר לשאר האזרחים; שבה הציבור משלם את חשבון הנדיבות של פוליטיקאים שרוצים לזכות ביחסי ציבור במקום לפעול להפיכת ישראל למדינה שתפקידה אינו לשמן קבוצות מיוחסות של עובדים וועדים אלא להבטיח חירות מקסימאלית ושוויון בפני החוק.
חבל שעל בזבוזים כאלו אין עתירות לבג"ץ. לא נראה לי שתשלום כזה למפעל שאינו מייצא ומעסיק כמות קטנה כלכך של עובדים היא פעולה סבירה.
עתירה כזאת מן הסתם לא תוגש כיוון שאף אחד לא רוצה להיות האיש הרע שמתקמצן בחלוקת הקופה הציבורית.
״כשהאזרח הוא הריבון יש ל…״ ואז הכתבה נקטעת. השלימו בבקשה.
תוקן, תודה רבה.
המאמר לא ערוך מספיק. חסרה לי גם ההתייחסות לטענת המפעל שבעוד שנה וחצי הוא יהיה רווחי עקב הנחת צינור גז טבעי שיוריד לו את עלויות התפעול. אם אפשר לעזור לעסק לשרוד שנה-שנתיים ובתמורה לגבות ממנו מיסים כשיהפוך לרווחי זו יכולה להיות עסקה לא רעה למדינה. אשמח אם תתייחס לנקודה הזו, בעיקר כי עניין הנחת הצינור הוא סיפור של בירוקרטיה ממשלתית עליה משלם המפעל בעלייה בעלויות התפעול. כמובן שאם זו אגדה והמפעל לא יהפוך לרווחי צריך לסגור לו את הברז. עוד נקודה שחסרה לי לא רק כאן אלא בכל ההתייחסות התקשורתית למפעל הזה היא המספרים. בכל מקום ראיתי כמה מועסקים יפוטרו. לא ראיתי כמה המפעל מייצר, כמה הוא מוכר, כמה הוא מכניס וכמה הוא מוציא. על מה בכלל מדובר?
אני חושב שאתה מבלבל עם פנציה (מפעל זכוכית) שזקוק לצינור גז ע"מ להיות רווחי
זה לא רלוונטי למפעל טכסטיל
למה אין אף כלכלן הגיוני בפריים טיים?
האם אין חשיבות להחזקת מפעלים בפריפריה? עדיף שאתם עובדים יהיו ללא עבודה ויקבלו קבצאות מהמדינה?
האם העדיף שהפריפריה תתרוקן בגלל מחסור במקומות עבודה?
ומה לגבי המדינה, התעשייה בישראל (וגם במערב) לא מצליחה להתמודד עם המחירים הזולים של המוצרים מהמזרח. (מרכיב מרכזי, זה נושא השכר ותנאי השכר של העובדים במערב- וטוב יש תנאי שכר סבירים). ארה"ב לא מצליחה להתאושש מהמשבר כי אין אצלה תעשייה, אין ייצור. בעוד ארהב" ואירופה הבינו את זה , בישראל עוד מתקשים להבין שמדינה ללא תעשייה יצרנית , לו -טק לא תוכל להתקיים. אם כל הכבוד להיי טק ולבורסה, צריך גם תעשייה וגם חקלאות.