על השום והשמיר: מי צריך את משרד החקלאות

ההתנפלות ההמונית בשבוע שעבר על כוסות הקפה שהציעה הרשת החדשה 'קופיקס', חשפה את הלחץ הכלכלי הכבד שנתונים לו אזרחי ישראל בשל יוקר המחיה • לפי דו"ח חדש של ה-OECD, בעוד שבארצות-הברית מוציאים האזרחים כ-6% בלבד מהכנסתם על מוצרי מזון, הישראלי הממוצע נאלץ להוציא למחייתו לא פחות מ-16% מהכנסתו • ככה זה כשמשרד החקלאות נוצר כדי לשרת את החקלאים, במקום את אזרחי ישראל. לעת עתה, מסתמן ששר החקלאות שמיר לא ישנה את המדיניות     

תייר אמריקני שהיה מגיע לרחוב אבן-גבירול בתל-אביב בשבוע שעבר, היה נתקל בתופעה משונה. תור של עשרות קונים, הממתינים לא לאחד מהחידושים הטכנולוגיים האחרונים, אלא לכוס קפה בחמישה שקלים. מה שהיה מתמיה אותו אף יותר, אולי פרט לדרכם המיוחדת של ישראלים לעמוד בתור, הוא שהמחיר שעורר את ההתרגשות רבה נחשב לסטנדרטי, ואף מעט יקר מהמחיר המקביל בארה"ב. הישראלים, הפותחים את יומם עם קפה במחיר מופקע, גם ממשיכים אותו עם שאר מוצרי מזון ומשקאות הגבוהים בעשרות אחוזים מהמקובל בשאר מדינות העולם.

אזרח ישראלי ממוצע מוציא אחוז ניכר מהכנסתו על מוצרי מזון, בגלל המחירים הגבוהים: בהשוואה ל6.1% בלבד (2,087$ לשנה, לאדם) שמוציא האמריקני על מזון, ל-11.4% שמוציא הגרמני (2,425$),  ול-13.4% שנוהג להוציא הספרדי (2,365$), הרי שהישראלי מוציא הרבה יותר: כ-16% מהכנסתו (2,869$) — מה שהופך את מחירי המזון לבעלי משקל גבוה במיוחד ביוקר המחיה הכללי בארץ (ההוצאה השלישית בגודלה אחרי דיור ותחבורה). מכיוון שההוצאה על מזון נשארת קבועה יחסית (מסיבות ביולוגיות מובנות), הצרכן הישראלי נאלץ לספוג את עלות המחירים הגבוהים במלואם ולסיים את החודש עני יותר.

בזעת אפך תאכל לחם

דו"ח ה-OECD  שפורסם בחג הסוכות, הסוקר את מצב החקלאות בארץ, מצביע בהחלטיות על הסיבה העיקרית ליוקר מחירי המזון: ההגנה המעוותת, כך לפי לשון הדו"ח, שמעניקה המדינה לחקלאים מפני תחרות מחו"ל. האמצעי שבו משתמשת המדינה לבלימת יבוא המזון הזול מהניכר, לשם ההגנה על חקלאי ארצנו, הוא קביעת מכסים גבוהים במיוחד על יבוא תוצרת חקלאית:

"התמיכה החקלאית… עדיין מורכבת ברובה מאמצעים המעוותים את הייצור ואת המסחר. זה בעיקר משתקף בהגנה מכסית גבוהה על תוצרת חקלאית, השומרת את המחירים המקומיים מעל למחירים הבינלאומיים

 גורם נוסף ליוקר מחירי המזון שמציין הדו"ח, הוא קביעת מכסות יצור לחקלאים – המגבילות את הכמות המיוצרת ושומרות על רמת מחירים גבוהה. הפעם, כדי להגן על החקלאים הנוכחיים גם מפני כניסת מתחרים חדשים מתוך גבולות הארץ. כלי נוסף במאבקה של המדינה כנגד הסחר החופשי, הוא קביעת "מחירי מטרה": מחירים תחת פיקוח ממשלתי, שנועדו לשמור על רמה גבוהה ובכך להבטיח לחקלאים רווחים. עם זאת, כאשר מדובר במוצרי מזון בסיסיים, עולה במקביל הצורך להשאיר את המזון בהישג ידם של הרעבים, ולכן המחירים – שהוגבהו מלאכותית על-ידי המכסות והמכסים – נתמכים פתאום על-ידי סובסידיות לצרכן (תשלום ההפרש בין המחיר שמקבל היצרן למחיר לצרכן), שיוצאות מכיסי משלמי המסים.

וכאילו לא די בכך, החקלאים זוכים להעברות נוספות דרך תקציב משרד החקלאות, הכוללות תשלומים ישירים לחקלאים בגליל, סבסוד המים והקרקע, מענקי הון, מענקי מחקר, השתתפות בעלויות הביטוח המכסה נזקים חקלאיים ועוד שלל סעיפים שונים ומשונים, שנבראו כדי לשרת את הלובי החקלאי. בסיכום הכללי, מציין הדו"ח, לחקלאים מועברים 2.85 מיליארד ₪ מכיסי הצרכנים באמצעות ההגנות מתחרות זרה, ועוד כ-1.6 מיליארד ₪ באמצעות העברות מכספי המסים. למחאת יוקר המחיה היה אפוא בהחלט על מה להתבסס.

המחאה שלא היתה

מה שקרה מאז מחאת יוקר המחיה, היה יכול לשמש כשיעור בפוליטיקה מזרח-תיכונית. ועדת טרכטנברג, שהוקמה כדי לתת מענה לזעקות העולות משדרות רוטשילד בתל-אביב, ישבה והגיעה למסקנה שכל בעל הגיון בריא היה מגיע אליה: יש להפחית את המכסים. ואולם, מאחר שנסתרות דרכי חכמי הכלכלה שלנו, הוועדה לא הכניסה את התובנה להמלצותיה, בתירוץ אווילי במיוחד. משם, לקחה ועדת טרכטנברג את הטיפול בנושא ומסרה אותו לוועדת קדמי, קדמי מסר לממשלה, הממשלה מסרה לחוק ההסדרים, אדלשטיין נטל מחוק ההסדרים ומסר לחקיקה פרטית בכנסת, והכנסת עדיין לא החליטה לאיזו ועדה למסור את הדיון.

כמעט בכל שלב בתהליך הלך והתקצץ הקיצוץ במכסים, כתוצאה מלחצים של הלובי החקלאי ושל עסקנים פוליטיים, והוא צפוי לשוב ולהתקצץ עוד בוועדות הכנסת שאליהן יימסר הדיון. בינתיים, הזעקות מרחוב רוטשילד גוועו ונעשו לקול ענות חלושה, והעניין ירד מכותרות העיתונים ונשכח. נשכח, אך לא נעלם: מחירי המזון ימשיכו להכביד על כיס הצרכנים, והכספים המועברים לחקלאים ימשיכו להיות לנטל על משלמי המסים, בחסות משרד החקלאות והשר הממונה.

אלופם של החקלאים

גם עמדת שרי החקלאות אינה מסבירה פנים לצרכן הישראלי. מי שצפה, למשל, בכתבת צבע שהוכנה על-ידי ערוץ 2 בחג השבועות, על שר החקלאות הנוכחי יאיר שמיר, היה יכול להבין בקלות מבין קטעי הארכיון של שמיר, את מי מעמיד השר על ראש שמחתו: יטרח לשווא מי שיחפש התייחסות לצרכן או למשלם המסים הישראלי. עבור השר, אזרחי ישראל שאינם עוסקים בחקלאות (97% מהאוכלוסיה), אינם על כלל סדר היום. בניגוד לאחרונים, החקלאים דווקא כן.

אך למרות ששמיר מעדיף לכרסם גזר בנוכחות המצלמה מלטפל ביוקר המחיה, קשה להאשים אותו בכך שאזרחי ישראל לא באג'נדה שלו. הרי זוהי לא כוונת המשורר. משרד החקלאות קיים בעיקר כדי להגן על החקלאים מתחרות מהארץ או מחו"ל, להזרים להם כספים ממשלם המסים, ולשמר את הרווחים העודפים שהם משיגים בעזרת זרועה הארוכה של ממשלת ישראל. שרי החקלאות לדורותיהם משתמשים במשרד כדי להיטיב עם קבוצת לחץ מאורגנת היטב (80% מהחקלאות בישראל מאורגנת בקיבוצים ובמושבים), וזו גומלת להם בקלפי. נראה כי יאיר שמיר, הממצב את עצמו כפנסיונר חביב, אינו מתכוון לחרוג מן המסורת המיניסטריאלית ולטלטל את הענף שעליו הוא יושב. המחירים והמסים, כך נראה, ימשיכו להישאר גבוהים. לא כדאי לשבור חסכונות.

משרד החקלאות אינו אלא אחד ממשרדי ממשלה רבים, שכל תכליתם הוא לשמש כמסחטת כספים ציבורית עבור המקושרים פוליטית, המעוניינים בעשיית רווחים על חשבון הציבור, וכמקור לעוצמה פוליטית עבור נבחרי ציבור זוטרים, המעוניינים בכבוד ובשררה. כשם ששר התעשייה משמש כמגן התעשיינים, ושרת התרבות כפטרוניתם של האמנים והיוצרים, שר החקלאות הוא אלופם של החקלאים. ידוע כי במשרדים הממשלתיים, נהוג שהפקידים הבכירים המסיימים את כהונתם, צונחים הישר אל משרה מרופדת בצד השני של המתרס הפוליטי, ומשמשים כסימן לבאים אחריהם. הם מצדם לא עושים בעיות לקבוצת הלחץ, כדי לקבל את התפקיד הנכסף לאחר הפרישה, והלובי של קבוצת הלחץ התורנית שומר בתמורה על שקט תעשייתי, ומספק תמיכה שקטה אך איתנה למשענת כיסאו של השר המכהן.

האמנם עוד נלך בשדות?

ולסיום, יש החוששים שבהעדר תמיכה לחקלאים, תעלם החקלאות מחיינו ואיתה השדות המוריקים שנתברכה בהם ארצנו. אך מעבר להיבט המוסרי הנוגע להרעבתם של אזרחים משיקולים אסתטיים, שימור התמיכה הממשלתית רק תזיק לחקלאות בטווח הארוך. התמיכה הממשלתית עשויה למנוע מהחקלאים מלבצע את ההתאמות הנדרשות לתחרות בשוק הבינלאומי, ולטשטש את ההבדל בין חקלאים כושלים למוצלחים. כתוצאה מפיתוח תלות בהגנה ממשלתית, יש סכנה כי החקלאים יהפכו, כפי שניסח זאת פרדריך האייק, ל"אנשים משונים הנשמרים כדי לאייש את הנוף… שמחייתם תלויה לצמיתות בהכרעות פוליטיות". אם וכאשר נבואה זו תתממש, נוכל להגיד בבטחה כי החקלאות היא מקצוע שאבד עליו הקלח.