האם הורדת מסים לעשירים מזיקה לכלכלה? התשובה היא לא רבתי: הצמיחה גדלה, האבטלה יורדת, ואפילו קופת המדינה מתמלאת.
שלוש פעמים הורידו נשיאי ארצות-הברית את המס על העשירים באופן דרסטי, ובכל פעם התוצאות לא אכזבו: צמיחה כלכלית מהירה, אבטלה נמוכה במיוחד, וגם, זרימת כסף לקופת המדינה • אבל, את שר האוצר לפיד ההיסטוריה הכלכלית של המערב כנראה לא מרשימה. אחרת לא ברור מדוע הוא בחר להתנגח בעשירים בכנס של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ולאיים עליהם בהעלאות מסים חדשות
אחרי שהוכיח את שליטתו ברזי הכלכלה הישראלית, התפנה שר האוצר לפיד לשטוח את תכניתו הכלכלית ב'כנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה' של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ביום חמישי שעבר. "התכנית", הסביר לפיד, "תעמוד על ארבע רגליים": רישות הארץ בסיבים אופטיים, כסף נוסף לאוניברסיטאות, שילוב הערבים והחרדים בתעסוקה ועידוד השקעות במשק. אך עוד לפני שהתקין את רגלי השולחן הכלכלי, החליט לפיד לחלוק את תובנותיו על שיעור המס הראוי בכלכלה:
הגיע הזמן שנודה ש'כלכלת החלחול' – הרעיון הרייגניסטי משנות ה-80 שאומר שלפיו צריך לתת לעשירים להרוויח בלי הגבלות, ואז הכסף יחלחל גם לעניים, פשוט לא עובד. זה נכשל בארה"ב, זה נכשל בריטניה, זה נכשל בישראל. הכסף לא צריך להיות למעלה. הכסף מגיע למעלה ונשאר למעלה. אנחנו צריכים להשקיע במעמד הביניים באמצע הטבלה, משום שהוא לא מוציא את הכסף הזה ושם טרופיאו באקפולקו. משם הוא ירד למטה. אנחנו צריכים שמעמד הביניים ירוויח יותר כסף, כי הוא מוציא אותו ביקנעם, קריית גת ואצל אנשים אחרים ממעמד הביניים…
לפי השר לפיד, מדיניות המיסוי נכשלה; בארה"ב, בבריטניה ובישראל. אולם, האם צודק השר? האם מדיניות המס הנמוך על העשירים התבררה ככישלון? לשם כך צריך לחזור מעט בזמן, אל הורדות המיסוי הגדולות שהתרחשו במהלך המאה ה-20.
ארה"ב ובריטניה: הדרך להגדלת ההכנסות עוברת במס נמוך
ארה"ב ידעה שלוש הורדות מסים גדולות בהיסטוריה המודרנית שלה. בשנות ה-20 תחת הנהגתם של הרפובליקנים הארדינג וקולידג'; בשנות ה-60 על-ידי הדמוקרט קנדי; ובשנות ה-80 על-ידי הרפובליקנים רונלד רייגן וגורג' בוש (האב). בכל אחת מהתקופות הורידו הנשיאים האמריקנים את שיעורי המס המרביים – כלומר, קיצצו מסים לעשירים, וברוב המקרים תוך השענות על תמיכה ציבורית רחבה.
קיצוץ המסים הראשון התרחש על רקע סופה של מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהנשיא וודרו וילסון העלה בחדות את המיסוי על בעלי ההכנסות הגבוהות, על מנת לממן את המלחמה. בשנת 1921 ,שלוש שנים לאחר שהמלחמה נגמרה, הועלה המס על המרוויחים מעל 100,0000$ בשנה (סכום עתק באותם ימים) ל-73%. כתוצאה מהמהלך, ירד מספר המדווחים על הכנסה של 300,000$, ממעל חמשת אלפים ב-1916 למתחת ל-300 באותה שנה (!) ; הסכום הכולל של ההכנסה המדווחת התכווץ בארבע חמישיות. באותם ימים, הממשלה הפדרלית הכניסה לכיסה כ-700 מיליון דולר, ש-30% מהם הגיעו מאנשים שהרוויחו מעל למאה אלף דולר.
לאחר 1929, כאשר הורדו שעורי המס בחדות ל-24%, על-ידי הארדינג וקולידג', גדל הסכום שאותו אספה הממשלה למעל מיליארד דולר, כאשר 65% הגיעו מהמרווhחים מעל 100,000$ בשנה.
את האנומליה של גידול הכנסות הממשלה דווקא כאשר המסים ירדו, ושל קיטון ההכנסות כאשר המיסים עלו, הסביר הכלכלן תומס סואל בספרו 'תאוריית החלחול וקיצוץ מיסים לעשירים'. לפי סואל, עם הכבדת נטל המסים, השתלם לעשירים להשקיע את כספם בערוצים הפטורים ממס, כמו אגרות חוב ממשלתיות שהיו זמינות באותה תקופה, כדי לחסוך את תשלום המס. לעומת זאת, כאשר המסים ירדו, לבעלי ההכנסה הגבוהה שוב היה משתלם להשקיע את כספם בעסקים ובמניות, המניבים רווח גבוה יותר מאגרות החוב הממשלתיות הפטורות ממס.
השקעת ההון מחדש במניות ובעסקים—הון שעד עתה עמד כאבן שאין לה הופכין בשנות המיסוי הגבוה—שימשה כגורם נוסף לגידול בהכנסות הממשלה; הפעילות הכלכלית החלה להתאושש כתוצאה מההשקעות החדשות בעסקים, דבר שהגביר בתורו את הצמיחה והעשיר את קופת המדינה. ב"שנות העשרים הסוערות", לאחר הורדת המסים, עמדה האבטלה על אחוזים בודדים, הכלכלה גדלה בכ-60%, ואמריקה עברה את תקופת הצמיחה הכלכלית הגדולה ביותר בתולדות האנושות. המצאות טכנולוגיות חדישות כמו המכונית, הטלפון, הקולנוע והרדיו נכנסו לייצור המוני, שטפו את השוק ושינו את פני העולם.
קיצוץ המסים השני בהיסטוריה האמריקנית התרחש בשנות השישים, לאחר שהנשיא קנדי הוריד את המס השולי מ-90% ל-73%. גם כאן, התוצאה הייתה הגדלת הכנסות הממשל הפדרלי. הכנסות הממשלה ממיסוי אנשים המרוויחים מעל לחמישים אלף דולר, גדלו לאחר הקיצוץ ב-57%, וחלקם היחסי בהכנסות המדינה עלה אף הוא בהתאם. קנדי, שאמרתו המפורסמת היא ש"גאות מרימה את כל הסירות", הבין, בניגוד לפוליטיקאים שבאו אחריו, שהכלכלה היא לא משחק סכום אפס:
קיצוץ במסים משמעו הכנסה גבוהה יותר למשפחה, לרווחי העסק, ותקציב פדרלי מאוזן. לכל משלם מסים יישאר יותר כסף לרכישת מכונית חדשה, בית חדש, ומוצרים … איש העסקים יוכל לשמור אחוז יותר גבוה מרווחיו, ולהעמיד אותם לטובת שיפור או הרחבת העסק שלו … והממשלה בסופו של דבר תגדיל את הכנסותיה. וכך אכן היה.
בשנות השמונים, התרחשו הורדות המסים המושמצות של מרגרט ת'אצר באנגליה, ושל הנשיא רונלד רייגן בארה"ב. באנגליה, הקפיצה הורדת המסים (יחד עם שורה של הפרטות) את התל"ג ב-23%, ריסנה את האינפלציה, והגדילה את המאזן הממשלתי. כל זאת מלבד הגדלת הכנסות המדינה. בארה"ב, מדיניותו של רייגן הביאה לתקופת הצמיחה המשמעותית ביותר בהיסטוריה של ארה"ב לאחר שנות העשרים. האינפלציה ירדה מ-13% ל-4%, ואיתה גם האבטלה.
לפידונומיקס: זה לא יעבוד אם תמסה את זה
מניסיון העבר נראה כי להון יש תכונה מופלאה: הוא נוטה להיעלם כאשר המדינה מנסה לשים עליו את ידיה, והוא נוטה לצוץ חזרה כאשר הממשלה מרסנת את גרגרנותה ומסתפקת בנתח צנוע יותר ממנו. גם בישראל, כאשר נתניהו כשר האוצר הוריד את המיסוי – הכנסות המדינה גדלו, שיעורי האבטלה ירדו, והצמיחה חזרה להניע את גלגלי המשק (להורדת המסים שביצע נתניהו היה חלק חשוב בכניסתה של ישראל למשבר הכלכלי העולמי עם חוב נמוך).
חוקי הכלכלה, מסתבר, פועלים על ישראל באותו אופן שהם פועלים על הגויים: כאשר המיסוי נמוך, פחות משתלם להסתיר אותו בחשבונות בנק שווייצריים או ברכישת נכסים באקפולקו, ועדיף להשקיעו שוב במשק כדי שיניב רווחים, שמהם גם המדינה מרוויחה. למעשה, המשק מרוויח פעמיים בהורדת מיסוי: יותר כסף נשאר בידיים פרטיות ומעשיר את האזרחים, ויותר כסף מושקע בפעילות כלכלית יצרנית שמחוללת צמיחה. וכן, הכסף גם זורם לקופת המדינה ביתר שאת.
תכונה זו של הכסף, מטעה את השר לפיד לחשוב שבעקבות הורדת המסים בתקופת נתניהו, העשירים נטלו לעצמם את כל הצמיחה. אך הסיבתיות היא הפוכה: הורדת המסים גרמה לכסף שנשאר בידיים פרטיות לחולל את הצמיחה, ורק כך לעלות על המכ"ם הממשלתי. לאור הניסיון ההיסטורי, לא ברור איך לפיד מתכוון לעודד השקעות הון; נראה שהוא בעט ברגל עידוד ההשקעות בטרם חיבר אותה למקומה.
לחלחול יש גבול
האמת היא, שתאוריית החלחול אינה אלא פיקציה מוחלטת. לא רק מפני שלא קיימת תאוריה כלכלית כזו, אלא גם מפני שהכסף לא "מחלחל מטה"; המציאות פשוטה וטובה בהרבה. בעל ההון הרי חייב לשכור עובדים למפעל שלו, ולהתחיל לשלם להם עוד לפני שפירות עבודתם נמכרו ונשאו רווח. קודם באה ההשקעה, בין השאר במשכורות העובדים, ורק אחר כך באים הרווחים לבעל ההון. אם כן, העובדים משתכרים עוד לפני שהרווח "חלחל מטה" אליהם על-ידי רווחי העסק. לפיד במקרה זה, לא תוקף תאוריה כלכלית אמתית אלא דחליל שהוא בנה לעצמו.
כך או כך, בניגוד לרושם שעשוי להתקבל ממאמר זה, הפחתות המסים אינן טובות מכיוון שהן ממלאות את קופת המדינה, אלא מפני שהן מצמצמות אותה. הודות לשיעורי מס נמוכים יש פחות כסף בידי הממשלה ויותר בכיסי המגזר הפרטי. כך מופנים המשאבים ממה שהפוליטיקאים חושבים שהאזרחים צריכים, למה שהאזרחים באמת צריכים. לא צריך סקירה היסטורית ארוכה כדי להיווכח שהשניים לא תמיד חופפים.
כמו רבים לפניו, שר האוצר הוא שודד עלוב שרוצה חלק גדול ככל האפשר מכספי האנשים העובדים. הוא מנסה לרתום לעגלתו את בני מעמד הביניים כדי לשדוד יחד מהעשירים. אבל, לצערו, הוא יגלה מהר מאוד שהעשירים אינם סתם עשירים. הם עשירים כי יש להם את התכונות הנדרשות כדי להרויח כסף ולהתחמק משודדים. שר האוצר יצטרך על כן לשדוד ממעמד הביניים, ובכך יסתיים הסיבוב הקצר שלו בפוליטיקה. כדאי לקרוא בהקשר זה את משל יותם, בשופטים פרק ט'.
אפשר להביא גרף מקביל ממאמרים של פיקטי וסאייז, שמראים איך הורדת המיסים בשנות השמונים העיפה לשמיים את החלק של המאון העליון והאלפיון העליון ברווחים, בעוד החלק של כל השאר די דרך במקום. אולי לזה הוא מתכוון בלומר שהקלות מיסוי לעשירים לא תמיד עובדות. אפילו קרנית פלוג אמרה שפירות הצמיחה לא מתחלקים באופן הגיוני. אחוזי צמיחה זה מאוד יפה, אבל אם את רוב הצמיחה מקבלים המאון העליון אז מה עשינו בזה
לפי המתואר בכתבה גם הכנסות המדינה עלו, כך שזה כן מגיע לאזרחים בדרך עקיפה
למה אכפת לך אם העשירים מרוויחים יותר? שירוויחו. שיהיה להם בתיאבון. ממש לא אכפת לי אם תשובה מרוויח יותר כסף. העיקר שאני לא אפגע (ולפי דבריך שלך, האחרים לא נפגעו מכך אלא לכל היותר "דרכו במקום"). מה זו צרות העין הזו? האם כל הטיעונים של השמאל הכלכלי מסתכמים במילה אחת – קנאה?
מאמר קצת פשטני. זה נכון שנתוני המאקרו אוהבים הורדת מסים "על עשירים" ( הון, השקעות, חברות וכו') אבל האמת היא שזה לא תמיד מתבטא בעלייה ברמת החיים של האזרחים, או בשיפור כוח הקנייה . שלהם. הטבות מיוחדות לעשירים הן בדיוק כמו הטבות מיוחדות לעניים – עיוותי שוק סקטוריאלים.
כיצד מדובר בהטבות מיוחדות לעשירים אם גם ככה אתה לוקח להם יותר מיסים מלאחרים? אם המס היה שיוויוני לכולם, אך לעשירים היה נמוך יותר, אזי היה מדובר בהטבה מיוחדת לעשירים. כרגע מדובר על לשדוד קצת פחות מהעשירים.
האם זה יעבוד בישראל? אני מציע תמונת מצב, אשמח לקרוא מה שגוי בה: הכלכלה שלנו לא מתפקדת כמו בארה"ב. אין פה קפיטליזם, יש פה שלטון מצומצם של מספר מועט של משפחות שעושות כמיטב יכלתן לסחוט עוד ועוד כסף מאזרחים שהולכים ומידרדרים בכח הקניה שלהם בכל תחום, "הודות" לפעולות העשירים. הדרך היחידה להוציא מהם משהו בחזרה זה במיסים, כי שום דבר אחר פשוט לא עובד.
גל תחשוב קצת. אפילו לפי דבריך שלך, הבעיה האמיתית היא שאין פה קפיטליזם. מה שצריך זה לדאוג לתחרות, ואת זה עושים ע"י הקטנת הממשלה – ואיזו דרך יעילה יותר להקטין את הממשלה מלקצץ בהכנסותיה? אין מנוס, הדרך היחידה לרווחה שלך עוברת בהקטנת המיסים.