דעה: ברבור שחור ופתיתים לבנים

אולי הפעם ילמדו אזרחי ישראל מה תפקידן האמיתי של הרשויות המקומיות במקרה של סופה.

אשתי שגדלה בבית-אל טרם השלימה עם החורף האנמי של אזור המרכז. ביום רביעי בערב היא שלחה לי הודעה בזו הלשון: "תזכור, שלג ירד הלילה בבית-אל ואנחנו לא נהיה שם". מטעמי שלום בית הרגעתי אותה שנעלה בחמישי, ויישארו לנו טיפה פתיתים לבנים.

בשישי בבוקר, שעה שהשלג החצוף החליט שהוא רוצה לשבור את הדימוי הרומנטי והמרגיע שלו ופשוט להמשיך לרדת, התחלתי לקלוט שהחזאים צדקו הפעם. במוצאי-שבת, כשהחשמל חזר והרשתות התעוררו כדי לספר לי על המחדל, ניסיתי לעכל את התופעות, להבין מה הן אומרות על המדינה ובעיקר, מה הן אומרות עלינו.

מחכים לישועה. ירושלים תחת מעטה השלג. צילום: פלאש90

נאסים ניקולס טאלב חיבר ספר בשם 'ברבור שחור', הנחשב לקאנוני בקרב גופי מודיעין ובתי-ספר למדיניות ומנהל-עסקים. 'ברבורים שחורים' הוא שם קוד לדפוסים של עוויתות של המחשבה האנושית, בדיוק כמו הברבור השחור בעצמו, שהופעתו אל מול עיני המדענים היווה הפתעה 'מדעית' אדירה שלא התאימה למודלים המקובלים.

אחת מדפוסי העוויתות המקובלות קשורה ל'הפלת האסימון' אצל בני האדם – או במילים אחרות: הפנמה של מה שמובן מבחינה רציונלית – ונקיטת פעולה בהתאם לכך.

דוגמא טובה לכך היא היחס להיספאנים בארצות-הברית. האחוז הגבוה של ההיספאנים מקרב הפושעים בארצות-הברית משפיעה מעט מאוד על הסיכוי שההיספאני שסגור איתך במעלית הוא פושע. יחד עם זאת, רוב הסטודנטים שיכולים להגיע למסקנה התיאורטית הזאת בקלות, יוודאו שהארנק שלהם נמצא במקום הנכון כשהם יצאו מהמעלית. למה? כי אנחנו חלשים בהשלכות מהתיאוריה אל המעשה.

בהקשר זה ניתן אולי לראות את תפקידן של הרשויות במקרה אסון. האזרחים כולם מודעים לאסון הקרב ובא, ומכירים בסכנות העתידות לרבוץ לפתחם. אולם, פעמים רבות שההבנה הזו לא מספיקה, והאזרחים עשויים להישאר אדישים ולחשוב ש"יהיה בסדר" ושיש על מי לסמוך בעירייה, במשטרה או בממשלה.

במקרים שכאלה, אחד השירותים הטובים ביותר שיכולה הרשות להציע, הוא להבהיר לאזרח כי יש להיערך לפגיעה בתפקודה התקין של הרשות, ולהתכונן למצב בו האזרח הקטן יישאר לגמרי לבד אל מול אימי הטבע.

איך עירייה יכולה להפיל אסימון?

היא יכולה, למשל, לפרסם מודעה, כמו זו שפרסמה עיריית צפת:

אל יקל הדבר בעיניכם: מודעות כאלו, ברשתות החברתיות ובערוצי התקשורת, הן די הרבה בשביל גוף מסורבל כמו הרשויות המקומיות. אך אל מול המזג הישראלי השאנן, ייתכן שלא די בהן. בעיניי, האופן הנכון להתכונן לסערה הבאה אינו בקניית עוד מפלסות שלג ובהצטיידות של הרשויות המקומיות על חשבון השירותים הציבוריים הנשחקים ממילא. תחת זאת יש לפעול "להפיל את האסימון" באופן ממשי יותר: למשל, להודיע יום לפני הסופה, שמחר בשעה X כביש 1 יחסם לתנועה משני הכיוונים.

להודעה זו תהיה משמעות רחבה הרבה יותר ממניעתו של פקק זה או אחר. הודעה זו תגרום לאנשים להבין שהם צריכים להתארגן. להתכונן. לאגור, ולדאוג לשכנים שלהם ולקרובי משפחתם, בדיוק כפי שדודים שלי אספו את סבתא אליהם ברביעי בבוקר.

מה שהכי חידד נקודה זו עבורי השתקף בפער בין היישוב בית-אל לבין השכנים הפלסטינים בכפר ג'ילזון, המרוחק 150 מטרים בלבד מהבית של חמי וחמותי. על רקע סופת השלגים נוצר הרושם כי ההבדל הבולט בין שני היישובים הוא המהירות בה הפלסטינים חזרו לשגרה: לפחות לפי הנראה לעין, כבר בליל שבת רכבים חזרו לנסוע בכפר. הנגישות שלהם לכלי עבודה ולדלקים יחד עם המקום הזניח שהרשויות תופסות בחייהם, מעצימות את יכולותיו של הפרט לקדם את ענייניו ולא 'לשבת בחושך' ולחכות לגואל.

יש למוסס את האשליה כי המדינה ערוכה ויכולה לגרום לאסונות הטבע לדלג מעלינו. ההתמודדות עם אסונות טבע מכל סוג שהוא תלויות בהכוונה נכונה מלמעלה, במקביל למיצוי הכוחות המקומיים למטה. התפקיד של המדינה הוא בהתרעה מוקדמת על הצפוי, באופן שיכוון ויניע את פעולותיהם של האזרחים.

ותעשו טובה, אל תמכרו את מטוסי הכיבוי תמורת מפלסות שלג.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. מה שאתה כותב עובד כשמדובר במדיניות.
    אם הארנונה נמוכה, והעירייה מודיעה מראש (בבחירות) שהפעם יהיו פחות מיסים ופחות שירותים- אז זה בסדר.
    אבל- אנחנו משלמים ארנונה גבוהה.
    אנחנו יכולים לצפות מהרשויות לפנות את השלג, ולא צריך בשביל זה להחזיק מפלסות.
    אפשר להרכיב כף על משאיות הזבל (כך עושים במקומות רבים בעולם) או לשכור טרקטורים ומפעילים ביום שלפני.
    ונכון, אפשר לצפות מהאזרחים לדאוג לעצמםכמה שאפשר, אבל בשביל לפנות את רשות הרבים צריך התאגדות של כולם- קרי עירייה.

  2. ישי, הארנונה 'הגבוהה' שאתה משלם אינה משקפת את הערך הכספי שהרשות מוציאה עליך. בממוצע רשות מוציאה פי ארבעה לתושב מסכומי הארנונה שהוא משלם. האתגר של רוב הרשויות הוא יצור הכנסות מנכסים ומעסקים, ויש רשויות שיש להם יתרון מובהק על אחרות. ההגיון של מענקי איזון הוא איזון בין ההכנסה שמייצרת הרשות מתושב [כולל החישובים של עסקים ותב"רים} לבין ההוצאות. גם על זה יש הרבה ביקורת אבל זה לא הנושא
    לגבי השכרת טרקטורים ומשאיות אני מסכים, וזה נעשה. לגבי שיטות לפינוי שלג, לדעתי אם היו יודעים היו עושים.

  3. יפה קבעת. יש בזמן האחרון גורמים (בתקשורת?< בפוליטיקה?) שמעודדים הסתמכות מוחלטת על הממשלה ורשויות המדינה – שיטפלו בכל קושי שאזרח עלול להיתקל בו במהלך חייו. הדבר יוצר תרבות של יללות ותלות, ושל תלונות בלתי פוסקות כלפי המדינה.
    הגיע הזמן שהאזרחים יקחו אחריות על עצמם ועל משפחתם. ושיבינו שאין ארוחות חינם. אם המדינה תשקיע אינסוף משאבים באירוע שקורה אולי אחת למאה שנהי, אז לא יהיה תקציב לאירועים שקורים בתדירות גבוהה הרבה יותר.
    לך תסביר זאת לתקשורת הצעקנית והרדודה, שרודפת אחרי כותרות בכל מחיר, גם במחיר של החרבת המדינה.