לימוד 'לשמה' הוא אידאל חביב, אך להישגים לימודיים נגיע רק באמצעות בחינות והערכה. תהיות של מורה על מהפכת ה"הערכה החלופית" שמוביל פירון
דומה שכל מורה בעולם, בכל גיל ובכל מקום, מהרהר מפעם לפעם באותה אוטופיה: שורת תלמידים ערניים המשתוקקים לידע, לימוד אינטנסיבי מתוך שמחה וללא שום איום חיצוני, היעדר מוחלט של מנגנוני שכר עונש, ובעיקר היעלמותם של אותם טפסים ארוכים ומפחידים שבראשם מתנוססת הכותרת: מבחן.
חלום הלימוד "לשמה", כפי שהוא מכונה במקומותינו הוא חלום מדהים, אך כדרכן של אוטופיות המציאות מורכבת יותר. ניסיון היסטורי בן אלפי שנים מוכיח שוב ושוב את אותן אמיתות – ללא מערכת בקרה ומשוב, אובייקטיבית ומתגמלת, יעדיף התלמיד הממוצע (וגם הלא-ממוצע) את חוף הים או את המשחק החדש בסלולרי.
לימוד לשמה היה ויישאר נחלתם של יחידי סגולה. רוב רובם של תלמידי תבל – מהיסודי ועד לתלמידי התואר השלישי – גם אם יבינו ויפנימו היטב את חשיבותה של ההשכלה לגווניה, לא יצליחו בלא מערכת בחינות והערכה למצות את כישוריהם ויכולותיהם, ולהגיע להישגים שמשקפים אותם כראוי.
מבחנים אינם אסון ואינם רק הכרח; ניתן לחוות למידה מהנה ומפרה גם אם בסופה מצפה טופס מבחן. אך ללא מטלת הסיכום הניתנת לבדיקה מהימנה (ודוק, מטלה ולא רק "הערכה חלופית" לגווניה), לא תוכל מערכת החינוך לממש את יעדיה – הן האינטלקטואליים והן הערכיים.
המציאות לפיה למידה ללא בחינה איננה אפקטיבית, אכן אינה דבר נעים. מזל שתמיד אפשר להתעלם מן המציאות ו"להרוג את השליח". ואמנם, במשרד החינוך, וביתר-שאת מאז תחילת הקדנציה הנוכחית, נראה כי קברניטי מערכת החינוך החליטו לעשות בדיוק את זאת – על-ידי צמצום מערכת הבחינות בכלל, ובחינות הבגרות והמיצ"ב בפרט, והמרתן בשיטות הערכה חלופיות שונות ומשונות, שהאפקטיביות שלהן מוטלת בספק.
זאת, במקום לפנות לצעירי ישראל ולהבהיר להם אמיתות פשוטות: הישגים דורשים לימוד, ולימוד דורש גם שינון, התמדה, ולעיתים שימוש "בבית-החרושת לציונים" הידוע לדראון עולם.
אינני יודע כמה הציבור מודע לצמצום שליש מהחומר הנלמד לבחינות, והמרתו במטלות "הערכה חלופית" כבר משנה הבאה; להעברת מערכת בחינות הבגרות הנעשות בעל-פה, או על-ידי מספר תלמידים מצומצם, מידי בוחנים חיצוניים ובקרה אובייקטיבית לידי המורים המקומיים; ועוד היד נטויה – אך ספק רב אם הוא היה מרוצה מהצעדים הללו.
כוונתו של שר החינוך ויועציו בוודאי רצויה. למערכת הבחינות הנוכחית פגמים רבים, וחלק מהשינויים אכן מתקנים ליקויים קשים ובעייתיים. אולם, המגמה הכללית היא מהפכה בכל אופי ומסורת הלמידה, בשם "הלמידה המשמעותית" ועידן "הידע הדורש" שמהימנותם לא ברורה. מגמה הצמצום המאסיבי של מערכת הבחינות הישנה והטובה, תביא במהרה לשתי תוצאות קשות: זילות ציוני הבגרות, וחמור מכך, ירידה דרמטית במתח הלימודי.
תנו ללמוד, ללמד ולבחון בשקט. אנו עושים זאת במשך אלפיים שנה, ונוכל להמשיך ולעשות זאת בהצלחה. למידה לשמה היא אידאל מבורך שמבחינה מעשית איננו ישים אפילו לסטודנטים, קל וחומר שאין היא מתאימה לתלמידים צעירים.
אפשר ללמוד, להסתקרן, לעבור חוויות אינטלקטואליות, לגדל דור ערכי ומשכיל – ולבחון.
הכותב הוא מורה ומרצה להיסטוריה ואזרחות בישיבת דרכי נעם ובמכללת אורות ישראל
בתור אח גדול לתלמידה בכיתה י' בתיכון ציבורי, אני יכול להגיד שהעיסוק הזה של בחינות ושינונים או לימוד לשם הנאה והשכלה הוא ויכוח שטרם הגיע זמנו. אני לא יודע מה קורה בישיבת דרכי נועם, אבל אם שמה מעיד משהו על הנעשה בין כתליה, אזי אתה אחד מני מעט מורים. החומר האנושי שעוסק בהוראה בישראל בימינו הוא מתחת לכל ביקורת. כשאני הייתי בכיתה יא' ישבתי עם אבא שלי מול מורה שבמשך חצי שעה התלוננה על כמה אני נודניק ודרעק, ובצדק למען האמת, אבל לעסה מסטיק כמו פרה ברמת הגולן, עד כדי כך שאבי פשוט לא יכל להקשיב לה. וממה שאני שומע מאחותי (ורואה, כי היא יכולה לצלם וידאו של המורה משחקת עם תלמידים במהלך שיעור, חודשיים לפני בגרות באותו מקצוע) המצב רק התדרדר בעשור שחלף מאז המורה הלעסנית.
אני לא דתי, לא שמרן בכלל, אבל מורות שמגיעות לבית ספר שבו התלמידים נדרשים להופעה אחידה ומכובדת, בחצאית וכפכפים, זה בושה.
מורים שמעבירים את ההפסקה בעישון סיגריה עם תלמידיהים (גם אם התלמידים מעל גיל 18) זה בושה.
ופה קבור הכלב.
לא במסעות לפולין, ולא בלימודי ליב"ה, ולא במתכונת הבחינות הנוכחית או הבאה.
את המחיר נשלם כשבני הדור הצעיר יצטרפו למעגל העבודה השפעה במדינה. והם יהיו אלימים ומטומטמים מאי פעם.
גם בגלל המורים שלהם.