מצע מידה: מדיניות חוץ

מצע מידה

אנו מתכבדים להציג פרק נוסף של מצע ‘מידה’. והפעם: מדיניות החוץ • כיצד יש לנהוג מול מעצמות המערב? מה המדיניות הנכונה במזרח התיכון ההפכפך? אילו הזדמנויות ממתינות לנו במדינות המתפתחות? 

מי שיעיין בפרקי המצע שלנו, יראה כי לא מדובר רק בסיסמאות והבטחות בחירות, אלא בצעדי מדיניות בדוקים ומדודים. כל שנותר הוא לקוות כי מבין שלל קוראינו הנאמנים, יימצאו גם כמה אנשי מעשה שיצליחו להגשים אותם, ולו במקצת.

מדיניות חוץ

העולם המדיני הבינלאומי מכיל אוסף גדול של אינטרסים הדדיים וסותרים, שיתופי-פעולה, מלחמות ומאבקים, הנמצאים בשינוי ותנועה מתמידים. לכל פעולה בזירה הבינלאומית יש שכר ויש מחיר, לכל מהלך תוצאות צפויות ובלתי-צפויות, כל מעשה מקרב ומרחיק שחקנים שונים. מדיניות חוץ היא אולי המרכיב העדין והמסובך ביותר בניהולה של מדינה. היא דורשת יכולת תמרון מושכלת ונטילת סיכונים בעולם בלתי-צפוי, וכשמדובר בישראל הדברים מורכבים על אחת כמה וכמה.

המזרח התיכון

המזרח התיכון

האתגרים במזרח-התיכון קשים ומורכבים מאי-פעם. מאז האביב הערבי השתנתה סביבתנו האסטרטגית ללא הכר. מסביב יהום הסער: היישויות המדיניות באזור מתמודדות עם מלחמות פנימיות, החלפות משטרים תדירות ואיום התפרקות מוחלטת, בעוד שהאיראנים ממשיכים להתעצם ביכולתם הגרעינית. נסקור את ההתרחשויות העיקריות בזירה.

המשימה העיקרית של האסטרטגיה המדינית של ישראל הוגדרה כבר לפני מספר שנים: מניעת התגרענותה של איראן. גם מעבר לסוגיית הגרעין, התעצמותה של איראן באזור מדאיגה, וחולשת המערב בהתמודדות עם המשטר בטהראן מדאיגה עוד יותר. איראן הופכת למדינת-סף גרעינית, אם אינה כבר כזו, בעלת מוטת כנפיים גדולה של השפעה מדינית וצבאית במזרח-התיכון כולו.

בעבר פיתחה ישראל מערכת יחסים של מעין ברית עם “מדינות הפריפריה” כדי לדלג מעל המעגל הערבי הקרוב והעוין. אלו היו טורקיה, איראן, הכורדים בעיראק ואתיופיה. כיום לא רק איראן אלא גם טורקיה, עד לא מזמן בת-ברית אזורית, פנתה נגד ישראל. טורקיה היא מעצמה אזורית מובהקת, ופוטנציאל העימות עם משטר ארדואן חייב לקבל מקום מרכזי בשיקולי המדיניות הישראלית.

בזירה הקרובה, ישראל מוקפת בחוסר-יציבות מדאיג. חלק מעמי האזור חדלו לתפקד במסגרות מדיניות טריטוריאליות. על גבול רמת-הגולן ובגבול הלבנון הולך ומצטבר איום אסלאמי. בסוריה ובמזרח-לבנון פועלים מספר ארגוני טרור שנלחמים כרגע אחד בשני, בעד ונגד משטר אסד. במזרח נמוגה המדינה העיראקית. את החלל הריק ממלא דאע”ש, ארגון גרילה אסלאמיסטי דינאמי שהוכיח את יכולתו לכבוש אפילו ערים מרכזיות. ירדן, הגובלת בעיראק וסוריה, סובלת מאיומים דומים גם היא.

מדרום ישנה מדינת חמאס ברצועת עזה וגבול ארוך מול סיני, חצי-האי שהפך לבסיס טרור נוסף שבו פועלים לפחות שלושה ארגונים – אל קאעידה, אנסאר בית אל-מקדס ודאע”ש; כל אלה בחיזוק חמאס. במצרים השלטון כרגע ידידותי לישראל ומשרת אינטרס בטחוני דומה, אך העבר הקרוב מראה שגם מצרים רחוקה מיציבות וצריכה להיחשב כמקור מתמיד של מעקב ודאגה.

על רקע כל אלו ירדה מאוד חשיבותו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. רק מעטים עדיין מאמינים בתמימות כי בו נעוץ המפתח לאתגרים המדיניים העומדים בפני ישראל. ממילא הניסיון מלמד כי הפלסטינים אינם שואפים לפתרון קבע, ככל הנראה משום שהסטטוס קוו טוב לפת”ח ולשלטונו של אבו-מאזן.

בתשבץ האזורי המתפורר, על ישראל לחדש את ימיה כמעצמה אזורית, כך שכל שחקן באזור יהיה חייב להתחשב בעוצמתה. מול איראן וטורקיה ישראל נדרשת לאסטרטגיה מדינית וצבאית נחושות ביותר על-מנת לסכל את פוטנציאל הנזק שלהן ולחדש את ההרתעה הישראלית, במיוחד בימים שבהם המערב מגלה חולשה רבה, שלא לומר פייסנות ורפיסות.

במעגל הקרוב יותר, ישראל יכולה וצריכה לשדרג את היחסים עם המדינות במעגל הקרוב שאיתן יש שיתוף אינטרסים, קרי, מצרים של א-סיסי וירדן, ובמידת האפשר, גם מאחורי הקלעים, עם סעודיה המביטה גם היא בדאגה רבה על איראן ואוזלת היד של אובמה. בנוסף, כדי לפעול ברמה האזורית הרחבה, יש מקום לסייע ולפתח-מחדש את היחסים עם האוטונומיה הכורדית בעיראק ועם הכורדים בסוריה, ולסייע להקמתה של כורדיסטאן עצמאית.

העולם המערבי

אובמה ונתניהו בפגישה

ישראל אולי נמצאת מבחינה גיאוגרפית במזרח-התיכון, אבל באופייה היא מדינה מערבית מתקדמת. התמיכה הכלכלית, הדיפלומטית והאידיאולוגית של אירופה וארצות-הברית היו ועודן נדבך מרכזי של יכולת ההישרדות וההתעצמות הישראלית.

אמנם נכון. תמיכת המערב נשחקה מאוד בשנים האחרונות. תהליכי האיחוד באירופה, האנטישמיות, הפייסנות כלפי עולם האסלאם, האוכלוסייה המוסלמית שחדרה לאירופה, איום הטרור, והצורך בנפט זול, הפכו בהדרגה חלק ממדינות אירופה ואת האיחוד האירופי לגורמים עוינים ולעתים מזיקים.

ובכל זאת, לצד העוינות שמפגינה אירופה כלפי ישראל בשדה הדיפלומטי, היא מצויה בקשרים כלכליים, מדעיים וטכנולוגיים ענפים ויציבים. הייצוא לאירופה עומד על 15 מיליארד דולר, וייצוא שירותי מחקר ופיתוח הגיע ב-2014 ל-4.2 מיליארד דולר, עלייה מרשימה של 22% משנת 2013. מי שיבחן את שיתופי הפעולה המדעיים ואת הובלתם של ישראלים בפרוייקטים מדעיים של האיחוד לא יכול שלא להתפעל. ב-2013 ציינה נשיאת האקדמיה הלאומית למדעים פרופ’ רות ארנון, במסגרת הפולמוס על פרוייקט “הורייזן 2020”, כי ישראל היא המדינה הלא-אירופאית היחידה שהיא שותפה מלאה למערך המדעי של האיחוד האירופי; ב-2013 עמדה ישראל במקום השלישי באישור פרוייקטים של “מועצת המחקר האירופי”, וביחס לגודל האוכלוסיה היא נמצאת במקום הראשון, עם שיעורי זכיה שהוא יותר מפי שישה מהממוצע האירופי.

ישראל, כמדינה התלויה במדע, טכנולוגיה ומימוש הון אנושי, זקוקה לשיתוף הפעולה הזה, אבל אין ספק שמדובר גם באינטרס אירופאי מובהק, ומידת שיתוף הפעולה היא עדות ברורה לעוצמתה של ישראל.

גם מול ארצות-הברית המצב לא פשוט. הממשל הנוכחי עוין לישראל באופן מובהק. גרוע מכך, גישתו הכללית (כלפי כל מה שאיננו ישראלי) היא פייסנית מובהקת, כולל ביחס לטרור האסלאם הרדיקלי, אותו הוא מסרב אפילו להגדיר ככזה. את אותה רוח מפגין הממשל כלפי איראן ורוסיה. התוצאות לא מאחרות לבוא; כפי שאמר הנרי קיסינג’ר לאחרונה בפני ועדת הסנאט: “לא עמדנו בפני מערכת כה מורכבת של משברים מאז סוף מלחמת העולם השניה”.

ישראל היא אולי הנפגע העיקרי מהתמורות הרדיקליות במדיניות החוץ האמריקנית. ישראל אמנם חזקה ממה שהייתה בעבר, ויחסי הקירבה שלה עם ארצות-הברית אינם תלויים רק בממשל, ובכל זאת, קרבתה למוקד התהפוכות והאלימות, שהן במידה רבה תוצאת החולשה האמריקנית, מסכן אותה במיוחד.

כמו מול אירופה, גם מול ארה”ב, ישראל איננה מדינת-חסות נתמכת וחסרת מנופי השפעה. בעידן הכלכלה הגלובלית הפתוחה רק חלק קטן מהיחסים הכלכליים מותנה בטיב היחסים המדיניים. ארצות-הברית מעניקה כיום לישראל סיוע בטחוני בלבד, בהיקף של כ-3.6 מיליארד דולר. היקף הסיוע הזה מסך התל”ג של ישראל הוא קטן – 1.5%, ולמעשה מדובר בסבסוד לתעשיית הנשק והמו”פ האמריקנית – כ-75% ממנו חוזרים לארצות-הברית מתוקף ההתחייבות לרכוש נשק אמריקני.

היחסים הכלכליים והטכנולוגיים בין ישראל לארה”ב גם הם מצוינים. היצוא הישראלי לאמריקה הסתכם ב-2014 ב-10.7 מיליארד דולר, (מתוך 97 מיליארד דולר), עלייה של כ-6% משנת 2013, שכנראה תתמיד בשנה הקרובה בשל הוזלת עלויות הדלק והתחזקות הדולר. כימיקלים ורכיבים אלקטרוניים הם התרומה העיקרית לייצוא לארצות-הברית, והשילוב בין חברות הייטק ישראליות לאמריקניות משמעותי במיוחד. מקובל להניח שבכל מוצר טכנולוגי אמריקני יש אחוז גבוה של ידע ופיתוחים ישראליים. לדוגמא, על הפלטפורמה המיושנת בת ה-35 שנה של מטוס F-15 מורכב סל מערכות אלקטרוניות חדשני שכמעט כולו כחול-לבן.

מעמדה של ישראל כמדינה מערבית מתקדמת מובטח, אך בשנים האחרונות היא מצויה במגננה מול התקפה דיפלומטית המתמקדת בסוגיה הפלסטינית. ההתפתחויות האזוריות מאפשרות לישראל להדוף חלק ניכר מהלחץ הזה, ולהגביר את שיתוף הפעולה עם המערב.

מול ארצות-הברית היחסים מורכבים. ממשל אובמה הוא במידה רבה מקרה אבוד. לא ניתן לקדם מדיניות עם מי שעוין את ישראל ולא מוכן להכיר בסכנה האסלאמית. כך שהעימות עם הממשל אולי בלתי-נמנע, אבל ניתן למזער את נזקיו. לישראל יש די אינטרסים משותפים ודי מנופים ואהדה מחוץ לבית הלבן – הן בקונגרס והן בדעת-הקהל האמריקניים – כדי לצלוח בשלום את מה שנותר מן הכהונה של אובמה.

יש להגביר את שיתוף הפעולה עם אירופה, בדגש על גרמניה, כדי לשמור על בכורה מדעית וטכנולוגית ומסיבות כלכליות. לעתים היחסים עם אירופה כוללים עריכת ויתורים סמליים בנושאים מהותיים לאירופאים, זה טבעו של שיתוף פעולה מדיני. לרוב מדובר בוויתורים ששכרם בצידם. בימים אלה ניתן אף לחזות בעליית הימין הפופולרי במדינות רבות כמו אנגליה, אוסטריה, שבדיה והולנד, הפותחת עבור ישראל אפיקים דיפלומטיים חדשים. בנוסף, יש לחזק את הקשר עם המדינות המערביות אשר חולקות עם ישראל ערכים משותפים, ובעיקר כיום קנדה ואוסטרליה, המסייעות לישראל להתמודד עם איומי בידוד וחרם.

מזרח-אסיה, רוסיה ומזרח-אירופה

יחסי ישראל יפן

ישראל פעלה נכון בשנים האחרונות לפיתוח יחסיה עם המעצמות של מזרח-אסיה. ההתעצמות הכלכלית של ישראל במשק מוכוון-ייצוא היא נדבך אסטרטגי נוסף של ישראל. כפי שקבעה הממשלה, פיתוח שווקי אסיה מהווה משקל נגד לאיומים המדיניים המגיעים לעתים מאירופה. שווי השוק של אסיה מבחינת הייצוא הישראלי הוא כ-10 מיליארד דולר – עם גידול בשנה אחרונה של 4% – סדר-גודל המתקרב ליצוא לאמריקה. הצפי הוא שהיצוא הישראלי לסין בלבד ישתווה לשוק האמריקני, והיצוא בכלל יגיע בעתיד הלא רחוק לכ-20 מיליארד דולר. גם יפן, שראש ממשלתה ביקר כאן לאחרונה, כבר אינה מאוימת על-ידי חרם ערבי כבעבר וישראל יכולה וצריכה לנצל זאת ככל האפשר.

לצד יפן, גם דרום-קוריאה היא מעצמה טכנולוגית. רק לאחרונה הכריז נשיא סמסונג כי החברה תגביר את השקעותיה בישראל. השוק החשוב ביותר והפחות שנוי במחלוקת מבחינת יחסי ישראל עם ארצות-הברית הוא זה של הודו. ממשלת מודי ידידותית ביותר לישראל וחלק גדול מן ההצטיידות הבטחונית שלה נשען על תוצרת ישראל. מדינות אדירות אלו מוכיחות כי ישראל איננה מבודדת; יחד עם זאת יש לזכור כי משקלן מועט יחסית במוסדות הבינלאומיים ודפוסי הפעולה שלהן באו”ם בעייתיים לעתים. הקפיטליזם המתעורר והמתפתח במזרח-אסיה יעניק לעולם שפע חדש ואדיר-מימדים. ישראל חייבת להיות חלק משמעותי ככל האפשר מתהליך אדיר-ממדים זה.

בשנים האחרונות חזרה רוסיה, תחת הנהגתו של ולדימיר פוטין, להיות מעצמה עולמית. מבחינת ישראל, היחסים עם רוסיה של פוטין רוויי סתירות. מצד אחד, קיימים יחסים ידידותיים. פוטין מדגיש שיש לו יחס מיוחד ליהודים וכי איננו אנטישמי. הוא גם רואה קשר מיוחד בין המולדת הרוסית לבין האוכלוסיה הגדולה בישראל שמוצאה מרוסיה. הדבר בא לידי ביטוי גם בסחר עם רוסיה, שמגיע קרוב ל-2 מיליארד דולר בשנה.

מצד שני, רוסיה שומרת על מסורתה הישנה – היא ספקית נשק מרכזית של אויבי ישראל ומקיימת איתם יחסי מחויבות וקירבה. כמעט כל הטילים שמאיימים על ישראל בסוריה ומצד חיזבאללה הם מתוצרת רוסית – בים, בשריון, בנ”מ. בנוסף, רוסיה מתעמתת בשנים האחרונות עם ידידתה הגדולה של ישראל, ארצות-הברית. המשברים שחולל פוטין בקרים ולאחר מכן במזרח-אוקראינה יצרו אווירה של מלחמה קרה חדשה.

ישראל העניקה לפוטין מתנה דיפלומטית כשסירבה להיענות לקריאתו של הממשל האמריקני להצטרף למערך המדיני הפועל נגד רוסיה בנושא אוקראינה. רוסיה מצדה עדיין נמנעת מלספק טילי SS20 נגד מטוסים לאיראן ומשאירה אותה חשופה לפעילות אווירית. מצד שני, רוסיה סיפקה לאיראן את הכור בבושהר ולאחרונה הידקה את הקשרים הצבאיים איתה. ועוד, נוכחותה של רוסיה בסוריה ותחזוקתו של אסד מייצרות איום קבוע מצפון ומדרום על טורקיה, ובכך בולמות את היומרות התוקפניות של משטר ארדואן. החיים הבינלאומיים מסובכים ומורכבים, כבר אמרנו?

ייצוא ישראלי לעולם
מקור: מכון הייצוא הישראלי: http://www.export.gov.il/UploadFiles/01_2015/DevelopmentsinExportFinal14.pdf

לישראל קשרים חשובים גם במדינות מזרח-אירופה, עמן היא מנהלת סחר ער בהיקף של כ-4.5 מיליארד דולר בשנה. שתי המדינות החשובות לישראל במזרח-אירופה הן פולין וצ’כיה. סיבות היסטוריות והאינטרסים הבטחוניים של פולין קירבו אותה לישראל. היחסים חושלו באמצעות עסקאות נשק בשווי של יותר מ-7 מיליארד דולר. גם מול פולין קיימת מורכבות עדינה, משום שהיא מתחמשת ובונה צבא מודרני מול איומים ממזרח, קרי רוסיה, בעיקר לנוכח התוקפנות הרוסית באוקראינה.

קשרים היסטוריים, חוויות לאומיות דומות, וערכים משותפים, קושרים בין צ’כיה לישראל. שתי המדינות שילמו את מחיר הפייסנות המערבית בתקופות שונות, ובשתיהן פעלו מיעוטים לאומניים תוקפניים. מבחינות רבות, כולל היחסים הדיפלומטיים יחסית לשאר מדינות אירופה, צ’כיה היא כמעט מדינה אחות לישראל.

בין המזרח-הרחוק למזרח-אירופה יש דמיון: מסיבות היסטוריות שונות, שני האזורים נחשפו פחות לתעמולה האנטי-ישראלית, ובשניהם מפתחים היום אסטרטגיות כלכליות ודיפלומטיות עצמאיות בזירה הבינלאומית. גלומות כאן הזדמנויות פז.

המזרח-הרחוק מעמיד בפני ישראל עושר והתפתחות בקנה-מידה גדול במיוחד. כבר היום היקפי הסחר של ישראל עם מדינות האזור מתקרב לרמה של הסחר עם ארצות-הברית, והוא עתיד לעקוף גם את אירופה. יש להמשיך את המהלך הממשלתי הנוכחי ולחתור למיצוי הפוטנציאל בשווקים אלו ולהידוק הקשרים הדיפלומטיים עם מדינות האזור.

על ישראל לשמור על גישה עצמאית מול רוסיה, ולקיים איתה דיאלוג קבוע בנוגע לקווים האדומים של פעילותה באיראן ובסוריה. ישראל צריכה להתחשב באינטרסים של רוסיה כספקית אנרגיה לאירופה, אך עליה לפתח אסטרטגיית אנרגיה משלה ולא להיתלות ברוסיה ההפכפכה בשום מקרה. את היחסים עם פולין וצ’כיה יש להדק עד כמה שאפשר, בין השאר במטרה למנוע מן התעמולה האנטי-ישראלית לתפוס בהן אחיזה.

עמותות והתערבות זרה

עמותות והתערבות זרה

בישראל הוקמה ב-25 השנים האחרונות רשת של ארגונים הפועלים על-מנת לקדם מטרות מדיניות מובהקות, ובראשן קידום האינטרסים הלאומיים הפלסטינים. מדובר בארגונים כשלום עכשיו, בצלם, שוברים שתיקה, זוכרות, קואליציית נשים למען השלום, מולד, שייח’ ג’ראח, מחסום ווטש, יש דין, מוסאווא, עדאלה, ועוד ועוד.

במשך הזמן עבר מאבק הארגונים הללו תהליך של הקצנה. חלקם מספקים נתונים ומידע לשונאי ישראל; מפיצים ומלבינים מידע פלסטיני לא בדוק ולעתים קרובות שקרי; משתפים פעולה עם יוזמות אנטי-ישראליות (שלא לומר אנטישמיות) מובהקות כתנועת החרם BDS; פועלים בעולם בזמן מבצעים צבאיים כדי לסכל את יכולתה של ישראל להגן על עצמה; מממנים פעילים קיצוניים, תנועות ומנהיגים לאומניים-פלסטיניים; מפעילים לחץ בלתי-פוסק על ממשלת ישראל באמצעות מחאות מבויימות; ועוד.

המימון לפעילות זו מגיע משני מקורות עיקריים. הראשון הוא האיחוד האירופי ומדינותיו, והשני הוא הקרן החדשה לישראל, שתקציבה השנתי נע בין 30 ל-35 מיליון דולר בשנה. לדוגמא, בשנת 2013 קיבל ‘בצלם’ כ-9.5 מיליון שקל: כ-384 אלף אירו מהאיחוד האירופי, מממשלת גרמניה כ-523 אלף אירו, ומהקרן החדשה כמיליון ו-275 אלף ש”ח.

לפי דו”חות של NGO מוניטור, בשנים 2007 עד 2010 היה הסכום שהושקע בארגונים בישראל 11,472,593 אירו. בין השנים 2012-2014 תרמו ממשלות זרות, ישירות ובעקיפין, כ-105 מיליון שקל לארגונים הלא-ממשלתיים. שני התורמים הבולטים בין השנים 2012 ו-2014 הם האיחוד האירופי עם סכום של 17,649,577 ש’ ואחריו נורווגיה עם 13,332,079 ש’. ממשלות נוספות שבולטות בהזרמות כספים הן שוודיה, הולנד, גרמניה, בריטניה, וצרפת.

הארגונים הממומנים, כפי שנכתב בדו”ח, “מעורבים בקמפיינים של חרמות, לוחמה משפטית, דה-לגיטימציה ולובי נגד מדינת ישראל, כמו גם מעורבות בדו”ח ועדת האו”ם לחקירת ‘צוק איתן’ ופניות לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג”. לכך יש להוסיף נושאים כסיוע למסתננים שחדרו לישראל, התססת אוכלוסיית הבדואים, וקידום אג’נדה חברתית שמאלית. כתוצאה מהשימוש המקומי בהון זה נאלצת ישראל להתמודד עם נזקים רבים מתוצרת בית; יש להודות כי בזכות שיתוף-הפעולה מצד ישראלים, המימון האירופי ושל הקרן החדשה לישראל משיג מטרות אסטרטגיות בהשקעה זולה יחסית.

ההתמודדות מול האיחוד האירופי ומדינות אירופה שונה מההתמודדות עם הקרן החדשה לישראל. מול ארגוני הקרן נדרשת בעיקר מודעות ממשלתית, אך התגובה צריכה להיות אזרחית ווולנטרית, ולא ממשלתית. כחברה דמוקרטית פתוחה, על ישראל להשלים עם המצב שבו פועלים נגדה ארגונים ישראליים במימון פרטי. מצד שני, הממשלה יכולה וצריכה להימנע משיתוף-פעולה עם ארגוני הקרן החדשה לישראל.

לעומת מימון הקרן, ההתערבות האירופית מפרה את ריבונות ישראל באופן בוטה. ישראל לא צריכה להשלים עם התמיכה של גורמים מדיניים זרים המשתמשים בתנועות הישראליות כסוכנויות להשפעה פוליטית. ישנה התמודדות פשוטה יחסית לבעיה זו: מימון שמגיע ממדינה זרה צריך לעבור דרך צינור ממשלתי, שיבחן האם הוא נועד לצרכים לגיטימיים (מדע, סיוע לעניים, וכו’), או שהוא חשוד ככסף למטרות פוליטיות, שאז, אם לא יאסר כליל, לכל הפחות יוטלו עליו הגבלות, מיסוי, ופיקוח מיוחד.

משרד החוץ

משרד החוץ

ישראל אינה חוסכת מאמצים ארגוניים ותקציביים בבניית הביטחון הפיזי, אך בעליל היא איננה משקיעה מספיק בזירה התעמולתית, המדינית והמשפטית-בינלאומית. חלק לא מבוטל מן הבעיות שישראל מתמודדת איתן כיום התפתחו בשל היחלשות וניוון שירות החוץ שלה.

שירות החוץ היה בעבר נדבך משמעותי ביותר של מדינת ישראל. בשנים שלאחר קום המדינה הוא הורכב מאישים מבריקים ובעלי שיעור קומה: יעקב הרצוג, חיים הרצוג, אבא אבן, יוסף תקוע, גדעון רפאל, ד”ר משה יגר ואחרים. על כולם ניצח שר החוץ הראשון משה שרת. אלו הפכו למכפיל כוח של ישראל בזירה הבינלאומית. את שירות החוץ הזה כינה ההיסטוריון הבריטי פול ג’ונסון “הפלא השמיני”.

כיום שירות החוץ של ישראל משקף ניוון וחוסר אפקטיביות. תקציב המשרד עמד בשנת 2014 על כ-1.6 מיליארד ש”ח, אשר כ-1.2 מיליארד מתוכו הושקעו בתפעול הנציגויות בחו”ל ובפעילות דיפלומטית. חלק גדול ממחדלי משרד-החוץ מקוזז, בלית-ברירה, באמצעות יוזמות שנשלטות ממשרד רוה”מ. לא אחת נאבקת הממשלה בשירות החוץ שלה.

אחת הבעיות המרכזיות של משרד החוץ הוא הכוח החזק שמחזיק בידיו ועד העובדים של המשרד. על-פי הסכמים עם הוועד רשאי השר הנבחר למנות רק 11 מתוך למעלה מ-100 תפקידים דיפלומטיים בשירות, דבר הפוגע ביכולתו של השר להשפיע על הדיפלומטיה הישראלית. שאר בעלי התפקידים מתמנים על-ידי ועדת מינויים פנימית של ועד העובדים, אשר כפי שגילה מבקר המדינה, נוהגים למנות חברי ועד שלא על-פי אמות המידה המקובלות בשירות המדינה “בלי שקיפות ובניגוד לסדרי מנהל תקין”. יתרה מכך: בניגוד לשאר בעלי התפקידים בשירות הציבורי, במשרד החוץ המינויים נעשים תוך עקיפה של נציבות שירות המדינה.

במציאות זו, כל עובדי הסגל יכולים להתמודד על תפקידים מדיניים חשובים, בלי קשר להכשרתם, ללא השתתפות בקורס צוערים, ללא תואר אקדמי, ובמקרים מסויימים גם ללא תעודת בגרות או 12 שנות לימוד.

שירות החוץ צריך להידמות לשירות הביטחון. אין לוחם, קצין או מפקד בכיר שאינו חדור ברצון ובתודעת ההכרח להילחם באויב, ולמרות שהמשימה הבטחונית היא לעתים מורכבת ביותר, תודעת הצורך להגן על ישראל מוסרית, אידיאולוגית ומדינית, אינה מתעמעמת בשל כך. המשרתים בשירות החוץ צריכים להיות לוחמים כאלה ברוחם ומעשיהם.

במשרד החוץ נדרשת רפורמה יסודית. החל מן האופן שבו נבחר שר החוץ וכלה בכוח האדם המגיע לשירות החוץ. אופן הבחירה היום, הן של השר והן של עובדי המשרד, הוא מקצועי הרבה פחות מדי ופוליטי הרבה יותר מדי. הרפורמה צריכה להתמקד באיכות כוח האדם. אף כי אין ספק שהצעירים המגויסים לשירות הם איכותיים, לא תמיד ברור אם הם שותפים למטרת הארגון. למעשה, לא תמיד ברור מהי מטרת הארגון.

יחסי החוץ של ישראל אינם תחום שמצריך רק “תחזוקה שוטפת”. ישראל נתונה במצב של מתקפה פוליטית, משפטית ופסיכולוגית בלתי-פוסקת. שירות החוץ צריך לתת לכך מענה. ניתן לעשות זאת רק באמצעות יוזמה פעילה מתמדת ותחכום, בהובלת בעלי תפקידים חדורי מוטיבציה, חשיבה מקורית ויכולת הוצאה לפועל.

לישראל יש היום נכסים שלא היו לה בעבר, שהופכים את הקשרים איתה לאינטרס חשוב ומועיל ושמאפשרים לה לפתח אסטרטגיות חדשות. השינוי וחוסר-היציבות האזוריים, לצד עליית האסלאם הרדיקלי, מהווים הזדמנות לשינוי האווירה והיחסים. שדרוג משמעותי של המאמץ הדיפלומטי-וכלכלי הוא הכרח המציאות.