עיון בפרוטוקולים מגלה כי ראשי 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' מודעים היטב לכך ש"כל מה שהם עושים הוא עמדה פוליטית", וחושף את עמותות-הבת המנהלות קמפיינים פוליטיים.
מחלקת הדוברות של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' אימצה בשבועות האחרונים את המנטרה "איננו עוסקים בפעילות פוליטית או מפלגתית" כמענה אוטומטי למבול הפניות המגיעות אליה לאחרונה. לאחר שנחשפה ב'מידה' פנייתם לקבלת קרקע ציבורית בקריית-הלאום בירושלים בניגוד לתקנות האוסרות על כך, לדוברי המכון כמעט ולא נותרה ברירה: אם יודו בעובדה שמדובר בגוף שפעילותו גם פוליטית, הם יוותרו על הסיכוי לקבל הקצאה באדמת המיליונים הירושלמית; לפיכך הם אנוסים להמשיך למלמל את סיסמת הא-פוליטיות, בתקווה שיעמדו למכון המוניטין שרכש לעצמו ושלל הקשרים שבאמתחתו כדי לצלוח את הביקורת.
למנטרות – בעיקר כשהן מגובות בתקציב שנתי של 30 מיליון ₪ – יש אמנם כוח שכנוע רב; אך מול המציאות גם היפה שבסיסמאות מתגלה לבסוף במערומיה.
כאשר מחטטים מעט במסמכי המכון המצויים אצל רשם העמותות, מתברר כי פעילותו של המכון רוויה בפוליטיקה. לפחות בשני מקרים אפילו במכון כבר הרגישו שהגבול נחצה, והחליטו ליישם את מטרותיו על-ידי הקמת עמותות-בת לצורך הרצת קמפיינים פוליטיים מובהקים. כך מנסה המכון לשמור על תדמיתו המחקרית, ובמקביל לנהל קמפיינים פוליטיים. התוצאה היא פירמידה של עמותות, שהשליטה המשורשרת בהן מעניקה למכון לדמוקרטיה מכפיל כוח.
הפרוטוקולים מלמדים גם כי ראשי המכון מבינים היטב את טיבה הפוליטי של פעילותם, הכוללת מעורבות ישירה ועקיפה בהליכי חקיקה, בהשפעה על חברי-כנסת ובמנגנונים שונים של הממשל.
הזרוע המבצעית של המי"ד לענייני פוליטיקה
בשלוש השנים האחרונות רץ בישראל קמפיין רועש לשינוי שיטת הממשל ולהובלה של רפורמה פוליטית. מאחורי הקמפיין עמדה עמותה בשם 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה', שנסגרה לפני כשנה. עמותה זו, שהוקמה על-ידי "ישראלים בעלי דעות פוליטיות שונות", על-מנת לפעול "לתיקון פגמים במבנה הדמוקרטיה הישראלית", פעלה "על בסיס המלצות קבוצת המחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה והפורום לתיקון שיטת הממשל". את ההמלצות הללו ביקשו החברים ליישם באמצעות "פנייה ישירה אל המערכת הפוליטית ליישום ההמלצות בחקיקה; ובפנייה אל הציבור הרחב – להסביר, לשכנע, ובעת הצורך לקרוא לפעולה".
האם מדובר בהתארגנות ספונטנית? האם ייתכן כי לאוסף הגדוש של ניירת שמייצרים חוקרי 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' נמצאו קוראים כה נאמנים ותאבי-פעולה, עד שהקימו באופן ספונטני עמותה אקטיביסטית שנועדה להגשימם?
התשובה לכך היא 'לא' רבתי. העמותה 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה', שבראשה עומד עורך עיתון 'הארץ' לשעבר חנוך מרמרי, לא נוצרה יש-מאין ולא החליטה על דעת עצמה לטפל בצדדים ה"מלוכלכים" של יישום המלצות המי"ד. האבות המייסדים של העמותה משמשים בו-זמנית כראשי 'המכון הישראלי לדמוקרטיה': בוועד המנהל של 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה' יושבים כלאחר כבוד שניים מבכירי המכון: ד"ר אריק כרמון והרב יצחק לוי, חה"כ לשעבר מטעם תנועת המפד"ל, שאף מוזכרים כמייסדי העמותה.
יתר-על-כן, הקמת העמותה דווחה בפני הוועד המנהל של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' (27.10.10):
היום הוקמה באופן רשמי עמותה חדשה שתהיה הזרוע המבצעת של הפורום [לשינוי שיטת הממשל, ע.ב.] ולהניע את ההמלצות בקרב הציבור.
אשר על-כן לא מפליא לגלות את הפעילות המשותפת הבאה:
המכון והעמותה 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה' עובדים על הכנת קמפיין תחת הכותרת "מנקים את המפלגות". (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 13.4.11)
ובניסיון להכפיל כוח, עוד מוסיפים עמותות לדייסה:
המכון משקיע מאמצים לאיחוד שלש העמותות העוסקות בתיקון שיטת הממשל "ישראלים להצלת הדמוקרטיה", יש סיכוי והמרכז להעצמת האזרח. (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 21.6.12)
מעורבותו העמוקה של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' בפעילותה של 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה' מתבטאת גם בכך שבכל הנוגע למימון, אריק כרמון – נשיא 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' – הוא דמות המפתח: בעת דיון על גיוס משאבים בישיבת הועד המנהל של 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה' (27.10.10), נאמר מפורשות כי "אריק מקווה לחזור מהנסיעה הקרובה עם בשורות תרומה מאטלנטה".
מהי פוליטיקה?
במה עוסקת עמותת 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה'? הפרוטוקולים חושפים טפח. בישיבת ועד מנהל מה-20.7.11 נערך דיון "האם העמותה מוגדרת כפעילות פוליטית", מכיוון שעל-פי החוק "פעילות המוגדרת ככזו אינה מאפשרת פטור ממס לתורמים". המנכ"ל חנוך מרמרי, שהבין ככל הנראה שיש כאן בעיה, הציע "להתייעץ עם משפטנים מומחים במשפט מנהלי (בג"ץ) כדי לפלס דרך להגדרת פעילות העמותה כלא-פוליטית".
בדיון אחר, בו סקר מרמרי את פעילות העמותה, הוא שמח לדווח כי "הפעילות בזירת הכנסת הייתה מעבר לציפיות" (ישיבת מייסדים, 'ישראלים להצלת הדמוקרטיה', 27.10.10); ובאותה הזדמנות עודכנו הנוכחים גם בדבר "התארגנות במגזר הפוליטי של ח"כ יוחנן פלסנר מקדימה, ח"כ יריב לוין מהליכוד, וח"כ איתן כבל מהעבודה. לגבי קידום נושא הפריימריז וההתפקדות למפלגות הכנסת".
אין להתבייש בפעילות מסוג זה. יש לברך את 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' שהוא מקים ומשתתף בפעילותם של עמותות-בת המעורבות עד צוואר בפעילות פוליטית. מעורבותם של אזרחים חופשיים בפוליטיקה של ארצם היא הרי הדמוקרטיה במיטבה. מפתיע, אפוא, שהמכון בוחר שוב ושוב להכחיש זאת.
"בחירה ישירה זה רע" – לשמעון פרס
הקמת פירמידת העמותות הפוליטיות איננה הברקה של רגע, אלא מצטיירת כחלק מאסטרטגיה כוללת. באחד מדיוני הוועד המנהל של המכון עסקו הנוכחים בשאלת "גבול המעורבות" של המכון "עם מקבלי ההחלטות". במקרים רבים, נטען שם, המכון איננו נמנע מנקיטת עמדות ברורות בשאלות מעשיות. כך לגבי "חוק המפלגות, חוק מימון מפלגות וחוקים אחרים עליהם עבדנו מול ועדות שונות". בעוד שדוגמאות אלו לא נראו לוועד כשנויות כל-כך במחלוקת, נשאלה השאלה כיצד על המכון לנהוג ממצבים מורכבים יותר: "האם על המכון לנקוט עמדה ברורה בנושא קונטרוברסיאלי? ועד כמה אנחנו פועלים בנושא כזה?", תהה כרמון. תהה, וגם ענה: הקמת עמותת-בת אקטיביסטית.
הדוגמא הברורה ביותר בהיסטוריה של המכון היא שינוי שיטת הבחירות – ביטול הבחירה הישירה. בנושא זה נקט המכון עמדה מאוד ברורה, אבל ברגע שהיה ברור שצריך לנקוט פעולה, הוקמה עמותה נפרדת אשר ניהלה את המאבק לביטול הבחירה הישירה (פרוטוקול ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 13.12.02).
בשנת 1997, כשנה לאחר שבנימין נתניהו הביס את שמעון פרס ונבחר לראשות הממשלה באמצעות הצבעה בשני פתקים, אחד לראשות הממשלה והשני למפלגה, הוקמה 'העמותה לדמוקרטיה פרלמנטרית', שמטרתה: "לפעול לביטול הבחירה הישירה של ראש הממשלה לקראת הבחירות לראש הממשלה ולכנסת החמש עשרה". בין מייסדיה נמנו, מלבד מיודענו ד"ר אריק כרמון, גם, הפלא ופלא, הפוליטיקאי המובס, חבר-הכנסת (דאז), שמעון פרס.
את המוטיבציה של פרס לביטול החוק לא קשה לנחש: בבחירות שזה-עתה הסתיימו זכתה מפלגת העבודה ל-34 מנדטים, לעומת 32 המנדטים של הליכוד; על-פי החוק הישן פרס היה צריך לעמוד בראשות הממשלה. ואולם, בהצבעה הנפרדת לראשות הממשלה זכה דווקא נתניהו, עם 50.5% מהקולות לעומת 49.5% של פרס. ניסיון מר זה הוכיח לפרס כי "בחירה ישירה זה רע".
העמותה לדמוקרטיה פרלמנטרית
גם במקרה זה, הפרוטוקולים של 'העמותה לדמוקרטיה פרלמנטרית' מעלים פעילות שאינה עולה בקנה אחד עם ההגדרה "לא-פוליטית", ואפילו "לא מפלגתית". באחת מישיבות הוועד הראשונות נערך מיפוי של חברי-הכנסת במטרה לאתר את התומכים והמתנגדים לשינוי שיטת הבחירות, בכדי להקל על ההיערכות בפעילות הפרלמנטרית. כפי שמתואר בפרוטוקול האסיפה: "המשתתפים מעירים לטבלת חברי הכנסת. נרשמות מטלות על טיפול בח"כים שונים … לישיבה הבאה תוכן רשימה של תומכים בהצעת החוק שיש לחזקם ולשמרם" (ישיבת ועד מנהל, 'העמותה לדמוקרטיה פרלמנטרית', 10.7.97).
גם במקרה זה מתבררת מעורבותו העמוקה של אריק כרמון בניהול ומימון העמותה. וכך הוא מציין באחת הישיבות כי "היו לאחרונה הבטחות תרומות של 50 אלף דולר ועוד 10 אלף דולר. לפיכך יתרתנו בבנק תעמוד על 100 אלף דולר" (ישיבת ועד מנהל, 'העמותה לדמוקרטיה פרלמנטרית', 8.9.98). באותה הזדמנות גם חולקו משימות לגיוס כספים ונקבע כי: "אריק כרמון יפנה לבינו צדיק".
הקשר בין העמותה למכון הישראלי לדמוקרטיה מתברר מעבר לכל ספק כאשר הגיעה העת לסגור את העמותה. באסיפה כללית של 'העמותה לדמוקרטיה פרלמנטרית' מהתאריך 18.7.01, הציע אריק כרמון כי היות והעמותה סיימה את פעילותה כשבאמתחתה כספים מיותרים "יתרת הזכות תועבר למכון לדמוקרטיה. זאת, כמובן לאחר שיוצא מכתב לתורמים ובה תתבקש הסכמתם להעברת כספיהם למכון לדמוקרטיה. כל זאת כמובן לצורך קידום תהליך חקיקת חוקה בישראל". על-פי הדו"חות הכספיים של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', יתרה זו – על סך 319,216 ₪ – הועברה לרשות המכון בשנת 2002.
פירמידת העמותות של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' הצליחה עד-כה לספק את הסחורה המבוקשת: תדמיתו של המכון נותרה ללא-רבב. את העבודה הפוליטית השחורה למדו הישראלים לייחס לשלל גופים אחרים – עמותות אקטיביסטיות מובהקות, שלא היו מעלות על דעתן לבקש מעיריית ירושלים קרקע ציבורית.
נשאלת השאלה: כאשר 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' מקבל החלטה להקים עמותה לצורך קידום מטרה שאפילו הוא מודה שהיא פוליטית, האם החלטה זו כשלעצמה איננה פעילות פוליטית? האם המשאבים שהתקבלו מהמכון לצורך הקמת אותן עמותות פוליטיות, הכוללים עזרה בגיוס תרומות מאת נשיא המכון, אינם שימוש פוליטי? גם אם נניח שמבחינה חוקית הכל כאן כשר, מבחינה ציבורית הצביעות בוודאי חוגגת.
המטרה: רפורמה פוליטית
פירמידת העמותות מרשימה בהחלט, אבל למעשה, גם מן הפרוטוקולים שהצטברו במכון בלמעלה מ-20 שנות פעילות עולה בבירור כי המכון עוסק בפעילות פוליטית מובהקת, וכי הוא מעורב – ישירות ובעקיפין – בתהליכי חקיקה ובמהלכים פוליטיים בסוגיות השנויות במחלוקת חריפה בחברה הישראלית. המכון מנסה לשכנע את הציבור שהוא "לא פוליטי", אך המסמכים מעידים על כך שראשיו לא ממש מסכימים.
כבר בראשית הדרך היה ברור לנשיא המכון ד"ר אריק כרמון כי העמותה שהוא עומד בראשה מתעתדת לעסוק בפוליטיקה. כך הסביר כרמון לעמיתיו באחת מישיבות ההנהלה הראשונות:
במפגש עם ההנהלה האמריקאית הסתבר שהשותף האמריקאי איננו מתלהב מההסדר הזה וכי כוונתו ליעד את פעילות המכון למטרה אחת: רפורמה פוליטית בישראל (14.10.1991).
בשל כך הודיע כרמון כי:
המכון הוא גוף העוסק בתחום הפוליטי, אך אינו בשום-אופן גוף מפלגתי.
מגמה זו התבהרה היטב שוב ושוב, כאשר למרות ניסיונות המייסדים לייעד את המכון לעניינים נוספים, נציגי ההנהלה האמריקנית "סירבו להקצות משאבים לכל נושא אחר זולת תכנית הרפורמה הפוליטית" (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' 19.11.1991).
מטרה ברורה זו אף הופיע מתחילה בהגדרות מטרות העמותה כפי שנרשמו אצל רשם העמותות. לפי הרישום הראשוני, מטרתו של המכון היא:
לעקוב אחרי אופני התפתחות הדמוקרטיה הישראלית, לחקור את מוסדותיה וערכיה, לפתח המלצות למדיניות בנושאים הקשורים בדמוקרטיה הישראלית ולהשפיע אצל מקבלי ההחלטות על ביצוען (בקשה לרישום 19.11.1991, הדגש שלי)
אלא שמשפט אחרון זה, המעיד על פעילות לובי פוליטי, היה כנראה יותר מידי עבור ההנהלה. כעבור כמה חודשים ביקש המכון מרשם העמותות "לשנות את הגדרת מטרות המכון כך שהמילים: "ולהשפיע אצל מקבלי ההחלטות על ביצוען" יימחקו" (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 27.2.92).
כפי שנראה להלן, למרות מחיקת המילים, אין מדויק מהן בכדי לתאר את פעילותו השגרתית של המכון.
"כל מה שאנחנו עושים הוא עמדה פוליטית"
המתח בין עבודתו הפוליטית של המכון לבין התדמית הנקייה והאקדמית אותה רצו אנשיו ליצור, הציקה לרבים מחברי ההנהלה, כפי שבא לידי ביטוי בדיון מרתק שערך הוועד המנהל ערב בחירות 99', אודות הקמפיין לביטול הבחירה הישירה:
רפאל ורדי: הייתי מאוד נזהר מפעילות פומבית בתקופה הזאת … חששתי כי היום נקיטת עמדה בעניין הזה היא נקיטת עמדה פוליטית. אחד הגופים יכול לראות בכך נקיטת עמדה פוליטית.
על כך השיב לו כרמון, התומך בהמשך הפעילות, תשובה מוחצת:
כל מה שאנחנו עושים זו עמדה פוליטית. (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 10.2.99 )
בהזדמנות אחרת, כאשר נודעו תוצאות הבחירות של שנת 92' בהן חזרה מפלגת העבודה לשלטון, נחשף מעט ממה שעומד מאחורי אותה 'דמוקרטיה' אותה מבקש המכון לקדם בישראל:
היו"ר פותח ומציין בסיפוק כי ההתרחשויות האחרונות בזירה הפוליטית הישראלית, לרבות אקט בחירת המועמדים, אקט הבחירות עצמם ומעשה ההעברה במוסדות של השלטון מעודדים עד מאוד כל שוחר דמוקרטיה בארץ והמכון והנהלתו יכולים להתברך בהם. (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 15.7.92)
שהרי כידוע, כל שוחר דמוקרטיה בארץ מתברך כמובן בשלטון השמאל.
בוחשים בקלחת
סקירת הפעילות הפרלמנטארית של אנשי המכון בשנים האחרונות מותירה מעט מאוד מקום לדמיון. אנשי המכון מעורבים כמעט בכל שלבי החקיקה ועיצוב המדיניות: החל מגיבוש הצעות חוק, דרך פעילות לובי להרצתן בכנסת וכלה במומחים מטעמו המייעצים לצוותי החקיקה של משרדי הממשלה. כל זאת מוגש במעטפת יוקרתית של כנסים וימי עיון עתירי הערות שוליים ואצטלה אקדמית.
על-פי מסמכי הרשם, בשנים האחרונות היה המכון מעורב בכמה וכמה הליכי חקיקה שונים. את הפעילות סביב חוקי השוויון בנטל ליוו אנשי המכון באופן אינטנסיבי, כפי שדיווח כרמון בישיבת הנהלה לפני כשנה (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 21.6.2012):
המכון מעורב בועדה בראשות יוחנן פלסנר – ועדת קש"ב, יוחנן פלסנר עצמו מכיר היטב את עבודת המכון. ידידיה שטרן ויפה זילברשץ [בכירים במכון, ע.ב.] חברים בוועדה.
בדיון אחר למדו הנוכחים כי הפורום לתיקון שיטת השלטון שמפעיל המכון הכין לא פחות מ-"6 הצעות חוק המוכנות להעברה בקריאה טרומית"; וכי באותה עת עבר גם חוק פינוי מוקשים בכנסת, שבעניינו "המכון יזם שולחן עגול בנושא והיה מעורב בייעוץ לחקיקה" (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 13.4.2011).
גם בעניין הקמתו של גוף ביקורת על הפרקליטות, קולו של המכון נשמע למרחוק:
גוף ביקורת על הפרקליטות: בנינו מודל והצעת חוק והתחלנו לגייס תמיכה מקרב האקדמיה, שופטים בדימוס ושרי משפטים לשעבר. התקיימה פגישה חיובית ביותר עם פרקליט המדינה ועוזריו (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 27.10.2010).
כרמון אף הצהיר באחת ההזדמנויות, בעבודה מול הכנסת יש כמה דוגמאות להצלחה:
חוק המפלגות, חוק מימון מפלגות וחוקים אחרים עליהם עבדנו מול ועדות שונות. עבודה רבה נעשתה במכון גם לגבי חוק ההסדרים. (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 16.12.2002)
כזכור: "לא פוליטי". וגם "לא מפלגתי".
"הצעות חוק הזויות"
יחד עם ההצלחות דלעיל, חוו אנשי 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' בעת האחרונה גם כמה כישלונות צורבים. עליית רבין לשלטון בשנת 92' אולי הייתה דבר ש"מעודד כל שוחר דמוקרטיה", אך ממשלת הליכוד האחרונה הביאה את אותם שוחרים אל-סף יאוש. "התחושה היא כי התרבו הלכי הרוח האנטי-דמוקרטיים", הסביר כרמון ב"דיון מקדים על האיומים על הדמוקרטיה 2011", שנערך בישיבת הוועד המנהל:
נוצר ניכור בין הקבוצות השונות במדינה ויש שימוש רחב ברטוריקה של דמוניזציה … הקונפליקט עם הפלסטינאים הידרדר, ואנו הולכים לקראת מצב שישראל מאבדת את הלגיטימציה ונתפשת בעולם כמדינת אפרטהייד. בחוגים רבים בארץ מתגברת החשיבה שתופשת את הערבים הישראלים כחלק מהעם הפלסטיני עמו אנחנו בסכסוך ולכן הם אויבים … גם חופש הביטוי עומד בסכנה על-ידי דה-לגיטימציה של מי שמדבר נגד מדינת ישראל (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 13.4.2011).
על רקע נורא זה נוצרה לדעתו בכנסת קונסטלציה לפיה "השילוב של פחד מהערבים, איבה ופטריוטיות גורמים לכך שלכל הצעת חוק יש סיכוי לעבור".
אבל לא אלמן ישראל. שוחרי הדמוקרטיה אינם חוששים מן הקרב, והם נכונים בעוז "להתמודד עם שחיקה בערכים הבסיסיים של הדמוקרטיה". אמנם המכון נאלץ, בשל המצב הקשה, להקפיא את פרויקט הדגל "חוקה בהסכמה", אך אין ריק בעשייה ה"לא-פוליטית", במקום זאת נוקט המכון ביוזמה ה"לא-פוליטית" הבאה: "פעולות לבלימת הצעות לחקיקה הפוגעות ללא הצדקה בעקרונות חוקתיים" (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 13.4.11). כרמון מצהיר בפירוש כי בתחום החוקתי "אנו עוסקים בקרבות בלימה נגד תהליכים והצעות חוק מסמרות שיער" (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 21.12.10), ו"בבלימת הצעות חוק בעייתיות" (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה',27.10.10).
"השתתפות של אנשי המכון בוועדות הכנסת"
אנשי המכון גם מעורבים עמוקות במה שמתרחש מאחורי הקלעים של הכנסת. הפרוטוקולים חושפים פעילות לובי ברורה, הנעשית בגופי הייעוץ והחקיקה המקצועיים של הממשלה והכנסת וב"פורומים קטנים יותר", כפי שהדבר מכונה באחד המסמכים.
כך, כמדווח בפרוטוקולים, המכון מעורב משמעותית בשינוי שיטת הממשל:
עובד המכון – ד"ר ניר אטמור מרכז את ועדת חסון. כמו כן חברים בה עו"ד סוזי נבות, וד"ר פייזל עזייזה – חברים בפורום שמגר [קבוצת חשיבה של המי"ד שעוסקת בשינוי שיטת הממשל, ע.ב]. (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 21.6.12)
במקרה אחר, מגלה כרמון כי הם "משתתפים בצוות בינמשרדי בנושא חופש המידע, ועוסקים בין היתר בהרכב מליאת רשות השידור" (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 27.10.2010). ממסמכים נוספים מתברר כי הבחישה הדמוקרטית הזו נעשית בדרגים הגבוהים ביותר של הממשל:
בעקבות התסקיר המקיף שעשינו על חוק הטרור משרד המשפטים יזם איתנו שולחן עגול … משרד המשפטים ביקש להמשיך ולהיפגש בפורומים קטנים יותר כדי לנסות ולשפר ולהיטיב את התזכיר הזה … אנחנו עובדים על הקמת ועדה ממשלתית בראשות מנכ"ל משרד רוה"מ אייל גבאי [היום חבר הוועד המנהל של המכון, ע.ב] שמטרתה להפוך את יום ראשון ליום מנוחה עבור המשק הישראלי. (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 27.10.10)
את הפרוגרמה העקרונית לסוג זה של פעילות, שטחו אנשי ההנהלה בישיבה שהתקיימה בנושא לפני כשלוש שנים, במה שנרשם בפרוטוקול תחת הכותרת "יחסי המכון וזרועות השלטון":
המכון מתחיל להניע תהליכי הטמעה … ייסוד קואליציה ושותפות עם גורמים ממשלתיים שונים … אופן ההטמעה נעשה פחות בכיוון של הטמעה פר מחקר, ויותר בכיוון של הטמעה פר נוכחות והשתתפות.
למשל פנינו למשרד המשפטים וביקשנו שנציג המכון יהיה מעורב בכל הנושאים שקשורים לדמוקרטיה וטרור.
אנחנו מנסים להגיע לפורומים של ראשי ערים ולהציע להם להצטרף ליוזמות של אבי בן-בסט ומומי דהן, כדי שאחר כך נוכל ללכת הלאה למשרד הפנים ולכנסת …
דבר נוסף שהתחלנו לעשות הוא השתתפות של אנשי המכון בוועדות הכנסת. אנחנו גם עובדים על קשר של המכון עם היועמ"ש החדש של הכנסת. אריק נמצא בקשר עם יו"ר הכנסת. (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 23.3.2010)
התכנית ככל הנראה התקדמה יפה, ובאוקטובר של אותה שנה יכול היה כרמון לדווח חגיגית כי:
יצחק לוי עובד על ערוב אנשי המכון בדיונים בוועדות הכנסת ובתהליכי חקיקה. (ישיבת ועד מנהל, 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', 27.10.10)
על-פי התכנית, אנשי המכון ישולבו בשלושת המנגנונים המקצועיים החשובים ביותר של הכנסת – הוועדות, היועץ המשפטי ויושב-הראש, המשפיעים השפעה עצומה על הליכי החקיקה בישראל. אין לוביסט בישראל שיכול לחלום על השפעה פוליטית מסוג זה על הליכי חקיקה וקבלת החלטות.
איה הדמוקרטיה המהותית?
על-פי 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' הפעילות הזו איננה אלא "סיוע מקצועי", עניין למומחים כמותם בתחום "הדמוקרטיה המהותית". הבעיה היא שלפי זה כמעט ולא נותר דבר לפוליטיקאים האמיתיים לעסוק בו. אם עבודת החקיקה "אינה פוליטית"; שינוי שיטת-הממשל "אינה פוליטית"; והעבודה בוועדות הכנסת "אינה פוליטית", לפוליטיקאי הממוצע נותרה כנראה רק השחיתות לעסוק בה.
וכל משחקי המילים הילדותיים הללו של המכון, שלל ההטעיות הסופיסטיות, חוסר-היושר האינטלקטואלי המביך, בשביל מה? כדי לקבל פטור לתורמים ממס הכנסה ולזכות בהקצאת קרקע מעיריית ירושלים? הלזאת הגיעה "הדמוקרטיה המהותית"? 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' רשאי לחזור שוב ושוב על הקביעה כי אינו עוסק בפוליטיקה, אבל האמת חייבת להיאמר: מהאבות המייסדים של "הדמוקרטיה המהותית" ציפינו ליותר.
תגובת המכון הישראלי לדמורקטיה
המכון הינו ישות משפטית עצמאית והעמותות המוזכרות בכתבה אינן עמותות בת שלו. בשני המקרים המוזכרים, דמויות מן המכון השתתפו בהקמת עמותות נפרדות שעסקו ברפורמות חיוניות לחיזוק המשילות בישראל.
באשר לציטוט מן הפרוטוקול, חשוב להדגיש שוב שהמכון הוא א-מפלגתי. הכוונה במונח "פוליטיקה" איננה ל״פוליטיקה״ במובנה המפלגתי, כלומר בניסיון להשפיע על גורלם של מפלגות ומועמדים, אלא לעיסוק בענייני מדינה מתוך כוונה לשרת את טובת הכלל. 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' מבסס את חזונו על עקרונות הכרזת העצמאות. עקרונות אלה הם ביטוי למאמץ הציוני לבסס את מדינת ישראל על ערכי היהדות, ההומניזם, הליברליזם והאחווה. המכון ימשיך לשאוף ולקדם דמוקרטיה פרלמנטרית, משילות יעילה וכמובן מדינה יהודית ודמוקרטית. תכניותיו מוכוונות למימוש חזונו זה.
מדינת ישראל הגדרה איפשהו כ"מדינה יהודית ודמוקרטית".
למרות הכוללניות של ההגדרה הזו, וחסר-ההתחייבות-לכלום שנודף ממנה, היא בכל זאת דורשת קיומם של שלשה תנאים, שעדיין יש להם איזו מסגרת צורנית אינטואיטיבית:
מדינה – במובן הישן והטוב, משמעותה מערכת משפט כלשהו שנאכפת כלפי פנים, ומשקפת ערכים מסרתיים של האזרחים, יחד עם מערכת יחסי חוץ, שכוללת בבסיסה מנגנון הגנה מפני אויבים בגבולות.
יהדות – מזוהה באפן מסרתי עם חפוש בלתי מתפשר אחר דבר ה', אמונה באמתות תורת משה, מחויבות למצוות מעשיות כשבת וכשרות, וכן רמות מסוימות של אחוה לאומית-אתנית.
דמוקרטיה – פירושה קדם כל השתתפות כל שכבות העם בהכרעות פוליטיות. מכאן נובע הצמצום ההכרחי באלימות השלטון ופניה לשכנוע אינטלקטואלי כאמצעי חלופי, ומזה מתחייבות חרויות יסודיות של התארגנות ובטוי, כדי שיכולות השכנוע וההשפעה תשמרנה ותובענה בצבור.
"המכון הישראלי לדמוקרטיה עממית" משתמש בשטות דיאלקטיות-מרקסיסטיות עתיקות, גונב את המותגים המצלחים, ומציג תחת אותם שמות את הסלופים הבאים:
מדינה – הפכה למין ישות מיוחדת, מדינת הרווחה והסעד – כיס ללא כסוי, שמטרתו לספק את צרכי הבור ללא תחתית של זכויות סוציאליות שרירותיות של כל מאן דבעי.
יהדות – מצוות מסוימות מנבכי קוד ההתנהגות שבין אדם לשכניו ומשפחתו הועלו לדרגת עיקר יחיד, ללא תנאים וללא הקשר, ומגדירות את הדת החדשה כבליל בודהיסטי דביק, של סבלנות, כבוד לזולת, רדיפת שלום, כניעה לכל אפנה, ציות לממסדים, ורב תרבותיות ללא כל משמעות יחודית.
דמוקרטיה – נהיתה כסוי למדיניות חסול הלאומיות מצד אחד, יחד עם חזוק מוסדות השלטון וה"משילות" מצד שני, תוך עיקור כל משמעות מרצון האזרחים, הגבלת תפקידם להשתתפות בהצגת בחירות פעם בכמה שנים, והכפפת כל ההחלטות לערכיה של קבוצה (נאורה מאד) שבוחרת את עצמה.
המאמר נפתח בקביעה מופרכת ותמוהה ביותר: "המכון הישראלי לדמוקרטיה השכיל לייצר תדמית מחקרית "אובייקטיבית" ונקייה
".מפוליטיקה
מאז ומתמיד המכון הזה מוכר לי כגוף שמאלני.
אגב המבנה המפואר שבתמונה נצא באחד הרחובות היקרים ביותר בירושלים,שכונת טלביה הכבושה
מוכרח לומר שהמאמר קצת מאכזב. כל הציטוטים ו״האקדחים המעשנים״ כל כך ישנים עד כדי כך שהחלודה כל כך בולטת גם בטיעונים ובכך מטביעה את המסר הראשי.
נראה לי שלא בכדי לא מצאתם כל טיעון כנגד המכון בהנהגתו החדשה ועל כן היה מוטב לשמור את האיטריות הקרות הללו ליום סגריר של רעב כבד… אבל באמת כבד.
כאשר לרב ד"ר בני לאו, עמית "המכון הישראלי לדמוקרטיה", מוענק תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן בעקבות פעילותו בארגון, אני מבין שרשת חתרני הדמוקרטיה בישראל (בדרכים שאינן דמוקרטיות), השתלטו בסופו של דבר גם על הקמפוס הזה. חשדותי עלו כבר לפני מספר שנים, בפגישה עם גורמים שונים שהדליקו לי כבר אז את הנורות האדומות.
מטריד ועצוב.