פרשת הר הבית: בשמאל שכחו מהי חירות הפרט

האם אנשי השמאל בארץ אינם מכירים בחשיבותו של חופש הדת? לו רק היו לומדים מהציבור האמריקני בפרשת המסגד בגראונד-זירו

אין לזלזל בשאיפתם של יהודים רבים לעלות להר; מבקרים בהר הבית. צילום: דבי פולק

כל עת שהדיון על הר הבית שב ועולה בשיח הציבורי, קשה שלא לחוש בבוז הקר שמפגין השמאל הישראלי כלפי יהודים המבקשים לממש את זכות הפולחן שלהם, במקום הקדוש ביותר על-פי המסורת היהודית. תשוקה זו נתפסת על-ידי דוברי השמאל כלא יותר מפרובוקציה משיחית, שמטרתה להתסיס את השטח ולפגוע במשא-ומתן המתנהל בין ישראל לפלסטינים.

כך, נבחרי ציבור הנאבקים למען הסדרת תפילות היהודים בהר נתפסים כקיצונים, מסוכנים ומסיתים, אשר מתעסקים במכוון בסוגיה שולית כדי להבעיר את השטח ולפגוע במאמצים להסדר מדיני. "את המחיר של ההצתה הזו כדאי היה אולי לשלם", כותבת יעל פז-מלמד במעריב,

"אילו היה מדובר באמת ב'לב ליבה של הנוכחות שלנו בארץ'. לא זה המקרה. לרוב רובם של הישראלים לא באמת אכפת אם כמה מאות יהודים יעלו או לא יעלו למקום הזה, וכמובן שאין לו כל עניין לבנות את בית המקדש מחדש".

אבל הזלזול המופגן ברצונם של יהודים להתפלל בהר הבית והנכונות להיכנע לאיומים בנושא, פוגעים בראש ובראשונה דווקא במאמצים לשמור על אופיה הדמוקרטי-ליברלי של מדינת ישראל, אשר דוברי השמאל מדגישים שהוא קרוב לליבם. האם הם שכחו שחופש הדת, הפולחן והמצפון הוא אחד מעקרונות החירות המרכזיים, ולא בכדי הוא מקבל מקום של כבוד בכל חוקה דמוקרטית וליברלית? עקרון זה מצא עצמו במרכז הבמה בכל עת שאומה שאפה לכונן משטר של חירות וזכויות פרט.

הדגש הברור על חופש הדת במדינות המערביות הללו, אינו מעיד בהכרח על אמונתם האישית של האבות המייסדים או על רצונם ההיסטורי לכונן מדינה בעלת מאפיינים דתיים. יותר מכל הוא מעיד על הבנתם כי מימוש הווייתו הרוחנית של האדם היא זכותו הטבעית והמפתח לאושרו, וכי על המדינה – לכל הפחות – להימנע מהפרעה לאדם לדבוק בדתו ובאמונתו, ולקיים את הטקסים, התפילות והמנהגים שנובעים מכך.

אז מה אם זה נפיץ? פרשת המסגד בגראונד זירו כמשל

כמו בישראל, גם בדמוקרטיות ליברליות אחרות מעורר יישום חופש הדת דילמות ומחלוקות חריפות. בארצות-הברית, אחת הדוגמאות הבולטות לכך בשנים האחרונות הייתה פרשת "המסגד בגראונד זירו" – התוכנית להקמת מרכז קהילתי מוסלמי, סמוך לאנדרטה הלאומית לפיגועי 11 בספטמבר, האתר בו ניצבו מגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי.

פוליטיקאים רבים מהימין האמריקני התנגדו בחריפות לתכנית, בטענה כי הדבר פוגע ברגשות משפחות קורבנות הפיגוע, שבוצע על-ידי טרוריסטים מוסלמים, וברגשות הציבור האמריקני בכלל. למרות הפגנות טעונות רגשית שנערכו במחאה על בניית המסגד, המועצה הקהילתית המקומית, בגיבוי ראש עיריית ניו-יורק דאז מייקל בלומברג, אישרה ברוב גדול את הפרויקט שיצא בסופו של דבר אל הדרך.

מיקום הפרויקט אולי מעיד על חוסר רגישות מצד יזמיו, ובכירי העירייה היו מודעים היטב להיותו חומר נפץ פוליטי, אך כל אלה לא נמצאו כסיבות טובות דיין להפר את התיקון הראשון לחוקת ארה"ב, הקובע כי "הקונגרס לא יחוקק חוק הנוגע למיסודה של דת או אוסר פולחן דת חופשי". פרשה זו הבהירה היטב לאזרחי ארצות-הברית ולעולם, כי זכות הקניין וחירויות דתיות הן עקרונות יסוד שאין להתפשר עליהם, גם כאשר מדובר בנושאים שנויים במחלוקת עמוקה ובעלי פוטנציאל נפיץ במיוחד.

הציבור האמריקני התגבר; מפגינים נגד המסגד בגראונד-זירו. צילום: דייויד שנקבון
הציבור האמריקני התגבר; מפגינים נגד המסגד בגראונד-זירו. צילום: דייויד שנקבון

בישראל – בהיעדר חוקה – חופש הדת והמצפון מעוגן במגילת העצמאות, אך חופש הפולחן של יהודים מוגבל משמעותית דווקא בהר הבית, מקום משכן בית המקדש הראשון והשני. למרות שרשמית המתחם מצוי תחת ריבונות ישראלית, בפועל הוא מנוהל על-ידי הוואקף הירדני, וכך נאסר על יהודים להפגין כל סממן של פולחן דתי במקום, כולל, להתפלל, להשתחוות ולהכניס תשמישי קדושה.

גם כניסתם של לא-יהודים להר הבית מוגבלת לשעות אחדות בלבד ביממה, והיא אסורה כליל בימי שישי, שבת וימי החג המוסלמים. קשה להבין כיצד אנשי שמאל, שמצהירים השכם והערב על מחויבותם לזכויות אדם, מקבלים מצב זה בשוויון נפש ועוד נאבקים בחירוף נפש לשימור סטטוס-קוו מביש זה.

פחדנותם של אנשי השמאל

אכן, נאנחים דוברי השמאל, גם ליהודים יש זכות להתפלל בהר הבית; אבל בעת הזאת זה פשוט לא חכם. עלייתם של יהודים להר והסדר תפילתם במקום, אליבא דשמאל, יתאפשרו רק לאחר חתימת הסכם שלום כולל. בינתיים יש להתאזר בסבלנות, להרכין ראש ולנסות להימנע אפילו מדיונים פומביים בנושא, פן יתלהטו הרוחות.

כך, בדיון על הריבונות הישראלית בהר הבית שנערך לפני מספר ימים בכנסת, מחה ח"כ נחמן שי (עבודה) על עצם הדיון:

"הר הבית הוא חבית חומר נפץ שכל זיק עלול להעלות אותה באש ולפוצץ אותה. רק הבוקר היתה התפרעות על הר הבית. זה לא מקרי. ההתפרעות הזאת קשורה קשר הדוק לדיון המיותר הזה".

המסקנה הבלתי נמנעת היא שמחנה השמאל מוכן לא רק לשלול את חירות הפולחן, אלא גם להגביל את חופש הביטוי ובלבד שלא להיגרר לעימותים עם גורמים מוסלמיים. על אילו עוד חירויות עלינו לוותר כדי שלא "לפוצץ את יחסי ישראל והעולם הערבי"?

מצב בו כוחות הביטחון אינם מסוגלים או רוצים לאפשר ליהודים לקיים חופש פולחן במקום שמצוי תחת ריבונות ישראלית מלאה הינו בלתי נסבל בעליל, וצריך לקומם כל אדם בעל השקפת עולם ליברלית – בין אם הוא איש מאמין, אגנוסטי או אתיאיסט מוחלט, ימני או שמאלני. מי שמבין את המשמעות העמוקה של חופש הדת, המצפון והפולחן, אמור להתנגד בכל עוז להגבלת זכותם של היהודים להתפלל בהר.

בפרשת "המסגד בגראונד זירו", הוכיחה ארה"ב את עוצמתה בהפגנת סובלנות כלפי מימוש חירות דתית שעוררה זעם רב. גם בישראל המחויבות לחירות דתית אינה יכולה להיות מֻתְנֶת ברצונם הטוב של גורמים זרים או באינטרסים פוליטיים כאלה ואחרים. יש לקוות כי המוסלמים יקבלו מציאות של דו-קיום דתי על הר הבית, אך גם עד אז יש להבטיח את חופש הפולחן של יהודים במתחם. הגיעה השעה שגם אנשי השמאל שוחרי החירות ינקטו עמדה עקבית ויירתמו למערכה הזו.

ד"ר אמיר שני הוא חבר בפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

27 תגובות למאמר

  1. למה זה מפתיע? השמאל מוצא עצמו, שוב ושוב, במיטה עם הקיצוניים, תוך רמיסת המתונים, תוך כדי שהוא תוקף ומאשים את המתונים כדי לצאת יפה בתקשורת, כי דיבורים, בתקשורת, חזקים ממעשים.

  2. הדוגמא של הגראונד זירו מוכיחה דווקא את ההיפך. רצון המוסלמים מתממש תמיד כדי למנוע מחאה מוסלמית.

  3. אתה יודע שגם את חופש הפולחן של המוסלמים בהר הבית מגבילים? הרי מדי פעם לא מאפשרים לצעירים לעלות ולעיתים גם לא לשאר. לדעתי אתה מודע לכך, אבל מעדיף להעלים עובדה זו מהטקסט כי העובדות לפעמים מפריעות לך. בייחוד כשמטרת המאמר הזה אינה לשים על נס את חופש הפולחן אלא לנגח את השמאל, כרגיל. מצחיקה במיוחד ההיתלות בפרשת המסגד בגראונג זירו, הרי ברור שאף אחד מהמחנה שלך לא היה תומך בהקמת מסגד, נגיד, במקום מסעדת מקסים בחיפה, או במקום סבארו בירושלים.

  4. אלי, חופש התנועה המוסלמית בהר הבית מוגבל רק משיקולי ביטחון ולא מוגבל חופש הביטוי (רעיונית דתית). וביחס לדוגמא של גראונד זירו, בודאי שיש מקום למחאה ציבורית נגד תוכניות שמבטאות פגיעה ברגשות, זה לא קשור לשימוש בכוחה של המדינה בחסות החוק נגד חירות הביטוי והפולחן.

  5. לא היה כל חשש למחאה מוסלמית רצינית במנהטן. מקימי המרכז הקהילתי המוסלמי שייכים לזרם מתון ולא היה שום איומים באלימות. המחאה הגיעה מכיוון משפחות הקורבנות והימין האמריקאי בלבד.

  6. אלי, המטרה שלי היא לא לנגח את השמאל אלא לנער אותו. הגיע הזמן לשמאל ליברלי אמיתי. לגבי הר הבית, ניתן לתכנן סידורי תפילה ונוכחות בהר שיאפשרו למאמינים משתי הדתות לממש את חופש הפולחן שלהם. במקום זאת, ליהודים לא מתאפשר בכלל לקיים שום אקט פולחני. לגבי "המסגד" (בפועל מדובר במרכז קהילתי) במנהטן – אכן מדובר בחוסר רגישות ואני מבין את המוחים, ועדיין ההחלטה לאפשר את הקמת המרכז היתה נכונה.

  7. בעז. אהה זה רק משיקולי ביטחון. אבל לגבי היהודים זה כי השמאל בז לחופש פולחן. או שפשוט בשני המקרים זה פשוט משיקולי ביטחון.
    והרי זו הטענה המרכזית של המאמר, שפגיעה בחופש פולחן משיקולי ביטחון אינה לגיטימית. אבל זה שגם למוסלמים פוגעים בחופש הפולחן לא נמצאית במאמר מוכיחה שהמטרה של המאמר היא לנגח את השמאל שוב כאנטי דמוקרטי ולא באמת לדון בגופו של עניין.

    אגב לי אין בעיה ב"פגיעה בחופש הפולחן" של היהודים והמוסלמים במקרה הזה.

    1. הבעיה היא, שאלה אותם "שיקולי ביטחון": למוסלמים (לעיתים, בצורה מוגבלת ככל האפשר) פוגעים בזכות הפולחן *מחשש לאלימות מוסלמית*, וליהודים (תמיד, בצורה גורפת מאוד מאוד) פוגעים בזכות הפולחן *מחשש לאלימות מוסלמית*.

      אכן, סימטריה!

    2. המילים 'שיקולי ביטחון' הן מילים מטעות.
      כשמדברים על תפילת היהודים- הכוונה היא שאם הם יתפללו המוסלמים יתפרעו.
      כשמדברים על תפילת המוסלמים- הכוונה היא שאם הם יבואו להתפלל, המוסלמים יתפרעו.

      כוחות הביטחון צריכים להגן על האנשים שומרי החוק מפני מפיריו. מי שמתפרע- טוב שיוגבל. אם המוסלמים מסכנים את היהודים המתפללים- שיוגבלו הם.

    3. חוסר הסימטריה הזו הוא לא הנקודה שלי. הוא אכן ראוי לדיון אבל הוא לא קשור לביקורת שלי על המאמר. הבעיה שלי היא הנסיון להגיד שה"שמאל" הוא בעצם נגד זכויות אדם וחופש הפולחן כי הוא לא מאפשר ליהודים פולחן חופשי בהר הבית.
      אבל המאמר מתעלם מהעובדה שבאותה מידה השמאל (והימין) מרגישים גם בנוח להגביל לעיתים את חופש הפולחן המוסלמי. כלומר אי אפשר לנהל דיון על חופש פולחן כערך עליון שאסור לפגוע בו אם בתכלס אנחנו כן מרגישים בנוח לפגוע בו מ"משיקולי ביטחון". במובן הזה המאמר הזה הוא פארסה שהמטרה היחידה שלו היא ניגוח השמאל באמצעות דמגוגיה די עלובה.

      הדיון הנלווה והיותר רלוונטי, שלא באמת נידון במאמר, עוסק באופיה של מערכת השיקולים שקובעת במי אפשר לפגוע ומתי. מכיוון שאני חילוני והר הבית לא אומר לי כלום מבחינת קדושה, אז קשה לי להתחבר ולהבין את שני הצדדים. אבל מכיוון שאנחנו (היהודים) הריבון, אז נראה לי שזה לא סוף העולם שנגביל גם את היהודים וגם את המוסלמים כפי שאנחנו עושים היום. אני אומר זאת משום שאני מתקשה להאמין שאם נגביל אותם באופן גורף מתוך עיקרון, כי הם המתפרעים ואנחנו הלא מתפרעים (שזו הכללה מאוד בעייתית ולא ממש קשורה למציאות משני הצדדים) אז נייצר מצב צודק במיוחד, ויותר חשוב, בטוח במיוחד. מבחינתי, זה לא נובע מהתרפסות או פחד, אלא שיקול דעת ואחריות.

      יחד עם זאת, ברור לי שישנה פגיעה בחופש הפולחן היהודי והיא מצערת. חבל רק שנושאי הדגל במאבק הזה הם אנשים שמטרתם היא לא חופש פולחן יהודי, אלא מתיחת גבולות הפרשנות של הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית לכיוון ההלכתי. לכן קשה לי במיוחד לייחס אמפטיה למאבק הזה.

  8. א. הזכות לתפילה לא יכולה להיות על חשבון זכות אחרת. דתיים לא יכולים לעשות ככל שיחפצו בביתי (גם אם ימצאו איזשהוא באבא קבור מתחתיו), לא יכולים לעשות ככל שיחפצו בתוך כנסיה נוצרית וגם לא יכולים לעשות ככל שיחפצו במתחם הר הבית שנמצא בשליטת הוואקף המוסלמי (על פי החלטה פוליטית שלא שונתה גם תחת הממשלות הימניות הקיצוניות ביותר). בקיצור חופש הדת הוא חשוב אבל כפוף לחוקים דמוקרטיים אחרים (ולא להיפך)
    ב. מעניין מה עמדתו של הכותה או האתר לגבי חופש הדת בכותל לרפורמים על פי דרכם…

    1. אכן, הדיון הוא על עצם ההגדרה של הר הבית כמקום ששייך לווקף המוסלמי.

      זה לא בסדר שנתנו להם את זה, ולדעתי מה שצריך זה לקחת מהם את זה- גם במחיר של התלקחות.
      יש להם שם מסגד- אף אחד לא מפריע להם להתפלל בו.
      אין שום סיבה שהמדינה או מישהו ימנעו מיהודים להקים שם בית כנסת (אולי היהודים לא ירצו משיקולים הלכתיים- אבל זה עניין שלהם)

    2. א. יש בישראל חוק, שאוסר מכירת חזיר בריכוזים יהודיים ומוסלמים. מה אתה אומר על החוק הזה? בתור ליברל, אני מתעב את החוק הזה. החוק הזה מבחינתי אינו חוקתי ויש לבטלו (ואני אומר זאת בתור אחד שמקפיד לא לאכול חזיר). לא כל חוק הוא צודק. וצדק הוא מעל לחוק. ולכן העברת הריבונות לוואקף אולי הועברה בצורה חוקית, אבל אין זה צודק ואין זה חוקתי למנוע תפילה יהודית בהר הבית (ואני אומר זאת בתור אחד שלא התפלל מעולם בהר הבית). מאותה הסיבה שאם יעבור חוק בישראל שאוסר תפילה מוסלמית בהר הבית אתנגד. אין שום סיבה שתפילה למישהו לאלוהיו (או מכירת סוגי מאכלים) תצדיק כפייה של המדינה, רק בגלל שמישהו נפגע מכך. מטרת המדינה היא להגן על האזרח, לא לכפות עליו את הבריונות של האדם ה"אולטרא רגיש".
      ב. אני לא יודע מה עמדתו של הכותב. עמדתי היא שיש לתת לרפורמים להתפלל על פי דרכם. ואם לא מסתדרים ביחד, אז לתת שעות נפרדות.

  9. אמיר – ראשית, אתה מפריז בחשיבותו של חופש הפולחן. שמאל-ליברלי-חילוני בוחר באילו קרבות להילחם ודווקא את החופש הספציפי הזה הוא לא ישים בראש סדר העדיפויות שלו, בייחוד כשמדובר בחופש פולחן שיכול להוביל להסלמה ביטחונית ושמתקיים במקום ספציפי שמהווה מרכזו של הסכסוך הישראלי-ערבי-פלסטיני.

    שאלתך אם כך תהיה – אז למה נשות הכותל כן והר הבית לא? כי המאבק של נשות הכותל הוא לאו דווקא על חופש הפולחן כשלעצמו אלא על שוויון מגדרי במרחב הציבורי.

    לגבי הדוגמה של מרכז התרבות בניו יורק- לא מדובר על איזור טעון מבחינה דתית אלא על מקום קרוב מבחינה גיאוגרפית לאיזור אסון פיסי ורגשי בקולקטיב האמריקאי. המחאות כנגד הקמת המסגד ניסו לקשור לוגית בין דת האיסלאם לפיגועי ה-11 בספטמבר ולהחתים בכך את כל מוסלמי העולם (למרות שלפי קו מחשבה זה, אם דווקא יהיה שם מרכז תרבות מוסלמי יהיה להם אינטרס קטן יותר לפגוע באיזור בעתיד). רגשות הציבור אינן בהכרח מהוות גם איום ביטחוני. עם זאת, הר הבית עובדתית כן וניתן היה לראות זאת היטב בביקורו של אריאל שרון ז״ל בהר הבית בשנת 2000.

    1. למתן,

      1. זאת בדיוק הבעיה – שהשמאל לא מבין את חשיבות חופש הדת והפולחן ואת המשמעות העמוקה שלו.

      2. אז המאבק של נשות הכותל לא קשור לחופש הפולחן והוא סתם מאבק דווקאי למען אמירה מגדרית? אז כל המתנגדים להן צדקו.

      3. לגבי גראונד זירו, הרעיון הוא כמובן להדגיש את חשיבות חופש הדת והסובלנות הדתית בדמוקרטיה ליברלית. אין סיבה שלא להפגין סובלנות כזאת גם כלפי יהודים שמבקשים להתפלל בהר הבית, וניתן בהחלט ליצור סידורים שיאפשרו זאת.

  10. אין ספק, ההגבלות סימטריות: ליהודים לא מרשים אף פעם להתפלל וגם את העליה מגבילים מאוד, ואילו את המוסלמים – "מדי פעם" (קרי, כשיש חשש בטחוני) לא מאפשרים לעלות. זה *ממש* אותו דבר.
    ואכן, ייתכן בהחלט שאיש ממחנה הימין לא היה תומך בהקמת מסגד איפשהו ליד סבארו; אבל באותה מידה השאלה היא האם מישהו מהמחנה שלך היה רואה בהתנגדות למסגד שם, כמו להתנגדות למסגד בגראונד זירו, משהו אחר מאשר גזענות ופאשיזם, והאם – כשזה נוגע לתפילת מוסלמים ולא תפילת יהודים – מישהו מהמחנה שלך היה בעד הגבלות.

    (ואתה יודע מה? בוא נהפוך את ההגבלות בין המוסלמים והיהודים בהר הבית. אם גם על המוסלמים יש הגבלות וזה שקול, אני בטוח שלא תתנגד לכך שיהודים יוכלו לעלות עם כל דגל ולהתפלל שם כל הזמן איפה שיתחשק להם, אבל מדי פעם לא יאפשרו לצעירים לעלות ולעיתים גם לא לשאר, ואילו מוסלמים יורשו להיכנס למשך ארבע שעות ביום (למעט חגי ומועדי ישראל ומן הסתם גם חופשות בית ספר ויום הזעם וחג ההודיה), אחרי בדיקה שתוודא שהם לא יבריחו קוראן להר הבית. כמו-כן, משמרת הצניעות תלווה אותם כדי לוודא שהם לא מגניבים איזו כריעה לכיוון מכה או ממלמלים פרקי קוראן. למה לא?)

  11. תשובה לנדב: לא היה כל חשש לשימוש באלימות מצד מוסלמים בפרשת ה"מסגד בגראונד זירו". יזמי הפרוייקט הם מוסלמים מזרם מתון שמוקיע שימוש באלימות.

  12. מתן, אמנם ניתן לטעון כי בהר הבית טמון פוטנציאל לאיום בטחוני, אך אירועי שנת 2000 בהחלט אינם ההוכחה לכך. הפלסטינים בעצמם כבר הצהירו שהאינתיפאדה הייתה מתוכננת עוד לפני ששרון בכלל חשב לעלות להר. ראה בהרחבה: https://mida.org.il/?p=21535

  13. זו דוגמה מנוסחת לעילא לעיקרון הידוע, "אני מאוד בעד זכויות אלא כשאני לא". על 'שוויון מגדרי במרחב הציבורי' צריך להיאבק בכל מחיר. על חופש פולחן – לא (אלא אם הוא של מוסלמים). מסגד מוסלמי במקום 'טעון' (למה באמת הוא קם שם?) הוא ביטוי של חופש שצריך להיאבק עבורו, ומי שמתנגד – "מנסה להחתים את כל מוסלמי העולם" (למרות שברור לכל בר דעת שמרכז התרבות המוסלמי לא ישנה כלום לקיצונים מוסלמים, שלא מנסים להכניס מטוס בכל בניין במנהטן וגם לא מפריע להם לרצוח קיצונים אחרים). אבל זה כי מדובר במוסלמים. אם הם יהודים – הם 'עובדתית' איום בטחוני.

    ובקיצור, שוב: כשמדובר במוסלמים, יש את כל התירוצים בעולם למה כל הגבלה עליהם היא פאשיזם וגזענות. כשמדובר ביהודים (אלא אם הם נאבקים על 'שוויון מגדרי במרחב הציבורי') יש את כל התירוצים בעולם למה לא.

    ובשני המקרים, כך נדמה, מדובר בתירוצים.

  14. מאמר מעניין, תודה.

    לדעתי הבעיה היא עם:

    א. המנטליות הגלותית שמפחדת מה"גוים"
    ב. החרדים שמפחדים מההר
    ג. ממשלות ישראל שמעדיפות לא לעשות כלום ולשמר מצב קיים

    א' זו מנטליות מאוד נרחבת בעיקר בשמאל ובתקשורת, רק שלא נכעיס את פלוני, רק שלא נעצבן את אלמוני, יחד עם ב' היא גורמת לחוסר לחץ על הממשלות, מה שמאפשר את ג'

  15. "זכויות" בימינו הן משחק סכום אפס. הן משרתות בדרך כלל את מי שיודע להידחף ולצעוק הכי חזק.

  16. עם כל הכבוד, ההשוואה לגראונד זירו מופרכת לחלוטין. לא הייתה שום חשיבות לבנות את המוסד המוסלמי דווקא שם, אלא לשם ההתרסה. לא היה כאן שום עניין לחופש דת. במקרה של הר הבית, מדובר במדיניות אנטישמית לכל עניין ומובן. סירוב לבנות מוסד מוסלמי בגראונד זירו אינו דומה בשום מובן להדרת מוסלמים מגראונד זירו או איסור עליהם להתפלל שם. לעומת זאת,יהודים מודרים מהר הבית, למרבה הבושה, על ידי מדינת ישראל, ונאסר עליהם להתפלל שם.

  17. אלי, אני חושב שאתה טועה ברוב דבריך.

    א. הנוכחות המוסלמית על הר הבית כמעט אינה מוגבלת.
    בימים שבהם יש צפי להתפרעות רבתי, מושתת הגבלת גיל- כך התפילות מתקיימות כסידרן והסדר לא מופר.
    לעומת זאת תפילת היהודים בהר אסורה לחלוטין. גם העלייה להר מוגבלת בשעות ובקבוצות, והשוטרים המתלווים לא באים להגן על הקבוצה מפני התפרעויות ערביות אלא על הערבים מפני התפרעויות יהודיות (לא חושב שזה קרה אי פעם). כל מלמול תפילה של אחד היהודים נחשב פרובוקציה וגורר הרחקה מההר.
    חירויות הפרט יכולות להיות מוגבלות כשצריך, אבל אלו צריכות להיות הגבלות מידתיות וזמניות- בדיוק כמו שעושים יפה בעניין המוסלמים.
    ב. מתי לאחרונה הייתה התפרעות יהודית בהר הבית או בסביבותיה?
    אני יכול לתת לך רשימה יפה של מקרים כאלה מהצד השני. כך שהאמירה בסוגריים אינה מבוססת על המציאות.
    ג. זכותם של אנשים דתיים למשוך לכיוון מדינה יהודית יותר, ואפילו הלכתית יותר. לשם כך יש דמוקרטיה, ואם הרוב מעדיף כך- זה בסדר (כל עוד אינו רומס את זכויות המיעוט, אבל זה דיון למקום אחר). זה לחלוטין לא אומר שמותר למישהו להגביל את זכותם להתפלל. בכלל, הדיון בהר הבית לא קשור בשום דרך לעניין הפרדת דת ומדינה.
    ד. באותו עניין- משה פייגלין, שהוא אחד ממובילי עניין הנוכחות היהודית בהר הבית, הוא אחד האנשים היותר ימניים במדינה- קרי תומך מובהק של הפרדת דת ומדינה,ואף מתנגד לקיומן של מפלגות דתיות.

  18. אלי, העובדה שבכל התגובה הארוכה שלך לא התייחסת לאותה טענה שחזרה מפי ארבינקא וישי לגבי "שיקולי ביטחון" אומרת דרשני.

  19. מתן,

    האם אינך מסכים שתפקיד המדינה הוא להגן על זכויות הפרט?

    האם נראה לך צודק שמדינת ישראל אוסרת נסיעה בשבת, רק בגלל שזה פוגע ברגשות של דתיים? האם נראה לך צודק למנוע את מצעד הגאווה, כי זה פוגע ברגשות החרדים? או אולי למנוע שיפוץ של בית חולים כי יש עצמות של ספק יהודים? או למנוע מכירת חזיר?

    בכל דוגמא לעיל, המדינה פוגעת בזכויותיהם של אזרחים כדי למנוע פגיעה ברגשותיהם של אזרחים אחרים.

    וכאן המדינה כופרת בתפקידה. תפקיד המדינה הוא להגן על זכויות, ולא על רגשות.

    אם יש בריון שכל דבר קטן פוגע ברגשותיו, ואז הוא פועל באלימות, תפקיד המדינה הוא לזרוק אותו לכלא, לא את אלו שיש חשש שמא יפגעו ברגשותיו. זכותו להפגין נגד פעולותיהם של אלו הפוגעים ברגשותיו, אבל לא לפגוע בהם פיזית.

    ועכשיו לשאלה האחרונה, במה תפילת יהודים בהר הבית שונה מכל אחת מהדוגמאות לעיל?