המועצה לשלום ולביטחון: תחזיות כושלות במימון זר

למרות שהיא מכריזה על עצמה כגוף א-פוליטי ונטול אינטרסים, המועצה לשלום ולביטחון מורכבת מאנשי שמאל קיצוני וממומנת על-ידי גופים כמו הקרן החדשה • זה כמובן לא מפריע לה לספק תחזיות מדיניות מביכות, שנכשלות פעם אחר פעם במבחן המציאות • עכשיו היא רוצה שנוותר על בקעת הירדן

המועצה לשלום ולביטחון – עמותה שהוקמה ב-1989 ומרכזת מאות אנשי ביטחון במיל', אנשי משטרה בדימוס ו"לשעברים" נוספים – היא הדוברת של ארגוני השמאל בנושאי ביטחון; החל בניירות-עמדה וכנסים, וכלה בייצוג בבג"ץ.

במהלך שנות פעילותה, סיפקה לנו העמותה כמה חוות דעת מרתקות. בין היתר היא גיבתה את היציאה מלבנון בטענה כי "זה יגרום לשקט בצפון"; הביעה תמיכה ביוזמת ז'נבה; עודדה משא-ומתן עם החמאס; טענה שגבולות 67' הם קווים "בני הגנה" (מה שפעם כונה גם "גבולות אשוויץ"); תמכה ביציאה חד-צדדית מיו"ש ובנסיגה מהגולן; המועצה פרסמה גם מאמר מפורט המסביר מדוע "ההתנחלויות אינן שוות ביטחון"; על הסכם אוסלו טענו חבריה כי הוא "יעשה שלום"; ועל ההתנתקות התעקשו שהיא "תעניק ביטחון לדרום" וכי "ההתנתקות חשובה לביטחון הלאומי".

המאמר האחרון שפרסמה העמותה מתייחס לבקעת הירדן, שהדיון אודותיה עלה לאחרונה לכותרות. לדעתם המלומדת של כותבי המאמר בקעת הירדן לא מהווה נכס אסטרטגי, ואין לה חשיבות נוכח השינוי בתמונת האיומים:

תמונת האיומים הנוכחית, וזו הצפויה בעתיד, שונה משמעותית מזו שאיתה התמודדה ישראל במלחמות בעבר, ושעל בסיסה הועלה הצורך בשליטה ישראלית בבקעת הירדן. האיום המרכזי שנשקף לישראל בעבר היה של מתקפה יבשתית מאסיבית בסיוע קואליציית מדינות ערביות. איום זה אינו רלוונטי נוכח התפוררות ברית-המועצות, והסכמי השלום עם ירדן ומצרים.

מפתיע שכותבי הדו"ח שכחו מספר תובנות אסטרטגיות בסיסיות – העיקרית שבהן היא שהתמונה הקיימת יכולה להשתנות די בקלות, ואין ערובה שהמצב הנוכחי יתמיד כפי שהוא.

כך, במדינת פלסטין שהם כה ששים להקימה יכול לתפוס פיקוד החמאס, כפי שעשה כבר ברצועת עזה. ובממלכת ירדן, שמורכבת מ-60% פלסטינים, יכולה להתעורר הפיכה. אמת, לא מדובר במלחמת טנקים "ראש בראש" כמו שישראל ניהלה ב-30 השנים הראשונות לקיומה, אבל ויתור על חבל-ארץ זה ייצור רצף יבשתי מפאתי פתח-תקווה ועד איראן – שישמש משאיות עמוסות רובים ורקטות שיצאו מטהרן בואכה מרכז הארץ. כאן כבר מדובר באיום שקל מאוד להבינו, שהרי אנו סובלים ממנו בחזית הדרומית כבר זמן רב.

האם רוצים מומחי המועצה לשלום וביטחון להפוך את הגדה המערבית לרצועת עזה, ובאותה ההקבלה, את ירדן לסיני? האם לא עדיף להחזיק בנכסים האסטרטגיים שיש לך, במקום להתפרק מהם מתוך משאלות-לב ואמונה נאיבית שהמצב הנוכחי יתמיד לנצח?

גוף נטול אינטרסים פוליטיים?

שאול גבעולי, שפרש מהצבא ומהמשטרה בשנת 1989 וכיהן כמנכ"ל המועצה משנת 1994 עד 2011, אמר בשנת 2009 בראיון לעיתון בשבע:

לצבא אינטרסים צבאיים שהם לפעמים נכונים צבאית אבל שגויים מדינית, דעות צמרת הצבא לא תמיד נקיות מפוליטיקה, ולכן היה נחוץ גוף נטול אינטרסים פוליטיים.

אדון גבעולי אפוא, מנמק את הצורך בהקמת המועצה לשלום וביטחון בטענה שהצבא איננו נקי מפוליטיקה, ושבכירי מערכת הביטחון מועדים לשגות במישורים המדיניים. לאור התובנות הללו, אך טבעי היה להקים עמותה שחלק מחבריה התמודדו ברשימת מרצ לכנסת, ושעמדותיה הן עמדות שמאל קיצוני במובהק – בתור המושיע הלאומי לפוליטיזציה הצבאית. אכן, קו מחשבה עקבי.

אם לא די בהרכב האנושי-פוליטי של המועצה לשלום ולביטחון, ניתן להתבונן במממנים העיקריים של העמותה כדי להבין את מהלכיה. בבחינת אמור לי מי הם תורמיך, ואומר לך מי אתה. ובכן:

אחת המממנות הגדולות של פעילות העמותה היא לא אחרת מאשר 'הקרן החדשה לישראל', אשר בשנת 2009 תרמה 78,728 ש"ח; בשנת 2010 – 30,000 דולרים; בשנת 2011 עמדה תרומתה על לא פחות מ-125,000 דולרים; ובשנת 2012 הרימה הקרן תרומה על-סך 27,000 דולרים.

בין התורמים אפשר למצוא גם את 'הקרן לשיתוף פעולה כלכלי', שהקימו יוסי ביילין, יאיר הירשפלד ורון פונדק (מאדריכלי אוסלו). בשנת 2008 הם תרמו 154,000 ש"ח לטובת הפעילות, בעיקר בתחום העתירות כנגד גדר ההפרדה.

תורם נוסף הנמצא ברשימת התורמים הוא דניאל אברהמס, שבשנת 2008 תרם סכום של 174,000 ש"ח. המיליארדר האמריקני תמך בין היתר גם באהוד ברק, אהוד אולמרט ושמעון פרס, ושמו נקשר גם בתרומות למחאה החברתית של שנת 2011. אכן, כפי שאמר גבעולי: "נטול אינטרסים פוליטיים".

בסך-הכל, זוכה מחול הטעויות והפוליטיקה של המועצה לשלום וביטחון, למימון נאה: 584,946 ש"ח בשנת 2010; 910,321 ש"ח ב-2011; ובשנת 2012 נתרמו לעמותה 496,434 ש"ח.

זכותם של חברי המועצה לשלום ולביטחון לנסות להשפיע בהתאם לעמדותיהם, אך מוטב אם יעשו זאת בלי להסוות את מטרותיהם הפוליטיות ואת יעדיהם ארוכי הטווח תחת מעטה מגוחך של פסואדו-מקצועיות נטולת פניות.