האיחוד האירופי נגד מדינת ישראל: שלב ההריסות

"כשקנינו את הבית, הכל היה באישור המדינה ולא היה לי צל של מושג שיש איתו בעיה. הצו של בג"ץ הגיע בהפתעה גמורה כחצי שנה לאחר רכישתו, וכבר לאחר שהשקענו בו שיפוץ מאסיבי". כך נשמעת בימים אלה אסתר ברוט, שנקלעה בעל כורחה לפרשייה קפקאית למדי; פרשייה שעלולה לעלות לה ולמשפחתה הצעירה ממון רב.

אסתר ונצח ברוט, זוג בשנות השלושים לחייהם, והורים לשתי בנות צעירות. בינואר 2008, כאשר החליטו לרכוש בית, בחרו השניים לגור ביישוב עפרה, צפונית לירושלים. את המיקום בחרו כך שביתם יהיה סמוך לגני הילדים ולאחד מבתי הכנסת המרכזיים ביישוב. הבית נבנה בלב שכונה ותיקה, עם שכנים מימינם ומשמאלם.

השניים לא בחרו לגור במאחז מבודד, אלא ביישוב וותיק ומבוסס היטב בקרקע. שלושים ומשהו שנים של בניה, פיתוח, סלילת כבישים ונטיעת גינות ציבוריות בכל פינה, העניקו את התחושה שמדובר ברכישה בטוחה. "אם נודה על האמת", הם מספרים, "לא רכשנו את הבית מטעמים של אידאולוגיה התיישבותית, אלא משיקולים של זוג צעיר שרוכש את ביתו ושם עליו את כל כספו. וודאי שיש סיכון בכל רכישה של בית, ובפרט בית ביהודה ושומרון. אבל בשל מיקום הבית היה ברור אין הבדל בינו לבין היישוב כולו שמבוסס עמוק בקרקע כבר שנים רבות. איש לא דמיין כי יום יבוא ויאתרו ספציפית את ביתנו על מנת להרוס אותו".

הרס לשם הרס

עתירות של ארגוני שמאל נגד בניה בהתנחלויות הן לא דבר חדש. רישום הקרקעות ביהודה ושומרון הוא נושא בעייתי, ופעמים רבות בשל חשש לחייהם של מוכרים פלסטינים מתבצעות עסקאות רכישה ללא רישום סופי ומסודר. ארגוני השמאל מנצלים את הרקע הסבוך ומחפשים את הפרצות שיאפשרו להביא להריסת בתים ולפגיעה בהתיישבות היהודית באזור.

הסיפור של הבתים בעפרה הוא מקרה מיוחד מכיוון שלא מדובר בחלקת אדמה אחת רציפה, שכל הבניה עליה מוטלת בספק. מדובר בלקט של שבבי חלקות המפוזרות ברחבי היישוב, שבין אחת לשנייה עומדים בתים, כבישים ומוסדות ציבור שמעמדם המשפטי תקין לחלוטין. בשל כך מתקבלת ההרגשה כי העותרים, באדיבות 'שלום עכשיו' ו'יש דין', הפכו כל אבן באזור עד שבשנת 2008, נמצאו כמה פלסטינים מהכפר הסמוך שיכולים לקושש טענות לבעלות על בליל החלקות הללו, שיובילו לעתירה להריסת תשעה בתים מרחבי היישוב.

בשל המצב המשונה, גם אם יהרסו את כל הבתים, העותרים הפלסטינים לא ירוויחו דבר: הם לא יוכלו לעבד את האדמות, שבלאו הכי אינן ראויות לעיבוד, וברור גם להם שלא יוכלו להקים בהם בתים או להשתמש בשטח. "זהו הרס לשם הרס" אומרים תושבים ביישוב "הבית שלנו הולך להיחרב על מזבח הצדקנות של עמותות השמאל, ובשם הקדושה של זכויות האדם הערבי בלבד".

בג"ץ קובע מדיניות

 כשמעיינים בחומרים המשפטיים מבינים כי הבעיה האמתית נמצאת בבג"ץ. "המדינה הלכה איתנו יד ביד לאורך כל הדרך" אומרים התושבים, "משר הביטחון וכל נציגיו קיבלנו את ההרגשה הברורה כי אין כל הבדל בין הבתים שלנו ליישוב עפרה כולו. האכזבה הגדולה היא מבית המשפט העליון שמעדיף את העותרים הערבים על פנינו פעם אחר פעם".

לטענת המדינה, כפי שנכתב בתשובה לעתירה מדובר ב"סוגיה רגישה, המערבת שיקולים אכיפתיים, תכנוניים, ביטחוניים, מדיניים וחברתיים". כך שהחלטת שר הביטחון לא להרוס את הבתים למרות הבעיות המשפטיות צריכה להיחשב ב"סבירה בנסיבות העניין ואין להתערב בשיקול דעתן של הרשויות בקביעת סדרי העדיפויות לטיפול בהפרות בנייה באזור".

יתרה מכך: התושבים טוענים כי הקרקעות עליהן נבנו הבתים נרכשו כבר בשנת 1989 מידי בעליהן, אך הזכויות בקרקע לא נרשמו בשל חשש מוצדק לביטחון המוכרים. לדבריהם, גם אם היו זכויות על הקרקע הן התיישנו מזמן, וממילא מי שצריך לדון בשאלות הללו הוא בית המשפט המחוזי, שיוכל לבחון את הראיות בשאלת הבעלות, ולא בית המשפט העליון שלא מעיין בכלל בעובדות.

אך בג"ץ לא התרשם. אמנם, השופט גרוניס מציין כי רשויות המדינה יכולות לקבוע את סדרי העדיפויות לגבי "ביצוע האכיפה, אופייה ועיתויָה", בהתחשב ב"מגוון רחב של שיקולים העומדים לנגד עיניה של הרשות…". אך לאחר תשלום מס שפתיים פואטי לרעיון המשונה הזה שנקרא ריבונות העם ומשילות הממשלה, מודיע גרוניס כי "עם זאת, אציין כבר עתה, כי לטעמי, בנסיבות העניין ובשים לב להשתלשלות האירועים שפורטה לעיל, יש לקבל את העתירה". לשר הביטחון יש מדיניות? נחמד. לממשלה יש אחריות וסדרי עדיפויות? כל הכבוד. אבל לגרוניס זה לא נראה. אכלתם אותה.

האיחוד האירופי נגד מדינת ישראל

פסק הדין מקומם אף יותר לאור העובדה שהרס הבית הוא לא האפשרות היחידה. בכל הארץ, החוק קובע כי במקרים של פלישה לקרקעות ללא ידיעה, יש להימנע מהריסת הבתים, ולהעדיף תשלומי פיצויים לבעלי הקרקע. דו"ח השופט אדמונד לוי שעסק בנושא קבע כי יש לאמץ עקרונות אלו גם כמדיניות ביהודה ושומרון.

אך עתה, בשל "טעמו" של השופט גרוניס יש להרוס את הבתים וחסל. התושבים שקנו אותם בתום לב יפסידו מאות אלפי שקלים, העותרים הפלסטינים לא יקבלו כלום מהעתירה, אבל העיקר שב'שלום עכשיו' יהיו מרוצים.

תוצאות פסק הדין הזה מלמדות יותר מכל כי מה שמעניין את ארגוני 'זכויות האדם' הפועלים ביהודה ושומרון אינו הצדק וגם לא רווחת הפלסטינים. הרווח היחיד מכל הסיפור הוא הריסתם של כמה בתים בהתנחלות. כל זאת בחסות מימון אירופאי לשכר טרחת עורכי הדין ההומניסטים, ולתפארת מדינת ישראל.

אך משפט אחד בפסק הדין מטריד יותר מכולם: "אין להתנות את האכיפה בקיומו של עותר קונקרטי בעל זכויות במקרקעין הנדונים". הבנתם? אפשר להחריב יישובים גם בלי פלסטיני שטוען לבעלות. בלאו הכי הוא מיותר: הוא הרי לא מקבל שום דבר מזה. אז למה בכלל צריך אותו?

הסיפור הוא לא מאבק בין מתנחל יהודי לשכנו הפלסטיני העשוק. לא ולא: זהו סיפור על מאבק בין ממשלת ישראל לממשלות האיחוד האירופי על עתיד יהודה ושומרון. ובסיפור הזה שאלת קיומו של פלסטיני שטוען לבעלות, ודיון טרחני בראיות ומסמכים, הם כנראה סתם הסחת דעת מיותרת. תנו להרוס בשקט.