מסע הצלב של השמאל נגד חופש הביטוי

הפגיעה השיטתית של אובמה וצוותו בחופש הביטוי הינה יישום התפיסה אותה ספגו באקדמיה, מקום המלמד לפיו צריך להטיל פיקוח פרוגרסיבי על חופש הביטוי

אובמה משוחח עם ראש הממשלה נתניהו. צילום: פיטר סאוזה, הבית הלבן

בחודש אוקטובר 2009 יצא ממשל אובמה במתקפה מתואמת נגד סיקור עיתונאי ביקורתי באופן שלא נראה מאז ימיו של ניקסון בבית הלבן.  על נושא אחד ברק אובמה וריצ'רד ניקסון היו מסכימים: שניהם חושבים שישנה הטייה שמאלנית מובהקת בתקשורת. ניקסון גינה את העיתונות על השמאלנות שלה, ואובמה מתנגד לכל סטייה של העיתונות מהקו הזה. לכן בחרו אובמה וצוותו לבודד ולגנות את פוקס ניוז, רשת הטלוויזיה היחידה שלא מסקרת את הנשיא בהתרפסות אליה התרגל.

בסיפרה "ההשתקה: איך השמאל מחסל את חופש הביטוי", קירסטן פאוורס מתארת כיצד תוך מספר ימים, במה שנראה כקמפיין מתוזמר, יועצת התקשורת של אובמה אניטה דאן, סגנה דן פייפר, היועץ הבכיר של אובמה דייוויד אקסלרוד ורמ"ט הנשיא רם עמנואל הסבירו כי הממשל מונע מפוקס גישה לתדרוכי עיתונות משום שפוקס אינו ארגון חדשות לגיטימי. כשנדרש לנושא על ידי חדשות NBC, אובמה נתן גיבוי לאנשיו.

אין זה אלא אנושי לחוש חוסר נוחות אל מול הביקורת, ומורת הרוח של הבית הלבן מסיקור עיתונאי היא תופעה מוכרת. עם זאת, השתקת ערוץ חדשות לגיטימי תוך שימוש ביריוני בכוח הנשיאותי היא איום שלא נראה בעבר על המערכת הפוליטית האמריקאית.

ההפרדה בין עיתון לשלטון היא חיונית ליציבות החוקתית האמריקנית, כמו ההפרדה בין דת ומדינה. במובן מסויים, חופש הדת תלוי בחופש העיתונות: עיתונות אשר כפופה לשלטון או נתמכת על-ידי הרשויות לא תסכים לסקר או לא תהיה מסוגלת לדווח ביושר כאשר הרשויות חורגות מהגבולות שנקבעו בדין.

מה עבר בראשם של הנשיא וצוותו כשתזמרו את ההתקפה על פוקס? מהיכן יכל אובמה, בוגר קולומביה ובית הספר למשפטים של הרווארד ומרצה לשעבר למשפטים באוניברסיטת שיקגו, לקבל את הרעיון שזכותה של הממשלה לקבוע מי מסקר חדשות נכון? ומהיכן הרעיון ששלטונו יכול לפקח על חופש הדעות במדינה?

עצוב לומר, אבל יתכן שהנשיא וצוותו חשבו שהם מיישמים בנאמנות את התפיסה אותה ספגו באקדמיה – התפיסה בדבר הצורך לפקח על חופש הביטוי.

השמצה של המתנגדים לשמאלנות והצגתם כמפיצי שנאה, זלזול במבקרים של מדיניות השמאל והצגתם כגזענים/סקסיסטים/הומופובים, ואף נידוי של המאמינים בדת, במסורת, ובמעלות של הדמוקרטיה האמריקנית, כאילו היו שליחי כוחות הרשע – זו היא שגרת החיים האינטלקטואליים באוניברסיטאות המובילות בארה"ב. הדוקטרינות שנועדו לצמצם את חופש הביטוי כבר היו מפותחות כאשר אובמה למד לתואר ראשון בשנות השמונים ובבית הספר למשפטים בתחילת שנות התשעים.

זה לא אומר שכל המזדהים היום עם השמאל יגיבו אינסטינקטיבית בחוסר-סובלנות או שהם חדורי רצון להשתיק דעות ורעיונות. עם זאת, נדיר השמאלני בן-זמננו אשר יחרד אינסטינקטיבית מהזלזול בחופש הביטוי כאשר הוא מגיע מפוליטיקאים מהמפלגה הדמוקרטית, מהאקדמיה ומהאליטות בתקשורת, ונדיר גם השמאלני שיעז לקרוא עליהם תגר.

השמאל הלא-ליברלי

קירסטן פאוורס היא אחת השמאלנים הנדירים הללו. בסיפרה הנ"ל "ההשתקה" היא מתעדת וחושפת את הצביעות, חוסר העקביות וההתעלמות מהעובדות שעומדות בבסיסה של הדה-לגיטימציה למתנגדים, אותו אד-הומינום שהפך למטבע עובר לסוחר במה שהיא מכנה "השמאל הלא-ליברלי" (ILLIBERAL LEFT). powers

פווארס, מרואיינת קבועה בפוקס ניוז, בעלת טור ב-USA TODAY וב-DAILY BEAST, גדלה בעיירה השמרנית פיירבנקס (FAIRBANKS) שבאלסקה כבת לפעילים מסורים של המפלגה הדמוקרטית, שלימדו אותה שויכוח מנומק הוא סם החיים האמיתי של הרוח הליברלית. "אני לא זוכרת שמישהו אי פעם טען שדעות שמרניות אינן לגיטימיות ואינן ראויות לדיון", כותבת פאוורס כשהיא מתארת שיחות פוליטיות תוססות עם הוריה בפיירבנקס.

"לראשונה נתקלתי בגישה הזו", היא נזכרת, "כשעברתי בשלב מאוחר יותר לניו יורק, היכן שלהתקל בשמרנים היה נדיר יותר מאשר להתקל בחדי קרן".

זה מרענן לפגוש באיש-רוח שתומך ללא התנצלות ברפורמת אובמה-קייר, אך טוען ש"לחשוב שרפובליקאים ושמרנים מתנגדים לה כי הנשיא שחור, זה אבסורד". פאוורס טוענת – ומדגימה על עצמה – שהמסירות לחופש הביטוי צריכה להתעלות מעל חילוקי דעות פוליטיים.

הסכנה היום היא שההגנה על חופש הביטוי הופכת לנחלתם של שמרנים – ובכך הופכת לסוגיה מפלגתית. זה רע לימין ולשמאל.

על אף טיעונים נאצלים ומשכנעים בזכות החלפת הדעות, המציאות היא שבגלל שהשמרנים הם מיעוט מוקצה בתקשורת ובאקדמיה, יש להם עניין יחודי בהגנה על חופש הביטוי. באותו הזמן, הזיהוי של חופש הביטוי עם השמרנות מעודד את הנפוחים שבשמאל, את אלו שרואים בחופש המחשבה והדיון מותרות, אם לא מכשול להתקדמות.

החישוב הפוליטי הקר, האומר שבדמוקרטיה ליברלית הצד שלך לא תמיד מחזיק ברסן השלטון, צריך להספיק כדי לשכנע אזרחים משני צידי המפה לא להגיב לדעות מנוגדות באמצעות רגולציה אלא על-ידי כניסה לדיון. שיקולים מורכבים יותר – כמו זה שהמפגש עם נקודות מבט מנוגדות חושף הנחות לא מבוססות וטעויות, מרחיב את הדימיון, ונותן ביטוי לאמונה הבסיסית בכבוד האדם – צריכים, ביחד עם החישוב הפוליטי הקר, להלמד בקפדנות באוניברסיטאות.

למעשה, כפי שפאוורס מראה, קורה ההפך. "הקמפוסים ברחבי ארה"ב הם המקור להשתקת חופש הביטוי", היא כותבת. היא מטביעה את הקורא בעובדות מדכאות על מנגנונים מוסדיים ורעיונות אורווליאנים שעוצבו על-ידי אוניברסיטאות כדי לפקח על התבטאויות באמצעות יצירת קשר פורמלי בין פגיעה ברגשות לעברה על החוק שענישה בצידה, מנגנונים אלה כוללים:

  • החלה של נהלי התבטאות האוסרים הבעת דעה שיכולה להחשב כפוגענית על-ידי סטודנטים ומרצים
  • ההגבלה של התבטאויות חופשיות באמת ל'שמורות טבע' מצומצמות המוגדרות כ"איזורי חופש ביטוי" אשר נתחמו בזהירות
  • הדרישה לאזהרת טריגר (TRIGGER WARNING) בקורסים, סילבוסים, וחומרי קריאה לסימון נושאים אשר עלולים להיות לא נוחים לקורא
  • עידוד הרעיון של ה"מיקרו-אגרסיות" – מה שבעבר נתפס כמציק או מנדנד – נהיה רחב ומשתק
  • ביטול הזמנות וההמנעות מהזמנת מרצים העלולים לערער על האורתודוקסיה המחשבתית באוניברסיטאות
  • ההגדרה מחדש של חוסר הסכמה מוסרית ופוליטית כצורה של אלימות

לא רק שהתקשורת לא מפנה את תשומת הלב הציבורית למלחמה של האוניברסיטאות בחופש הביטוי, היא תומכת ומעודדת אותה. למעשה, טוענת פאוורס, התקשורת מתקשה לשמור על החופש שלה בעצמה. אובמה צימצם את הקשר עם הכתבים הפוליטיים. משרד המשפטים תחת אובמה הטריד, חקר, ותבע כתבים. לדוגמה, דרש וקיבל משרד המשפטים תחת אובמה, מאחורי דלתיים סגורות, אימיילים ורישומי טלפון של כתב פוקס ג'יימס רוזן ורישומי שיחות של עורכים וכתבים מסוכנות הידיעות AP. בנוסף, דו"ח של עורך לשעבר בוואשינגטון טיימס, לאונרד דאוני (LEONARD DOWNIE) מגלה שאובמה הכריז "מלחמה על הדלפות ונסיונות לשליטה במידע" שהינם ההתקפה "האגרסיבית ביותר" על חופש העיתונות מאז ווטרגייט.

מתראיין לביל אוריילי אך מונע מפוקס ניוז גישה לתדרוכי חדשות. ברק אובמה. צילום מסך
מתראיין לביל אוריילי אך מונע מפוקס ניוז גישה לתדרוכי חדשות. ברק אובמה. צילום מסך

עם זאת, האליטות בתקשורת – השמאלניות בצורת גורפת – התעלמו מהמלחמה של השמאל בחופש הביטוי. מתוך חדרי המערכת, פאוורס הבחינה, היכן ש"אף אחד לא בולם את ההטיה שלהם", כתבים לא מסוגלים לזהות שמשהו אינו כשורה בקמפוסים, בתקשורת ובזירה הפוליטית, באותם מקומות בהם נוצרה הרגולציה הדרקונית לקידום למטרות השמאל.

השמאל הלא-ליברלי, על-פי פאוורס, מצא בעל ברית חסר מעצורים בפמיניזם הקיצוני. ההתנגדות להפלות, הזכות של בעלי עסקים משפחתיים לא לסבסד אמצעי מניעה בניגוד לצו מצפונם, או הדרישה שסטודנטים הנאשמים בתקיפה מינית יזכו להליך הוגן הם, ע"י הפמיניסטיות הקיצוניות, הכרזת מלחמה נגד הנשים ואין להם מקום בדיון תרבותי או בשיח הציבורי.

מהפמיניסטיות דרך התקשורת והאקדמיה ועד לבית הלבן, השמאל הלא-ליברלי מרגיש בנוח לצמצם את חופש הביטוי ע"י סילוף המשנה הליברלית –זו  שבמקורה נועדה לשחרר את המחשבה ולקדם סובלנות – ולהפוך אותה לאמצעי לשיכפול השמאלנות הדוגמאטית והטמעת חוסר-סובלנות לנקודות מבט חלופיות. בגלל שקירסטן פאוורס צודקת, ו"הקמפוסים ברחבי ארה"ב הם המקור להשתקת חופש הביטוי", שיקום חופש הדיבור תלוי בשיקום החינוך הליברלי.

______

פיטר ברקוביץ הוא עמית בכיר במכון הובר, באוניברסיטת סטנפורד. כתביו מתפרסמים ב-http://www.PeterBerkowitz.com.

המאמר המקורי התפרסם באתר Realclearpolitics. אנו מודים למערכת האתר על הרשות לתרגמו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

10 תגובות למאמר

  1. די מצחיק לראות שמידה מציין את חיוניות ההפרדה בין עיתון לשלטון מצד אחד שמדובר באמריקה אבל מצד שני מגן בלהט על ישראל היום בארץ שמדברר את ראש הממשלה ושהעורך של העיתון הוא חבר כה קרוב של נתניהו עד כדי כך שנתניהו מסרב לחשוף את שיחותיו איתו בטענה שמדובר בשיחות חבריות בלבד

    1. לא הבנת משהו בסיסי בכל הנוגע למה זה "שלטון" מה זה "קשר" ומה זו "הפרדה.

    2. המאמר לא מבקר את הניו יורק טיימס (ואחרים) כשהם משמשים השופר של אובמה. הטענה היא שכשאובמה נתקל בערוץ שלא מתרפס אליו, הוא מונע ממנו גישה לממשל. זה היה שקול אם ביבי היה אוסר על השרים והמשרדים לענות לשאלות של ׳הארץ׳, ואוסר להכניס את ׳הארץ׳ למסיבות עיתונאים. אני לא רואה את זה קורה בישראל. אני ראיתי את השמאל סוגר את ערוץ שבע

    3. א. לאנשים שונים יש דעות שונות. יפה למידה שהם מביאים דעות שונות.
      ב. יש הבדל גדול בין סתימת פיות ע״י הממשל לבין השמעת קולו של הממשל. הראשון מסריח ולא כשר, השני מסריח אבל כשר.

  2. נתניהו עשה את אותו דבר, רק מימין.זה לא אומר שהשמאל כבר מזמן לא ליברלי. בעצם, מתי הוא כן היה? ג

  3. הבה נבדוק ניסוי חברתי.
    במדינות המערב, השיח השמאלני, הכביכול ליברלי כל עוד לא מדובר בעמדה שהיא פחות שמאלית, כופה מעין שיויון על כל בני האדם המתגוררים במדינות בהן השיח הזה קיים.
    אלא שהניסוי החברתי בו בני האדם כולם שוים, כבר התבצע בבריה"מ, וכולם יודעים עד כמה השותפים, במיוחד אלו ששותפו בעל כרחם, היו שוים אחד לשני, ומהו המחיר ששילמו, פיזית, נפשית וכלכלית, עבור אותו שיויון.
    ————–
    אגב, מה דעתן/ם של הפמיניסטיות והשמאל הכביכול ליברלי על כיבושי דאע"ש? מה הן והם יעשו אם וכאשר דאע"ש ותומכיו יכבשו את המדינות בהן מתנהל שיח שמאלני ליברלי? האם הן והם ידרשו מאנשי הימין להקיז דם בכדי שהן והם יוכלו להמשיך ולדרוש מהימין לאפשר להן ולהם להטיל רפש באנשי ימין, או בכל מי שדעתו היא פחות שמאלית? האם הפמיניסטיות יתנגדו (משל היו אמזונות) פיזית למעשי האונס ע"י נציגי דאע"ש עלי אדמות, או למכירתן לכל המרבה במחיר (אני רק יכול להניח שעקב היות הפמיניסטיות לוחמות ללא חת בשוביניזם החזירי, מחירן יהיה פחות ממחירן של נשים יזידיות קשישות בשוק של מוסול)?
    ————–
    אימרה שמעתי משמו של וודי אלן – ליברל הוא פאשיסט שעדיין לא נשדד.
    אני מניח שהפמיניסטיות הן שוביניסטיות שעדיין לא נתקלו בטוב ליבם ושיטות הסחר של אנשי דאע"ש.
    ————–
    לצורך הבהרה, אני מאחל ומייחל לרב שיח תרבותי, מכובד ומכבד בין כל בני האדם בנושאים של שיויון ציפיות ויחס בין נשים וגברים, וקבלה של העובדה שלעולם לא יהיה שיויון אמיתי אלא שיתוף פעולה פורה לטובת כל הצדדים. זה יקרה או כשהמשיח יגיע או כשהפמינסטיות יבינו ששימוש בבלמים רצוי לא רק אצל הצד השני.

  4. אני לא סובל את ההתבייכנות הזאת – איפה חופש הביטוי שלי? איפה הדמוקרטיה? בארץ זה השחקני תיאטרון משמאל, ובכתבה אלו השמרנים בארצות הברית. בשתי הארצות, הימין והשמאל בוחרים ונבחרים, ומביעים דעתם בגלוי. חלאס

  5. מה שממשל אובמה עושה זה כסף קטן לעומת ביבי ראש הממשלה ושר התקשורת
    ראה קביעתו שרביב דרוקר לא עיתונאי

    1. אתה משווה סירוב של רה"מ להתראיין אצל עיתונאי אחד ספציפי למידור מוחלט מכל תדרוך עיתונאי שממשל אובמה עשה לערוץ מרכזי? ועוד קורא לשני כסף קטן?!

      טוב, ידוע שראיית המציאות של השמאל מעוותת לחלוטין, אבל רבאק, אין גבול?!

  6. הטענה העיקרית כאן היא שהשתקת חופש הביטוי באה בעיקר משמאל. ואפשר לראות אותה מתרחשת בדיוק באותה צורה בישראל: מרצים ימנים הם אנטי אינטלקטואלים, כל דעה ימנית היא קיצונית, מירי רגב היא קריקטורה, מעסיקים הם נצלנים, ביבי משרת את העשירים, הימנים הם בבונים, המזרחיים הם נאנדרטלים מזדיינים, וכו וכו. המשימה היא לברוח מההתמודדות עם הבעיות האמיתיות ועם הטענות של הצד השני.