לא יהודית ולא דמוקרטית

כך הצית אהרן ברק את הוויכוח הציבורי המיותר על "מהותה" של המדינה כמשטר הכופה זכויות אדם או זהות יהודית. עתה יש הזדמנות לתקן חלק מהעוול

עוברים שטיפת מוח שמאלנית; תלמידי תיכון ישראלי. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

אני אוחז בידיי את הספר 'תורת האזרחות' של שלום אטינגר – 1969, מהדורה שישית "בהתאם לתכנית הלימודים החדשה" – ומעלעל בו. לשווא אני תר אחר הגדרתה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". הספר דן קודם כל ב"צורות המשטר", "תורת הפרדת הרשויות", "הרשות המחוקקת", וכו'. החלק הישראלי בו מדבר על סדרי השלטון בישראל, ודן בסוגיות כ"מעמדה של הדת במדינה והרשויות הדתיות", "מדינת ישראל והעם היהודי", ועוד. בעיניי הוא נעים לקריאה, אינפורמטיבי מאוד, קצר ותכליתי, ושומר על מידה מכובדת של אובייקטיביות.

אני עצמי למדתי, בסוף שנות ה-80, מן הספר "המשטר במדינת ישראל" – "מהדורה חדשה ומורחבת", 1987. קריאה זריזה מעלה שלא הרבה השתנה מ-1969. בעמ' 321 מתחיל החלק האחרון, הדן ב"אופיה המיוחד של הדמוקרטיה הישראלית", ובמסגרתו מתקיים דיון קצר במושג "זכויות אדם ואזרח". עד אליו לומדים רק על המשטר בישראל: עקרונות הדמוקרטיה (זו הקרויה היום, בהמצאה ישראלית שאין לה מקבילה בעולם, "פורמלית"), סדרי הממשל, וכו'. בחלק האחרון עולות סוגיות של דת, לאום, ויהדותה של מדינת ישראל, אבל רוח הדיון ריאליסטית מאוד. הצגת הנושאים והפתרונות מתייחסים לעקרונות השיטה הדמוקרטית (ה"פורמלית") כפי שהוצגו בחלקים הקודמים. בלי אידיאולוגיות גדולות ובלי הגדרות מהותניות.

מחבר הספר, שלמה יובל, היה המורה שלי. רק בינינו, הוא לא זכור לי כמורה יוצא דופן (אני בטוח שיש לו נסיבות מקלות). אני מתוודה שגם הספר שלו קצת משעמם. אבל ממבט-על אני מתגעגע לימים ההם, שהציגו ללא צל של ספק גישה נכונה, ראויה ומכילה יותר ללימודי אזרחות בישראל.

אלא שבינתיים הכל השתבש אצלנו.

מדינה יהודית ודמוקרטית

סיפורה של מדינתנו "היהודית והדמוקרטית" מתחיל בשנה האגדית 1984, שנה שכבר ב-1948 חש ג'ורג' אורוול שתהיה הרת גורל. אפל השיקה אז את מקינטוש, פרשת קו 300 הסעירה את המדינה, אולימפיאדה התקיימה בלוס אנג'לס, U2 הוציאה את "האש הבלתי-נשכחת", ארנולד שוורצנגר יצא ל"שליחות קטלנית", ולבחירות בכנסת ישראל רצה רשימת "כך" של הרב מאיר כהנא.

עניין אחרון זה הפך להיות אבן דרך בתולדות הפוליטיקה הישראלית. "כך" מעוררת המחלוקת נפסלה תחילה על-ידי ועדת הבחירות, אך בערעור לבית-המשפט ההחלטה התהפכה, בנימוק שאין סעיף מפורש שמאפשר את פסילתה. הכנסת ה-11 התגייסה לטפל במכשלה זו, והוסיפה את תיקון 7א לחוק יסוד הכנסת, שמאפשר לפסול מפלגה אם בין מטרותיה "1.  שלילת מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי; 2. שלילת מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית; 3. הסתה לגזענות". ואמנם, המפלגה הגיעה שוב לבית-המשפט ב-1988, והפעם נפסלה.

מקורו של התיקון תמים. קל לראות מנוסחו שהוא בא בעיקר לתחום גבולות – ניסיון בעייתי כשלעצמו, שיתברר כחרב פיפיות עבור הכנסת – למשחק הפוליטי הישראלי. נוסח התיקון מעודן ומכוון לקונצנזוס, מטרת החקיקה מצומצמת (לאפשר לוועדת הבחירות לפסול מפלגות קיצוניות במיוחד), ואין כאן ניסיון לקבוע יסודות מהותניים לקיומה של מדינת ישראל.

ניצל את ההזדמנות; השופט אהרן ברק. צילום: פלאש90
ניצל את ההזדמנות; השופט אהרן ברק. צילום: פלאש90

אלא שבחקיקה הזו בכל זאת נטמן זרע הפורענות, שמרגע שנבט הפך את סדרי המשטר בישראל ושינה את הגדרתה העצמית. זאת משום שיש כאן פרצה, והיא קוראת גם קוראת לגנב; ההגדרות כאן אינן מדוייקות וברורות, אבל צפונה בהן העוצמה האדירה לפסול מפלגות. עבור מי שמחפש כוח פוליטי, יש כאן פוטנציאל ברור.

ואמנם, הפיתוי להפוך את התשתית הזו למערכת ערכים בעלת עוצמה פוליטית ומשפטית התממש במהרה. שנים ספורות לאחר-מכן, ב-1992, נחקקו שני חוקי היסוד המפורסמים: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, שבהם מוצהר, בהדהוד ברור של אותו תיקון 7א לחוק יסוד הכנסת, כי מטרתם "לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". רק שלוש שנים יעברו עד שתגיע ב-1995 פסיקת "המזרחי" המפורסמת ("המהפכה החוקתית"), שבה ייטול לעצמו בית-המשפט העליון, על בסיס שני החוקים הללו, מעמד חוקתי ייחודי שיסמיך אותו כרשות-על.

על-כל-פנים, כאן מצוי הנוסח כפי שהוא שגור בפי כל בימינו אנו: "מדינה יהודית ודמוקרטית". מדינת ישראל החזיקה אמנם מעמד כמדינתו הדמוקרטית של העם היהודי במשך 44 שנה גם בלעדי נוסח זה, אלא שמאז שהומצא הפכו שלוש המילים הללו ליסוד יצוק של מחלוקת פוליטית עמוקה, ובמקביל לה ללב הפועם של לימודי האזרחות, המבקשים להעמיק ולברר הגדרה זו וליצוק בה יסודות "ערכיים".

מהויות נשגבות ומיעוטים ארציים

"מילים, מילים, מילים", אמר המלט, שכנראה לא לקח בחשבון עד כמה למילים יש משמעות מעשית בעולם המשפטי והפוליטי בישראל. אותו "עיגון" בחוק יסוד של "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" חולל במהרה מחול שדים סוער.

בעבר הייתה בישראל הסכמה רחבה:  למדינת ישראל יש משטר מוגדר ומוסכם, דמוקרטיה (במובן ה"פורמלי"), ויש לה גם מטרה ידועה – להיות ביתו הלאומי של כל יהודי בעולם. קונצנזוס נפלא, שנקטע באבחת אותה הגדרה מהותנית של "יהודית ודמוקרטית". שהרי מרגע שאנו משתמשים בהגדרות מופשטות שכאלה, ומגבים אותן בכוח חוקי ומשפטי, מיד מתפתח מאבק פוליטי, המשתקף היום היטב בלימודי האזרחות.

בין מי למי מתחולל המאבק? אפשר לזהות כאן שלושה מחנות עיקריים. ישנו מחנה מרכזי, עצום ורב, שחי את חייו בטוב גם מבלי להגדיר מהויות פוליטיות. מחנה זה מהווה רוב מספרי, ולכן הוא יחסית שאנן – טעות נפוצה – להגדרות וחקיקה "ערכית" ממין זה. לעומת המחנה האדיש, על ההגדרה החדשה עטו כמוצאי שלל רב שני שחקנים אידיאולוגיים מאוד שכוחם האלקטורלי יחסית דל, ולכן היא מספקת להם נשק חשוב ביותר בנסיון לעצב את ישראל בדמותם: הימין הדתי מחד גיסא, והשמאל הקיצוני מאידך גיסא.

השמאל, תוך שימוש בשירותיה הנאמנים של "המהפכה החוקתית", טרח והמציא הגדרה ישראלית חדשה וייחודית ל"דמוקרטיה", כמשטר שחלקו "פורמלי" וחלקו "מהותי", ובאחרון כלולה שמירה על "זכויות אדם". כפי שהתבטא אבי המהפכה אהרן ברק: "בלא הגנה על זכויות האדם אין קיום, ואף אין צידוק, לדמוקרטיה… ללא זכויות אדם, אין קיום לדמוקרטיה. נטלת מהדמוקרטיה את זכויות האדם, והדמוקרטיה איבדה את נשמתה".

המושג "זכויות אדם" הוא ללא ספק חשוב ומכובד היום בעולם המערבי. אלא שלהוציא את ישראל, בשום מקום שמכבד את עצמו לא מתיימרים להגדיר באמצעותו משטר פוליטי כלשהו, ובצדק רב. הרי ההגדרות הרווחות למשטר הדמוקרטי יכולות וצריכות להתבסס על פרוצדורות ומוסדות ברורים, ולא על שיטת זכויות אמורפית מאוד, שאיש אינו בטוח מה היא כוללת ומה נובע ממנה. מדובר, קוראים וקוראות יקרים, בניגוד לאינדוקטרינציה הרווחת כאן בבתי-הספר ובאקדמיה, בפטנט ישראלי חדיש שבעולם הרחב לא שמעו עליו.

אלא שלהמצאה הזו יש דורשים במחוזותינו, שכן היא מהווה גלגל הצלה מועיל ופורה מבחינה שלטונית עבור השמאל המידלדל אלקטורלית. אבל הבליץ של "המהפכה החוקתית" על הדמוקרטיה הישראלית לא הספיק. נדרשה כאן גם מהפכה פדגוגית, שתנחיל להמוני ישראל את הבשורה הדמוקרטית החדשנית. ואמנם, בערך באותו זמן שבו נכתב פסק-דין המזרחי, פעלה במשרד החינוך "ועדת קרמניצר", שהמליצה להפוך את מקצוע האזרחות מפורמלי וטכני – כפי שהיה עד אז – לערכי ואידיאולוגי. את שני המהלכים – חקיקת חוקי היסוד וועדת קרמניצר – הוביל שר החינוך אמנון רובינשטיין. הוא אימץ את המלצת הוועדה, ומאוחר יותר אף קם במשרד החינוך מטה קרמניצר-שנהר ליישום מסקנותיה (כיום הוא קרוי "מטה לחינוך אזרחי וחיים משותפים").

מאותו זמן עברו ספרי האזרחות שינוי מהיר ומשמעותי. הם הפכו לדוקטרינריים מאוד, למען יטמיעו התלמידים הרכים את זיהויה של הדמוקרטיה עם "זכויות האדם", ואת בית-המשפט כרשות השומרת על מהות הדמוקרטיה, וכל זאת בעטיפה של "נייטרליות" לא פוליטית בכלל ואצטלה אקדמית מתקדמת ונאורה.

עטו על המציאה; קרמניצר והנשיא (אז ח"כ) ראובן ריבלין. צילום: יוסי זמיר, פלאש90
עטו על המציאה; קרמניצר והנשיא (אז ח"כ) ראובן ריבלין. צילום: יוסי זמיר, פלאש90

גם הימין הדתי לא נשאר חייב, ועט על ההגדרה החדשה כמוצא שלל רב. "מדינה יהודית" היא הרי משאת נפשו, ולפי ההגדרה החדשה, הוא יכול לעצב את דמות ישראל לא רק כמדינת העם היהודי, אלא כמדינה יהודית ממש!

"יהדותה" של המדינה, על-פי הדתיים, כוללת מספר דברים. ראשית, מובן מאליו, נאמנות להלכה. שנית, מובן מאליו, תקציבים (הרי אם מהות המדינה להיות "יהודית", צריך לקדם ולפתח כאן את היהדות). שלישית, דרישה לפיקוח ושליטה במרחבים הציבוריים במדינת ישראל, הלא היא ראשית צמיחת גאולתנו. לא אתפלא אם בקרוב יוקם במשרד החינוך מדור מיוחד לחינוך יהודי, שהרי אם יש ל"דמוקרטית" מטה, מגיע גם ל"יהודית" (שמא יעבירו למשרד החינוך את "מנהלת זהות יהודית" של הרב רונצקי שהקים עבורו בנט במשרד הדתות?).

יש גם קשר ישיר בין אותה הגדרה אומללה של ישראל כ"יהודית ודמוקרטית" לבין השיח ההולך ומתפשט של "זהות". שיח הזהות הוא אלים ולא ליברלי. מדוע? משום שהטענה שצריך לחזק "זהות" כלשהי מניחה שיש דבר כזה זהות "נכונה", "ראויה" או "בריאה", ומי שאין לו אותה פגום ודורש תיקון. זוהי תמונת ראי של פטרוניות של טענת ה"נאורות" משמאל, שכל מי שאיננו שייך אליו הופך ל"חשוך". שתי התפיסות גם יחד אינן מכבדות את הפרט והן פטרוניות באופן בלתי-ראוי. אלא שלצערי זו התמונה המשתקפת בספרי האזרחות בימינו, שהפכו לזירה שבה התלמיד המסכן צריך להחליט האם הוא "ריק" וחסר-זהות או "חשוך" ובלתי-רציונלי.

סופו של דבר, הדמוקרטיה בישראל הוגדרה כמשטר זכויות אדם ובתי-משפט, בעוד הבית הלאומי היהודי הוגדר כמדינה יהודית, ולימודי האזרחות הפכו לזירה המשקפת את הטרנספורמציות המיותרות הללו ואת המאבק על כוח פוליטי מצד הימין הדתי והשמאל הקיצוני.

סתירה מדומה אך מזיקה

אינני טוען שהוויכוחים עצמם חדשים. רבים מהם אינם. סביב סוגיות דת ומדינה ומשטר וזכויות, התנהלו דיונים מימי ראשית המדינה. אלא שאז היה ברור שעל הפרק עומדת פשרה פוליטית, "סטטוס קוו" שלא ירד אלינו משמיים ולא בא לענות על שום הגדרה מהותנית חוקית.

היום מתנהל ויכוח מסוג אחר, שלטענתי הוא רע מיסודו: מה "מהותה" של מדינת ישראל? האם היא דמוקרטית, האם יהודית? המנצח לוקח הכל, ואם לא, תלמידי ישראל צריכים ללמוד לחיות עם החיים במדינה שיש בהגדרתה "סתירה" או "קושי" או "מתח".

בפוליטיקה אולי מתפשרים, אבל על הגדרות מהותיות קצת יותר קשה להתפשר. במיוחד כשאתה יכול פשוט לטעון, למשל, שאם יתקיימו בישראל מסחר או תחבורה ציבורית בשבת, הדבר יסתור את "מהותה היהודית", או שאי-הכרה בגיור קונסטרקטיביסטי או נישואים פוליאמוריים יסתור את "מהותה הדמוקרטית". יש כאן תמונת ראי מושלמת של ימין ושמאל קיצוניים למדי, המנסים לעצב את התודעה הישראלית באופן מהותני וכוחני, ומתנגשים חזיתית לא באופן פוליטי כראוי, אלא בהגדרה על עצם קיומנו ה"מהותי" בספרי לימוד האזרחות.

מסתירה שכזו, ממאבק הגדרתי שכזה, לא יכול לצאת שום דבר טוב. ההגדרות החדשניות הללו הן העסק הגרוע ביותר שיכולנו לעשות. שימו לב: ההגדרות הקודמות, בהן התחלנו, אינן מתנגשות. ישראל היא מדינתו הדמוקרטית של העם היהודי, ובה, כפי שמחייב המשטר הדמוקרטי, נקבעים דברים דרך משא-ומתן ופשרה פוליטיים. אין כאן כל סתירה או בעיה. כל מדינה מערבית כמעט היא כזו. אבל אם יש שתי מהויות לישות אחת, אחת דתית אחת חילונית, אחת עתיקה אחת מודרנית, אחת פרטיקולרית אחת אוניברסלית, ברור שתהיה התנגשות חזיתית.

ההגדרות הובילו לפוליטיקה חסרת-פשרות, עניין בלתי-דמוקרטי ברוחו. כך, מבחינה פוליטית שני הצדדים מנסים להשתלט על בית-המשפט האקטיביסטי, שהפך לחורץ גורל "מהותה" של המדינה, בעוד שמבחינה חינוכית הזרמים האידיאולוגיים מחלקים ביניהם את העוגה: זה לוקח את ה"יהודית" ועושה בה כבשלו, זה לוקח את ה"דמוקרטית" ועושה בה שפטים. בתווך מתייסרים תלמידי הציבור הרחב כקורבן פדגוגי של המאבק המיותר, המפלג והמזיק הזה.

מי פה הריבון?; נתניהו מעביר שיעור באזרחות. צילום: מיכל פתאל, פלאש90
מי פה הריבון?; נתניהו מעביר שיעור באזרחות. צילום: מיכל פתאל, פלאש90

לא יהודית ולא דמוקרטית

מבחינתי, שם-התואר "דמוקרטית" אכן מתאים לתיאור מדינה. אלא שכאמור, אין פירושו כפי ההמצאה הישראלית, אלא כפי שמקובל בעולם, משטר מוגדר של זכויות פוליטיות ידועות, פרוצדורות ומוסדות, הנקבעים בחקיקה פורמלית.

לעומת זאת, שם-התואר "יהודית" גבולי מאוד ביחס למדינה. הרי מדינה איננה מניחה תפילין, לא אומרת 'שמע ישראל' ולא הולכת למקווה. מקובלת עליי דעת אפלטון בעניין: "מגוחכת תהיה סברתו של אדם, כאילו לא מהפרטים נכנסה ההעזה אל המדינות, שהרי בפרטים נתלה שם-ההעזה". כך גם במקרה "יהודית". ישראל היא מדינת היהודים, ובעיקר הדברים יהדותם של אזרחיה היא ההופכת אותה ל"יהודית". זוהי, אגב, גם העמדה הציונית המקורית הרווחת, שהייתה ליברלית הרבה יותר מכפי שמתירות לנו ההגדרות החדשות.

משום כך אני סבור שיש לדחות בתוקף את ההגדרה החדשה.  אם "יהודית" פירושה הזכות המהותית לכפייה דתית במרחב הציבורי ואינדוקטרינציה דתית בחינוך, יש לסרב להגדרה מכל וכל. אם "דמוקרטית" משמעותו אותה שיטה, שאין לה אח ורע בעולם, לפיה בית-המשפט העליון מוסמך לחרוץ גורלות על-פי "מהות" לא מוסכמת ולא מוסמכת של "זכויות אדם", אזי היא מזיקה ואנטי-דמוקרטית.

נוחו

לא מזמן מינה שר החינוך נפתלי בנט יו"ר חדש לוועדת מקצוע האזרחות: ד"ר אסף מלאך (גילוי נאות: פולמוסים רבים ונחרצים יש בינינו, אך הוא ידידי הטוב). אור קשתי, כתב לענייני חינוך ב'הארץ', צייץ בתגובה לברכות שבירך את אסף דני דיין: "מה יגיד דני אם שר חינוך ימינה ממרצ ימנה איש שלומו ליו"ר ועדת מקצוע האזרחות בחינוך הדתי?", ועוד הוסיף קשתי: "נסה לדמיין מינוי אדם חילוני ליו"ר ועדת המקצוע בחינוך דתי".

לא אפריז, דומני, אם אעריך שקשתי ואני איננו אוחזים בתפיסת עולם דומה. אבל במקרה זה אני מסכים איתו. אני רק שואל אם הוא לקח בחשבון שאני חש כך בדיוק גם ביחס לוועדת קרמניצר ולמינויים של המפקחים-רכזים של מקצוע האזרחות שהגיעו ממחוזות השמאל, ושהאמינו בכל ליבם ובכל מאודם שמהות הדמוקרטיה היא שמירה על "זכויות אדם" ורק בית-המשפט העליון מצילנו מפני הלאומנות היהודית החשוכה?

דעתי היא שהבעיה הזו פתירה להפליא באופן הוגן ביותר עבור רוב גדול של הציבור הישראלי. מקור הבעיה בשימוש המוגזם בסיסמא הקלילה והמופשטת "יהודית ודמוקרטית", שהפכה למרכזית ונופחה למימדים שאפילו היא לא חשבה שיש לה. בגללה הפכנו את לימודי האזרחות לשדה קרב של "זהות", "ערכים" ו"מהויות", במקום למקצוע שמקנה לתלמידים ידע רלוונטי על המוסדות המנהלים את חייהם והפרוצדורות הפוליטיות שעומדות להיות חלק מחייהם.

הפתרון הוא לחזור לגישה השמרנית והלא אקטיביסטית בחינוך. כל עוד אנו שומרים על צניעות שכזו, ואיננו מתיימרים לגלות לתלמידי ישראל את האור הגנוז שבו אנו משוכנעים שבורכנו (זכויות אדם או ההלכה), אין זה משנה אם העושים במלאכה אורתודוקסים, שמאלנים, צ'רקסים או קתולים. לעומת זאת, כאשר לומדים בשיעורי אזרחות על "ערכי מדינת ישראל המעוגנים בחוק יסוד" ומגדירים בהם "מהויות", הלימודים הופכים לשדה קרב בין אור לחושך, בין ציונות לפוסט-ציונות, בין יהדות לקידמה, ומה לא.

ייתכן שהלימוד בזמני היה משעמם יותר. אבל הוא גם היה אינפורמטיבי ואובייקטיבי יותר. יתר-על-כן, הוא שיקף קונצנזוס רחב ביותר בנוגע לאופי המשטר הדמוקרטי (ה"פורמלי") ולהיות ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. אם נזהרים מלהפוך את מקצוע האזרחות לקרדום ערכי לחפור בו, מסתבר שיש במדינת ישראל הסכמות רחבות וסולידריות רבה, וטוב שיכירו אותן התלמידים.

ואם לא נדרשות לשם כך ארבע שעות שבועיות באזרחות, זה בסדר, צמצמו אותן לשתיים, כפי שהיה בזמני. זה די והותר, וממילא תלמידי ישראל משוועים לעוד קצת מתמטיקה, מדעים ואנגלית.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

24 תגובות למאמר

  1. שני דברים. אחד – ההשוואה המגוחכת בשם האיזון הקדוש בין השמאל הקיצוני לימין הדתי. התפיסה השמאלנית קיצונית הובילה לבתי משפט עם סמכות עליונה בתחום החקיקה, ויועצים משפטיים עם זכות וטו על כל החלטה ממשלתית. ההשפעה שלהם היא עצומה. לא פחות מקופ שלטוני מכוון. הימין הדתי הוליד מעט מאוד מהכפייה הדתית שקיימת בישראל. נישואין, כשרות, חוק החזיר וחוק חמץ בפסח – כולם או שנולדו לפני שהמושג "מדינה יהודית ודמוקרטית" בא לעולם או שהם הבייבי של החרדים, שאינם "ימין דתי" ולא רואים את ישראל כראשית צמיחת גאולתנו. לולא החרדים, רוב הכפייה הדתית הייתה נעלמת ממזמן, שכן הם היחידים שלא בכיס של אף אחד ומהווים לשון מאזניים. לכן כוחם הפוליטי רב כל כך, והנה אנו רואים שהם קיבלו את השליטה המחודשת בכל מוסדות הדת. הימין הדתי לא מסוגל להם.
    דבר שני, הטענה של הכותב שהבעיה נעוצה בהגדרה המדינה כ"יהודית ודמוקרטית" היא מופרכת. יש ציבורים משיחיים הרוצים לצקת מהות ערכית למדינה. ההגדרה של "יהודית ודמוקרטית" היא תולדה של הרצונות הללו. לא להפך.

    1. ההשפעה של "מנהלות הזהות" במוסדות המדינה, החל בצבא והמשך בבתי ספר, הולכת וגוברת. יתר על כן, רבים מן הימין הדתי העושים במלאכה אוהבים אקטיביזם, הם רק מעוניינים שיהיה אקטיביזם "יהודי" (למשל, הם מעריצים את אדמונד לוי ז"ל שהיה שופט אקטיביסט ביותר). אינני טוען שמידת ההשפעה זהה, אלא שהמוטיבציה זהה.

    2. משרד הדתות היה בידיים של המפד"ל מקדמת דנא. ש"ס בפנים ובדתות זה חידושים של ממשלת רבין השניה וברק בהתאמה.

  2. רן, מה דעתך על הפסקה הבאה:

    ולבסוף: עד עתה עמדנו על האינטרס החברתי אשר העקרון של חופש הביטוי בא להגן עליו – האינטרס של בירור האמת. ואולם חשיבותו של העקרון נעוץ גם בהגנה שהוא נותן לאינטרס פרטי מובהק, דהיינו, לענינו של כל אדם, באשר הוא אדם, לתת ביטוי מלא לתכונותיו ולסגולותיו האישיות ; לטפח ולפתח, עד הגבול האפשרי, את האני שבו ; להביע את דעתו על כל נושא שהוא חושבו כחיוני בשבילו ; בקיצור – להגיד את אשר בלבו. כדי שהחיים ייראו כדאיים בעיניו (ראה ברקר, שם, עע' 19-14 ; וכן לסקי, Grammar of Politics, עע' 144 ,143 ,102). למעשה, מבחינת המגמה של קיום אינטרס מיוחד זה, משמשת הזכות לחופש הביטוי לא רק אמצעי ומכשיר כי אם גם מטרה בפני עצמה, באשר הצורך הפנימי שמרגיש כל אחד לתת ביטוי גלוי להרהוריו הוא הוא מתכונותיו היסודיות של אדם. זאת ועוד, אם כי צירפנו לאינטרס האחרון את התואר "פרטי", הרי לאמיתו של דבר אף למדינה ענין בשמירה עליו, הואיל וכפי שאמר בזמנו השופט ברנדייס (Justice Brandies) במשפט, S. Ct. Rep. 641, 648) Whitney v. California (47. "המטרה הסופית של המדינה היא (בין השאר) לאפשר לבני אדם להיות חפשים לפתח את סגולותיהם" (men free to develop their faculties to make). על כן, אפילו ייצא מפיו של פלוני דיבור שהוא מחוסר ערך ישיר בשביל החברה או המדינה, אף-על-פי-כן, עשויה האמירה המסויימת להיות חשובה מבחינת המגמה לאפשר הבעה עצמית. ב. אם התעכבנו באריכות יתירה על הערכים שהם נשוא הזכות לחופש הביטוי, הרי לא עשינו כן אלא כדי להרגיש את חשיבותה המכרעת של זכות עילאית זו, אשר ביחד עם בת זוגתה – הזכות לחופש המצפון – מהווה את התנאי המוקדם למימושן של כמעט כל החירויות האחרות. "תן לי, מעל לכל חופש אחר", כתב המשורר מילטון, בשנת 1644, בחוברתו המפורסמת לטובת חופש הביטוי, "את החופש לדעת, להביע ולהתווכח בחריפות ולפי המצפון". קרוב למאתים שנה לאחר מכן הטעים גם הוגה הדעות, י. ס. מיל : "אילו היו כל האנשים שבעולם זולת אחד בדעה אחת ורק אדם אחד היה בדעה נוגדת, לא היה להם יסוד להשתיקו יותר משהיה לו, אילו היה בידו הכוח, להשתיקם" ("on Liberty " פרק שני). ובימינו גרס השופט סקרוטון (.Scrutton L. J) : "הנך באמת מאמין בחופש הדיבור, אם נכון אתה להרשותו גם לאנשים אשר דעותיהם נראות בעיניך, מוטעות ואף מסוכנות", (O'Brien; [1923], 2 KB. 361, 382 Ex parte). יהיה, איפוא, השוני בערכם של הדיבורים הרבים והמגונים אשר יהיה. ערכו הגבוה של האינטרס הכרוך בחופש הביטוי נשאר קבוע ואינו משתנה.

  3. מה עם אלו שרוצים את המדינה כ"מדינת הלאום של העם היהודי" והעם היהודי יבחר בעזרת ה' לקיים את יעודו ע"פ ציווי התורה. זה לגמרי דמוקרטי ואין בכך שום סתירה?
    אדרבה, אתה מכוון במאמר שמן הראוי להחזיק מדינה חילונית לעם היהודי והמשטר שלה דמוקרטית. אתה יכול אולי לנמק מדוע יתקיים העם הזה ויחזיק מדינה משלו? האמריקאים התגבשו כעם כי עם גרים על חבל הארץ הזו. כך הצרפתים וכל האומות. מה שונה עם ישראל שכל צאצאי יעקב אבינו חייבים להיות עם ולהחזיק מדינה שהיא מדינה ככל המדינות?
    אני ועוד רבים מאמינים שעם ישראל נוצר כדי להיות אור לגויים. היינו להחזיק מדינה שמתנהל ע"פ התורה בפרהסיה ומלמדת את אומות העולם את ערכי התורה.
    חבל שהתעלמת מאלו שאינם כופים עצמם על איש אבל חותרים שמצב שהעם היהודי בצורה דמוקרטית יבחר לממש את יעודו.
    חבל גם שלא התייחסת לפרט מה התכלית לדעתך בעם יהודי שמפוזר בארצות רבות או שיתקבץ למדינה אחת ויחיה כמו כל הגויים?

  4. שלום רן,
    לדעתי אתה צודק בחד וטועה בחד.

    הפיכת הדמוקרטיה מ"שלטון העם" לשלטון זכויות הליברליות לפי דעתו של בית המשפט" היא אכן הפיכה שקרתה.

    אבל הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית והחלת עקרונות דתיים במרחב הציבורי בלי ספק נחלשו מאז.

    לא הגדרת המדינה כ"יהודית" בחוק היסוד היא שגררה מדיניות ציבורית דתית.
    המפדל הישנה, הרבנות הראשית, הרב גורן ועוד היו קיימים ופועלים הרבה לפני הגדרה זו.

    מה שיפה בהיסטוריונים שמתארים איך נרטיבים התפתחו הוא שבעיר הם דוחפים את הנרטיב שלהם…

  5. "ולפי ההגדרה החדשה" – איזו הגדרה חדשה, בן אדם? הצירוף "מדינה יהודית" מופיע לפחות פעמיים במגילת העצמאות (דמוקרטיה דווקא לא מופיעה שם, כידוע). נכון שהימין הדתי מעוניין כיום לעצב פה משהו שונה ממה שהתכוונו אליו רוב החותמים על המגילה, אבל מושג חדש או אמתלה חדשה – זה ממש לא.

  6. הויכוח לא התחיל אצל אהרון ברק.
    בראשית ימיה של המדינה הויכוח הנוקב היה על מעמדה של הלאומיות הציונית מול הסוציאליזם האוניברסאלי.
    בשנות השמונים הסוציאליזם נפל והוחלף בדת זכויות האדם.
    בצד הימני חלה התחזקות דתית, והשיח על לאום יהודי קיבל גוון דתי יותר.

    הויכוח לא השתנה. רק החליף גוון.

  7. נתניהו חוסם במתכוון את פסקת ההתגברות. והוא עושה את זה החל מהקדנציה הראשונה שלו. מדינת ישראל איבדה את יכולת המשילות שלה בגלל נתניהו. אלה העובדות.

  8. מאמר מצויין. אני יכול לחתום פה מתחת לכל משפט אבל יש בעיה. להגיד שצריך לחזור לגישה שמרנית לא יגרום לאנשים לעשות את זה. יותר מזה, הגישה של פוליטיקאים מהימין השמרני היא שהביא אותנו למצב הנוכחי (הם פשוט השלימו עם הרודנות המשפטית בלי להלחם). אז מה עושים?

  9. ישראל מעולם לא הייתה לא מדינת לאום ולא מדינה דמוקרטית ליברלית
    עד שנת 1966 הונהג ממשל צבאי בישראל
    ישראל חסרה חוקה ומגילת זכויות אדם ואזרח.
    אין כל האזרחים מהווי את הלאום שלה
    לא מוכר בישראל לאום אזרחי ישראלי

    1. שוב הגירה הזו של לאום משותף לכל האזרחים? אין לאום משותף לערבים וליהודים- אנחנו לא רוצים בו, הערבים בוודאי שלא מעוניינים בו, והיחידים שמדברים עליו הם כמה דינזאורים קשישים מהתנועה הכנענית, ועוד חופן אנטי-ציוניים מקצועיים שזו דרכם לממש את חיסולה של המדינה היהודית. אגב, חסרות מדינות לאום שבהן יש מיעוטים אתניים? מה הקשקוש הזה על כך שישראל מעולם לא הייתה מדינת לאום?

  10. מעניין מאד.
    אך בבדיקה לעומק, מתברר כי בבג״ץ שיח זכויות האדם תקף בעיקר לגבי לא יהודים.

  11. לגבי הסיפא:
    1. לא בנט מינה את ד״ר מלאך, אלא מפמ״רית אזרחות יעל גוראון שאינה דתייה או ימנית.
    2. אני מתפלא שאתה , כמי שמכיר את אסף, מתייחס בכלל לעובדה שיש לו או אין לו כיפה. הבנאדם הוא אינטלקטואל ממדרגה ראשונה, שיכול בהחלט לשפר את המצב במקצוע.
    3. לא הבנתי איך זה בכלל קשור לדיון הכללי שלך, שמעלה שאלות טובות על המקצוע והוראתו.

  12. הרעה החולה שהביאו ברק ומשובטיו בעליון, היא הכנסת קריטריונים אמורפיים,בלתי ניתנים לכימות ללב הפסיקה של בג"ץ,קריטריונים שמטרתם לאפשר לשופטי בג"ץ
    לנהל את המדינה מעל נבחרי הציבור בממשלה ובכנסת,תוך הכנסת השקפת העולם הפוליטית,חברתית וכלכלית של "העליונים" בעיני עצמם. מה זה "מבחני סבירות",
    "מידתיות","מסה קריטית של ראיות","אמת לשעתה" ושאר המצאות בג"ץ ? בעיני אלו הם כלים לפוטץ' משפטי מבית מדרשו של בג"ץ כנגד הדמוקרטיה ורצון הבוחרים.
    ההלכה החשובה ביותר שסוללת את הדרך לשלטון בג"ץ היא הלכת אפרופים מבית מדרשו של הפיראט המשפטי אהרון ברק. ההלכה
    קובעת כי הכתוב בחוזה לא חשוב,מה שחשוב זה מה השופט "חושב" שהייתה כוונת הצדדים לחוזה. אח"כ הרחיב ברק את ההלכה ההזויה
    לפרוש צוואות והיום אנו נמצאים בשלב הסופי: שופטי העליון מפרשים חוקים שנחקקו בכנסת על פי מה שהם חושבים לנכון,לא על פי הכתוב במפורש בחוזים. בית משפח עליון השתלט על המדינה.

    1. תיקון טעות: צ"ל על פי הכתוב במפורש בחוקים,לא בחוזים.

  13. תודה רבה על הניתוח המצויין. כל עוד ניתן לבגצ במתכונתו הנוכחית להתקיים לא תוכל ישראל לחזור להיות מה שהיא אמורה להיות. מדינה יהודית. העם היהודי היה תמיד דמוקרטי ככתוב אחרי הרוב להטות. ההפיכה שביצע אהרון ברק שודד הים חייבת להתבטל כדי שנחזור להיות ביתו הלאומי של העם היהודי.

  14. מדינת ישראל היא מימוש אורוויליאני 1984.בנוסח אהרון ברק ואחיו התאומים אנשי תורתם אמנתם.ראיתי עכשיו את צוקי עובר באולם כשיושבי האולם עם משקפי המציאות המדומה אמאלה אמאלה הצילו.מתכנתים אותנו בטרוף ואנשים אפילו לא קולטים.הפסל הענק אהרון ברק האורוויאלני מימש את חזונו.רצח הנשמה שליטה על ההמון מישחקי מוח ירידה לאפלת התלת מימד סגידה שטנית ליצרים לרגשות האפלים הנרקסיסטים ביותר.מישחקי שחיתות ותיעוש ההמון לכיוונים אפלים.דרכו האפלה של אהרון ברק הישתלטה על המדינה בסיוע מהעאלק הצד הימני.האם בשביל זה באנו לישראל כולנו.לממש את הספר הנורא הזה אורוויל 1984.ממתי המדינה דמוקרטית.מעולם לא היתה .כי מוח יהודי לא יכול להיות דמוקרטי אחרי אלפיים שנות גלות.אין חיה כזו.מסביב יהום הסער מסביבנו. אך ראשנו לא יסער לפקודה תמיד אנחנו אנו אנו …..מה, מה אנחנו מי אנחנו?.הכל פה במדינה הפך לפיקציה.אתה לא יודע כבר במה להאמין.הילדה הזו שאחותה התאומה נירצחה.זה כאילו ליקרוא על מישהי שחיה בסרט מעופף.הגיע הזמן שישראל תיכנס לדרך המלך.אהרון ברק הפסל הענק הזה צריך ללכת הביתה יחד עם פסל תורתם אמונתם.הם לא מתאימים למדינת ישראל.עם ישראל צריך להתאים עצמו לעידן המיזרח הארץ ישראלי.צריך לעשות זאת בהסכמת שני הצדדים האלה .שיבינו את חשיבות השינוי.ישראל צריכה שינוי רענן חדשני ואיכותי.אנחנו עם של נביאים.מה לנו ולכהונה הגלותית.מסביבנו נופלים פסלים מולכים צלמים מי הבא בתור.כי זוהי עת חדשה.

  15. ברשותכם: נקודה בעייתית
    מגילת העצמאות הכריזה על מדינה יהודית ודמוקרטית.
    מבחינה הסטורית, המושג "יהודי" פרושו "בן שבט יהודה". אך מבחינה מעשית ברור שלא כולם בני שבט זה שהתערבב והתערבל עם שבטים אחרים וגם עם זרים אחרים.
    דתיים אורתודוכסים וחרדים – שואפים להחרים את המינוח לטובת עצמם. כלומר: "יהודי" פרושו "יהודי דתי בשיטה האורתודוכסית או החרדית".
    אני וחילונים אחרים חושבים ש"יהודי" פרושו "בן הלאום היהודי", ללא קשר לזה האם האיש דתי או מהי דתו בכלל. לטעמי, במקרים קיצוניים יהודי יכול להיות בן הלאום היהודי שהוא נוצרי או אף מוסלמי, ובלבד שהוא ממשיך לראות עצמו בן הלאום היהודי.
    אז אם המדינה היא "יהודית ודמוקרטית" – מה פרוש "יהודית" ?
    האם הכוונה שהמדינה כמדינה היא מהות דתית? אורתודוכסית? חרדית? רפורמית? או מדינה לבני הלאום היהודי?
    מועצת העם הכריזה על מדינה יהודית בלי להגדיר כלל את המושג.
    לטעמי, הכוונה היא "מדינה לבני העם היהודי, מדינה דמוקרטית בשלטונה".
    עשוי אדם דתי לומר: "מדינה לאנשים שדתם יהודית אורתודוכסית, מדינה דמוקרטית בשלטונה".
    אפס, דומני שאין לחמוק מההגדרה שהצגתי. שאם לא כן נמצא עצמנו מרחיקים את מחצית העם היהודי. לא לכך פיללו חברי מועצת העם דאז.
    ואם זו ההגדרה, אז המדינה לא חייבת לתמוך בדת האורתודוכסית או כל דת אחרת.
    אבל אני בהחלט מסכים עם כך שכאשר יש התנגשות בין "יהודית" לבין "דמוקרטית". יש לתת משקל יתר ל"יהודית". שהרי לשם כך המדינה הוקמה! זו מטרת המדינה: להיות בית ומקלט לעם היהודי עכשיו ובעתיד. כלומר באותם מקרים עדינים של איחוד משפחות ובקשות התאזרחות של מי שאינם בני הלאום היהודי, רשאי המחוקק לחקוק חוקים שאינם "דמוקרטיים" במלוא מאת האחוזים.

  16. מי שהמציא את המושג "דמוקרטיה מהותית" היה מעתיקן לא גאון. עוד לפני "מהפיכת הדמוקרטיה המהותית" בישראל היה בעולם כבר כמה עשרות שנים מושג הקרוי "דמוקרטיה ליברלית" ומדבר על כך שיש חוקים מסוימים שלשום רוב אין זכות לחוקק, כגון חוקים הפוגעים בזכויות פרט שונות. זאת בעקבות לקחים שנלמדו (אף אם רק לכאורה…) מאירועים כמו השואה ועוד. לחלופין, או בנוסף, יש כאן גם מניפולטיביות.

    בעוד בדמוקרטיה ליברלית, ככל שהיא אמיתית, המדינה לא תתערב בהלכי רוחו של הפרט ותסתפק רק בהיעדר **פעולות קונקרטיות** מצידו הנוגדות את הדמוקרטיה (כגון אלימות נגד אנשי מפלגה יריבה), המושג "מהותית" יכול ליצור פתח לקביעה שרירותית מצד מי שרואה עצמו מוסמך לכך (אף אם החוק לא הסמיכו) כי אדם מסויים מסוכן לדמוקרטיה רק בשל "מהויות" כאלו או אחרות אצלו (עניין הניתן במידה רבה למניפולציות), אף ללא מעשים קונקרטיים מצידו נגד הדמוקרטיה, ובתוך כך להפעיל אמצעים נגדו. המעקב אחר אזרחים מצד מערכת המשפט, אשר נחשף לא מזמן באתר מידה ומקומות אחרים באינטרנט, הוא דוגמא לכך.

    מצד שני,מעשים קונקרטיים שבדמוקרטיה ליברלית היו נחשבים מסוכנים לדמוקרטיה וכפסולים מכל וכל עלולים להיחשב בדמוקרטיה "מהותית" ע"י גופים כגון מערכת המשפט/המשטרה/השב"כ ועוד כמותרים בטענה שהללו נעשו למען הדמוקרטיה. למשל, לפטור בעונש קל, אם בכלל, אלימות והסתה לאלימות מצד שמאל(כן, יש דבר כזה ועיינו ערך שרון לוזון ואלונה קמחי) בטענה שהם "לא סותרים" את מהות הדמוקרטיה באשר הימין הוא כביכול במהותו נגד הדמוקרטיה.