מה אתם באמת יודעים על הקו הירוק?

פשרה היסטורית גרועה יצרה רצף גיאוגרפי נטול כל הגיון טופוגרפי, היסטורי, התיישבותי, גיאולוגי או דתי. מדוע ה'קו הירוק' עדיין רלוונטי?

'הקו הירוק' נתפס כבסיס למשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים, אך הוא מעולם לא הוגדר כגבול • הפשרה ההיסטורית הגרועה, שנולדה מכורח מצוקה מדינית, יצרה רצף גיאוגרפי נטול כל הגיון טופוגרפי, היסטורי, התיישבותי, גיאולוגי או דתי • לא הגיע הזמן להשתחרר מהקונספציה ולמצוא חלופה טובה יותר?

שרון ניסה לקבוע עובדות בשטח; גדר ההפרדה. צילום: נתי שוחט, פלאש90
שרון ניסה לקבוע עובדות בשטח; גדר ההפרדה. צילום: נתי שוחט, פלאש90

במבדק ידע כללי שנערך בקרב מורים התברר שמעל 50% לא יודעים להגדיר מהו "הקו הירוק" – גבולות הפסקת האש משנת 1949. בתגובה לפרסום ב'ישראל היום' כתבה חברת הכנסת זהבה גלאון בדף הפייסבוק שלה כי "הנתונים… אמנם מדהימים, אבל ממש לא קשה להבין מאיפה הם מגיעים: זאת התוצאה הישירה של המדיניות של ממשלת הימין לטשטוש הקו הירוק, מחיקת ההיסטוריה והתעלמות מהכיבוש וממיליוני הפלסטינים החיים תחתיו".

אין ספק שיש מקום להזדהות עם זעמה של חברת הכנסת. ניתן לצפות מאדם משכיל, ובוודאי מורה, שיידע פרטים מרכזיים על תולדות מדינתו. עם זאת, נדמה שלמרבה הצער, במקרה זה הפוסל במומו פוסל. החשיבות המקודשת שמעניקה גלאון בדבריה למשמעויותיו של קו הירוק אינן עולות בקנה אחד עם נסיבות היווצרות קווי הפסקת האש של אביב 1949.

על-אף החשיבות הכמעט מקודשת שמקנים להם כיום גורמים רבים בארץ ומחוצה לה, הקווים הנפתלים נמתחו לאורך אלף קילומטרים רצף גיאוגרפי נטולים כל הגיון טופוגרפי, היסטורי, התיישבותי, גיאולוגי או דתי. הקו הירוק הפריד בין כפרים לבין אדמותיהם החקלאיות, בין מאמינים לאתריהם הקדושים, שיסע דרכים, חסם נתיבי מים. לפחות בשני מקרים (באקה וברטעה) הוא חוצץ פיזית בין שני חלקי אותו כפר. בעצם ההסכמה עליו, ניתן תוקף להנצחת עקירתם של רבבות הפליטים הערבים ואלפי הפליטים היהודים.

וחשוב מכך: הקו מעולם לא הוגדר כגבול, על-ידי מי מהצדדים. בשנת 1973 הגדיר בספרו הדיפלומט דוד קמחי שהשתתף במשא ומתן כאיש משרד החוץ את היווצרות 'הקו הירוק': "משטר קבע של שביתת נשק בלתי אפשרית". בעת סימון הקו הירוק, לא האמין איש מן הדיפלומטים ואנשי הצבא, לא  ערבים, לא יהודים ולא אנשי או"ם, שההסכם יאריך ימים.

משני צדי המרזבה

בחלקו המערבי עובר הקו הירוק, בשינוים קלים, לאורך המרזבה, שהיא קו המגע בין מרחבי השרון והרי השומרון. עד המאה העשרים היו אדמות השרון ביצתיות וקשות לעיבוד. התקיימו בהם כפרים עונתיים ('עיזבות') שהוחזקו בידי כפריים מהרי השומרון. בדרך זו נוצרה עיזבת 'בית ליד' בצומת השרון ועיזבת 'עזון' שבצפון רעננה. שמות העיזבות הם כשמות כפרי האם שבשומרון.

בתקופת המנדט הבריטי היו אדמות השרון זמינות לרכישה, בעיקר משום דלותן. כך הצליחו המוסדות הציוניים לרכוש שטחי קרקע נרחבים במחיר נוח. במהלך שנות ה-30 התפתח רצף יהודי בשרון שיצר 'מתנים צרות'. במהלך המרד הערבי שפרץ באפריל 1936 נסלל כביש השרון (כביש 4) שחסך את ההכרח לנסוע דרך הערים הערביות קלקיליה, טול כרם ושכם במהלך תנועה בין צפון הארץ ודרומה.

בשנת 1937 עלה לראשונה רעיון החלוקה הפיזית של הארץ על-ידי הוועדה בראשות הלורד ויליאם רוברט פיל, שנשלחה כדי לפתור את בעיית המרד הערבי הגדול. הצעת החלוקה נותרה ברמה העקרונית והתקבלה בהסתייגות בשני הצדדים. בצד היהודי הובילו את ההתנגדות בעיקר אנשי תנועת 'אחדות העבודה' שביקשו לדבוק ברעיון 'ארץ ישראל השלמה', וכך גם חוגי 'ברית שלום' ותנועת 'השומר הצעיר' שתמכו במדינה דו-לאומית.

כידוע, עשר שנים אחר כך קיבלה עצרת האו"ם את ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל (29 בנובמבר 1947). הערבים דחו את ההחלטה ופעלו לסיכולה. קרבות פרצו בכל רחבי ארץ ישראל, ומיד עם הכרזת המדינה (15 במאי 1948) פלשו לארץ ישראל צבאות ערב. כוחות הלגיון הירדני פלשו ממזרח וצבא ההצלה בפיקודו של פאוזי קאוקג'י הגיח מצפון מזרח ואיים להגיע עד תל אביב. במהלך החודשים הבאים עמדו יישובים עבריים בשרון עמדו מול התקפות קשות. צה"ל נטל את היוזמה וקבע עובדות בשטח. במקביל, התפוררה הנהגת ערביי ארץ ישראל, התגבר חוסר האמון והתיאום בין הצבאות הערביים וגבר זרם הפליטים. האו"ם הכריז על שתי הפוגות שבעקבותיהן שיפר הצד היהודי במידת מה את עמדותיו.

לאחר ההתנקשות במתווך האו"ם הרוזן ברנדוט החליט מחליפו ראלף באנץ' להשיג הסכם יציב של הפסקת אש שיבטיח רגיעה אך לא יכלול את פתרון בעיית הפליטים, ואף לא יחייב הכרה ערבית במדינת ישראל. הצדדים זומנו לארמון השושנים ברודוס שביוון. נציגי עיראק העדיפו שלא להגיע לשיחות. ישראל ניהלה במקביל משא-ומתן עם סוריה, לבנון, מצרים וירדן, וביקשה לחתור להסכם שלום כולל גם על חשבון אבדן התנופה בשדות הקרב. את היעד האסטרטגי הגדיר בן גוריון: "המטרה העיקרית עכשיו – שלום. יש יותר מדי 'שכרון ניצחון'. העליה דורשת הפסקת מלחמה. עתידנו דורש שלום וידידות עם הערבים".

אסף שמחוני וחיים הרצוג עם קצין ירדני, על קווי הפסקת האש
אסף שמחוני וחיים הרצוג עם קצין ירדני, על קווי הפסקת האש

פשרה גרועה מכורח נסיבות היסטוריות

עבדאללה מלך ירדן שנוכח בתבוסות המצרים בשדות הקרב וברפיסות הנהגת ערביי ארץ ישראל העדיף לא להשליך עליהם את יהבו, ולקיים משא-ומתן חשאי וישיר עם ישראל. הוא שאף לספח לממלכתו את שטחי יהודה ושומרון, ובכלל זה ירושלים (במקום למדינה הערבית, כפי שנקבע בהחלטת האו"ם). ישראל התלבטה אם לתת יד לסיפוח הירדני, אך האפשרות השניה הייתה מסירת השליטה בשטח לידי המופתי, שסירב לכל אפשרות של כינון שלום עם ישראל. ביום ה-18 בדצמבר 1948 כתב בן גוריון: "הקושי הגדול יהיה במשולש. קשה לנו להשלים עם צרות הרצועה שלנו ב[חבל] תיכון ואינני מאמין שבשלום ניתן יהיה לשנות זאת. לאחר הכל, הגבול הטבעי ביותר הוא נהר הירדן".

עבדאללה ביקש לשמור על סודיות וזימן את בני שיחו לארמונו בשונה. ב-16  בינואר 1949 יצאו אליהו ששון ומשה דיין לפגישה הראשונה. בשיחות שהתנהלו בשפה הערבית הסביר המלך לבני שיחו את מצבו העדין, והצהיר שהוא נכון לוותר על שטחים אך לא יוכל לוותר על גרעיני הכפרים.

המגעים הדיפלומטיים הוסיפו להתקיים בסודי סודות תוך כדי הקרבות. ב-18 במרץ באותה השנה יצאו דיין ויהושפט הרכבי לארמון שונה. דיין הגדיר את המטרה: "לא נבקש הר כדי לקבל עכבר. נאמר מה אנו רוצים בלי תגרנות של שוק מזרחי". ישראל דרשה חיבור בין מרכז הארץ לעמק יזרעאל (כביש 65) ושליטה על כביש המרזבה באופן שעוקף את הערים טול כרם וקלקיליה. עבדאללה נוכח שלא יזכה לתמיכת הבריטים, ומיתן את דרישותיו. כמה ימים לאחר מכן, ב-23 במרץ נערכה הפגישה המכרעת: כל הלילה התקיימו הדיונים. עבדאללה הביע זעם על הוויתורים הנדרשים ממנו, ואילו דיין הזכיר למלך שהוא עצמו איבד בקרבות חודשים קודם לכן את אחיו הצעיר זוהר (זוריק) ויהושפט הרכבי איבד את אחיו מאיר (איריק).

בינתיים חוללה צינת החורף התרופפות בקרב החיילים העיראקים. קווי האספקה הארוכים נתנו אותותיהם. נשק לא הגיע כמובטח. לחיילים לא סופקו בגדים נאותים והתעוררו בעיות משמעת קשות. הרמטכ"ל העיראקי חיבר דו"ח, ובו ציין את ההכרח לפינוי מידי של אלפי חייליו מארץ ישראל. ישראל דרשה מן המלך לקחת אחריות מלאה גם על השטחים בהם אחזו העיראקים.

משך שבוע ימים התנהלו שיחות מתישות, ובליל ה-30 במרץ 1949 התקבלה בתום מרתון לילי הסכמה על מרבית הסוגיות. ישראל ויתרה על דרישותיה בהר חברון (גוש עציון) וקיבלה את השליטה על כביש נחל עירון. סוגיית לטרון, מפעל האשלג בים המלח והר הצופים נותרו פתוחות. בשלב זה עודכן ראלף באנץ בהסכמות אליהן הגיעו הצדדים בלא התערבותו. ד"ר באנץ', אשר על-פי מחקרו של ד"ר אלעד בן דרור פעל קודם לכן מאחורי הקלעים לגיבוש תכנית ברנדוט שמשמעותה מדינה דו לאומית מן הים לירדן, נרתם כעת ליישום הסכמי שונה. הוא הפעיל את שפעת חריפותו וקסמו האישי והביא את ישראל וירדן להסכמה על קביעת קווי שביתת הנשק שעתידים יהיו להחזיק מעמד 19 שנים. על פעילותו זו הוענק לרלף באנץ' פרס נובל לשלום.

ב-22 במאי 1949 יצאו לוחמי חטיבת גבעתי למבצע 'קיצור דרך' במהלכן השתלטו על הכפרים טירה, טייבה וקלנסואה שבשרון ועל בקה אל-גרבייה, ערה, ערערה, אום אל-פחם ועל כל הגבעות החולשות על הדרכים שגובהן מאה מטרים מעל פני הים. כך, ללא חגיגיות, הושלם בשטח סימונו של 'הקו הירוק'.

הערבים שמצאו עצמם תחת שלטון ישראל חיו תחת ממשל צבאי עד 1964, ואז הפכו לאזרחים שווי זכויות. לעומת זאת, היהודים שחיו קודם המלחמה בשטחים שנמסרו לירדן גורשו באופן רצחני, תחילה במאורעות תרפ"ט (קהילות חברון ושכם) ואחר כך במלחמת העצמאות (העיר העתיקה, גוש עציון, בית הערבה, מפעל האשלג, עטרות ונווה יעקב). הם לא הורשו לחזור לבתיהם. יהודה ושומרון הפכו לשטחים המוחזקים בידי ממלכת ירדן, שלא העלתה בדעתה להעניק לתושביהם זכויות לאומיות.

תפיסה ארכאית; מרצ מפגינים 48 שנים ל"כיבוש". צילום: הדס פרוש, פלאש90
תפיסה ארכאית; מרצ מפגינים 48 שנים ל"כיבוש". צילום: הדס פרוש, פלאש90

שטחים מוחזקים עוברים מיד ליד

לדברי החוקר ד"ר אלחנן אורן: "הקו הושתת כולו על הסתפקות במועט מצד ישראל". הקן צויר על המפות בצבע ירוק, ומכאן שמו. הוא לא התבסס על בחינה יסודית של המציאות בשטח וכך הנציח עיוותים שגרמו לתקלות רבות בשנים הבאות. בהעדר הסכמות נותר הקו סגור למעבר הדדי. שני הצדדים נאלצו לסלול דרכים עוקפות במקום דרכי התחבורה שנחסמו.

בשנתיים הראשונות נשמר שקט יחסי. לאחר רצח המלך עבדאללה בירושלים ביולי 1951 הופרה הרגיעה. מפגעים חדרו לעיתים מזומנות וביצעו מעשי חבלה שחייבו פעולות תגמול אלימות' וחוזר חלילה. ביוני 1967 ירו תותחי לונג טום מראש גבעת צופין לעבר צפון תל אביב. במהלך השבוע שלאחר מכן התבססו כוחות צה"ל על גדות הירדן, ושטחי יהודה ושומרון הפכו להיות מוחזקים בידי ישראל.

עם תום קרבות מלחמת ששת הימים התברר שישראל איננה מתכוונת לסגת מהשטחים שעברו לשליטתה. ביוזמתם של השרים גלילי ואלון החלה התיישבות יהודית בגוש עציון, בבקעת הירדן וברצועת עזה. מצרים פנתה לעצרת האו"ם (אותה עצרת אשר 19 שנים קודם לכן נרמסה החלטתה בידי אותו צבא מצרי), ודרשה את מעורבותה.

ביום ה-22 בנובמבר קיבלה העצרת את החלטה 242 שנוסחה באופן דיפלומטי, זהיר ופתוח לפרשנויות. בין ההחלטות נקבע שיש לחתור להסכם שלום "ומן הראוי ששלום זה יכלול את נסיגת כוחותיה המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון" (המילה 'שטחים' נכתבה באופן סתמי ללא ציון מיקומם והיקפם וללא כל התייחסות לקווי הפסקת האש משנת 1949). עוד קבעה העצרת שיש להשיג פתרון צודק לבעיית הפליטים (לא צוין על אילו פליטים מדובר ומהו אותו 'פתרון צודק', כך למשל אין התייחסות למתן פיצויי ראוי לפליטים היהודים שנרדפו בארצות ערב ונקלטו בישראל עם קום המדינה).

החלטה 242 אוזכרה גם בהחלטת האו"ם ,338 שהתקבלה אחרי מלחמת יום הכיפורים. ארבע שנים מאוחר יותר החל תהליך השלום עם מצרים שבעקבותיו נסוגה ישראל לקו הגבול הבינלאומי שסומן עוד בשנת 1906 בין בריטניה והאימפריה העות'מאנית. בשנת 1993 חתמה ישראל על הסכם שלום עם ממלכת ירדן והגבול נקבע, ברוח חזון בן גוריון, על נהר הירדן.

לנטוש את הנוסטלגיה

הקו הירוק שהתקיים בין השנים 1967-1949 היה אירוע היסטורי שנוצר מאיזון רעוע בין שאיפות וצרכים, שלא כללו התחשבות בערכים של צדק היסטורי או טובת התושבים. קרוב לחמישים שנה חלפו מאז חדל הקו הירוק מלהוות קו בר תוקף צבאי או מדיני. הסכמי אוסלו שבו והציפו את ההתייחסות לקו הירוק כמעין גבול רשמי של מדינת ישראל, אלא שהצד הערבי מדגיש בעקביות שמבחינתו מדובר בבסיס למשא-ומתן ולא בסוף פסוק. וכך, בהעדר עוגן התייחסות אחר, מהווה הקו הירוק עבור רבים נקודת אחיזה תודעתית.

סוגיה זו מהווה את סלע המחלוקת המשמעותי ביותר במציאות הישראלית וזאת בשל שלל המשמעויות הערכיות, הביטחוניות והמוסריות הכרוכות בסוגיה זו. יש להניח ולקוות שהמחלוקת תיפתר ביום מן הימים. אך כדי לקדם את השלום המיוחל יש להתבונן על אופק העתיד ולא להתבוסס בנוסטלגיה שמעולם לא ביטאה שלום ובוודאי שלא צדק.

משום כך ראוי שאנשי ציבור מכל הצדדים יתייחסו לגופם של הדברים כהווייתם ולא ינסו ליצור מצג שווא של אידיאליזציה לזמנים עברו. הדברים אמורים גם ביחס לח"כ זהבה גלאון, אישה שהיא לכל הדעות פרלמנטרית מעולה וישרת דרך, אשר חוצה את הקו הדמיוני בכל פעם בה היא נוסעת לירושלים בכביש מספר 1 בקטע שבין מחלף בן שמן לשער הגיא.

_____

.הכותב מבקש להודות לד"ר גלעד (גילי) חסקין על עזרתו בעיבוד המאמר.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

13 תגובות למאמר

  1. א) כמדומני שזו הפעם הראשונה בחיי שאני מסכים עם דבריה של זהבה גלאון. האמת, זו הפתעה עצומה עבורי. "זאת התוצאה הישירה של המדיניות של ממשלת הימין לטשטוש הקו הירוק". גם אני סבור טישטוש של קו שאינו רלוונטי למציאות, וחוץ מ-19 שנים מעולם לא היתה לו חשיבות כלשהיא. ממילא כל האזור שממזרח למה שמכונה הקו הירוק, הינו אזור השייך לאבות אבותי, יהודים ברמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם, ולא למהגרי עבודה מוסלמים או צאצאיהם. רוצים קצת יותר מידע על כך? באתר אימגו ישנם מאמרים של הגברת רבקה שפק ליסק לגבי שמות של ישובים "ערביים" שהם למעשה ישובים יהודיים מהעת העתיקה.
    ב) כותב המאמר שגה בניסוחו – "גבר זרם הפליטים". למעשה, מה שהיה צריך לכתוב הוא "גבר זרם המוסלמים הנמלטים מאזורי הקרבות, בעיקר עקב הבטחות שוא של מנהיגיהם שהם יוכלו לחזור ולהשתלט על אדמות יהודים ולעשות ביהודים, ולמהדרין שבין המוסלמים – ביהודיות (וזה כולל אגב את זהבה גלאון ושאר חברותיה מהשמאל ובעיקר את בנותיהן, ע"ע מאורעות תרפ"ט), כאוות נפשם".

  2. הכותב רהוט וקולח.
    מסכים לגבי העובדות ההיסטוריות
    למעט העובדה שבקוו הירוק היה ההרבה היגיון דמוגרפי
    יש עוד טיעון חשוב: זהו הקוו שהתקבע בעולם.
    לכן הוא הבסיס לחלוקתה מחדש של הארץ

    1. הקו אולי התקבע בעולם, אבל העולם עצמו מיטלטל. לפני שמונה שנים הצעת לסגת מהגולן, למען השלום:
      http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3399326,00.html

      לא הרבה נותר מסוריה של 2008. ומה שמשמר את הרש"פ ביהודה ושומרון ומונע התפוררות דומה הוא הנוכחות של צה"ל. האם ה"עולם" (האיחוד האירופי? ארה"ב?) יעזור למדינה הפלסטינית מפני מסתננים מירדן? האם ה"עולם" מגיב להתגברות דאע"ש בעזה?

      אל תסמוך על העולם שיכריח את ישראל לעשות את מה שנראה בעיניך נכון. זה לא עבד להרצוג בבחירות האחרונות.

    2. לא ניתן להצדיק הגיון דמוגרפי בקו הירוק. בראיה היסטורית שליטה בנקודות שולטות מעל השרון, היה תחליף ראוי לסרח העודף של 400,000 ערבים בקלקיליה, כפר קאסם, טירה, טייבה, בקעה אל גרביה/שרקייה, בואכה אום אל פחם, ואפילו עד ברטעה. הדבר בא לידי ביטוי בכל עימות של ישראל מאז מהומות אוקטובר 2000, אינתיפאדה, מלחמת לבנון השנייה, ושלושה מבצעים בעזה, בהם יהודים שנסעו בצירים על יד ישובים אלה, הותקפו בידי פורעים.
      וזה עוד במסגרת פוליטיקלי קורקט..

    3. ההגיון הדמוגרפי של הקו הירוק הוחלף ע"י ההגיון הדמוגרפי של הקו התוחם את שטחי A ו B.
      לעומת זאת, לא ברור כלל מה המשמעות של המושג "התקבע בעולם", כשהוא עומד בסתירה לעובדות דמוגרפיות,בטחוניות, היסטוריות?
      גם קיומה של מדינה בשם "סוריה" התקבע בעולם, ואפילו "לוב" ו"עירק" קבוע התקבעו.
      אז מה, יש סוריה? יש לוב? יש עירק?
      אין, וכבר לא תהיינה.
      הוא הדין בקו הירוק- מת, נקבר ולא ישוב לתחייה, גם אם הוא משמש מנטרה לדורשי רעתנו, ומסלול מקוצר לחיסול ישראל.

  3. סוף סוף כותבים על טימטום בגזרה המפורזת הזו. אין כל היגיון ליצור גבול בן הר ,המורד והמישור. זה נוגד כל היגיון גיאוגרפי לעשות מדינה של מתוניים צריים הרי זה אסון אקולוגי שלא נתפסת במוחם המעוות של מחוזות בחירה של מדינת תל אביב וכפרי העובדים של המועצות האזוריות!

  4. הקו הירוק לא היה מעולם גבול בינלאומי מוסכם או אפילו גבול של הספקת אש מוסכמת, אבל 48 שנים אחרי שבוטל צבאית יש לו חשיבות מעשית רבה מאוד. לפחות לגבי ערבים.

    בתוך הקו הירוק: יהודי וערבי הגרים בישובים שכנים בוחרים שניהם לכנסת, מקבלים שניהם טיפול בקופת חולים, נוסעים בדרכים שמעצ סוללת וכו'.

    מעבר לקו הירוק, הממשל הצבאי הקים עבור היהודים מנגנונים מקבילים לאלו שבתוך הקו הירוק: הם בוחרים לכנסת ולמועצה המקומית (שפועלת מסמכות הממשל הצבאי), הולכים לאוניברסיטה באריאל (שהוסמכה ע"י מל"ג-איו"ש שכפופה למושל הצבאי), מתלוננים למשטרת ישראל (שמחוז ש"י שלה כפוף למושל הצבאי) וכו'. עבור הערבים אין מנגנונים כאלו- הם כפופים לממשל הצבאי, ודי.

    אז אפשר לדבר כמה שרוצים על מלאכותיות הקו הירוק- הזזתו תחייב שלילת זכויות מערבים ישראלים או מתן זכויות לנתינים פלסטינים . ואת זה אף ממשלה לא רוצה.

    1. א) לא תהיה "הזזה" של הקו הירוק, משום שאין כזה קו רלוונטי. אתה יכול לדבר כאוות נפשך על "פלשתינים" (מהמלה פלשת שהיא היא המקור לכינוי), אבל אין הבדל בין אותם צאצאי מהגרי עבודה מוסלמים ובין מהגרי עבודה סינים / פיליפינים / תאילנדים, למעט העובדות שהמהגרים ממזרח אסיה אינם באים בתביעות קרקע לממשלת ישראל ואינם מבצעים מעשי טרור ביהודים היושבים בארץ ישראל. סליחה, שכחתי – מהגרי העבודה ממזרח אסיה מעוניינים לחזור לארצות מקורותיהם לאחר שישיגו מספיק כסף, בעבודה חוקית מכובדת ומוסרית כמובן, בניגוד לצאצאי מהגרי עבודה מוסלמים למיניהם (ע"ע הקריאות של המסתננים הסודנים בתל אביב על כך שהארץ שייכת להם ולא ליהודים).
      ב) צאצאי מהגרי עבודה מוסלמים שמתגוררים עדיין ביהודה ושומרון (המממ…, מהיכן השמות הללו?), יכולים להישאר בינתיים במקומותיהם עם רשיון עבודה. צאצא שכזה למהגר עבודה מוסלמי, אם יפגע ביהודים או ברכוש מדינת ישראל, יגורש מיידית עם משפחתו, כפי שעושים וצריך לעשות לכל מהגר עבודה בכל מקום בעולם.

  5. הקו הירוק הוא הקו ההגיוני לעצור מתקפה צבאית. בתחילת העליה להרים. כדי להבין כמה צדקו מי שעצר בקו הירוק בשנת 48 יש להסתכל על קרבות לטרון וירושליים שנעשו מנחיתות גובה ועלו בקרבנות רבים ולהבין את ההגיון הצבאי של הקו הירוק. זהו קו בר הגנה אשר מאפשר לצבא חלש יחסית לשמור על רצף טריטוריאלי. זהו הקו שהישוב היהודי בא"י יכול היה להחזיק מול צבאות ערב. כל מי שמזלזל בו מניח שצבא ישראל יהיה חזק בהרבה ולנצח מצבא פלסטין.

  6. הגעתי לפה כדי לחקור את היווצרות הגבול המטופש בואדי ערה וקיבלתי תשובה מלאה. תודה רבה. עוד דוגמא לנזקים הבלתי נתפסים שאיש אחד, משה דיין, הצליח להנחית על המדינה הזו במהלך הקריירה המדינית ההזויה שלו. מה היה כל כך קשה לסלול את כביש 65 מחדש מצפון לואדי ערה עד צומת מגידו, במקום לספח לישראל רבבות של ערבים שלא רצו להיות חלק מישראל ושמאות אלפי צאצאיהם היום אינם מוכנים לוותר עליה ולהסתפח לפלסטין.

    מה היתה הגאוניות בחלוקת ברטעה ובאקה באמצע היישובים, רק למשה דיין פתרונים. מדוע לא להשאיר את שני החצאים תחת שלטון ירדני?

    המחבר המלומד רוטן כנגד המיסטיפיקציה של הקו הירוק אך מצד שני הוא עצמו עושה מיסטיפיקציה של בורותם של ישראלים צעירים ושל הטימטום של הנציב המדויק של הקו הירוק, כפי שהוא הותווה ב-1949. אלא מה, הטימטום התקבע במשך 72 שנה – לא 19, כי מלחמת ששת הימים לא שינתה דבר – ומה לעשות, זהו היום הגבול הבינלאומי המוכר של מדינת ישראל – גם במשפט הישראלי הפנימי בתוספת מזרח ירושלים והמצב דה פקטו שנוצר בין הקו הירוק לבין גדר ההפרדה. במובן זה, על אף המחקר ההיסטורי המענין והחשוב, המאמר הוא בבחינת "עשן ומראות" שנועד לעשות מיסטיפיקציה של בורות ובילבול, לא לפרק מיסטיפיקציה של משהו פורמלי שאבד עליו הכלח. על הקו הירוק לא אבד הכלח בכלל. התוואי המדויק שלו בלתי רלוונטי במקומות כמו מודיעין עלית והר אדר, אבל שם נוצר קו ירוק חדש באמצעות גדר ההפרדה, שהוא רלוונטי מאי-פעם. השמאל האידיאולוגי הצרוף קצת מאבד את זה לפעמים באחיזתו האובססיבית בתוואי המדויק של הקו, במיוחד באזור ירושלים, אבל מושג הקו הירוק רלוונטי לחלוטין ולמעט חריגי דה פקטו בודדים בגון גוש מודיעין עלית והיישוב הר אדר, הוא בהחלט קיים ואינו עומד להיעלם. השגת סיפוח לישראל של מקומות כמו גוש עציון, מעלה אדומים, גבעת זאב, גוש ריחן ואלפי מנשה, תבוא עם מחיר כבד של חילופי שטחים, כמוצע אפילו בתכנית של ממשל טראמפ.

    "בשנת 1993 חתמה ישראל על הסכם שלום עם ממלכת ירדן והגבול נקבע, ברוח חזון בן גוריון, על נהר הירדן." – זו אמירה מטעה לחלוטין שלא ראויה למחברה. הסכם השלום קובע במפורש שהוא מתווה את הגבול בין הגדה המערבית לבין ירדן ושהתוויה זו אינה מעניקה לישראל שום זכויות מעבר לקו הירוק או מהווה הכרה כלשהי במעמד ישראל ביהודה ושומרון. הסכם השלום עם ירדן נחתם לאחר הסכמי אוסלו, לאחר שהרשות הפלסטינית כבר הוקמה ובתוך תקופת חמש השנים בהן ישראל והפלסטינים היו אמורים לנהל מו"מ על מעמד הקבע של השטח כולו.

    באשר לבן גוריון, אמירתו עוותה. הוא הלין על הקושי שבהתוויית הגבול בין ישראל לירדן לאורך הקו הירוק, משום שאין בו נתונים טבעיים שעה שהגבול הטבעי היחיד הוא נהר הירדן. זה הכל. למחבר ודאי ידוע היטב עמדתו של בן גוריון בנושא יהודה ושומרון, ובפרט לאחר כיבושן ב-1967 עד שהלך לעולמו בסוף 1973. ההתיחסות לנהר הירדן היתה כגבול בטחון בלבד, ובכך לא השתנה דבר בעמדתו של המרכז-שמאל עד עצם היום הזה.