המחיר הכבד של קליטת פליטים מסוריה

האם מחנות הפליטים יהיו "זמניים"? כיצד מונעים כניסה של טרוריסטים? וכמה עולה בכלל להקים מחנה כזה? בעקבות הקריאות לקלוט פליטים מסוריה כמחווה הומניטרית, ד"ר יגיל הנקין עושה חשבון

קשיים לוגיסטיים רבים; מחנה פליטים ליד עמאן. צילום: Oxfam International CC BY-NC-ND 2.0 VIA FLICKR

טביעתו של הילד עיילאן כורדי, יחד עם רוב בני משפחתו, העלתה לשערי העיתונים את מה שמתרחש גם בלי הסיקור: תנועה המונית אל המערב מסוריה, חלקה של פליטים מארצות מלחמה וחלקם מהגרי עבודה.

אך קצת פחות תשומת לב הוקדשה לכך שמשפחת כורדי חיה בתורכיה במשך שלוש שנים לפני ההפלגה. כלומר, הפליטים משדות הקטל הסוריים חצו את תורכיה, שקלטה אותם כפליטים, וניסו את מזלם כדי להגיע לאירופה (ואכן, כמה מעיתוני אירופה וגם סוכנות 'רויטרס' הקפידו להשתמש בניסוח 'מהגר' ביחס לילד המת). ההבדל הזה מדגים כי אולי ההשוואה הטובה למשבר הנוכחי איננה 1945, אז חזרו רבים למדינותיהם או גורשו אל המדינות להן השתייכו מבחינה אתנית (למעט חלק מניצולי השואה שניסה להגיע לארץ ישראל), אלא 1882 – אז נמלטו היהודים בהמוניהם מהאימפריה הצארית, ובניגוד לפליטי מלחמה 'קלאסיים' לא התכוונו לחזור לעולם, אלא להגיע לארץ שתבטיח להם ולצאצאיהם את הסיכוי לחיים הטובים ביותר; ברוב המקרים דובר ב'גולדנע מדינע', ארצות-הברית.

ככלל, ההיסטוריה של המאה האחרונה מלמדת אותנו כי קליטתם של פליטים איננה דבר פשוט כלל ועיקר. בחלק מהמקרים המדינות הקולטות לא מעוניינות לשלב את הפליטים בחברה באופן מלא; במקרים אחרים הפליטים עצמם לא רוצים להיטמע, כפי שנוהגים רבים מהמוסלמים הנוהרים כעת לאירופה, דבר היוצר איום על החברה הקולטת עצמה; וכמעט תמיד מדובר בנטל כלכלי וארגוני כבד מאוד על המדינה הקולטת, המחייב אותה להיערך לפתרונות דיור, תעסוקה וחינוך למאות אלפי אזרחים חדשים בעלי תרבות זרה.

לאור הבעיות הברורות הכרוכות בסיפוחם וקליטתם של פליטים, לא פלא שהקמת מחנה פליטים נראית כפתרון קורץ. מחנה פליטים הוא גם תסריט שעלול להיגרר לפתחנו: לא דיונים האם נסכים לקלוט פליטים שברחו מסוריה, עברו בתורכיה ואזי הפליגו לאירופה, אלא קבוצת אנשים – נניח, כמה אלפים, או במקרה הממש גרוע כמה רבבות – שמידפקת על הגבול ומאחוריה רוצחים עם נשק. מה עושים?

אפשרות אחת היא לא להקים מחנות, אלא להיכנס ללחימה כדי שיוכלו לשרוד במובלעת – שתסופק על ידי ישראל. ייתכן שזה הפתרון שייבחר, הגם שספק אם רוב הישראלים יסכימו להיכנס ללחימה ממושכת ולשלם בדם לטובת מובלעת כזו.

אבל הבה נניח שמקימים מחנה. ואפילו נניח שבמחנה הזה, שלא כמו רוב המחנות בעולם, התנאים ההגייניים תקינים, התשתיות סבירות והילדים זוכים לחינוך. אפילו במקרה אופטימי כזה, יש כמה בעיות וכמה מאפיינים של מחנות פליטים, שלא זוכים לעיון בשיח הציבורי. אחרי הכל, אדמיניסטרציה של מחנה פליטים מעוררת הרבה פחות רגש מאשר תמונה קורעת לב.

1. מחנות פליטים לא נסגרים כל-כך מהר

יש מקרים שבהם הסכסוך מסתיים במהירות יחסית, ומחנות הפליטים מפורקים מאוד מהר. בדרך-כלל, זה לא קורה. לדוגמה, אפשר לקחת את מחנה מטבילה (Mtabila) בטנזניה, שקלט פליטים מבורונדי בעקבות מלחמת האזרחים בשנות התשעים. ממשלת טנזניה הצליחה לסגור אותו רק בסוף 2012, לאחר שאוכלוסייתו גדלה לשלושים ושמונה אלף איש (סה"כ היו במדינה כתריסר מחנות, ובשיא הסכסוך היו שם חצי מליון פליטים). באותה שנה היו בטנזניה לא פחות ממאה ושישים אלף פליטים-לשעבר וצאצאיהם שברחו מבורונדי ב-1972 (!) ישבו ביישובים משלהם וצפויים לזכות לאזרחות (שלא כמו הפליטים המאוחרים יותר).

במקרה אחר, מחנה הפליטים דאדאב (Dadab) בקניה, שהוא למעשה חמישה מחנות סמוכים, תוכנן לקלוט תשעים אלף פליטים מסומליה. נכון להיום, יותר מעשרים שנה לאחר שהוקמו, יש בו שלוש מאות וחמישים אלף פליטים; בשיאו היו במחנה כשמונים עד מאה אלף איש נוספים, שחזרו מאז לסומליה. למרות אולטימטום של ממשלת קניה לאו"ם, המחנה קיים וספק אם יתפנה מתישהו בזמן הקרוב.

אוכלוסיות של מחנה פליטים כזה לא משתלבות בארץ הקולטת – זו בדיוק המטרה. מחנות פליטים ממשיכים לעיתים להתקיים זמן רב אפילו כשמדובר באוכלוסיה השייכת מכל בחינה שהיא לארץ הקולטת, וכשהמדינה מעוניינת לקלוט אותם; ב-1948 הוסב חלק ממחנה דכאו בגרמניה למחנה פליטים עבור גרמני הסודטים מצ'כוסלובקיה, ושימש בתפקידו זה כתריסר שנים.

2. קל יותר להקים אותם מאשר לפרק אותם

הרבה יותר קל להחליט מתי להקים מחנה פליטים מאשר מתי לפרק אותו, בפרט אם מדובר במעורבות בינלאומית. מדינות רבות שמחנות פליטים הוקמו בשטחן הסתייעו בנציבות האו"ם לפליטים (UNCHR), להבדיל מאונר"א המופקדת על הפליטים הפלסטינים בלבד, ומעסיקה פי-שלושה עובדים ממספר עובדי UNCHR כולם. היתרון בהסתייעות באו"ם ובגורמי סיוע ברור: הדבר מקטין את העומס התקציבי על המדינה המארחת. אולם הוא גם מקשה עליה לסגור את המחנה אם נציבות האו"ם לפליטים, המנהלת אותו, לא מסכימה עם המדינה שהנסיבות מצדיקות זאת. במחנות הפליטים בדאבאב, שהוזכרו קודם לכן, יש ויכוח כזה בדיוק בין קניה לבין נציבות האו"ם לפליטים; לענייננו לא משנה מי מהצדדים צודק, אלא ההדגמה לכך שמחלוקת כזו תיתכן, והשלכותיה – לא תמיד המדינה תוכל לסגור את המחנה כשתחליט שהגיעה השעה.

הוצאות כלכליות כבדות; תלושי מזון באפריקה. צילום: EC/ECHO/Anouk Delafortrie CC BY-NC-ND 2.0 VIA FLICKR
הוצאות כלכליות כבדות; תלושי מזון באפריקה. צילום: EC/ECHO/Anouk Delafortrie CC BY-NC-ND 2.0 VIA FLICKR

3. מחנה פליטים הוא יותר מעיר מקלט: גם רוצח במזיד נכנס

ברבים מהסכסוכים יוצרי-הפליטים, לא רק האזרחים התמימים בורחים אלא המפסידים – שעלולים להיות פושעים ורוצחים לא פחות מאשר הצד המנצח, ולפעמים יותר.

כך למשל, כאשר נפל שלטון ההוטו ברואנדה לאחר רצח העם שביצע בבני הטוטסי, ברחו כמעט שני מליון בני הוטו לארצות השכנות – ובהם רבים רבים שהיו מעורבים ברצח העם, רוצחים, מארגנים ואנשי הממשל. אלה האחרונים, בהגיעם למחנות, ניצלו אותם לא פעם כבסיס למתקפות נגד השלטון החדש ברואנדה. בסיס זה היה כמובן מוגן יחסית, וגורמי הסיוע בקהילה הבינלאומית למעשה סיפקו לרוצחים מגן אנושי. חיילי השלטון הקודם השתלטו על המחנות, בזזו את האספקה שיועדה לתושבים אחרים, והטילו אימה על הפליטים; מי שלא הסכים איתם היה מועד להירצח. שליטתם של הרוצחים במחנות הפליטים פגעה בפליטים האחרים. משבר הפליטים הסתיים במלחמה נוספת בזאיר (קונגו), בגירוש פליטים מטנזניה, ובעשרות אלפי מתים נוספים.

מקרה רואנדה, שהתיאור לעיל בקושי מתחיל להסביר את המורכבות שלו, הוא מקרה קיצוני; אך המצב הבסיסי שבו יחד עם הפליטים חסרי הישע נוהרים לוחמים לשעבר (ולשעתיד) אל המחנות, בהחלט איננו כזה. כפי שלינדה פולמן תיעדה ב"תעשיית החמלה", כסף סיוע משמש לא פעם לתדלוק סכסוכים – וכמוהו השליטה במחנות פליטים. התופעה חוצת יבשות. היא התקיימה, למשל, באפריקה – באנגולה (פליטי הסכסוך בנמיביה), זמביה ומוזמביק (רודזיה, כיום זימבבואה), ועוד; היא התקיימה בבלקנים – במחנות פליטים באלבניה בזמן הסכסוך בקוסובו; בדרום-מזרח אסיה – במזרח טימור; בפקיסטאן בזמן מלחמת אפגניסטן; בדרום אמריקה – בהונדורס, בזמן מלחמת האזרחים בסן-סלבדור.

שליטת לוחמים במחנות פליטים גם הופכת אותם יעד להתקפות מצד כוחות העויינים את אותם לוחמים – שלא לדבר על האפשרות של מתקפה מצד מי שעויין את הפליטים בעצמם, כפי שאירע לא מזמן בסודאן, בתקרית בה נהרג רק אדם אחד – בזכות העובדה ששומרי האו"ם החמושים השיבו באש והדפו את התוקפים. התקפות של מיליציית הג'נגוויד הסודאנית על מחנות פליטים דרפורים בצ'אד גבו מחיר דמים גבוה בהרבה.

במילים אחרות, הקמת מחנה פליטים היא לא רק עניין של פתרון זמני לאומללים, אלא גם עניין של שיטור פנימי, אבטחה חיצונית ולפעמים גם לחימה – פנימית או חיצונית. אי אפשר גם לשלול את האפשרות של מחבלים שיסתננו אל תוך המחנה במיוחד כדי לבצע פיגועים (אם מישהו מצליח לחצות גדר ולעבור את המטרים הספורים עד לאוהלים או הביתנים, הוא לא יימצא בקלות אם יושבי המחנה לא חפצים בכך). תיאורטית, כמובן, בדיקה ביטחונית קפדנית לכל נכנס אמורה לפתור את הבעיה של הכנסת נשק בזמן הקמת המחנה. מעשית, קשה מאוד לבדוק ביטחונית אלפי אנשים על כליהם במצב לחץ, וקיום המצב לעיל הוא עדות לכך. יותר מזה, בדיקה ביטחונית המונית, מזורזת ומשפילה, תורמת לסעיף הבא.

4. היושבים לא מרוצים

לפני כשנה הסביר לי קצין אמריקני את ההבדל, לדעתו, בין המהגרים של תחילת המאה ה-20 לתחילת המאה ה-21 בארצות-הברית: הראשונים לא קיבלו דבר מהמדינה למעט מקלט, וחשבו שהם חייבים לה הכל; האחרונים מקבלים ממנה הרבה יותר ומרגישים שהיא חייבת להם הכל. המהגרים והפליטים של היום אינם המהגרים של תחילת המאה ה-20; וגם הציפיות שלהם אינן הציפיות של תחילת המאה ה-20, או אפילו של אמצעה.

דוגמה מוצלחת לעיקרון הבדלי הציפיות התקבלה אך בימים האחרונים, כאשר פליט סורי, שלא היה מרוצה מהיחס ההונגרי כלפי הפליטים, הצהיר שהאיחוד האירופי צריך לגרש את הונגריה בשל התנהגותה (מעניין מה האיחוד צריך לעשות לצדדים הלוחמים בסוריה; התנהגותם אפילו גרועה יותר משל הונגריה). אחר טען כי נמלט בקושי מפצצות-החבית שמשטר אסד נוהג לזרוק ממסוקים דרך קבע, אך "אם הייתי יודע שזה מה שיחכה לי בהונגריה, לא הייתי עוזב את סוריה" (ככל הנראה הוא בכל-זאת לא מתכוון לחזור).

גם אם הפליטים אסירי תודה על ההזדמנות שיש להם לחיות חיים רגועים, הגם שלא מפונקים, במחנה מאובטח – זה המצב ההתחלתי, והוא ישתנה. אחרי זמן-מה יתברר שלפליטים אין הרבה מה לעשות; ילדיהם לא לומדים (אלא אם המדינה המארחת דואגת גם לזה, כמובן); אין להם עבודה (למעט יזמים בתוך המחנות; אלה תמיד יצוצו, אך לא יהיה די בהם, שלא לדבר על מקרה בו הם מוצאים פרנסה בדרכים לא כשרות או אלימות), והם נמצאים במעמד המשפיל בו כל קיומם תלוי בחסדי אחרים.

רבים מהם יהיו לא-מרוצים, בצדק או שלא, מיחס השלטונות, וגם אם יש לשלטונות סיבות טובות לפעולותיהם, זווית הראייה של הפליט חסר-הכל לא תמיד רואה זאת עין בעין עם הנהלת המחנה. תנאי המחסור, הלחץ והשבר החברתי המלווים משבר-פליטים, הופכים מחנות פליטים לקרקע נוחה להתפרעויות ומהומות. הדבר נכון בפרט אם יש במחנה שכבה רחבה של גברים צעירים, חסרי עבודה ובלתי נשואים; מוסכמה ידועה היא שאחד הסימנים המוצלחים ביותר לניבוי צרות הוא מצב שבו יש עודף גברים כאלה ביחס לאוכלוסיה.

ואם יש במחנה גורמים שונים – אתנית או דתית – או כנופיות מתחרות, המצב עלול להגיע מהר מאוד להסלמה.

רק לאחרונה הייתה בגרמניה קטטה מסיבית בין ערבים לאפגנים במתקן פליטים קטן יחסית בדרדזן; ב-2013, טקס זיכרון למהגרים שטבעו הפך לקטטה שבה נהרגו שלושה אריתראים במחנה פליטים באתיופיה. באותה שנה, במתקן המעצר נאורו שבאוסטרליה, כמעט כל 540 השוהים היו מעורבים בהפגנה שיצאה משליטה והפכה להתפרעות, שבה לא היו קורבנות בנפש אך נגרם נזק בשווי שישים מליון דולרים אוסטרליים. מתקן נאורו היה עד להתפרעויות רבות, והדוגמה שלו רלוונטית מפני שלא מכל מחנה פליטים אפשר לצאת בחופשיות. אך לאחרונה הן בהונגריה והן בגרמניה היו התפרעויות על רקע דתי כמעט זהה במחנה פליטים – כאשר בהונגריה החליט שוכן מחנה החליט לחטוף קוראן ולדרוך עליו, ובגרמניה החליט שוכן מחנה לקרוע דפים מהקוראן ולהשליכם לאסלה.

         קטטה בין אפגאנים לסורים במחנה פליטים בדרזדן, גרמניה

אפילו תנאי מזג האוויר עלולים לגרום להתפרעויות. באופן כללי, תושבי מחנה פליטים עשויים לחשוב שהפיכת תחנת משטרה חזרה ללבנים שיסייעו לתושבים בבניה היא פרקטית יותר מאשר השארתה במצב הלא-מועיל הזה, או לחילופין – שעדיף לאלתר חיבור חשמל מאשר להשאיר את קווי המתח לתאורה בלבד. שוק שחור, מסחר בחבילות סיוע והברחת מוצרים אל המחנה וממנו גם הם מועדים להתפתח. מסחר עשוי להיות חיובי בהחלט, אולם בתנאי מחנה פליטים גם הוא עלול להוביל לתגובות אלימות כנגד מתווכים, מפקיעי מחירים וכיו"ב – תגובות שיכולות במהירות לצאת משליטה.

כללו של דבר, מהאלים ועד הפרוזאי, השלטת סדר במחנה פליטים היא משימה מתמשכת, ומחנה פליטים איננו שכונה שלווה בלב המדבר, שאם מניחים אותו לנפשו הוא מתפקד כראוי. והתושבים, הממורמרים בצדק על גורלם, לא נוטים להכיר תודה יותר מדי למנהלי המחנה. ואם במקרה נזכה לראות מחנה פליטים שבו ישנם יחד סונים, שיעים, עלאווים ודרוזים – כולם או חלקם – אפשר להניח שהם לא יזנחו מריבות, שנאות וקנאות, ויידרש עוד יותר מאמץ כדי להשליט שם סדר. אפשר לקוות שאם יהיה מחנה פליטים על גבול ישראל, כולו יורכב מקבוצה אתנית אחת שאנשיה שוחרי טוב, אולם זו תהיה תקוה נאיבית ביותר.

5. הם לא תמיד רוצים לעזוב

הגל האחרון של פליטים, שעובר בדרכו מספר מדינות בדרכו לארץ המובטחת בגרמניה, ושלצד אלה שמחפשים ביטחון יש בו גם את אלה שמחליטים שהונגריה עניה מדי בשבילם, איננו ייחודי בשום אופן. לעיתים קרובות פליטים יוצאים שלא על-מנת לשוב; ואפילו כאלה שאולי התכוונו לשוב מלכתחילה עלולים לשנות את דעתם אם ארץ המקלט מציעה תנאים טובים יותר מאשר ארצם המקורית. פליטים מבורונדי בטנזניה נותרו במדינה שנים לאחר תום מלחמת האזרחים בבורונדי, רובם כי לא היו מרוצים ממצב הביטחון בארצם (שהיה עדיף בהרבה על מלחמת האזרחים, אך פחות טוב מבטנזניה), למרות שלא היו זכאים כבר, לדברי האו"ם, למעמד פליט. למעשה, לאחרונה התברר כי כמה פליטים שכבר חזרו לבורונדי לפני כמה שנים החליטו לברוח משם שוב לטנזניה בשל המצב העדיף שם, והפעם לא לחזור כלל, בהוכיחם שגם אם קשה לעזוב בית בפעם הראשונה, בפעם השניה קל הרבה יותר. ממשלת טנזניה השתמשה בהצלחה חלקית בלבד בארסנל של אמצעים, כולל מעצרים, סריקות משטרתיות, איומים ולחצים על מגישי ערעור, כדי לשכנע את הפליטים שמעמד הפליטות שלהם נשלל על ידי האו"ם לחזור לבורונדי .

זו אינה אפיזודה ייחודית, כאמור.  פליטים רבים מרואנדה שגרו באוגנדה – חלקם מאז 1959 – לא מיהרו לחזור למדינה, למרות הבטחת הממשלה החדשה לאחר נפילת שלטון ההוטו כי לא יירדפו. מחקר שנעשה בשנות השישים בקרב פליטי 1959 ברואנדה הראה רצון בקרב רובם המוחלט לשוב לרואנדה אם האו"ם יוכל להבטיח כי לא יירדפו; עד שנות האלפיים, הרצון הזה עבר לרבים מביניהם – ואי אפשר להאשימם. דבר דומה אירע לפליטים ממלחמת האזרחים בת 27 השנים באנגולה; כשהסתיימה, רבים מביניהם כלל לא רצו לשוב, ולא רק מסיבות בטחוניות.

מלחמה לא חייבת להיות כה ארוכה כדי להוביל לתוצאות דומות. לאחר סיום מלחמת אלג'יריה בת שמונה השנים, רק חלק מפליטיה חזרו לאלג'יריה ממחנות הפליטים במרוקו ותוניסיה. לא מעטים השתלבו בחברה הטוניסאית והמרוקאית ולא היו מעוניינים לחזור. במקרים בהם סוף המלחמה מבשר הסדר פוליטי שאינו מקובל על הבורחים – או שהם ברחו בגללו בדיוק – רובם לא ירצו לשוב. כך למשל אירע עם הפליטים הוייטנאמיים משנות השבעים והלאה, שרובם התיישבו בארצות אחרות בין אם זכו למעמד פליט מטעם האו"ם ובין אם לא, ולא היו מעוניינים לחזור.

6. בידוד האוכלוסיה

כדי למנוע מן הפליטים להיטמע במדינה המארחת, עניין שמדאיג מדינות מסיבות רבות ושונות, נדרשים אמצעים למנוע מהם לצאת ממחנה הפליטים ולהיעלם. לפעמים מוצבת שמירה על המחנה, והוא הופך למחנה מעצר לכל דבר ועניין. אמנם כמדומה ברוב המדינות לא מטרידה עצמה המדינה או בית המשפט בשאלת ההגשמה העצמית של מבקשי המקלט, אולם הבעיה קיימת. כך למשל במחנה דאדאב בקניה שהוזכר לעיל, לא רשאים הפליטים לעוזבו ולהתגורר במקום אחר. בדוגמה נוספת, ירדן חסמה יציאה של פליטים מהמחנה הענק בזעתרי, ולפחות פעם אחת הוביל הדבר למהומות אלימות וונדליזם שהסתיימו במותו של פליט. גם זה לא מנע מעשרות אלפים, להסתנן החוצה מן המחנה בתאי מטען של משאיות אספקה או בשיטות אחרות. הירדנים, אגב, מצאו שיטה לצמצום מתחים עדתיים במחנה, ופשוט חסמו פלסטינים מכניסה וגירשו אותם חזרה לסוריה.

מניעת יציאת הפליטים מן המחנה דורשת כמובן השקעת כוחות צבא או משטרה לסיורים באזור, וכוחות להשלטת סדר במקרה מהומות. לכל אלה עלות בכח אדם ובכסף, שלא לדבר על הבעיה של הפיכת פליטים לכלואים – בעיה שכפי שמדינת ישראל גילתה, איננה פשוטה אפילו לגבי מהגרי עבודה. די קשה לדמיין שבג"ץ יתיר למדינת ישראל למנוע את חופש התנועה והעבודה בשטחה ממי שאין ספק שהם פליטים.

תסבוכות משפטיות; מסתננים במתקן חולות. צילום: פלאש90
תסבוכות משפטיות; מסתננים במתקן חולות. צילום: פלאש90

במקרים אחרים השתמשו מדינות בשיטות אחרות כדי להגביל את הפליטים – זמנית או בדרך קבע. ההגבלות המושתות במדינות ערב על פליטי מלחמת העצמאות הן דוגמה לכך, ואף הן לא ייחודיות. מדינות רבות הגדירו הגבלות על העסקת פליטים; הפליטים הסורים בירדן מנועים חוקית מלעבוד, וכמוהם פליטים באנטליה שבתורכיה, הגבלות שלעיתים קרובות אינן אלא פתח להעסקה לא חוקית של פליטים בתנאים נחותים יותר מעובדים מקומיים, או שקבוצות לחץ מצליחות להוביל להעסקתם בענפים שונים למרות ההגבלות.

אפילו הדוגמה של מהגרי העבודה או מחפשי המקלט בישראל יכולה להראות כמה בעייתית הגבלה זו. מדינות אחרות הגבילו את מקום מגוריהם של פליטים, כדוגמת ההגבלות המצריות על תושבי רצועת עזה לפני מבצע קדש, או השיטה השווייצרית ליישוב פליטים בבונקרים גדולים מימי המלחמה הקרה, מרוחקים מכל מקום יישוב, והטלת עוצר עליהם מהשעה חמש אחר הצהריים, או, כדוגמת מונטנגרו ו-1,500 פליטים צוענים מקוסובו, הציבו קשיים על יישוב מחדש, בבקשם להגביל את הפליטים למקום המחנה בלבד. אחרות מנעו מפליטים זכות להשתמש בשירותים מסויימים או טובות מסויימות, כדוגמת שלילת הטיפול הרפואי חינם לפליטים בידי ירדן בנובמבר 2014, צעד שתורץ בעלות הכלכלית שלו (באופן יחסי העלות הייתה נמוכה – 19 מליון ליש"ט בארבע שנים, ומספר הפליטים גדול – כ-1.3 מליון; אפשר לחשוד שמדובר בצעד הצקתי יותר מאשר כלכלי), או הגבלות במחוזות מסויימים בשווייץ על כניסת פליטים לבריכות, ספריות וגינות משחקים (נאסר עליהם גם להיכנס לכנסיה; הדעת נותנת שאיסור זה איננו מפריע לרוב הפליטים בשנים האחרונות).

אף אחת מהשיטות איננה מושלמת, כולן דורשות מאמץ ושלילת חופש של הפליטים, וההשלכות ברורות. חלק מהשיטות נוסו בישראל: תושבי דרום ת"א מפקפקים כמדומה ביעילותן. ואם אין הגבלות על יציאתם של פליטים מהמחנה, אזי בוודאות חלקם יחליטו להיעלם אל תוך המדינה – מה שהוא לצנינים בעיני חלק מהמדינות לפחות.

7. כסף

אחזקת מחנה פליטים היא דבר יקר, ההופך יקר יותר ויותר ככל שהמדינה מערבית יותר והסטנדרט גבוה יותר. סרביה טענה כי העלות של הסיוע הבסיסי שהיא מושיטה לפליטים בשטחה היא 15,000 יורו ליום, או בשקלים – למעלה מ-25 מליוני שקלים בשנה, וזאת כאשר הצלב האדום גם תורם את חלקו בסיוע לפליטים, ומספר הפליטים קטן יחסית. אחזקת מחנה הפליטים זעתרי בירדן על מאה ועשרים אלף פליטיו ב-2013 עלתה באותו זמן חצי מליון דולרים ליום, בלי לחשב כמובן את עלות הקמתו.

אפשר להניח שבמדינת ישראל, מחנה פליטים בן חמישים אלף איש לא יעלה הרבה פחות מכך; עלות מערכות חינוך ובריאות תתווסף גם היא, כמו גם מתקני ספורט; אחרי הכל, לא ריאלי להניח שאלפי או עשרות אלפי אנשים יישבו בשורות אוהלים (או קראוונים) בלי לעשות דבר. וזאת בלי להביא בחשבון כלל עלויות 'עקיפות', כמו אלו של הפעלת כוחות צבא ומשטרה מוגברים בסביבות המחנה. הפופולריות של הוצאת כסף רב על מחנות פליטים מועדת לרדת כאשר ההתרגשות הראשונית עוברת. סיוע בינלאומי עשוי להקל תקציבית על המדינה המארחת, אולם כפי שנאמר לעיל הוא גם מגביל את יכולתה להחליט לסגור את מחנה הפליטים כאשר נראה לה כי המשבר עבר, ואף את יכולתה לנהל את המחנה כרצונה.

להכיר במגבלות

שום דבר מהכתוב לעיל איננו מחייב את ישראל להימנע מהקמת מחנה פליטים על גבולותיה, ולפחות חלק מהבעיות יכולות להיפתר אם המחנה יוקם מעבר לגבול במובלעת שישראל מאבטחת (דבר שעלול ליצור בעיות אחרות מניה וביה, כמובן). השאלה על הקמת מחנה פליטים איננה רק שאלה תועלתית אלא גם מוסרית, ובמצבים מסויימים, כמדומה שלא תהיה לישראל ברירה.

אם תהיה הצטברות של פליטים על הגדר, מאויימים מקרוב בידי רוצחים, אזי אמירות נכונות על כך שמדינות המפרץ לא קולטות שום פליטים תהפוכנה חסרות משמעות: ישראל תידרש ישראל לבחור האם לקלוט אותם, להתערב בלחימה מול התוקפים כדי למנוע טבח, להשתלט על שטח כדי לקלוט בו את הפליטים, או כיוצא בזה.

אך עוד בטרם תעלה האפשרות הזו על הפרק, אם תעלה, כדאי להבין שלא מדובר במחווה סנטימנטלית או במשימה קלה: מדובר בקליטה של אוכלוסיה עויינת, שעלולה להכיל בתוכה גורמים מסוכנים, אוכלוסיה שלא לאורך זמן תהיה מרוצה לשבת במחנות תחת שלטון ישראלי, אחזקת המחנות תעלה לאזרחי ישראל כסף רב, תדרוש משאבים והעסקת חיילים ושוטרים, ישראל תתקשה לפרק את המחנות ולהחזיר את יושביהם כאשר תחשוב שהזמן מתאים, תתקשה למנוע מהם לעזוב את המחנות וליצור מובלעות כדוגמת מהגרי העבודה ומחפשי המקלט ממדינות אפריקה, ומי שסובר שהפליטים יהפכו להיות ידידיה הטובים של ישראל ושגריריה בעולם טועה – בוודאי אם תשתדל ישראל להשאירם בתחומי המחנות.

יש מחירים שצריך לשלם, ומניעת טבח המוני יכולה להצדיק זאת. אבל אי אפשר להצדיק גישה רומנטית, שבגללה הקשיים השכיחים בהקמת מחנות פליטים עלולים להפתיע, ובגללה לא ייערכו כראוי לבעיות ולקשיים הכרוכים במשימה כזו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

16 תגובות למאמר

  1. הכתבה בקיצור:
    שמאלנים יקרים! להביך ולדפוק את ביבי זה משחק נחמד. אבל הנושא של הפליטים מסוכן. תחזרו לספור בקבוקים.

  2. הומאנית, אני מוכן לשקול שישראל תאפשר הקמת מחנה פליטים, אך ורק מחוץ לגבולות המדינה.
    כמו כן, במחנה יהיו נשים, ואפשר גם גברים עד גיל 15 ומגיל 60 בלבד. כך אפשר למנוע ממחבלים להשתלט על המחנה ולהפוך אותו לבסיס טרור. ילד מעל גיל 15 חייב לעזוב את המחנה, מצדי שילך לכל הרוחות.
    גבר בגילאים שבין 15 ל-60, גם אם הוא מוגבל, לא יוכל להיכנס אפילו לא לרגע קט למחנה. אינני מוכן שרופא יבדוק ויחליט אם הוא מוגבל או בעל כושר גופני של רץ מרתון. אני יודע בדיוק מיהם הרופאים שיתנדבו למשימה שכזו – רופאים בעלי השקפת עולם אולטרא שמאלנית. אם הוא מוגבל, הרי זו בעיה שלו ושל משפחתו. בשום אופן אינני מוכן שמתחזה למוגבל ינצל את הטמטם של רופא ללא גבולות, ייכנס למחנה שכזה ויבצע ממנו פעולות טרור.
    כדוגמא, אבקש להזכיר שלפני מספר שנים הגיעה למחסום ארז אישה מוסלמית, וביקשה לעבור ללא בדיקה יסודית משום ש"יש לה" פלטינה ברגל ועל הפלטינה יש תחבושת. בין לבין, היא התפוצצה במחסום וזה עלה לנו בארבעה הרוגים וכמה פצועים. אז אם המוסלמי מוגבל פיזית, עדיין אין שום סיבה לסכן חיי יהודים בגללו.
    הגבלה נוספת – כל מי שיתועד במעשה שעלול לפגוע ביהודים ו/או במדינת ישראל ו/או ביושבי המחנה האחרים, יגורש משם מיידית, הוא ומשפחתו.
    תושבי המחנה יקבלו מזון בלבד, שיסופק להם מישראל, כאשר המזון יועבר מהמשאיות לתחנת ביניים שממנה התושבות (רק נשים שעוברות בדיקה בטחונית מקיפה, כל יום) יוכלו להעביר את המזון לנקודות חלוקה.
    צוותי רפואה יוכלו להיכנס למחנה אך ורק לאחר בדיקה בטחונית מקיפה ויסודית ביותר (זה כולל אפילו בדיקה רקטאלית). אין לי שום אמון ברופא שרוצה לטפל ביושבי מחנה פליטים הרוצים להשמיד אותי בכל רגע. בכל מקרה, אף חולה לא יועבר לקבלת שרות וטיפול רפואיים בתוך מדינת ישראל.
    הוצאות המחנה ישולמו מיידית ע"י האו"ם, ללא כל זכות של הארגון הנאצי הזה לבצע ביקורת על השימוש בכספים, וללא כל זכות להביע דעה על המתרחש במחנה או על הטיפול של מדינת ישראל ביושבי המחנה.
    יש עוד הרבה תנאים וסייגים לנושא, אולם אין לי חשק לעמוד על כולם.
    ממילא אין לי שום רצון לסייע למי שרוצה להשמיד אותי, ומצדי שכל העולם יקפוץ לי.

  3. מאמר מקיף, מעמיק ומנומק, כפי שהתרגלנו לצפות מהכותב

    אוסיף:
    1. ישראל מסייעת למורדים בסוריה מזה שנים ע"י טיפולים רפואיים חצי- חשאיים. כלומר, אנו יודעים להתערב ברמה שנוחה לנו (וכניראה גם למורדים; חס וחלילה שהם יצטיירו כידידי ישראל).
    2. לישראל יש תדמית גרועה מאוד אצל ערביי האזור; אני זוכר קטע טלויזיוני בו אזרח סורי מקלל את "אסד הכלב, שגרוע כמו הציונים". כך שהסיכוי האמיתי שיגיעו לכאן פליטים סורים – נמוך.
    3. לישראל יש דרך ממשית לסייע לפליטים הסורים: לתמוך כספית בקליטתם בירדן. חוץ מהמטרה ההומניטרית, זה מקדם אותנו אסטרטגית ודיפלומטית: ירדן היא בת ברית שלנו באזור, והתערערותה תסכן אותנו. זה גם ייתן לנו אפשרות, אם מתישהוא כן יופיעו פליטים בגבולנו, להעביר אותם לטפיול הולם בירדן..

  4. מאמר מעניין ומעורר מחשבות ודאגות. זכינו שאיננו פליטים בינתיים

  5. עניין של זמן עד שנראה רקטות בייצור ביתי סטייל חמאס נזרקות מאיזורי מחנה הפליטים לביג בן או לברלין , כאקט של הפליטים נגד הדיכויוהעוני של הממסד האירופאי שקלט אותם , תוצאה שתוביל להנהגת משטר צבאי במחנות הפליטים מה שיגביר יותר את הניכור והמהומות , עד כדי כך שאירופה תצטרך להששתמש בטכניקות ישראליות כמו מסתערבים , כדורי גומי , מזלטים וכיפת ברזל , העסק יתפוצץ לאותם צבועי זכויות אדם בפנים

  6. מה הבעיה? אפשר להעביר פליטים יחד עם המהגרים והמסתננים לקיבוצים. הקיבוצים ישמחו לקלוט אותם כי חסר להם עובדים ברפתות .
    בהמשך אפשר לתת להם אזרחות וגם לגייסם לצבא במקומנו
    ההבדלים האתניים לא צריכים להשפיע
    ואז כולנו נחייה בכיף בשלום ובשלווה
    כולם חייבים להסכים לפתרון הומני שכזה.

  7. אך הם לא היו מעולם כוח מאיים, עוין או מיליטנטי.
    הם שאפו להשרד להקלט ולתרום.
    הם היו חמושים ברצון טוב, ידע, חוכמת חיים, ספרים וחסכונות.

  8. מאמר יפה. יכול להסביר למי שמתנדנד למה לא.
    מבחינתי, לא רלוונטי. שכל המוסלמים ירצחו אחד את השני, אין לי שום בעיה עם זה. אם האירופאים רוצים להתערב, אז שיבושם להם. עוד בחיינו נזכה לראות את שבדיה מושמדת, אות אזהרה לכל מדינה שתנסה ללכת בכזה כוון.

    אלפיים שנה לא היתה ליהודים מדינה. לכן אנחנו 10 מליון, ולא מליארד. אם נטעה, המדינה תושמד, ועוד 2000 שנה לא תהיה מדינה יהודית. לכל המהמרים על חיינו אני מציע להרגע, למאה שנה לפחות.

  9. קשה להבין את צורת החשיבה של השמאל.
    העם הסורי, בלי הבדל אם זה סונים או שיעים או עלאווים, הם אוייב מר.
    מה שהם עושים היום אחד לשני (שזה נורא ורחמנות עליהם) זה כלום לעומת מה שהיו עושים לנו אם היו יכולים, כולל אלה שאותם רוצים להציל.
    נראה לי שכל אותם "יפי נפש" על חשבון עם ישראל, שיואילו בטובם ויתנו קצת מעצמם לטובת מסכנים ואומללים שיש בעם ישראל לפני שילכו להציל את האוייבים שלנו כדי שיהיה עוד כמה חיילים נגדינו.
    נראה לי שתחילה העולם הערבי צריך להתאחד לפנינו במתן עזרה לאחיהם, וכן מדינות ענק שאין להן מלחמה עם הערבים כפי שיש לנו.

  10. כאן השמאל לא יצעק אפילו לא ילחש שמבזבזים כספים על פליטים ע"ח עניים וחולים בפרט והפריפריה בכלל. על זה ימצאו כסף בלי להכריז בקולי קולות על קיצוץ רחבי ממשרי הרווחה החינוך וכו'. הכסף יגיע אוקוס פוקוס מאיזה מקום.