מי מפחד מאחריות כלכלית?

חשבון הבנק שלנו נתון לאחריותינו המלאה. הפניית האחריות לרשויות המדינה עשויה לדחות את הבעיות אך לא לפתור אותן, המחיר בסוף יקר הרבה יותר.

האם מדינת הרווחה פוגעת באחריות האזרחים? • התנערות ממחויבות אישית לכלכלת הבית והסתמכות על הרשויות היא אשליה מסוכנת • אין כמו פתיחתה של שנה חדשה כדי לבחון את התנהלותנו הכלכלית

אחריות על חשבון הבנק; הפגנה על החזרי משכנתא. צילום: רוני שוצר, פלאש 90
אחריות על חשבון הבנק; הפגנה על החזרי משכנתא. צילום: רוני שוצר, פלאש 90

משהו בבחירה החופשית מרתיע אנשים. בדור של שפע מוצעות אין סוף דרכים לחיות, אולם בני אדם רבים מחפשים אמירות ברורות ונתיבים סלולים כדי לילך בהם – בניגוד לסקרנות הטבעית שמאתגרת אותנו להמציא, לשנות, ולהזיז.

גם ניהול כלכלת הבית מתמודד עם מורכבות זו. כלכלת המשפחה הרווחת בנויה על תבניות התנהגות וחשיבה שנובעות לרוב מהיסטוריה של בורות ובמקרים רבים אינן משרתות את האדם הפרטי. בניגוד לרתיעה הטבעית – התמודדות אמיתית עם אפשרויות הבחירה באופן עצמאי יעצימו את הפרט בקבלת ההחלטות עבורו, יובילו אותו לצמיחה משמעותית ולתחושת חירות.

בחירה בחופש

אז למה אנחנו לא בוחרים? למה אנחנו ממשיכים ללכת על פי אותן תבניות שהוטבעו כאן לפני עשורים רבים? מוסכמות כגון רכישת נדל"ן, יציאה לנופש וצרכנות המזון הכפייתית שמים אותנו בעמדת חולשה אל מול בניית העתיד והרוגע של המשפחה שלנו.

אנחנו מעדיפים לשלם מיסים גבוהים אבל לדעת שנקבל קצבת ילדים בחסדי מדינת רווחה. אנחנו מעדיפים לסמוך על הביטוח הלאומי מאשר לחקור קצת ולהבין שאם הסכומים האלה היו מנותבים לגופים פרטיים, מוצרי הביטוח היו זולים ויעילים הרבה יותר מאשר ארגון ארכאי ומסורבל שלא באמת יציל אותנו אם נזדקק לו חלילה.

חלק נכבד מהאוכלוסייה יעדיפו לשמור על מקום העבודה והיציבות מאשר להגשים את הפוטנציאל שלהם ולחפש אחר האתגר הבא, רק כי התחייבו לסכום משכנתא שמאיים על יציבותם. אם נתבונן לרגע היטב, נוכל להבחין ש'מרוץ החיים' יכול להיות רגוע יותר. החירות לבחור מה לעשות עם הסכומים שאנחנו מרוויחים יכולה לתת לנו ערך כלכלי ורגשי גבוהים מאוד אם רק נדע איך לנתב את הכסף.

אדם סמית' בספרו עושר העמים (1776) היטיב להסביר כי תפקידי המדינה מצומצמים ביותר, ומורכבים בעיקר משמירה על החירות הפרט, ותו לא. על המדינה מוטל להיות מגן בפני אויבי חוץ, פשע פנימי ובעיקר ייצור תשתיות שהפרט לא יכול לייצר כגון סלילת כבישים. מדכא לראות אנשים המחפשים את תמיכת המדינה דווקא כאשר עצמאות מהגופים הבירוקרטיים תוכל להואיל הרבה יותר.

לא לסמוך על המדינה

המחשבה שהמדינה פועלת למקסום רווחת הפרט אינה מבוססת על עובדה כי אם על משאלת לב מודחקת, אך תחושה זו לא פוטרת אותנו מאחריות אישית למצבנו הכלכלי. לא אחת ההישענות התודעתית על מוסדות המדינה מובילה אותנו להחלטות כלכליות שגויות ברמת הפרט, מתוך אמונה או תקווה שבעתיד המבוגר האחראי, קרי המדינה, ידאגו לתקן זאת.

סוגיית החינוך, למשל, היא דוגמא טובה לביטול האחריות של המשפחה והעברתה למדינה. התוצאה היא שאנו כהורים לא ממש בוחרים היכן לחנך את ילדינו ובמקביל, אותה מערכת חינוך שנכפית עלינו היא מסורבלת, מלאה בפוליטיקות ולא יעילה.

הרי אם תקציב ההסעות המנופח ותקציב ההוראה היה עובר לניצול פרטני מתוך בחירה, כל משפחה הייתה יכולה לבחור לאיזה מוסד לשלוח את ילדיה, ההתנהלות של בתי הספר הייתה חייבת להתייעל ולכל ילד הייתה הזכות ללמוד מה שהוא והוריו בוחרים. לא מדובר בדימיונות, שיטה זו עובדת היטב בארצות סקנדינביה.

מחלוקת כלכלית היא הסיבה העיקרית לגירושין; מדרגות הרבנות. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90
מחלוקת כלכלית היא הסיבה העיקרית לגירושין; מדרגות הרבנות. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

האחריות הכלכלית משתלמת

כמי שמנתחת מאזנים של מאות משפחות ישראליות בעשור האחרון, יש לי הרבה דברים להגיד על מבנה המשק הישראלי והשפעתו על משקי הבית, אבל אין להתעלם מאחריות האדם לגורלו ומאחריות המדינה להסיר חסמים מדרכו של הפרט. על כל משק בית לברר עם עצמו מה ביכולתו לעשות כדי לשנות את מצבו: אילו דפוסים נדרש לשנות? האם באפשרותו לנהל את כספו נכון יותר? האם אחראי להסתמך על מערכת הפנסיה הממשלתית? האם ביטוח בריאות ממלכתי יספיק בשעת מבחן?

אין מנוס מכך: אחריות היא הבסיס לחירות. וכשמדובר במשק בית משפחתי, יש לאבדן השליטה על התקציב השלכות הרסניות. נתון שפורסם לאחרונה העלה כי 56% מהזוגות המתגרשים מעידים שענייני כספים עמדו בבסיס הקרע. וכאשר משקי הבית אינם יציבים, מתערערת היציבות של החברה כולה. בהקשר הזה, כמו בדברים רבים אחרים, מניעה היא הטיפול הטוב ביותר: חינוך מוקדם לניהול תקציב ולאחריות כלכלית, יוכלו להועיל למשפחות רבות הנאלצות להתמודד עם קשיים בהמשך הדרך. הבנת סדרי העדיפויות, הכרת האילוצים והיכולות ותכנון נכון של משק הבית הם מפתחות החירות והאושר.
______

כרמי אור היא יועצת כלכלית, מרצה  ומייסדת 'זוגיתא' www.zoogita.co.il.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

6 תגובות למאמר

  1. כתבה שטחית ורדודה. עקרונית, נכון שאחריות אישית היא מפתח להצלחה אבל הכותבת לא מציגה שום תימוכין למה שהיא כותבת. למשל בחינוך, כל מה שיש לה להגיד הוא להסתכל על מדינות סקנדינביה. לא הייתי רוצה לקחת אותן בתור
    דוגמא.
    הייתי מציע לה גם לבדוק את שגיאות הכתיב שלה. חינוך יכול להועיל ולא להואיל. מלשון תועלת.
    מידה, פה נפלתם.

    1. איציק טענותיך ובעיקר דרך הצגתם מדגימים לנו בצורה יפה ובהירה כיצד בישראל המושג של "דיון ענייני" נדיר מאוד במחוזותינו . לא כל כך ברור כיצד לזרוק הערות מוזרות ולא רלוונטיות תורם לדיון. אתה מוזמן להעלות טענות מבוססות, מנומקות ובהירות (אגב, כפי שעשתה כותבת המאמר) לא בטוח שאתר כמו מידה הוא האתר הנכון בשבילך. הדיון פה בדרך כלל הוא ברמה יותר גבוהה מהרגיל ונראה שלא כל כך הבנת את זה

  2. לרוב האנשים ההצעה לא מתאימה. רוב האנשים מעדיפים להסתמך על המדינה. כך היה וכך יהי מכיוון שרוב האנשים אינם בנויים ליזמות וחיפוש אתגרים.
    ההצעה להשאיר לאחריותו של הפרו עוד ועוד תפגע ברוב האנשים ותחזק את החזקים.

    1. לא מדובר פה בהכרח על יזמות וחיפוש אתגרים, מדובר פה על אחריות מינימלית, על להכניס יותר משמוציאים (או לפחות לשאוף לכך כמה שיותר), על לדעת כמה ריבית אתה משלם ולדעת שהתמקחת עליה, ועל להפסיק לקחת את התלות הזו בחובות כדרך חיים.

  3. מאמר חד ומדויק. אחריות כלכלית אישית היא אכן המפתח לכלכלה לאומית יציבה ומשגשגת. אחוזי האוברדרפט בישראל היו מזמן צריכים להוביל לרפורמה משמעותית גם במערכת הבנקים אבל לא פחות חשוב כפי שציינה בבהירות הכותבת – חינוך חינוך וחינוך להתנהלות כלכלית נכונה.