כשהמציאות מתנפצת בפנים, גם השמאל עושה קולות של ימין

כולם פתאום שוברים ימינה: הרצוג מתנער מהקמת מדינה פלסטינית, ולפיד משתוקק לבנות בגושי ההתנחלויות. האם השמאל אכן התפכח, או שמישהו מנסה לשטות בנו?

עובד עלינו? הרצוג. צילום: פלאש 90

האם ייתכן שאנו עדים בימים אלו לתזוזות טקטוניות בפוליטיקה הישראלית, או שמדובר בחזיון תעתועים?

ועידת מפלגת העבודה, שה-D.N.A הפוליטי שלה הוא פתרון שתי המדינות, אישרה אמש פה אחד את "תכנית ההיפרדות מהפלסטינים" שמקדם יו"ר המפלגה הרצוג, ובכך זנחה באחת את החזון שהציעה לחברה הישראלית בעשרות השנים האחרונות.

תכניתו של הרצוג, כזכור, הגיחה לאוויר העולם לפני מספר שבועות בלבד, עם הכרזות על כך ש"יש להתכתב עם המציאות שהסכם שלום מלא לצערנו לא נמצא מעבר לפינה, וכי בשלב זה לא ניתן להגיע למימוש חזון שתי המדינות…", על כך ש"רעיון שתי המדינות לא מת, אני מחוייב לו, אנחנו מחוייבים אליו, אבל בואו נהיה מציאותיים: הוא לא יקרה מחר", וש"אצלנו ממשיכים לחלום חלומות. החלומות הרומנטיים של גורמים מהשמאל שמחר בבוקר רק נושיט יד לשלום ומיד הפלסטינים ילחצו אותה לשלום…".

האם יו"ר העבודה אכן ראה את האור או שזו רק מהתלה? כמו ילד אשר נתפס בקלקלתו ומבקש לחמוק מעינינו בלי יותר מדי עלבונות – לשונו של הרצוג מבוישת קמעא, והניסוח מעט מהוסס, מתנצל ומסויג. אך השורה התחתונה לכאורה, רק לכאורה, ברורה: זוג האוהבים מפלגת העבודה ומדינה פלסטינית כבר לא. יחימוביץ' וגורמים אחרים בשמאל אמנם הטיחו ביקורת לא קלה בהרצוג, אולם נראה שגם הם נכנעו בינתיים לשעטת ההמון.

ברם, השבירה החדה ימינה איננה נחלת מפלגת העבודה בלבד. היום התברר כי יו"ר 'יש עתיד', יאיר לפיד, אמר לאחרונה בחוג בית סודי ביותר כי לו הדבר היה תלוי בו, הוא היה "רוצה לבנות כמו משוגע בתוך הגושים". האמירה הזו מצטרפת למחרוזת אמירות מהשבועות האחרונים, המלמדת היטב לאן נושבת הרוח:

"החמאס מנסה אותנו, וטוב עשה צה"ל שהגיב מיד. התגובות צריכות להיות עוצמתיות, לא מידתיות, ולהבהיר שלא נפקיר את בטחון תושבי הדרום"; "מי שיש לו נשק ברישיון, לא לצאת בלעדיו מהבית. לא ניתן למפגעים לנהל לנו את החיים"; "ארגונים כמו שוברים שתיקה חצו את הקו האדום בין ביקורת לבין חתרנות נגד מדינת ישראל"; "ארגון שוברים שתיקה מפיץ שקרים נגד צה״ל והלוחמים שלנו"; "הסרת דגל ישראל בכנס של עיתון "הארץ" זה אובדן סופי של כל סוג של גאווה לאומית על ידי השמאל הקיצוני".

לו היו מניחים בפניי את הציטוטים הללו בעילום שם אומרם, הייתי קופץ לבטח אל המסקנה שמדובר בשר נפתלי בנט או באיזושהי גרסה מעודנת של יו"ר 'ישראל ביתנו' ליברמן. אך מדובר באיש המרכז-שמאל, לפיד. שאגב, אמר לאחרונה בראיון ל'מקור ראשון' כי "לא תצליח להוכיח שאני שמאלני". האמנם פיו וליבו של לפיד שווים, או שמדובר בתרגיל בחירות זול והוא מנסה לשטות בנו?

ואם זה לא הכל, המירוץ הקולני של השמאל הישראלי אל זרועות הימין כל כך רועש, עד שהוא מאלץ גם את ראש הממשלה נתניהו לקחת את ההגאים ימינה. רק לאחרונה הוא הוציא את התנועה האסלאמית מחוץ לחוק, התרעם באופן לא תקין פוליטית על הרעש הבוקע ממסגדים, ושיגר – על רקע פגישת גאטס, זועבי וזחאלקה עם משפחות מחבלים – את הצעת החוק שלו להדחת חברי כנסת סוררים.

מריח את המנדטים; לפיד. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90
מריח את המנדטים; לפיד. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

תרגיל יח"צ או התפכחות?

אך למרות קקופוניית הקולות הימניים שאופפת אותנו פתאום, עדיין קשה להשתכנע שהשמאל הישראלי באמת התפכח. למעשה, המוטיבציות של הפוליטיקאים שלנו ברורות והם חשפו אותן מבלי משים. לפיד למשל, באותו ראיון ל'מקור ראשון', הסגיר בשגגה את מניעיו. לדבריו: "ברור שהשמאל לא יהיה בראשות ממשלת ישראל בשלושים השנים הבאות". כלומר, חייבים לשבור ימינה אם רוצים לתפוס את השלטון; או הרצוג, שהתפתה לפתוח את הוועידה אמש בהצהרת כוונות פוליטית, לקול תשואות הפעילים: "חברות וחברים, אתם רוצים להחליף את נתניהו? אני לא שומע! רוצים להחליף את נתניהו?! אז יש לנו רק דרך אחת…". או במילים אחרות: חברים, המציאות זזה לנו ימינה. העם ברח אל זרועות הימין והותיר אותנו לבדנו בשמאל. הגיע הזמן שנפנים זאת אם אנחנו רוצים לחזור לשלטון.

וכאן טמון ההבדל הגדול. בניגוד לשמאל, הימין תמיד היה שם, וצדק לאורך כל הדרך. הוא לא תפר את עמדותיו המדיניות לצרכים אלקטורליים – כמו שעושים כעת הרצוג ולפיד – אלא האלקטורט הוא שבא מעצמו אל עמדותיו המדיניות. הימין פשוט הוכיח שהוא קורא את המפה טוב יותר, ריאליסטי יותר, בלי Peace and love. הוא בחן את המציאות המדינית-ביטחונית ובהתאם לה תפר את החזון המדיני שלו. לא להיפך. הוא ראה מה קורה לאחר אוסלו, הנסיגה מלבנון וההתנתקות. הוא ראה את האינתיפאדה השנייה ואת חומת מגן, את מלחמת לבנון 2, את עופרת-יצוקה–עמוד-ענן–צוק-איתן, והדבר רק חיזק את עמדותיו: הפלסטינים אינם חפצי שלום, נסיגה מהשטחים מסוכנת, כל התקפלות היא פרס לטרור.

הימין כמעט שלא זז מילימטר מעמדותיו, והמציאות הלכה והתבהרה, הלכה והתקרבה אליו. הוא ידע להחזיר את הביטחון לערי ישראל ולהכות בטרור. והעם, מפוכח מאשליות השלום, נפל שדוד בזרועותיו.

כיצד נדע שהימין אכן ניצח בשדה הרעיונות ושהשמאל התפכח סוף-סוף מאשליותיו? המבחן פשוט: הצטרפות לממשלת הימין וחיזוקה. אם הרצוג אכן מאמין שאין כרגע מקום להקמת מדינה פלסטינית, ואם לפיד אכן משתגע לבנות כבר בגושים הגדולים – חבירה לקואליציה הנוכחית לא אמורה להיתקל בקשיים גדולים מבחינתם.

אז האם הימין יכול לחגוג את מות רעיון העוועים של מדינה פלסטינית? האם אנו צפויים בשנים הבאות לקואליציות רחבות וחזקות שיקדמו את האחיזה בשטחים ויסייעו בהדיפת לחץ בינלאומי? עוד מוקדם לדעת, ורצוי להיות סקפטיים בעניין הזה. מה שבטוח הוא שהזירה הפוליטית תהיה מעתה צפופה ומבלבלת הרבה יותר.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

19 תגובות למאמר

    1. אולי כיוון שהרצוג סרב לגנות את הארגון המתועב "שוברים שתיקה"? אבל זה כנראה נחשב בעיניך לאקט פטריוטי.

  1. אתם זוכרים שביבי תומך בפיתרון 2 המדינות כן? למעשה כל מי ששמאלה לבנט תומכ/ת.
    ולפיד, מעבר לכך שהוא מצהיר על עצמו כמרכז-ימין לכל מי שרק רוצה לשמוע, מעולם לא עשה ולו חצי דבר שיעיד כי הוא שמאלן.

    1. כידוע לכל, ממשלת נתניהו-לפיד-בנט פורקה ע"י נתניהו לאחר שלפיד דרש ממנו "להתקדם במשא ומתן עם הפלסטינים, או…".
      זה נראה לי שמאלני אף יותר מציפי לבני (שלא דרשה דרישה דומה, מהיותה הנציגה לשיחות הנ"ל).

  2. הימין לא זז מילימטר? מאי הכרה טוטאלית ברעיון השתי מדינות ועד נאום בר בר אילן. מאי קבלת אזרחיה הערבים של ישראל ועד לימוד ערבית חובה והגדלת מכסות פועלים פלסטיניים.
    הימין זז למרכז, וכך גם השמאל, כי המצב הוא מורכב, ואין פתרון קסם. שלום לוקח זמן ומחויבות, וכרגע אף אחד לא רוצה לוותר על כלום.

  3. אם אני הייתי בוז'י הייתי נלחם נגד מנהל המקרקעין ומאפשר קדחת בנייה בכל מקום בארץ- בלי רגולציה ובלי בירוקרטיה.
    אחרת, ביום שאחרי הפינוי של 100,000 שאינם נמצאים בגושים והכנסתם לגבולות 48 יגרום למשבר הדיור להרגיש כמו צפיפות קלה.
    הלאה המנהל! הקרקע היא של כולנו! לבנות מהר ובכל מקום

  4. העברת השכונות הערביות לרשות וביטול תושבותם.
    חיבור הרשות לירדן.
    ניתוק כל תלות עם הרשות בנו.
    הכל דרך ירדן.
    והקמת אי מלאכותי מול עזה
    שיוקם בו נמל ימי ותעופה
    שידאגו לעצמם.

    1. אריאל שרון זה ימין, שנאלץ לשבור בחדות שמאלה, כדי להישאר מחוץ לכלא – כפי שכולנו יודעים.
      אורן חזן הוא ליצן, שלא היה אמור להיות כלל בכנסת. אבל גם לשמאל יש אחד כזה – עיין ערך יואל חסון במה שמכונה "המחנה הציוני".

  5. המטרה שלהם היא רק להפיל את ביבי.
    לכן הם מחליפים צבעים כזיקית.
    ולכן הם לעולם לא יצטרפו לממשלתו.

  6. "הימין כמעט שלא זז מילימטר מעמדותיו"
    איך זה שמפלגת הליכוד אימצה את רעיון שתי המדינות לשני עמים?

  7. רוב מי שמצביע לשמאל לא באמת חושב על שלום או על ויתורים, אלא זה משהו שבטי. עד המהפך ב-77 רוב הציבור הזה היה בכלל ניצי. לרבות שמעון פרס! ובטח יצחק רבין.

    השמאל היום הוא גלגול מודרני של "אנשי שלומנו". או במילים בוטות: לעזאזל, למה אנחנו האשכנזים של מפא"י, הבאנו בכלל את המורוקאים והתימנים לארץ ב-48? הדעות המדיניות זה רק כדי להצדיק את הגזענות כלפי אלו שהם "לא נחמדים". וגם היום, אילן גלאון מדבר על הימנים כאספסוף, בעוד הוא הצד השפוי… הימנים הם המזרחיים, בעוד הוא האשכנזי שקשור להתיישבות העובדת. זוכר קרוב משפחה שלי שאמר שהקיבוצים הם הקרביים והליכודניקים זה נהגי הקומנדקר. אז זהו, שהיום רוב הקרביים הם כנראה מזרחיים וימנים.

    דוגמה נוספת היא יאיר לפיד. למה מצביעים עבורו? איש ללא עמוד שדרה פוליטי. פעם פה, פעם שם. נכשל כשר אוצר. אבל הוא נער פוסטר של הקבוצה הזו של האשכנזים. הוא ההתגלמות הפוליטית של הגעגועים לאריק איינשטיין ולאהוד מנור. ארץ ישראל היפה והטובה, שבה מפא"י שלטה ללא עוררין בשיח. היו אכן דברים טובים אז, וגם דברים רעים. יאיר לפיד הוא ממש לא חלק מזה, אלא רק ניסיון להיאחז בחלום.

    אגב, אני אשכנזי, וחושב שיש הרבה זכויות לציבור הזה גם כיום. לדוגמה, הרבה מאד מהם בהייטק, בחזית הכלכלה, במדע. אבל מזעזע לראות את ההדרדרות שלו מהבחינה של אובדן הדרך, לפחות בהיבט המדיני. מקווה שהציבור הזה יתעשת.

  8. רבין זכה בבחירות אחרי שאמר לא למדינה פלסטינית ולא לדבר עם אש"ף.
    זה ברור שאין כל כוונה אמיתית להרצוג להשאר עם העמדות האלה לאחר שיזכה.
    גם לא להרבה מהליכוד. כמו אולמרט ליבני ועוד רמאים אחרים

  9. הרצוג ספציפית חושב רק בקמפיינים אבל המאמר חוטא בכך שאינו עומד בפיתוי ומייחס לכל השמאל את העמדות השוליות שהכי קל להתווכח איתן. קיים קונצנזוס פחות או יותר מיצחק רבין ועד יוסי שריד* שהמדיניות בשטחים אמורה לשרת קודם כל את הצד הישראלי. מדיניות זו משתנה מן הסתם בהתאם לנסיבות. לזרוק על כל "השמאל" עמדות מנותקות של מיעוט אידאליסטי עושה עוול לדיון הפוליטי המהותי.

    * הייתי מתפתה לטעון כנגד עצמי ששניהם כבר מתים. בחרתי בהם בתור סמנים מייצגים ולא בתור קובעי המדיניות של השבוע האחרון

  10. השמאל למעשה לא זז כלל. הוא רק החליט להפסיק להשתמש בסיסמא "שטחים תמורת שלום" כיון שלכולם כבר ברור שהיא מופרכת וחסרת שמץ של אמינות. ליתר ביטחון הוא משתמש בסייג של "בינתיים" או "לפי שעה" כך שלא יאלץ להודות שטעה בהבטחתו לשלום.

    למעשה, תוכניתו המדינית נותרה נסיגה לקווי 67 עם תיקוני גבול קלים, תמורת … (בחר את התשובה המועדפת עליך)

    א. היפרדות מהפלסטינאים (בלי להתייחס כלל לפלסטינאים בעלי האזרחות הישראלית)

    ב. הפסקת הכיבוש / פשעי המלחמה / הפשעים נגד האנושות שמבצעת ישראל

    ג. תמיכת העולם הנאור / נטרול ה BDS (בלי להתייחס לעובדה שחלקים מהשמאל מנסים לקדם את החרם על ישראל במטרה להפעיל עליה לחצים בלתי נסבלים עד שתכנע)