הולכים אחר הצאן: עיון בדרך אל הסנה

"וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג, 10) – כך ציווה ה' למשה במעמד הסנה. חג הפסח, זכר ליציאת מצרים, הוא הזדמנות נאותה להעמיק באחד מפרטי ההתגלות, פרט הנחבא אל הכלים.

כיצד הגיע משה למקום ההתגלות? בלכתו אחר הצאן, ככתוב: וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה (שמות ג, 1). תיאור דרמטי יותר מצוי בספר הישר: "ויהי היום ויברח למשה גדי עזים מן הצאן, וירדוף משה אחריו ויבוא עד הר האלהים חורבה… וירא אליו ה' שם בסנה".

ספר הישר הוא יצירה מאוחרת (כנראה מימי-הביניים) אבל ההבחנה שהצאן הן שהובילו את משה למקום ההתגלות מצויה גם במקור עתיק יותר, בפיוט של ינאי, שחי בארץ ישראל בתקופה הביזאנטית (מאה חמישית או שישית). "אחר המדבר ציר (ציר=שליח כינוי למשה) ניהג צאן// אחר המדבר הינהיג עמו כצאן… גידולי [דש]א היו נבראים לפניו// ואחר כך היו נבלעים מלפניו". והעיר על שורות אלה מקבץ הפיוטים והמהדיר רבינוביץ (בעקבות תורה שלמה): "כאן משוקע בדברי הפייטן מדרש קדום, שהובא בפירוש רבנו בחיי על התורה לשמות ג, 1: "ומזה דרשו (רז"ל) כל מקום שהיה משה הולך במדבר, היה המדבר בורח ונעשה לישוב… עד שבא אל הר האלהים חרבה". כלומר המדבר הפך לעשב (לישוב) ומשכילו הצאן אכילתן הפך שוב המדבר לישוב וכך הלכו הצאן ומשה אחר העשב ההולך ונסוג עד שהגיעו לחורב.

ברור שהפרטים של המקורות שהבאתי, הגדי הבורח, גידולי הדשא שנבראו ונבלעו, הם יצירת הדמיון האומנותי של המקורות המאוחרים, אבל האם גם עצם הרעיון שהצאן הן שהובילו את משה לחורב הוא פירוש מדרשי או שהמדרש רק מפתח יסוד שכבר מצוי בפסוק המקראי? המקבילות שיובאו להלן מלמדות שסביר מאד שרעיון זה כבר נמצא בפסוק בספר שמות.

מקבילות במקרא

לעתים כמו בפרקנו המוטיב רק נרמז. בבראשית ל"ו במסגרת מגילות יוחסין של בני עשו אנו קוראים: "וְאֵלֶּה בְנֵי-צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת-הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת-הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו" (24). מגילות היוחסין בתורה מוסרות בדרך כלל רק את שם האב והבנים של פלוני, אבל לעתים נדירות הן משלבות בפרטים היבשים רסיס סיפור שמחבר הרשימה או משלים מאוחר רומז אליו. כך מן הסתם גם בסיפור אודות ענה. מדברי הכתוב: "הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת-הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר" אנו למדים שענה מפורסם היה והמחבר מצביע על סיפור ידוע. בפסוק זה אף אין אנו יודעים מה הם "הַיֵּמִם" ורבו הפירושים למלה זו. ברור מכל מקום שהימים הם מציאה חשובה. וכיצד מצאם ענה? הוא בדומה למשה רעה את החמורים אחר המדבר.

יש הסבורים שכך צריך לפרש גם את הכתוב בשיר השירים (א , 7-8): "הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ. אִם-לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי-לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת-גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים". הרועה אינה יודעת היכן דודה והיא שואלת היכן הוא, חבריו או בנות ירושלים משיבים לה: לכי בעקבי הצאן והן כבר תובלנה אותך למקום שאת מבקשת ללכת אליו.

בספר הישר, כמובא למעלה, הפכה ההליכה הפסיבית אחר הצאן לרדיפה אחרי הגדי שברח. גם מוטיב זה רווח בספרות ומצוי גם במקרא בסיפור על שאול המבקש את האתונות ומוצא את המלוכה (שמ"א ט-י, 16). בסיפור זה, שלא כמו בדוגמאות הקודמות, מופיע המוטיב בהרחבה ומעצב את הסיפור כולו.

נרשום את מהלך הדפוס המעוצב סביב מוטיב הרדיפה בסיפור המלכתו של שאול: ראשית האבדה וההתעוררות לחיפוש: "וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹנוֹת לְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל-שָׁאוּל בְּנוֹ קַח-נָא אִתְּךָ אֶת-אַחַד מֵהַנְּעָרִים וְקוּם לֵךְ בַּקֵּשׁ אֶת-הָאֲתֹנֹת" (ט, 3). אחר כך בא תיאור מסלול הרדיפה (4-5): "וַיַּעֲבֹר בְּהַר-אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ-שָׁלִשָׁה וְלֹא מָצָאוּ וַיַּעַבְרוּ בְאֶרֶץ-שַׁעֲלִים וָאַיִן וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ-יְמִינִי וְלֹא מָצָאוּ. הֵמָּה בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר-עִמּוֹ לְכָה וְנָשׁוּבָה פֶּן-יֶחְדַּל אָבִי מִן-הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ". מסלול ההליכה מפרט את התחנות שהרודף עובר. האובייקט המבוקש אינו נמצא בתחנה והיא מעבירה את המחפש לתחנה הבאה. לאי-המציאה יש במבנה ספרותי זה חשיבות רבה. קישוט ספרותי מופיע בתחנה האחרונה בארץ צוף שהיא מקום מושבו של שמואל, העתיד לבשר לשאול כי נבחר בידי ה' למלך. דווקא בתחנה זו, שתתבאר בה תכלית החיפוש אחר האתונות, מציע שאול לנערו המלווה אותו: "לְכָה וְנָשׁוּבָה פֶּן-יֶחְדַּל אָבִי מִן-הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ". אך הנער מונע ממנו לשוב בטרם עת.

מותר החיה

מוטיב החיה המובילה את האדם מבוסס על ההרגשה עתיקת-היומין, שהחיה נופלת מן האדם בשכלה אבל עולה עליו בחושים אחרים אולי דווקא מפני שאין היא מודרכת בידי התבונה. היא מיטיבה מן האדם לחוש בנסתר ובעיקר מיטיבה ממנו לחוש בקרבת הקדושה. כך לדוגמה ביצירה היוונית העתיקה אודיסיאה מזהה רק כלבו הזקן של אודיסיאוס את בעליו, השב לביתו לאחר שנים רבות בתחפושת של קבצן, או בדוגמה נוספת מאותה יצירה, רק הכלבים מזהים את האלה אתנה המופיעה בתחפושת של בן-תמותה. מוטיב מקביל הוא הדרכה מפי ילדים או פשוטי-עם, שהתבונה עדיין לא כילתה את יכולתם לחוש בנסתר. הקף רשימתנו איננו מאפשר לנו להרחיב כאן, ומשום כך נסתפק בהערה שיש זכר למוטיב הזה בסיפור המלכת שאול בדמות הנער המונע משאול לשוב על עקבותיו (ט, 5).

גם במקרא באה לידי ביטוי הרגשה זו של יתרון החיה. כוהני פלשתים אינם יודעים לאן לשלח את ארון ה' ששבו במלחמה עם ישראל. בצר להם הם נעזרים בפרות. הם נותנים את הארון על עגלה ורותמים אליה שתי פרות עלות (מיניקות). את עגליהן הם כולאים בבית. הפרות העלות משתוקקות אמנם להיניק את עגליהן אך הולכות הלוך וגעו במסילה המובילה לבית שמש עד בואן לגבול ישראל (שמ"א ו).

הדוגמה המפורסמת במקרא של יתרון החיה על האדם מן הבחינה הזאת היא אתונו של בלעם. בלעם המכשף, כלומר אדם המיטיב לזהות את הנסתר, אינו רואה את אשר רואה האתון הפשוטה הנושאת אותו על גבה. "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן-הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת-הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ" (במדבר כב, 23).

בדרך-כלל, כפי שאנו רואים בדוגמאות שהצגתי, משמש דפוס הרדיפה לשבח אבל יש גם לגנאי. כך למשל על-פי טקיטוס, ההיסטוריון הרומאי הגדול (120-56 לספירה), בשעה שצמא העם במדבר הבחין משה בעדר חמורים ובלכתו אחריהם מצא מעין מים. לזכר מאורע זה הציבו היהודים פסל של חמור במקדשם.

דפוס הרדיפה אחר החיה אינו נחלת הספרות העתיקה בלבד אלא רווח גם בספרות המודרנית. דוגמה יפה מאד של דפוס הרדיפה מצויה ביצירת המופת של עגנון "הכנסת כלה" בפרק "הנותן לשכוי בינה". בפרק זה החיה הנרדפת היא התרנגול. תפקיד התרנגול הוא להעיר את גיבור הסיפור ר' יודיל לעבודת הבורא ומכאן שמו "זרח", על-פי הפסוק מתהלים (קיב, 4): "זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים". כך מלכתחילה יש לתרנגול קשר לקדושה… המבקש לדעת לאן הוביל התרנגול את בנותיו של ר' יודיל הרודפות אחריו מוזמן לקרוא את הפרק הנפלא.

דפוס הרדיפה

הרדיפה אחרי חיה היא רק אחת מצורות ההופעה של דפוס הרדיפה. האובייקט שאחריו רודפים משתנה מדפוס לדפוס. לעתים כדור, לעתים חכמה נסתרת, לעתים יופי מסתורי וכו'. כך במקרא ובספרות העמים העתיקה והחדשה. אביא להלן שני מקורות משפע הדוגמאות. אחד מן המקרא והשני מן הספרות המודרנית.

גם בפרק כ"ח באיוב, בדומה לסיפור המלכת שאול, מעצב דפוס הרדיפה את מבנה הפרק. הפעם החכמה היא האוביקט המבוקש ואחריה רודפים. "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה?" שואל המחבר בפסוק 12 ואנו יוצאים לדרך. כשגור בדפוס אנחנו עוברים תחנה אחר תחנה וכל תחנה שולחת את המחפש לתחנה הבאה: "לֹא-יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי-הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי". בפסוק 20 מתחדש החיפוש: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה. וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל-חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה. אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ". בפסוק האחרון הגענו כמעט לארץ צוף של שמואל א ט, 5, כי אבדון ומות אינם משיבים תשובה שלילית מוחלטת כדוגמת התחנות הקודמות אלא: "בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ". כלומר התכלית, מציאת מקום החכמה כמעט הושגה. אך תשובה זו היא כמובן טרגית, כי כדי למצוא את החכמה המבוקשת עלינו לעבור בשערי אבדון ומות, אך בני-אנוש הנמצאים בארץ החיים אינם יכולים לעבור בשערים אלה.

באיוב ל"ח, 16-17 נדחסו התחנות האלה, ים, תהום, מוות בפסוק אחד: "הֲבָאתָ עַד-נִבְכֵי-יָם וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתָּ. הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי-מָוֶת וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה". ייתכן וקביעת השערים האחרונים של החיפוש באבדון ובמוות מרמזת כי החכמה המבוקשת כאן היא משאת הנפש הנצחית של האדם – חיי נצח, כעין מה שדרשו רבותינו על פסוק אחר באיוב (דברים רבה מהדורת ליברמן עמ' 38). "אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ. לא אמרו אלא כנגד יום המיתה, שאפי' אם יעלה לשמים ועשה כנפים, כיון שהגיע עת למות נשתברו כנפיו ונופל לפני מלאך המוות".

ולסיום דוגמה לדפוס הרדיפה מן השירה המודרנית משירו של נתן זך "יפיה אינו ידוע" (דוגמה זו למדתי ממרדכי שלו).

יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ. הָרוּחַ
לֹא סִפְּרָה אוֹתוֹ לָעֵץ. הָעֵץ
לֹא סִפֵּר אוֹתוֹ לַקֶּרֶשׁ בַּגָּדֵר.
הַקֶּרֶשׁ בַּגָּדֵר תָּמִיד אוֹמֵר: יָפְיָהּ,
אֲנִי אוֹמֵר, אֵינוֹ יָדוּעַ

לאחר הסימנים שנתנו בדפוס קל לזהותו אצל זך. האוביקט המבוקש הוא יָפְיָהּ. התחנות הן הרוח, העץ, הקרש בגדר. התחנה האחרונה, הקרש בגדר, מעוררת את הרושם שהיא דומה לארץ צוף בסיפור שאול ולאבדון ומות באיוב, כי היא אינה נפתחת ב"לא" של האוביקטים הקודמים אלא באמירה חיובית "יָפְיָהּ, אֲנִי אוֹמֵר", אבל ההמשך המידי, "אֵינוֹ יָדוּעַ", מבטל את האשליה. בכשלון הרדיפה דומה הדפוס אצל זך למה שראינו באיוב, אך יש בו גם יחוד לעומת הדפוסים הקודמים שסקרנו.

בכל הדוגמאות הקודמות וגם באיוב הלכנו והתקרבנו לאוביקט המבוקש, גם אם לעתים כמו באיוב עד אליו לא הגענו. כלומר התחלנו בתחנה הרחוקה ביותר מן האוביקט המבוקש וסיימנו בקרובה ביותר, אבל בשירו של זך אנחנו מתחילים בתחנה הקרובה ומסיימים ברחוקה. הקרוב ביותר ל"יפיה" בשלשלת התחנות הוא הרוח המופיע ראשון ואילו הקרש בגדר המופיע אחרון הוא הרחוק ביותר. ההבחנה הזאת מלמדת שהדפוס המופיע בשירו של זך אינו דפוס רדיפה אלא מנוסה או בניסוח מדויק יותר מנוסה המתחזה לרדיפה. המשורר אינו רודף אחרי "יפיה" אלא נס מפניו. הסכנה הנשקפת מ"יפיה" נגלית בסוף השיר "יפיה אינו ידוע כמו מכוה של אש".

כמו בשירי זך אחרים וכמו בשירים מודרנים רבים המנוסה מן החוויה היא נושאו של השיר. ההתרחקות מ"יפיה" משתקפת בשיר לא רק במרחק ההולך וגדל מן היופי אלא גם במהות התחנות ההולכות ומאבדות את חיוניותן: רוח, עץ, קרש בגדר. הקרש הוא עץ מת, העץ נטוע במקומו, ואילו הרוח הן במשמעותו המצומצמת כמשב אויר וכמובן גם במשמעות הנוספת כמחשבה נישא בעולם כולו.

היודע הרוח עצמו, המופיע ראשון, את "יפיה"? סתם המשורר ולא פירש.

הערת סיום:

דברי מרדכי שלו על מציאות דפוס הרדיפה בשירו של זך נאמרו במסגרת הרצאה למורי ספרות בחיפה לפני למעלה משלושים וחמש שנה. לא שמעתי את ההרצאה בעצמי אלא כמו בדפוס המתואר כאן: מרדכי שלו לימד, מגידי אמת שנוכחו בשעור שמעו וסיפרו לי, ואני כתבתיו ברשימה. המכיר אולי מי מן הקוראים אדם ששמע את ההרצאה ורשם את תוכנה?