לא מכאן ולא משם: הדברים שאריה אלדד לא רואה

ספרו ההיסטורי-פוליטי החדש של אריה אלדד, 'דברים שרואים מכאן', הוא מתנה לשמאל. נקודת המבט האנטי-ריאליסטית של המחבר מובילה אותו למסקנות בעייתיות מאוד. לא סתם הוא התחבב על 'הארץ'

מתעלם מהמציאות; אלדד. צילום: פלאש 90

ביקורת ספר: אריה אלדד 'דברים שרואים מכאן', הוצאת כנרה זמורה-דביר, 543 עמודים.

על ספרו של פרופ' אריה אלדד נודע לי מראיון עמו שפורסם באתר 'הארץ', אותו ערך איש השמאל הקיצוני, אורי משגב. הראיון מפתיע את הקורא באופיו הידידותי. תמה הקורא הסקרן: הכיצד זה זוכה איש הימין הנוקשה לראיון כה מלטף ב'הארץ'? התשובה לשאלה מוגשת בביקורת הספר להלן.

ספרו של אלדד 'דברים שרואים מכאן' פרוש על פני 543 עמודים ברוטו. הוא עוסק בחמישה ראשי ממשלה של הימין/ליכוד ומנסה לברר, כאמור גם בכותרת המשנה של הספר, "מה קורה למנהיגי הימין כשהם מגיעים לשלטון?" שם הספר לקוח מהחלק הראשון של משפט שאמר אריאל שרון כהסבר לשינוי בעמדותיו עת הפך להיות ראש-ממשלה: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", משמע, כשמונחת על כתפיך אחריותו של ראש-ממשלה, אתה רואה את המציאות המדינית-ביטחונית אחרת מכפי שאתה רואה אותה מכל עמדה אחרת.

את אלדד מטרידה התקפה שהוא זוכה לה מצד שמאל ושאותה שמע אינספור פעמים, לפיה כל מנהיגי הימין שהגיעו לשלטון ויתרו על האידאולוגיה של שלמות הארץ והתנגדות למדינה פלסטינית. משמע, האידאולוגיה הימנית נעדרת תקפות מנקודת מבט-העל של ניהול מדינת ישראל, בשל אותם "דברים שרואים מכאן".

הספר סוקר את חמשת ראשי-הממשלה הימניים (בגין, שמיר, שרון, אולמרט ונתניהו) על-מנת לבחון את נכונות הטענה. כך אלדד:

בספר זה אני בוחן את ההשערה הזאת. האם ההסבר הגנרי הזה נכון? האם כל מנהיגי הימין אכן שינו את דעתם ואת תפיסת עולמם לאחר שהגיעו לשלטון? ואם שינו, האם עשו זאת משום שהעולם שנגלה לעיניהם מכס ראש הממשלה היה שונה מהותית ממה שראו קודם? ואם כך, האם נגזר על האידאולוגיה להיות מובסת בקרב עם הפרגמטיות המציאותית?

כל מי שמכיר את אלדד ואת האידאולוגיה הימנית הנוקשה שלו, כולל אלדד עצמו, יכול לנחש מה תהיה התשובה "הנכונה" שיעלה בחכתו. משום כך טורח אלדד להזהיר את עצמו כבר בהקדמה מסכנת "הנחת המבוקש", קרי, שעמדותיו האידאולוגיות והפוליטיות יגרמו להטיה בשיפוט המנהיגים. אלא שלמרות תקוותו של אלדד שמודעותו לסכנת ההטיה תמנע אותה, הוא נכשל בכך כישלון חרוץ. אלדד נשאר "שם", וממשיך לראות בדיוק את אותם דברים. השיפוט בספר נעשה כולו מצרות עולמו האידיאולוגי.

בתשובה לשאלתו מחלק אלדד ציונים שונים לראשי-הממשלות. בגין ושמיר מקבלים הנחת-סלב כאידאולוגים שלא פסקו מלהאמין; שרון ואולמרט הם, בשורה התחתונה, מושחתים ואופורטוניסטים; ונתניהו? הו-הו, את נתניהו אלדד ממש שונא, נתניהו הוא זגזגן ושרדן, נתניהו הוא הרוע בהתגלמותו. ועל כך כמובן – אבל לא רק – זוכה אלדד לראיון קידום-מכירות מסמפט בעיתון 'הארץ'.

ספר שהשמאל צריך לחגוג

לו הייתי איש שמאל, הייתי מפיץ את הספר הזה ככל יכולתי. זאת משום שהוא מוכיח עד כמה האידאולוגיה שאלדד מגן עליה היא חסרת-תוחלת.

נפתח בכך שהחלוקה שעורך אלדד בין חמשת ראשי-הממשלה מלאכותית לגמרי. אלדד טוען שהתשובות השונות לכאורה לשאלת הספר מוכיחות שאפשר גם אחרת. אבל כל בר-דעת רואה מיד שטענתו מופרכת על-ידי המכנה המשותף של כל החמישה, הבולט הרבה יותר מכל הבדל: אף לא אחד מהם פעל לסיפוח יהודה ושומרון או להחלת החוק הישראלי בהם, ואף לא אחד מהם פעל תחת ההנחה שירדן היא פלסטין, כפי שמאמין אלדד.

זוהי העובדה המדינית המרכזית המלווה אותנו מאז 1967. היא אף לא קשורה לשאלה אם מדובר בראשי-ממשלה מהימין או מהשמאל. היא מלווה אותנו החל מתקופת מפא"י הבונה והמיישבת – כפי שאלדד עצמו מספר. החשש מאזרוח של אוכלוסייה ערבית גדולה הטריד את מנהיגי המדינה תמיד, והבנת הבעייתיות המעשית הגדולה הטמונה ברעיון הסיפוח התמידה בתקופת ממשלות ימין, מרכז ושמאל. זוהי המציאות, מכאן או משם.

נקודה זו קשורה גם לסוגיה אחרת שאלדד (לנוחותו) ממעט מדי לעסוק בה, והיא: במידה ותספח את כל השטח, מה על ישראל לעשות עם האוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון? האם תעניק לה זכויות פוליטיות מלאות או שמא תחזיק אותה במעמד אחר? זו הרי סוגיה מכרעת, הן אידאולוגית והן מעשית.

מן הבחינה האידאולוגית, אפילו ז'בוטינסקי, אבי גישת "שתי גדות לירדן", קבע כי רוב יהודי משמעותי הוא הכרחי כדי לאפשר מדינה יהודית המעניקה זכויות מלאות למיעוט הערבי. האם אלדד מציע לספח את יו"ש מבלי להעניק שוויון זכויות לתושבים הערבים או שמא הוא חפץ לאזרח אותם? אלדד לא מספק לכך תשובה. היה אולי ניתן לסבור כי אלדד יתמוך בטרנספר, אלא שבאותו ראיון חמים לאורי משגב הוא נשאל ומשיב:

משגב: התחלת את דרכך במפלגת מולדת. באמת היית טרנספריסט? אתה עדיין מאמין בפתרון הזה?

גם גנדי לא חשב שזה פתרון מעשי. הוא לא חשב שיש תרחיש שבו יום אחד ישראל שמה על משאיות את ערביי ארץ־ישראל ומעבירה אותם לעבר הירדן. הוא רק חשב שזה לגיטימי לדון בזה, שזה גם משהו שמדינת ישראל צריכה לעסוק בו. לא כדי להיפטר מכל ערביי ארץ־ישראל, אלא כדי להקטין את עוצמת הבעיה. הוא לא חשב באמת שהוא יכול לגרש ערבים.

זכורה לכל קריאתו של רוה"מ נתניהו ב-2015 על עמותות השמאל המסיעות מצביעים ערבים לקלפיות, שנגעה בחשש אמתי בציבור הימני לגבי המשמעות הפוליטית של הדמוגרפיה בישראל. האם ישראל תוכל לעמוד בצירוף מאות-אלפי מצביעים ערבים ויותר לספר הבוחרים, כולל, אולי, מאות אלפי הערבים ממזרח-ירושלים? גם אלדד עצמו מציין את חששו של בגין ואחרים ממשמעויות הסיפוח. אזי כיצד הוא מתעלם מכך בספר שמבקר את אי-סיפוח יו"ש? האם התעלמות היא שיטת ההתמודדות "שם"?

קיצורו של דבר, אלדד נמנע מלדון ברצינות בסיפוח והוא לא מציג חלופה ריאלית ומעשית למדיניות האי-סיפוח. בכך הוא מרסק את הטיעון המרכזי של ספרו לרסיסים. אם גם הוא, האידיאולוג התקיף, לא מסוגל להציע חלופה ריאלית כלשהי שממנה ניתן לבקר את ראשי-ממשלות הליכוד על מדיניותם, ביקורתו הופכת לחסרת-ערך. דיבור ריק ממנעמי כורסת הסופר.

וזהו לא הכשל היחידי של אלדד.

כולם טועים, רק אלדד צודק; שמיר ושרון. צילום: פלאש 90
כולם טועים, רק אלדד צודק; שמיר ושרון. צילום: פלאש 90

כשהדמוקרטיה והאידאולוגיה ברוגז

כאמור, ספרו של אלדד סוקר חמישה ראשי-ממשלה של הימין/ליכוד. אך כדי שיהיה אפשר לדון גם בראשון בהם, הלא הוא מנחם בגין, צריך לזכור שהיה צורך שיתמלא תנאי מוקדם אחד, והוא שייבחר אותו מר בגין על-ידי מספר קולות מכריע בקלפי. לאמת המובנת-מאליה הזו משמעות מכרעת ביחס לספר שלפנינו.

אלדד סוקר בספרו את השינוי ההדרגתי שחל בעמדותיו האידאולוגיות של בגין מאז אמונתו הראשונית בשלמות הארץ, הכוללת בתוכה את עבר-הירדן המזרחי, היא ירדן. אלדד טוען כי השינויים בעמדת בגין נבעו מחתירתו לשלטון: "את הוויתורים האידאולוגיים הגדולים שלו עשה בגין לא משום שהגיע לשלטון, אלא לפני שהגיע לשלטון, וכדי להגיע אליו ולהשיג את מטרותיו המדיניות". המטרות הללו, לדעת אלדד, באו לידי ביטוי בהסכם השלום עם מצרים.

ההיסטוריה הפוליטית בישראל יודעת היטב כי מהפך 1977 לא היה מתחולל אלמלא חתר בגין להקמת גוש פוליטי עם מרכז המפה הפוליטית (גח"ל, גוש חירות-ליברלים), ולצורך זה נדרש לפשרות לשם יצירת בסיס משותף. הוא גם לא היה מתרחש אם בגין לא היה מרחיב את טווח הסוגיות שבהן עסק אל מעבר לשלמות הארץ. אפשר לחלוק על פשרותיו של בגין, אבל על ההיסטוריון ההגון להודות: לולא אותן פשרות, בהחלט ייתכן שלא היה מהפך, על כל המשתמע מכך. למרבה העניין, אפילו אלדד מודה בכך: "דומה כי במרוצת השנים הבין בגין כי קריאה בקול רם לכיבוש עבר הירדן אינה מעלה את מספר הקולות שחרות מקבלת בבחירות לכנסת", ובמקום אחר :"בגין המשיך לדבר בפאתוס על "המולדת השלמה" ויריביו המשיכו לנגח אותו בסוגיה הזאת, כי רוב הציבור בישראל קיבל את הסטטוס קוו הטריטוריאלי שנוצר בתום מלחמת העצמאות … מי שהציג את רעיון שלמות הארץ, נתפס כאנכרוניסט 'קנאי'".

עד כאן, טוב ויפה. אלא שכאן מתחיל אלדד לתקוף את הציבור, שלדעתו צריך דווקא להעניש את המנהיגים על ויתוריהם האידיאולוגיים. "מה חלקו של הציבור בכל זה?", הוא שואל, "האם לא עצם את עיניו פעמים רבות מדי?" ועוד:

אילו הגיב הציבור אחרת כלפי מנהיגיו כאשר אלו סטו מדרכם המובטחת, היו המנהיגים דבקים בהתחייבויותיהם המוצהרות ובמצעי מפלגותיהם … אלא שרוב הציבור מניח שאין קשר בין הצהרות והתחייבויות של ערב בחירות לבין מה שמנהיג עושה כאשר הוא מגיע לשלטון, והוא מניח למעשה למנהיגים לפעול כפי שהם פועלים. התנהלות זו של נבחרים ובוחריהם מונעת למעשה חלק משמעותי ממה שמכונה "משפט הבוחר". "משפט" זה מתקיים בדרך כלל על בסיס הדימויים המשווקים לציבור יותר מאשר על בסיס שיפוט שקול של המנהיג המוצע על בסיס עמדותיו האמיתיות ומעשיו.

ישנה כאן סתירה ברורה. רוב הציבור, מודה אלדד בדברים הקודמים, לא מזדהה עם רעיון ארץ-ישראל השלמה והאחיזה המוצהרת בה מונעת מהימין להיבחר. מי אם כן צריך לבקר את המנהיג שמבין שהרעיון הוא לכל הפחות לא רלוונטי מבחינה ציבורית, ומתמתן? הציבור שלמענו התמתנו ושבזכותו נבחר אותו מנהיג לראשות-הממשלה? איזו מין דרישה מוזרה. סוגיה זו עולה לרוב בהקשר תכנית ההתנתקות, ולכן כדאי להזכיר כי שרון היה בשיא הפופולריות שלו בציבור אחרי ההתנתקות. התמתנותו, גם אם מלכתחילה ניתן היה לשופטה לחומרה, התבררה למפרע כזוכה לתמיכה דמוקרטית מובהקת, כולל במחנה הימין (ואני אומר זאת כמתנגד להתנתקות אז ועתה).

בטענותיו אלו מוסיף אלדד עוד סיבה למסיבת השמאל מדבריו. הוא למעשה מודה כי האידאולוגיה של שלמות הארץ וירדן כפלסטין, שבשמה הוא שופט את המנהיגים בספרו, מעולם לא זכתה לרוב דמוקרטי. פלא שאורי משגב עולז?

מקוממת מכל היא טענתו של אלדד כי לציבור הבוחרים אין "שיפוט שקול" בשל דימויים שמשווקים להם. במה שונה טענה זו מדברי השמאל הרדיקלי בדבר "תודעה כוזבת" של ההמון הנבער? שמא ההמון דווקא פיקח יותר מאלדד? אולי הוא מבין את המשמעות הדמוגרפית של סיפוח יו"ש למדינת ישראל ואינו מעוניין בכך? אולי הוא מבין שישראל היא מדינה קטנה הנזקקת מבחינה קיומית לתמיכה בינלאומית ועל כן עליה להתנהל בזהירות?

הטענות נגד הציבור מדגימות עד כמה אלדד לא מצליח להתמודד עם העובדה הברורה שהאידאולוגיה של שלמות הארץ הוצגה לציבור מאז קום המדינה על-ידי מפלגות שונות, אך מעולם לא זכתה לתמיכה ציבורית של יותר ממנדטים בודדים. את העובדה הזאת ניתן לראות גם היום לגבי מפלגות יהודיות שאינן מקבלות את האידאולוגיה של אלדד: המחנה הציוני, מרצ, יש עתיד, כולנו, ישראל ביתנו ומפלגות חרדיות מסתכמות ב-69 מנדטים מתוך 107 (ללא 13 של הרשימה המשותפת), הליכוד והבית-היהודי מסתכמות ב-38 מנדטים בלבד, וממילא גם שתיהן מפלגות שאלדד לא רואה בהן נושאות את נס האידאולוגיה של שלמות הארץ (בינואר 2013 אמר אלדד: "התשוקה לכיסא שר חזקה בבית היהודי מנאמנות לארץ ישראל … בנט אינו אלא ביבי עם כיפה").

הדברים הללו אינם חסרי-משמעות מעשית בחיי אלדד עצמו. במהלך הספר הוא מרבה להביא את אביו, ד"ר ישראל אלדד, כנושא חותם האידאולוגיה של שלמות הארץ. והנה, בשנת 1969 התמודד אלדד האב לכנסת ברשימת 'נאמני ארץ ישראל', אך לא עבר את אחוז החסימה. כאשר התמודד אלדד הבן בשנת 2013 ברשימת 'עוצמה לישראל', גם הוא לא עבר את אחוז החסימה.

האם הנתונים הללו מלמדים אותנו דבר מה חשוב? האם כישלונה של האידאולוגיה להנחיל את עצמה לציבור לאורך 50 שנים ויותר לא אומר דרשני? לא אצל אלדד. העובדה שמבחינה דמוקרטית איש לא מייצג את עמדתו בכנסת, ושגם מחוץ לכנסת מדובר בתת-קבוצה קטנה להפליא, לא ממש מטרידה אותו. בהקשר זה מאלף המשפט האבסורדי לקראת "סוף דבר" של הספר: "פעולות המנהיגים ופעולות ההמונים הביאו את ישראל אל מצבה הנוכחי, שבו אחיזתה המדינית ביהודה ושומרון מתרופפת והולכת … רוב הציבור בישראל נוטה "ימינה", אך יהיו אלה המנהיגים שהציבור יבחר להנהיגו שיקבעו אם המעשה ייהפך גם להלכה לדורות".

מהי המשמעות של אותו רוב הנוטה ימינה אם אותו רוב אחראי למצב הרע? מדוע שהרוב הטועה יבחר מנהיג הסבור הפוך ממנו? השאלה המרכזית והחשובה שהספר נדרש להשיב עליה – מבלי להניח שהציבור סומא ואוויל – צריכה הייתה להיות "מדוע אפילו הציבור הימני דוחה את האידיאולוגיה שלי?" ייתכן והתשובה הייתה עוזרת לאלדד לראות קצת דברים "מכאן".

הסכם אוסלו או כשאלדד בורח מאחריות

אחת התופעות התמוהות בספר היא התעלמותו המוחלטת של אלדד מעוצמת הלחץ הבינלאומי המופעל על ישראל, שהיא מדינה קטנה במזרח-התיכון, התלויה בסיוע מדיני וחומרי של מעצמה גדולה. אלדד מנהל את הדיון האידאולוגי במנותק מהאילוץ הדרמטי הזה, ובכך מוסיף נדבך אנטי ריאליסטי נוסף לספרו, ומערער עוד יותר את יכולתו לשכנע.

דוגמא מאלפת לאנטי ריאליזם שלו מספק אלדד בדיונו במבצע קדש ובברכת בן-גוריון שהקריא הרמטכ"ל משה דיין במסדר הניצחון של חטיבה 7, בה התייחס לשטח שנכבש כחלק מ"מלכות ישראל השלישית". מיד לאחר-מכן הפעילה ארה"ב לחץ גדול על ישראל, צרפת ובריטניה לסגת מסיני, וברית המועצות אף איימה על ישראל בהפעלת נשק גרעיני אם לא תיסוג! על כך כותב אלדד בסרקזם: "יום לאחר נאום מלכות ישראל השלישית נכנע בן גוריון ללחץ של המעצמות".

"נכנע"? וכי הייתה ברירה אחרת למנהיגה של מדינה קטנה אל מול שתי המעצמות הגדולות ואל מול איום הנשק הגרעיני? הרי גם בריטניה וצרפת התקפלו מול הלחץ הזה. אבל מבחינת אלדד אין שום אילוצים חיצוניים. מילת הקסם "ארץ-ישראל" היא מסך הפרוש אצלו על כל היבט אחר של החיים המדיניים, והחוצץ באופן מוחלט בין ה"כאן" ל"שם".

כדי להוסיף ולהדגים את חוסר הבנתו של אלדד במערכת הבינלאומית, אביא כדוגמא את דיונו בהתחייבות נתניהו טרם הבחירות ב-1996 לכבד את הסכמי אוסלו אבל לא לכבד את ההתחייבות לדון על ירושלים. על כך כותב אלדד: "אם נתניהו היה יכול לומר זאת על ירושלים, הוא היה יכול לעשות כך גם ביחס להסכמי אוסלו. אם העיקרון נכון – הוא נכון לגבי כל התחייבות שלטונית". מדובר בכשל מציאותי ולוגי מהמדרגה הראשונה: היכולת להתעקש על קווים אדומים יכולה להיות נקודתית בלבד ובתוך הקשר. היא תמיד תמרון בתוך מרחב אילוצים של הסכמות ולחצים שלרוב אינם תלויים בנו. המנהיג הלאומי הטוב הוא זה שמצליח להשפיע על המערכת דרך השגת הסכמה ושמירת המחלוקת במימדים ניתנים-לניהול. זהו לב ליבו של הריאליזם המדיני, שכל ראש ממשלה נאלץ לקבל על עצמו.

אבל לאלדד אין מציאות, יש לו מגדל שן אידיאולוגי. הקו האנטי-ריאליסטי הזה מאפיין את כל הספר. מבחינת אלדד האידאולוגיה היא מבחן סובייקטיבי מצפוני, המחייבת התעלמות מכל אילוץ שכופה העולם הזה על בני התמותה. הניתוק הזה לגבי דידו איננו פגם, אלא מבחן כבוד אידיאולוגי. האידאולוגיה מתפקדת כאן כמו אמונה דתית, המעמידה את המחזיק בה במבחן פנימי ולא במבחן אילוצים אובייקטיביים כבדי משקל.

כפועל יוצא מכך, ברצף ההיסטורי שאלדד מתאר בספרו קיים חור שחור ענק: הסכמי אוסלו.

לכל ידוע כי יצחק שמיר, האישיות המועדפת ביותר על אלדד מבין חמשת ראשי-הממשלה, הופל על-ידי הימין האידאולוגי מבית-היוצר של אלדד בשל ועידת מדריד. ישראל הלכה לבחירות מוקדמות, וב-1992 עלה לשלטון יצחק רבין והביא את הסכם אוסלו שטרף לחלוטין את כל הקלפים המדיניים של ישראל. ישות פלסטינית חמושה הוקמה בעזה וביו"ש והסכמים בינלאומיים מחייבים הפכו להיות מגרש האילוצים החדש של כל ראש-ממשלה מאז.

יתרה מכך, ב-1999 חזר הימין "האידאולוגי" של אלדד והפיל את נתניהו. במקומו עלה לשלטון אהוד ברק, שהסיג את צה"ל מלבנון ולעיני מתווכים אמריקנים הציע לערפאת את ההצעה הנרחבת ביותר עד אז למדינה פלסטינית. למרבה המזל ערפאת סירב, אבל התוצאה הייתה הרת-אסון: לא רק אינתיפאדה מטורפת בזירה הפנימית, אלא מערכת בינלאומית שבה התקבעה הצעת ברק כנוסחה הבסיסית לפתרון שתי המדינות.

חפשו אצל אלדד ולו רמז ללקיחת אחריות על המחדל הפוליטי הזה מצד הימין האידאולוגי שלו, ותעלו חרס בידיכם. לא תמצאו גם שמץ הבנה למצב החדש איתו התמודד בנימין נתניהו, כלפיו חש אלדד טינה מיוחדת. הניתוק מהמציאות מוביל אם כן, לא רק לניתוח שגוי של מפת האפשרויות המדיניות, ולא רק לקבלת החלטות פוליטית שגוית ומסוכנות, אלא גם להיעדר מוחלט של תחושת אחריות. העובדה שאלדד, מי שמחנהו "האידאולוגי" הביא את אוסלו ונזקיו וכפה על נתניהו התמודדות אינסופית וסיזיפית איתם, מעמיד עצמו כשופט ומבקר של נתניהו, היא לא פחות מפארסה היסטורית ואינטלקטואלית.

שלמות הארץ איננה "אידאולוגיה"

גם עבור רוב הימין, שלמות הארץ איננה עקרון מוסרי תיאורטי של ייקוב הדין את ההר. היא מתפקדת כקו מנחה במציאות סבוכה ומרובת-אילוצים. שלמות הארץ יכולה בהחלט להיות מטרה מעשית שניתן להציבה לנגד עיניה של המדינה היהודית, אבל כמו כל מטרה מעשית, היכולת לממשה חייבת להיבחן בהתאם לתנאים הממשיים והנסיבות בזמן נתון.

כך למשל ז'בוטינסקי, האב הרוחני של האידאולוגיה בשמה מדבר אלדד, הציע ב-1920 לפנות את תל חי כשסבר שאין סיכוי מעשי להגן עליה. הוא הבהיר שוב ושוב שהאפשרות לממש את רעיון שלמות הארץ תלוי ברוב יהודי, כלומר, בעלייה מסיבית של יהודים לישראל. כך גם נתן אלתרמן, מאבות התנועה למען ארץ ישראל השלמה, טען שהגשמת הרעיון תובע עלייה יהודית מסיבית. ובדומה גם יצחק שמיר, שאלדד עצמו מצטט: "אנחנו זקוקים לעשרה מיליון יהודים בארץ ישראל, לכל הפחות, כדי ליישב את החלקים הפנויים ביהודה, בשומרון, בנגב, בגליל ובבקעת הירדן".

אלו הן דוגמאות לאופן שבו רוב הציבור, גם בימין, רואה את הסוגיה: שילוב של אידאה עם ריאליה, תוך התחשבות זהירה בנסיבות ותכנון מעשי. למעשה, מלבד אלדד, אביו, וקומץ קטן שמעולם לא אחז בהגה השלטון, איש ממנהיגי הציונות והמדינה לא החזיק באידאולוגיה של שלמות הארץ בכל מחיר.

מתמרן באומנות בזירה הבינלאומית; נתניהו ואובמה. צילום: פלאש 90
מתמרן באומנות בזירה הבינלאומית; נתניהו ואובמה. צילום: פלאש 90

כולם אשמים, האידאולוגיה זכה

מסקנתו העקרונית של אלדד בספרו היא שדרוש מנהיג ימני חדש ואחר, שיגלם ויצרף את כל התכונות הטובות של כל החמישה. משמע, לא האידאולוגיה הימנית של אלדד היא הבעייתית, אלא המנהיגים הם הבעיה.

לו הייתה נקודת-המבט של אלדד ריאליסטית ולו במעט, שיפוטיו היו מתהפכים לגמרי. בגין  היה נשפט דווקא לחומרה ואילו נתניהו לכף זכות. בגין הרי ויתר על כל סיני והיה מוכן לעשות כן גם ביחס לגולן – מתוך פירוש מסוים של "ארץ ישראל" והתעלמות גמורה מחשיבותם האסטרטגית של חבלי ארץ אלה ומהיותם ריקים יחסית מערבים.

לעומת בגין, נתניהו מתמרן, בינתיים, בהצלחה מרשימה, במערכות אילוצים אדירות, תוך שהוא משמר כמה שיותר ומוותר כמה שפחות. הימין הטהרני של אלדד תוקף את נתניהו כוותרן, לחיץ וחלש, אבל העובדה היא שהדימוי הבינלאומי שלו הפוך לגמרי. בזירה הבינלאומית הוא נחשב לעקשן, פוליטיקאי מבריק שמצליח לסכל אינספור יוזמות אנטי-ישראליות, וכזה שאי-אפשר להזיזו (ראו למשל את תיאורו בסרט האמריקני 'נתניהו במלחמה', כמי שבלם את אוסלו בתחכום בתקופת קלינטון ומאז נמצא בקרבות בלימה מול יוזמות מדיניות שהן המשכן של אוסלו וקמפ-דיוויד). מה שנקרא, דברים שרואים משם.

הפייבוריט של אלדד הוא שמיר, אבל האמת היא שזה עניין די שרירותי. אלדד פשוט היה חייב למצוא יוצא מהכלל. העובדה היא שבפרק על שמיר אלדד עצמו מביא דברים קשים שנאמרו עליו על-ידי הימין האידאולוגי, כולל אביו של אלדד, על כניעתו ללחץ אמריקני, ועוד.

מי שבוחן את העניין באופן מעשי וריאליסטי, רואה כי לפחות עד עתה, ראש-הממשלה הדומה ביותר לשמיר הוא נתניהו, למרות שנתניהו נאלץ להתמודד עם תוצאות אוסלו ומערכת בינלאומית חדשה וקשה הרבה יותר. נתניהו, כמו שמיר, מצליח לשמר את עיקר האינטרסים הלאומיים של ישראל, כולל הטריטוריאליים.

הטרגדיה הפוליטית היא שדווקא את שניהם, שמיר ונתניהו, הימין מבית מדרשו של אלדד הפיל מהשלטון. הטרגדיה האישית של אלדד היא שבחלוף הזמן הוא דוחה את שיפוטו של אביו על שמיר, אבל עדיין עושה בדיוק את אותה טעות בשיפוט נתניהו. הכיצד אלדד לא רואה את האירוניה? כנראה שנחכה לתשובה על כך בספר של בנו.

על-כל-פנים, בפוליטיקה הישראלית הטרגדיה ממשיכה. כמעט שמונה שנים מתמרן נתניהו מול נשיא אמריקני מהקשים שהיו לישראל מבלי לבצע אף ויתור בר-קיימא. השמאל כולו וממשל אובמה עוינים אותו ומקיימים מלחמת חורמה להפילו, מאבק שבו כמעט כל האמצעים כשרים. אבל בדיוק כמו ב-1992 וב-1999, אלדד מספק לשמאל את הסחורה שמגייסת את הימין האידיאולוגי למאמץ השמאל. ועל כן כותרת הריאיון של אלדד בהארץ היא "מורשת אלדד: לא מאמין למילה של בנימין נתניהו".

השמאל כמובן יודע שעמדותיו של אלדד חסרות-תוחלת ונעדרות תמיכה ציבורית. אלדד הוא 'ימני קיצוני' שלא מהווה איום פוליטי, אבל הוא בעל ערך רב: בספרו ונאומיו הוא מספק להם את הסחורה הנדרשת להכפשת נתניהו. השמאל מקווה לעוד רגע של 1992 או 1999, ואלדד מזנק על ההזדמנות מבלי לתת למציאות ולהיסטוריה ללמד אותו משהו. כי ל"אידיאולוגים" שכמותו אין "כאן" ואין "שם". הם כנראה לא מסוגלים לראות כלום.

באותה מידה שספרו של אלדד הוא חגיגה לשמאל, מופרכותו היסודית מהווה תמרור אזהרה לימין. החיבה היתרה לטהרנות אידאולוגית מהווה מכשול אינטלקטואלי בהבנת המציאות הפוליטית והבינלאומית, וגורמת לטעויות שהשלכותיהן קשות. המסקנה של הקורא הימני מן הספר צריכה להיות הפוכה לגמרי מכוונתו: ריאליזם נוקשה היה מציב את ישראל במצב הרבה יותר טוב. בגין לא היה עורך ויתורים מוגזמים בשל טהרנות אידאולוגית, שמיר לא היה נופל ואוסלו היה נמנע, ועוד. דווקא האנטי-ריאליזם מבית מדרשו של אלדד הוא שמכשיל אותנו שוב ושוב בזירה המדינית.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

34 תגובות למאמר

  1. כותב המאמר השקיע רבות בכדי לתקוף את אריה אלדד ולגונן על ראש הממשלה בנימין נתניהו.
    אולם רצוי להביא לידיעת הקוראים מאמר נוסף שהתפרסם באתר זה, "אין מקום תחת השמש: השחיקה המתמשכת בעמדות בנימין נתניהו" (https://mida.org.il/2013/07/31/%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D-%D7%AA%D7%97%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%A9-%D7%94%D7%A9%D7%97%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%9E%D7%93%D7%95/).
    ———–
    השמאל עסוק יום יום בהטפה כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו על כך שהמעשים שישראל עושה בהנהגתו גורמים לעולם לגנות ולהחרים ולתקוף את המדינה.
    כותב המאמר מטיף כנגד אריה אלדד משום שדבריו גורמים לשמאל לגנות ולתקוף את ראש הממשלה בנימין נתניהו.
    המממ…., האם כותב המאמר משכפל את דפוס הפעולה של השמאל בתקיפת הימין, בכדי לתקוף איש ימין? תמהני.
    ———–
    כותב המאמר שכח כנראה שראש הממשלה בנימין נתניהו עשה כמה הסכמים עם המחבלים, בחסות ארה"ב, הסכמים אשר עלו בדם יהודי רב. חובה לזכור כי השושבין לכמה מהסכמי דם אלו היה ביל קלינטון.

    1. כותב המאמר לא התעלם מהעובדה שבנימין נתניהו נע לעיתים ימינה ושמאלה על גבי המפה, אלא שהוא מייחס את התנועות הללו ללחצים האדירים שעמם הוא צריך להתמודד בזירה הבינ"ל והפנימית. את מה שאדיה אלדד (ואולי גם אתה) רואה כזיגזג אידאולוגי ושחיקה, כותב המאמר מנתח כהובלה זהירה, אחראית ומוצלחת בתוך שדה מוקשים מדיני רווי סיכונים.
      עם כל ההסתייגות העולה לפעמים מהתנהלותו של בנימין נתניהו, הנזק שנגרם בתקופתו לאינטרס הישראלי בראייתי כאיש ימין מתגמד לעומת הנזקים הנוראים שגרם הימין האידאולוגי הקשוח והלא מתפשר מבית מדרשו של ישראל אלדד. בוא נזכיר שוב: אלדד וידידיו בימין הקשוח הם שהפילו את שמיר ב 1992 ואת נתניהו ב 1999, ובכך גרמו לעלייתם של רבין וברק בהתאמה. עכשיו נשוב ונשאל מי באמת מסוכן לאינטרסים הישראליים. מבחינתי כאיש ימין התשובה חד משמעית.
      עם כל הכבוד והאהדה לאריה אלדד – מדובר באיש משכיל, חכם, רחב אופקים ומקסים – האידאולוגיה הקשוחה שבה הוא מחזיק היא בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת" והיא עלולה לגרום נזקים נוראים לימין ולכל אוהבי הארץ הזו.
      חג שבועות שמח!

  2. ניתוח מעולה. חבל שלא הרחבת.
    בעיקר בתאור "ויתורי" האפס של שמיר שהביאו להפלתו ע"י שוטי הנבואה הקיצוניים והחישוקאים האופורטוניסטים.

  3. חבל שבמקום ניתוח ענייני יש כאן שיר הלל לנתניהו שנסג מחברון והיה לראש הממשלה הראשון מהימין שהסכים לפתרון של מדינה פלשתינית.

    1. נתניהו הסכים (כביכול) להקמת מדינה פלסטינית, אבל בפועל טרפד את הקמתה בהצלחה לא מבוטלת – עד שכיום, הרשות הפלסטינית על סף קריסה כלכלית ומדינית. זו, ורק זו, היא הסיבה שהשמאל מתעב את נתניהו בצורה חולנית כל כך, כפי שזה מתבטא בתקשורת על בסיס יומיומי.

  4. זו לא "טהרנות אידאולוגית" אלא עמידה ברוכה על העקרונות אשר רק היא תביא את ישראל לעמדה טובה יותר בכל התחומים. צודק כותב המאמר שמנהיגי ישראל מעולם לא ניווטו את מדיניות על באופן הזה, של עמידת על עקרונות… אלא שזו בדיוק הסיבה שישראל נמצאת במצב בעייתי כ"כ מבחינה ביטחונית ומדינית. כלומר, המאמר היה יכול נפלא אם באמת היה נפלא פה אלא שזה לא המצב. עוד אעיר בקשר למספט "נתניהו מוותר כמה שפחות", זה גובל בהונאת דברים ממש. נתניהו שחרר מחבלים יותר מכל רוה"מ אחר. נתניהו גם שחרר בסוף 2013 78 מחבלים רוצחים כ"מחווה לאבו מאזן". אף ראש ממשלה לא עשה זאת בהיקפים כאלה לפניו. כמו כן, תיאור הנסיגות של נתניהו (חברון, וואי.. ההחלטה על ההקפאה בפועל) כניסיונות תמרון מחוכים היא לא יותצר מניסיון לזרות חול בעיני הקורא. נתניהו מכהן קרוב לעשור בשני העשורים האחרונים. הוא לא אמור לתמרן, אלא להוביל, להנהיג ולקבוע מדיניות. צודק מר אלדד כשכותב בספרו כי נתניהו היה יכול, אם היה רוצה בכך להתנער מאוסלו לחלוטין. ולגבי הפלות ממשלות הימין כביכול שאחריהם עלו שמאל. כותב המאמר מציג את הדברים בצורה מעט מוזרה. ראשית אף אחד לא ידע מראש שאלה יהיו התוצאות לאחר הבחירות ושנית, לא צריך להיות גאון גדול כדי להניח שסכנת נסיגה חמורה יותר כשמובילה אותה ממשלת ימין-מרכז בתמיכת השמאל מאשר להיפך. לגבי טענת כותב המאמר כלפי אלדד לפיה הוא אינו הציג אלטרנטיבה, אני מוכרח לתהות שהלא הספר עוסק בנושא מסויים ומדוע לבחון אותו ע"פ ממד מוזר שכזה. ספרו של אלדד לא נועד להציג את משנתו שלו, גם אם הוא עסק בה בשולי הדברים, אלא בעניין "ליקוטיי הראייה" כפי שהוא קורא לזה, של מנהיגי הימין בשעה שהם עולים לשלטון. גם אם משגב נהנה מהספר כי אלדד מבקר את נתניהו, זה לא הופך אותו למשרת את השמאל.

    1. קצת קשה "להוביל, להנהיג ולקבוע מדיניות", כשהאליטות הכושלות בישראל עושות לך רצח אופי יומיומי וכשקלינטון ולאחר מכן אובמה, יושבים לך על הווריד, בסיוע האיחוד האירופי. במצב כזה, הדבר היחיד שניתן לעשות הוא לתמרן, לצמצם את כמות הוויתורים ככל האפשר, ולמשוך את הזמן, עד שיתחולל שינוי מערכות כללי בעולם. זה מה שנתניהו עשה ועושה,בהצלחה בלתי מבוטלת. וכיום, השינוי הגלובלי קרוב מתמיד, עקב הצפת אירופה במהגרים מוסלמים, שכבר מערערת קשות את האיחוד האירופי מבחינה פוליטית, ואת העולם כולו מבחינה כלכלית. שלא להזכיר את מוראות ה"אביב הערבי". רק לכשיתחולל השינוי, ניתן יהיה להזיז גם אצלנו דברים של ממש.

    2. תגובה נהדרת!
      המאמר לחלוטין ביזיון, הכותב במודע מעוות ומסלף את דברי אלדד, ניתן לראות זאת כבר בפסקה הראשונה בה הוא מעוות את משמעות השם שנתן אלדד לספרו (בידיעה ברורה).
      כותב המאמר מנסה להשמיץ את אלדד על ידי השמצת האידיאולוגיה שלו שאותה הוא מתאר כרדודה וחסרת בסיס במציאות, אם היה טורח לבדוק היה מוצא אוסף עשיר של מאמרים בהם אלדד מתאר את האידיאולוגיה שלו לפרטי פרטים.
      כותב המאמר מתנהג בצורה בזיונית שאין לה מקום בעיתון מכובד כמו מידה, הוא מתאר את אנשי השמאל כבוגדים ומתאר את אלדד כמשרתם.
      ועוד בשיא חוצפתו מאשים את אלדד בהסכמי אוסלו!
      במקום כתבה עניינית יש כאן סילוף מלא והכל כדי לפאר את מלכנו נתניהו.

      כתב פח, בעיתון שהגיע לסף תהום..

    3. קשה להחליט אם אריה אלדד הוא "אידיוט שימושי" או פרובוקטור של "מחנה השלום", אבל לא קשה לראות שאנשי תקשורת המבקשים להבאיש את ריח הליכוד והנהגתו, יודעים שאלדד עושה זאת לא פחות טוב מזהבה גלאון:

      http://rotter.net/forum/scoops1/308204.shtml

      http://www.sos-israel.com/index.asp?catID=62239&siteLang=3

      http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=597949&sid=126

    4. אנחנו לא זקוקים למתמרנים מוכשרים, אלא למנהיגים. אנחנו זקוקים למנהיגים בעלי חוט שדרה ושמסוגלים להציג עמדה תקיפה וברורה מול אויבינו ו"ידידותינו". אנחנו לא צריכים מנהיג "ימני" שמתמרן בין טפטופי הרקטות של חמאס, כשהיו לו לפחות 2 הזדמנויות פז לחסלו. מנהיג שהקפיא את הבנייה בהתנחלויות וששיחרר את כמות המחבלים הגדולה ביותר מבין כל אלה שקדמו לו. זה לא ימין, זה לא מנהיג, זה משחק כיסאות.

    5. למגיב בתרן.
      תשפוט ראש ממשלה של מפלגה עם 61 מנדטים נאמנים ללא כחל וסרק ולא ראש של 25%+8%+7%+6%+5%+4%.

  5. יש רק דרך אחת להרגיע את המצב והיא להשיב לעצמנו את מימד הצדק. להפנים שזו ארצנו.
    רק ארצנו.
    עלינו לסיים את מצב הכיבוש ולהחיל ריבונות מלאה ובלעדית בכל שטחי ארץ ישראל שבידנו.
    לערבים יוצעו 3 אפשרויות:
    1 הצהרת נאמנות למדינת ישראל – מדינת העם היהודי וקבלת היתר לתושבות קבע (המשך המצב הקיים).
    2 קבלת סיוע נדיב לצורך הגירה.
    3 כניסה למסלול ארוך טווח של לימוד השפה ושירות לאומי לשם הגשת בקשה לקבלת אזרחות.
    שום גורם ריבוני מלבד צה"ל ומשטרת ישראל לא יתקיים בתוך גבולות המדינה ובוודאי שלא בירושלים ובהר הבית.
    כל אלימות על רקע לאומני תחשב כמלחמה לכל דבר ותטופל בהתאם – הן כלפי המחבל והן כלפי סביבתו התומכת.
    הצטרפו כדי שנוכל לשנות-
    https://zehut.org.il/

    1. רק שכחת עובדה חשובה, החלטת המנדת על פלשתינה שאושררה כבר על ידי אמנת האום בפרק 12 סעיפים 77,80.
      החלטה זו מאפשרת רק ליהודים זכויות פוליטיות על מנת לשמר את הריבונות היהודית בארץ ישראל.
      בלי קיום תנאי זה לא תהייה ריבונות מלאה וספק אם מדינת היהודים תוכל לשרוד ככזו.

  6. הבעיה עם נתניהו שהיו לו מספר חלונות בהם היה יכול ממיגננה מתמדת, מריצה אין סופית בין טיפות, במעגל, מתחת לאותו ענן, ולהטות את כף ההיסטוריה לזכותו. הוא נוהג נכון בעיקרון הניווט העכשוי. "אין לך חזון" אומר השמאל שכל חוזונותיו עולים באש דם ועשן. השמאל, שהביא לנו את האמ-אמא של השלום בהסכמי אוסלו, הוליך את הספינה אל איזור זרוע קרחוני קרח ולתיבול גם פיזר מוקשים. הניווט וההתמקדות המוחלטת בהצלחתו, הם המהלך הנדרש ביותר בעת הזאת ונתניהו עושה זאת באומנות מדהימה. עם תקשורת כמו שלנו, לא קל לכל העם לראות זאת כך.

  7. מעניין. אשמח לפירוט איך היה זה דווקא הימין האידיאולוגי שהפיל את שמיר ונתניהו.

  8. צריך להקריב כדי לנצח.
    כדי ליישם את אידיאולוגית הימין צריך לקיים מערכה צבאית שתגרור סנקציות בין לאומיות עליה באבטלה ירידה בדירוג האשראי פיחות המטבע ומיתון.

    במקום 5 מיליון ישראלים המטיילים לחו"ל בשנה רק 2 מיליון יצאו לטייל.
    זו המשמעות של אידאליזם.
    עם ישראל הוא עם פרגמטי ושורד בפרגמטיות כ3000 שנה.
    רוסיה היא אידיאליסטית – רוסיה עומדת ונלחמת על עקרונותיה באוקראינה גאורגיה וסוריה ומנגד המטבע שלה פוחת ב50%.
    מנגד בזכות לחימה על עקרונות במשך 600 שנה שטחה של רוסיה גדול פי 5000 משיטחה של ישראל ואוצרות הטבע שלה בהתאם.

  9. כותב המאמר מתנהג בצורה בזיונית שאין לה מקום בעיתון מכובד כמו מידה, הוא מתאר את אנשי השמאל כבוגדים ומתאר את אלדד כמשרתם.
    ועוד בשיא חוצפתו מאשים את אלדד בהסכמי אוסלו!
    במקום כתבה עניינית יש כאן סילוף מלא

  10. 1.רק התפתחות לא צפוייה יכולה להפוך את ירדן לפלסטין גם באופן רשמי. נכון שדיבור והעלאת הנושא בזירה הציבורית חשוב אך לא זה מה שייצור את המציאות שבה ירדן תוכר כמה שהיא באמת – המדינה הפלסטינית שכבר קיימת. זה עלול לקרות בעתיד ובאופן לא מתוכנן כלל וכלל. פשוט להתהוות.
    2.אריק שרון דגל בפתרון שירדן היא פלסטין ומה שלבסוף שיכנע אותו להפסיק פעילות בכיוון זה היה חששו שאם נממש זאת נקבל גבול של 500 קילומטרים עם פלסטינים מחבלים במקום עם מלך סעודי שדואג לשקט בגבול הארוך.
    3.אלדד מתגלה בתוכנית המשותפת עם בן כספית ב 103 אפ אמ – כחסר משמעות בטיעוניו. הוא לא מספיק חד ולא מספיק מבריק.

  11. מהראיון עמו, אין לאלדד בעיה עם רה"מ ש"מתמרן". גם שמיר תמרן כשהלך למדריד. דווקא בגין, לפי הראיון, יוצא בסדר. שרון ואולמרט הם אכן אופורטניסטים שלא שמים קצוץ על שום דבר מלמד על עצמם. מה חדש בזה?

    ההתלהבות שבה אתה מגן על נתניהו לא ברורה לי: אלדד אכן מציין אותו בראיון כשקרן (כנראה מהכרות אישית), אולם באותה נשימה מציין שהוא לא יכול עוד לשפוט אותו, משום שהסיפור של נתניהו עדיין נכתב.

  12. מהראיון עמו, אין לאלדד בעיה עם רה"מ ש"מתמרן". גם שמיר תמרן כשהלך למדריד. דווקא בגין, לפי הראיון, יוצא בסדר. שרון ואולמרט הם אכן אופורטניסטים שלא שמים קצוץ על שום דבר מלמד על עצמם. מה חדש בזה?

    ההתלהבות שבה אתה מגן על נתניהו לא ברורה לי: אלדד אכן מציין אותו בראיון כשקרן (כנראה מהכרות אישית), אולם באותה נשימה מציין שהוא לא יכול עוד לשפוט אותו, משום שהסיפור של נתניהו עדיין נכתב.

    1. ההגנה האוטומטית של חלק מהימין על נתניהו היא הזויה, אפשר להתווכח מה האיש רוצה ולמה הוא עושה דברים אבל העובדה שהאיש מקפיאא כבר שנים את ירושלים אאת מעלה אדומים וכל גושי ההתיישבות, שהוא לא עושה דבר כדי לתקן את נזקי אוסלו למרות הזדמנויות רבות שקיבל, הפקרת הר הבית ושחיקת עמדתה ועמידתה של ישראל הם לא דברים של מה בכך, התירוץ הקבוע של הלחץ לא עבד כשהוא החליט להתעמת ראש בראאאש עם אובמה על מה שהתברר שחסר ערך (מה הוא הועיל בכל המהלך הזה?) אז לא האיש לא אידיאולוג פרגמטי אלא משהו אחר, ומי שמצדיק אותו באופן גורף הוא אידיוט שימושי שלא ראוי לכתוב מאמר צר לי..

  13. המאמר נגד אריה אלדד על ספרו , הרי אמור לא להפתיע אותנו.
    הצבעתי לו(באמת , לא הבטחתי אלא קיימתי) ב2013 ובדיעבד אני מצטער על כך אחרי שהוא נותן בסיס לטיעוני השמאל נגד נתניהו , לא באמת שווה שנתייחס אליו כאיש ימין!

  14. הכתבה הזאת היא המתנה הכי גדולה לשמאל, פרגמטיות מטובלת בראליסטויות בשקל. די אוסלו הרג אותנו הורג אותנו וכל עוד לא נבטל ימשיך להרוג אותנו!!!!

  15. טעות וחוסר העמקה!
    לא קראתי את הספר, כך שאני לא יכול להתייחס למה שכותב בו ומה לא. אך בתור אחד ששמע הרבה הרצאות של פר. אלדד וקרא מאמרים רבים שלו, הוא מציין פעמים רבות, בתשובה לשאלה 'מה על ישראל לעשות עם האוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון?' את פתרון החזרת האזרחות הירדנית שנלקחה מהם. פר. אלדד לא בעד אזרוח פלסטינים.
    לא ברור לי התפיסה שאם נאזרח לישראל את הפלסטינים, ונמשיך להביא עולים יהודים, זה יפתור את בעיית הדמוגרפיה במדינה דו-לאומית. כמה זמן זה יחזיק? גם אם הם יתאזרחו, הם תמיד יהיו עויינים כלפי ישראל (ראה דוגמה חברי כנסת ערבים).

    אתה מבסס את כל הכתבה על ראיון אחד שניתן אצל 'הבוגדים' בהארץ. אם הוא לא היה מתקיים, עדיין הייתה נכתבת כתבה זאת?

  16. נושא צדדי, בהקשר לכתבה זו, אולם – צריך פעם אחת ולתמיד, להפריך את המיתוס של ה"ימין הקיצוני שהפיל את שמיר, והביא את אוסלו". בחינה מדוקדקת של העובדות תראה, שאילו היו הבחירות מתקיימות במועדן, הן היו מתקיימות בנובמבר 92, במקום ביוני. נו, הקדמת הבחירות בחמישה חודשים – זה מה שהביא את אוסלו ???
    הניתוח שלי לגבי מה הביא את אוסלו, הינו אחר לגמרי. שמיר, הציוני המובהק, גרם, ע"י הסכם עם הנשיא בוש, לעלייתם של מאות אלפי עולים מברה"מ לשעבר, תוך זמן קצר ביותר. עליה זו היתה ברכה גדולה למדינת ישראל, ותוצאותיה הטובות מורגשות עד היום. אולם, לצערי, היו לה גם תוצאות שליליות. העולים, אשר הגיעו למדינה שלא היתה ערוכה לקליטתם (ואין זה מפתיע – איזו מדינה יכולה לקלוט כל כך מהר, הגירה בסדר גודל כזה, יחסית לגודל האוכלוסיה ?), נאלצו לחיות שנים לא מעטות בתנאים קשים מאוד. אי הבנת המציאות הבטחונית והמדינית בארץ (יש לזכור שחלק גדול מגל עליה זה, לא בא ארצה ממניעים אידאולוגיים), בנוסף למרמור שנוצר בקרב העולים, כנגד ממשלת שמיר, על רקע מצבם הכלכלי, הביא להצבעה של חלק מהם נגד הימין, ולעליית השמאל לשלטון. כמובן שלאוסלו היו עוד גורמים – חתרנותו של שמעון, חולשתו של יצחק, השוחד הבזוי לגולדפרב (מיצובישי) ושגב (סוחר הסמים), ועוד. וכך, כוונותיו הטובות של היהודי היקר שמיר, הובילו, לצערנו, לגיהינום של אוסלו.

  17. עד כדי כך הוטעיתי לחשוב שאלדד הוא ציוני כלבבי בעוד שאינו אלא שמאלן ארסי מן השורה?

  18. כל מנהיג פוליטי צריך תמיד לברור את העיקר מהטפל. מובן שתמרון הוא הכרחי והריאליה כרוכה באילוצים, אבל צריך מצפן, כיוון מרכזי אליו שואפים.
    אצל נתניהו המצפן הוא בעיקר הישרדות. לדלג בין כל המהמורות, לא למשוך חזק מדי לשום כיוון, לעמעם הכל, להשאיר המון אופציות פתוחות ולצלוח עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה ועוד קדנציה.
    אני חושב שהמצפן של ההנהגה יכול וצריך להשתנות בזמן הקרוב ביותר, לאור השינויים בארה"ב ובאירופה, ולאור חוסר התוחלת במצב הקיים שחשים רבים מאד מאזרחי ישראל. המצפן צריך להיות לכיוון של הנעת שינוי. שינוי לכיוון פתרון יציב יותר של המציאות הלא-פשוטה שלנו.

    הפתרון של אלדד הוא הפתרון הנכון היחיד בעיני – החלת הריבונות הישראלית על כל השטח ועל כל היהודים, כאשר כל הערבים (אזרחי ירדן לשעבר וצאצאיהם) מקבלים אזרחות ירדנית וזכויות תושב עם אוטונומיה אזרחית.

    כדי שזה יקרה צריך שיקרו הדברים הבאים:

    1. צריכה לקום תנועה יעילה ומודרנית שתביא לסחף בדעת הקהל בישראל לכיוון הנ"ל.
    2. התנועה צריכה להצליח לשכנע את הציבור ולהגיע להשפעה על ההנהגה.
    3. ההנהגה צריכה לאמץ את הפתרון הנ"ל (כעקרון המרכזי ולא ככזה שאפשר לתמרן בלעדיו), להוביל (כן להוביל, לא רק לתמרן) ולהניע אותו קדימה, בשטח, מול ירדן (שבקרוב מאד תזדקק לנו מאד מול דאעש והאחים המוסלמים) וביצירת מהפך בהבנת העולם את הסכסוך ופתרונו.

    ברור שלהגשמת סעיף 3 צריכים להתקיים תנאים מסויימים, למשל כשאובמה בשלטון וכשדעת הקהל העולמית עדיין לא מכירה את העובדות (רוב גדול של פלסטינאים בירדן) ובטח לא מבינה את הרעיון (כי לא ניסינו!), זה פחות ריאלי.

    אבל הנסיבות משתנות. אם טראמפ יזכה, אין סיבה לא ללכת על זה. בנסיבות אלו יש גם ליזום פיתוח מואץ של יהודה ושומרון, כולל הקמת עיר נוספת, להביא עולים ולנסות לשכנע אותם לקחת חלק בבניה של משהו חדש, במרחק קרוב למרכז ולירושלים.

    אבל שוב – הצעד הראשון מתחיל באותו פרץ של אנרגיה פנימית של יצירת תנועה חדשה ומעודכנת, שיודעת לגשת לצעירים, שתניע את כל המהלך.

  19. הדבר הכי מוזר במאמר הזה הוא שכותב המאמר נראה לרגעים כמי שמצליח להבין עד כמה הרה אסון הוא הסיפוח של שטחים בהם שורצים כמעט 2.5 מיליון ערבים לישראל – ובכל זאת הוא ממשיך לתמוך בימין, ומתלהב מנתניהו, שמביא עלינו בדיוק את אותו אסון עליו מדבר כותב המאמר…

    מצד אחד הוא "מסביר לאריה אלדד" שסיפוח השטחים הוא אסון דמוגרפי מדיני ולאומי – מצד שני הוא מראה סלידה מהקמת מדינה פילסטינית כפי שהציע ברק, ומתלהב מנתניהו שמצליח למשוך את הזמן ולהימנע מזה (תוך שהוא ממשיך לבנות התנחלויות ולהתערבב באותם ערבים שהכותב לא רוצה לספח)…

    מכל אלו אפשר להבין שגם לכותב עצמו אין אלטרנטיבה ריאלית לסיפוח – מלבד מצב "לימבו" כלשהו שאינו סיפוח השטחים אך גם אינו היפרדות מהם… אולי הכותב מדמיין, כמו חלק מאנשי הימין האנטי-ציוני, שניתן יהיה להחזיק בשטחים לנצח ולהתערבב שם בערבים, מבלי לתת להם אזרחות מלאה ושווה (אולי באיזה מצב של "אפרטהייד גדול" כמו תכנית הבנט-סטנים של בנט או מוטי קידר)… אם אכן כך מדמיין הכותב, הרי שגם המדיניות שהוא מפנטז עליה היא מנותקת מהמציאות בדיוק כמו זו של אריה אלדד…

  20. לא אריה אלדד ולא אביו לא השפיעו עלי ככה לא בני בגין ואביו,הרבה מילים וגלגולי עיניים.

  21. בחלק מן הטענות יש ממש אך הבה נדבר עברית, הוא תקף את נתניהו ולכן הוא מושמץ
    בבמה זו.
    אגב, דבריו על נתניהו בהחלט מטרידים.

    1. כשאני רואה איך השמאל משקיע במהנדסי דעת קהל "רק לא ביבי" בכל כתבה וטוקבק (גם כשהם מתחזים לאנשי ימין) – אני עוד יותר משתכנע שאין לנתניהו תחליף בהנהגת המדינה ושאוהבי ישראל צריכים לשמוח שיש להם מנהיג שהשמאל כל כך אוהב לטנף עליו.