אורי אבנרי אולי אופטימי, אבל עדיין מנותק מהמציאות

לא מפתיע לגלות כי ספרו החדש של אורי אבנרי, 'אופטימי – כרך 2', לוקה בטעויות וחסר חשבון נפש. ועדיין, קריאה בו חושפת את ההבדלים התהומיים בין השמאל של היום לשמאל שאבנרי היה הדמות הבולטת בו

לא למד לקחים. אורי אבנרי. צילום: גילי יערי /פלאש90

הדבר הכי חיובי שאפשר לומר על ספרו האוטוביוגרפי של אורי אבנרי אופטימי – כרך 2, זה שהוא הרבה יותר טוב מהחלק הראשון. החלק הראשון היה כמעט פרה־היסטוריה במונחים של היסטוריה פוליטית ישראלית, אם כי מדובר בתקופה חשובה ביותר; ואילו הכרך השני עוסק בתקופה המודרנית של השמאל הישראלי, שאורי אבנרי ניצב במרכזו. הנטייה שלי הייתה לחפש את החיובי בכתיבתו, אבל בסופו של דבר גם כאן יש אי־דיוקים ואמירות שבארצות הברית היו מתקבלות כעל גבול האנטישמיות. אפשר רק לתהות אם כתב כך במודע או מתוך אטימות.

יש השוואה אחת שהוא עורך בינו לבין ד"ר הנרי קיסינג'ר, שנועדה להחמיא לעצמו ויש בה עניין רב. האחד הפך במולדתו החדשה ליועץ לביטחון לאומי של ניקסון, ולאחר מכן מזכיר המדינה המיתולוגי של הממשל האמריקני. השני הפך לעורך שבועון חדשות סנסציוני ומנהיג שמאל בארץ ישראל. מה שגורם לאבנרי לעשות את ההשוואה זו העובדה ששניהם נולדו בגרמניה ב־1923, אותו מחזור כביכול; שניהם יהודים, ושניהם עזבו את גרמניה בגלל היטלר ב־1933. ופה בדיוק הנפילה. אי־הדיוקים האלה שמאפיינים כל כך את כתיבתו של אבנרי: גם כשהוא מנסה לכתוב בכנות ובגילוי לב, יש תחושה שהדבר האמיתי מוסתר. אז הנרי – היינץ, כפי שנקרא בגרמניה בילדותו – קיסינג'ר לא עזב את גרמניה ב־1933 בגיל תשע או עשר, כמו אבנרי. קיסינג'ר נאלץ לעזוב את גרמניה עם הוריו ב־1938, בגיל 15. אבנרי תוהה איך היו נראים החיים של שניהם אם היו מתחלפים, הוא היה מהגר לארצות הברית וקיסינג'ר לארץ ישראל. השאלה אכן מעניינת, אך ההשוואה כנראה לא לטובת אורי אבנרי.

היינץ והלמוט

הדבר שעשוי להפתיע קוראים הוא שאפילו בתחום מרכזי בקריירה ובאישיות של אבנרי – הכתיבה – קיסינג'ר עולה עליו. בכתיבתו השוזרת את פועלו האישי יחד עם ההיסטוריה שהיה שותף לה, קיסינג'ר ידע להתעלות לדרגות של כתיבה איכותית נפלאה. שני כרכי זכרונותיו של קיסינג'ר , 'שנותיי בבית הלבן' ו'שנים של תהפוכות', הוגדרו על ידי נורמן פודהורץ כ"אחת היצירות הגדולות של זמננו".

קשה להגיד זאת על אף אחד מהספרים שכתב אורי אבנרי, בוודאי לא על שני כרכי זיכרונותיו. הם מתפרסמים באיחור רב, כשהכותב כבר מאוד לא צעיר ולא התאפשר לו כנראה לבדוק את העובדות; הוא כותב רק מהזיכרון, וכאשר מדובר בכתיבה שרובה היסטורית – זה מסוכן. קיסינג'ר, שמשוקץ על ידי אבנרי, כותב באיכות גבוהה יותר, מדייק כפי שנדרש מאדם שהתחנך בדיסציפלינה אקדמית, וגם מנתח את המצבים הפוליטיים, המדיניים וההיסטוריים בצורה הרבה יותר משכנעת. הוא מבחין בדקויות הרבה יותר מאשר בן המחזור שלו כביכול, הלמוט אוסטרמן מעיירה ליד האנובר שהפך לאורי אבנרי.

עוד הבדלים: קיסינג'ר לא שינה את שמו; אם היה מגיע לארץ ישראל ייתכן שהיה מעברת את שמו לחיים. אבל הוא קודם כל השקיע את כל כולו בלימודים ועבודה כאשר הגיע לניו־יורק לקראת סוף התיכון, עם אנגלית מאוד מקרטעת. יוסף אוסטרמן, כך הוא נקרא בשלב הביניים לפני שהתביית על אורי אבנרי, נטש את לימודיו בגיל 14 והחל לעבוד. אין ספק שהיה עילוי בפוטנציאל האינטלקטואלי שלו, כך העידו גם אנשים שהכירו אותו בתל אביב של שנות השלושים והארבעים. אך הוא לא למד בצורה שיטתית והעדיף להשכיל מקריאת מקיאוולי, לנין, טרוצקי וסטלין, ולא בחל אף בכתביהם של בניטו מוסוליני ואדולף היטלר. בספרו 'הצד השני של המטבע' הוא מגדיר את רשימת הדיקטטורים המהפכנים האלה כמוריו. אם אלה המורים שלך, לא פלא שאתה הופך לכותב־עיתונאי בעל כישורים פנטסטיים כתועמלן.

אפשר רק לשער שקיסינג'ר היה פונה לקריירה דומה לזו שניהל בארצות הברית גם בארץ ישראל; מתקבל לאוניברסיטה העברית ומנהל קריירה אקדמית מזהירה – אם היו נותנים לו. יש גם סבירות גבוהה שעם הביקוש הגדול בשנות המדינה הראשונות לאינטלקטואלים מוכשרים במשרד החוץ, הוא יכול היה להשתלב שם; אך הוא לא היה מתקדם מעבר לתפקידי מנכ"ל או שגריר כדוגמת וולטר איתן, או אולי טדי קולק הווינאי. ודאי שלא היה מגיע לתפקיד מספר 2 בממשל, כפי שהצליח בארצות הברית.

לעומתו אבנרי, עם לימודיו המוגבלים אך עם חושיו העיתונאיים, היה עשוי להשתלב באיזה עיתון פופולרי. אך בעולם המגוון, הפלורליסטי והמבוזר של החברה האמריקנית, התקשורת והפוליטיקה שלה, הוא לא היה מגיע לאותה עמדת השפעה ייחודית שהשיג במדינת ישראל. וכאן צריך לחזור על הקביעה שאורי אבנרי הוא אחד משלושת האינטלקטואלים המשפיעים ביותר בשמאל הישראלי, יחד עם ישעיהו ליבוביץ' המנוח ועמוס עוז. כמנהיג, הוא כמובן עולה על שניהם.

אורי ורחל

1454317899_986החלק הכי נוגע ללב, ואולי גם הכי טוב בספר – אם אפשר בכלל להשתמש במילה הזו בנוגע לתיאור מותה של אישה אהובה – הוא הפרק המוקדש ליחסיו עם רעייתו המנוחה רחל. זהו קטע מרגש, מבלי לגלוש לכתיבה סנטימנטלית. אורי מצליח להביע סוף סוף את אהבתו לרחל, והצירוף המיתולוגי של שני השמות שוב מתחבר. רחל, האם העברייה הגדולה שהיא גם רחל המשוררת, שכתבה "בן לו היה לי, אורי אקרא לו", הופכת לרגע לסוג של ממשות. בסוף הפרק מתאר אורי אבנרי כיצד הוא שוכב במיטה סמוכה לאשתו החולה בבית החולים, ושומע את נשימותיה האחרונות עד שהן נקטעות. אגב, הקטע מזכיר כמעט בדיוק את תיאור הפצוע השוכב מולו בבית החולים ב'הצד השני של המטבע' – הפצוע הנושם אל מותו.

תפקידה של רחל בחייו של אבנרי היה הרבה יותר חשוב ממה שאנשים העלו על דעתם. כפי שהוא מציין, הוא הכיר אותה עוד כשהייתה נערה בת 14 בפגישה של קבוצת 'במאבק' (ארץ ישראל הצעירה) באמצע שנות הארבעים, אך היחסים התפתחו רק לאחר שפגש בה שוב בהיותה חיילת, וצילם אותה לשער 'העולם הזה'; היא הופיעה בשלישית בחייו לאחר שהוכה בידי בריונים ונזקק לעזרה בביתו, ואז היחסים הפכו לזוגיות. הדבר המדהים הוא שהיא אפילו שימשה כעורכת של העורך המיתולוגי ונהגה ללוות אותו לכל הרצאה ונאום, תוך שהיא יושבת בקהל קרוב לבמה ומעבירה לו איתותים בנוגע לצורת הדיבור שלו או הצורך לקצר או להסביר יותר.

אבנרי מגדיר אותה כבעלת יכולת לתקשר עם בני אדם בצורה שאי אפשר להסביר אותה במונחים רציונליים. אכן היה ברחל משהו חם, אנושי, ויכולת לקשור מזימת ידידות בלתי אמצעית עם כל אדם כמעט. דיברתי איתה שלוש פעמים, אני זוכר, אף פעם לא פנים אל פנים. היא כבר הסתגרה בחדרה בגלל מחלתה. בפעם הראשונה דיברנו בטלפון, וכבר באותה שיחה היא דיברה כאילו אנחנו מכירים מאיזה מסטינג בטיול ישן. פעמיים נוספות כשנפגשתי עם אבנרי בביתו לצורך ראיון. מעבר לדלת היא ניסתה ליצור איזו חמימות שאפילו בקבוק ויסקי לא הצליח ליצור בין אבנרי לביני.

החבר ב'דר שפיגל'

הכרך השני של 'אופטימי' הוא לא רק שיטוט באלבום של זיכרונות השמאל. הוא חיוני להבנת ההבדלים התהומיים בין השמאל המוכר של היום, ובין השמאל שאבנרי היה הדמות הבולטת בו בעשורים של שנות השישים, השבעים, השמונים ואפילו התשעים.

בשמאל של פעם היו דמויות, היו מנהיגים, היה לא מעט זוהר. זה היה שמאל שניסה למשוך ואף לפתות את הציבור, ובייחוד את הצעירים. הם לא נלחמו נגד הציבור. המיתוס של השמאל נבנה בזכות דמויות כמו אבנרי, דן בן אמוץ ועמוס קינן. אלה הטמיעו את האידאולוגיה של השמאל הרדיקלי בתוך רקמת השפה התרבותית, הספרותית והאמנותית של מדינת ישראל. אבנרי הוא זה שהעניק את העקביות בפעולה והגדיר את היעדים. ההשוואה היא כמובן לרעת השמאל של היום, שהפך לצבא ממוסד של ארגונים המתואמים על ידי מומחים לגיוס כספים באיחוד האירופי, בארצות הברית ובקרב יהדות אמריקה באמצעות גופים כמו 'הקרן החדשה'. אין בשמאל היום אף דמות מעוררת השראה, ויסלחו לי אישים כמו דוד גרוסמן או גדעון לוי. כמות האמנים ואנשי התאטרון המסונפים לשמאל, רשימות המכולת של זוכי פרס ישראל עם הפרופסורות שלהם, רק מבליטה את הבינוניות, את האפרוריות. אתה לא רואה שורשים, לא אהבת הארץ ובוודאי לא אהבת ישראל.

הקורא יופתע מרוחב הקשרים של אבנרי בקרב הדמויות הכריזמטיות בצה"ל ובצמרת המדינה לאורך השנים. הוא היה בקשרי ידידות עם גנדי, טליק, אריק שרון, דדו ורבים אחרים. הוא שמר על ערוצי תקשורת קרובים עם יצחק רבין, יגאל אלון ומנחם בגין. ובכל זאת הוא תיאר את תחושתו עם עליית בגין לשלטון כחוויה חוזרת של רפובליקת ויימאר. זה לא הפריע לו להפיץ עלילות על "הלובי היהודי" באמריקה ששולט במדיניות החוץ של ארצות הברית; זה לא הפריע לקשרים שטיפח עם הקנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי עוד מסוף שנות החמישים. מסתבר שהוא גם אירח בישראל את פרופ' ג'ון מירשהיימר שפרסם (יחד עם סטיבן וולט) ספר המאשים את "הלובי היהודי" בדיוק באותם דברים שאבנרי האשים.

אבנרי ניסה לטפטף בארצות הברית את מסריו נגד ממשלת ישראל, נגד מדיניות ישראל – אולי נגד ישראל עצמה – כבר בשנים הראשונות אחרי מלחמת ששת הימים. זהו קטע מפתיע בקריירה שלו, שאנשים אינם מודעים אליו. הוא ניסה לפרוץ דרכים גם ליהדות אמריקה שנים לפני מלחמת ששת הימים. כמו שהיו לו קשרים עם הצמרת בישראל, כך גם בחו"ל הוא נפגש עם אנשי מפתח בתחום המדיני ובתחומי התקשורת, התרבות וההגות.

אם היה גרמני אחד שבאמת היה מעין כפיל שלו, היה זה רודולף אאוגשטיין. האיש למד עם אבנרי באותו בית ספר בהאנובר, והם היו חברים כילדים. אאוגשטיין ייסד ב־1947 מגזין חדשות בשם 'דר שפיגל'. הוא היה המו"ל והעורך הראשי שלו משך שנים רבות, עד שנפטר ב־2002. אבנרי רכש את 'העולם הזה' ב־1950 והפך אותו לשבועון הרדיקלי המוכר עם השער הקדמי הסנסציוני, והשער האחורי הפרובוקטיבי שהציג נשים מעורטלות.

השניים חידשו את היחסים מימי ילדותם הטרום־נאצית בראשית שנות החמישים. אין ספק שיש משהו מעורר פליאה בשני ילדים מגרמניה, שכל אחד מהם מייסד או משתלט על מגזין בעל אופי דומה, אחד במדינת ישראל והשני במערב גרמניה. 'דר שפיגל' הפך למגזין החדשותי המשפיע בגרמניה, ואת התפיסה הביקורתית עד שלילית שלו כלפי ישראל הנחיל לו "הידיד הישראלי". מה היה בו באורי אבנרי שאפשר לו את מערכת ההשפעות המסועפת והעמוקה הזאת?

סיפור אהבה; אורי אבנרי ורחל, עם יעקב אגמון. צילום: נחום עסיס CC BY-SA 4.0 via Wikimedia Commons
סיפור אהבה; אורי ורחל אבנרי, עם יעקב אגמון. צילום: נחום עסיס CC BY-SA 4.0 via Wikimedia Commons

"אחרי הירצחו של ערפאת"

אבנרי מודה בלפחות שתי טעויות גדולות שעשה, והוא לכאורה מבקש את מחילת השמאל על חולשת הדעת שלו באותם רגעים היסטוריים: הראשונה היא אותו מאמר מפורסם שכתב לקראת סוף מלחמת ששת הימים, ובו השמיע את זעקת הקרב לכבוש את הגולן ולהמשיך לדמשק; השנייה, כאשר הועברה ההחלטה בכנסת על החלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים, ואבנרי הצביע בעד.

הרושם מקריאת הספר הוא שאבנרי אדם שאינו לומד. איתרע מזלו, ובתקופה שבה כתב את זיכרונותיו הפכה שירת 'האביב הערבי' לחרחורי האביב המדמם. עולם שלם, העולם שבתוכו צמח אורי אבנרי ושמטרות מאבקו היו שייכות אליו, קרס והתפורר. מהעולם הערבי שדמויות כמו עבד אל־נאצר ויאסר ערפאת מלכו בו, לא נשאר דבר.

להבדיל מאנשים דומים לו, כמו התועמלן הקומוניסט הגרמני וילי מינצנברג, אבנרי לא עשה אף פעם חשבון נפש מעמיק; הוא אף פעם לא הזדעזע ושינה את דעתו. למעט אולי בשנות צעירותו כאשר הצטרף לאצ"ל ב־1938, וכעבור שש שנים כבר הפך למעשה לפעיל של השמאל כפי שהיה אז. מינצנברג ראה מקרוב את פועלו של סטלין בברית המועצות והחליט כנראה לנטוש את הדרך. הוא ניסה לברוח מצרפת לשוויץ ב־1940, אך סוכני הנקוו"ד השיגוהו וחיסלו אותו.

אבנרי ראה את מעלליו של שותפו יאסר ערפאת, ובייחוד היה חייב להיות מודע לאחריותו ביחס לרצח עיסאם סרטאווי. אני לא מצפה ממנו שיירתע מערפאת על מעשי הטרור המזוויעים שלו, שאת כולם הוא מצדיק, והגינוי מצידו שמור רק לקברניטי ישראל שלא תמיד נכנעו כנדרש לתכתיבי המחבלים של אש"ף; אבל סרטאווי היה ידידו ושותפו למהלכי "שלום". גם ההתנקשות בידידו באלבופרה שבפורטוגל, בעת כינוס האינטרנציונל הסוציאליסטי, לא עוררה בו ספקות. קרייסקי נטש את הספינה הערפאתית והאשים את מנהיג אש"ף בגלוי בטרור וברצח סרטאווי (1983), אך אבנרי לא. הוא נשאר בשבילו הפרטנר לשלום.

כן, כשהוא מזכיר את מותו של ערפאת בנובמבר 2004 הוא קורא לזה "רצח". "אחרי הירצחו של ערפאת", הוא כותב, ומבכה את הפירוד שנגרם בשורות העם הפלסטיני. אולי הוא מתכוון ששמש הפלסטינים הורעל בידי רוצחים בחלוק לבן?

אורי אבנרי, אופטימי – כרך 2, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 2016

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

14 תגובות למאמר

  1. הכותב לא קובע את הנקודה המרכזית הנוגעת לאבנרי: האידאולוגיה שלו על יחסי ישראל והפלסטינים היתה מופרכת מיסודה. אבנרי 'חשב' ליצור שיתוף פעולה יהודי-ערבי נגד ה"קולוניאליזם" (שבעצם הביא ברכה על הערבים, הרוצחים היום זה את זה ב"מדינותיהם" המושחתות) אבל הערבים ראו בנו קולוניאליסטים, והפלסטינים לא מכירים עד היום בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית ורוצים "לשוב" אליה (ובאחרונה גם נזכרו להסתער על הצהרת בלפור). ראייתו הרומנטית של אבנרי על "שתי תנועות לאומיות" אחיות כביכול, היתה אשליה בלבד, בעוד ש'חברו' עראפת, בפגישה בביירות המופצצת במלחמת לבנון הראשונה, אמר לו בלי למצמץ: מדינה אחת חילונית בין הים לירדן. אבל אבנרי נותר בשלו. הכותרת לכתבה זו נכונה: מנותק מהמציאות.

    1. חבר לרוצחי עמנו. זו תמצית הרשע והרוע ותמציתו של אבנרי. על מי ומה יש לדבר? לסלוד ולהוקיע.

  2. השוואה מתבקשת היא בין אבנרי לבין סול אולינסקי, אבי אסטרטגיית הגרילה הפרוגרסיבית בארה"ב והמורה של הילרי ואובמה.

  3. "אורי אבנרי הוא אחד משלושת האינטלקטואלים המשפיעים ביותר בשמאל הישראלי, יחד עם ישעיהו ליבוביץ' המנוח ועמוס עוז. כמנהיג, הוא כמובן עולה על שניהם."

    תמהני. מה מיקומו ביחס לדוד גרוסמן וליוסי שריד, אותו אמנון לורד כינה "החבר הכנסת המצליח ביותר בתולדות הכנסת [..] האדוקים שקוראים את עיתון 'הארץ' כמו ספר התפילה מדי בוקר, יכלו לקרוא אותו ולדעת מה לחשוב על כל דבר"?
    ליבוביץ', עוז, גרוסמן ושריד- אני יכול להיזכר באמירות מיוחדות שלהם, ראיתי ספרים שלהם ואת חלקם קראתי.
    אורי אבנרי- איני זוכר שראיתי ספר שלו איפושהוא. במה, איפה, השפעתו האינטלקטואלית על השמאל?

    1. הנזק שאורי אבנרי גרם למדינת ישראל גדול בהרבה מהנזק המצטבר של כל האחרים שהזכרת. אלמלא אורי אבנרי , ספק אם מישהו היה מדבר היום על ה"פלשתינאים"(נדמה לי שהוא המציא את השם).
      ואורי אבנרי דווקא כתב 15-16 ספרים. בהם "בשדות פלשת", "הצד השני של המטבע", "לנין לא גר פה יותר" ועוד…

  4. מהו סודו של אבנרי? במשפט אחד – יכולת מופלאה לשכנע אנשים משפיעים בשטויות מוחלטות, שהוא עצמו לא סגור עליהן.

  5. מרתק.
    לורד הוא "מגדל התצפית" המאפשר להבין את הגניאולוגיה והגנטיקה של ה"שמאל" הישראל, ועל כך תבוא עליו הברכה.

  6. הדבר הטוב האחרון שעשה אבנרי למען עמו הוא היותו חיל ב"שועלי שמשון" במלחמת העצמאות .אבנרי וכל חבריו כולל מפ"ם וסטלין שמש העמים לא הבינו שמאחורי הלאומנות הערבית נוסח נאצר ואסד מסתתרת מפלצת מוסלמית והם כמו אובאמה חושבים שבדיבורים ובכסף העולם המוסלמי יירגע .גם כאשר אוסלו ומזרח תיכון חדש של שמעון פרס שהביא עלינו רצח של יותר מ 1500 יהודים התפוצץ להם בפנים הם עדיין עם המנטרה של שתי מדינות לשני עמים .
    התמונה עם יעקב אגמון מלמדת בדיוק איך השמאל התרבותי עדיין שולט על תקציבי ענק על חשבון מי שאינו שמאל וכל התגובות כלפי מירי רגב נובעות מהחשש שהכסף הממשלתי שהפך אותם לעשירים כמקימי מדינת ת"א פתאום יחדל להגיע והם יזדקקו לנדבת ידו של חולדאי לאחר שעשרות שנים קיבלו אוטומטית כספי ציבור כך גם הקרן התומכת בסרטים ישראלים .הקרן החדשה לישראל תתגייס יש לקוות להצילם.
    כל הכבוד ללורד על השקעת הזמן האדירה בכתיבת הביקורת וכוח שעמד לו לקרוא את ספרו של אבנרי שמסתבר שניהל יומן וארכיון לכל אורך שנותיו.

  7. אני חושב שכשאורי אבנרי יעצום את עיניו, הוא יוכל להביט לאחור בסיפוק אדיר על חייו ולומר "עשיתי את זה!".
    צריך להעריץ אותו על המסירות שלו לרעיון אחד, רעיון שהצליח, לפחות לעת עתה.
    לפני עשרות שנים הוא אמר שיש פה עם פלסטיני, וכולם נידו אותו. הוא היה מרחק רב מקצה גבול הפוליטיקה הישראלית. נסע להיפגש עם הרוצח עראפאת בביירות וכולם בזו לו, אבל הדבקות ברעיון, יחד עם קונסטלציות מסוימות שקרו, גרמו שמשנתו של האיש המנודה הזה הפכה למצע של ממשלת נתניהו.
    "שתי מדינות לשני עמים".

    מי שחושב שאני מסכים איתו, לא הבין את דברי.
    אני רק לומד מהיהודי הזה שצריך לדבוק ברעיון כשכולם בזים לך, להאמין בו עד הסוף ולקווות שאולי עוד 50 שנה יותר אנשים יבינו אותך.
    אז נגיד כולנו היום, שהארץ הזו כולה שלנו.
    שמעולם לא היה עם פלסטיני או מדינה פלסטינית.
    שצריך להחיל את הרבונות על יהודה ושומרון.
    ובסוף הרעיון הזה יחלחל לציבורים נרחבים.
    בסופו של דבר, זו הרי גם האמת ההיסטורית, שגם אם ממנה נברח, אליה נשוב.

  8. דרך הקריאה בספרו של אבנרי אפשר ללמוד רבות על הטרגדיה של השמאל הישראלי: בשנות ה60 וה70 זה היה שמאל ציוני, בשנות ה80 ותחילת התשעים הפך לא-ציוני והיום הוא אנטי ציוני.
    התהליך מרתק מעין כמוה ומהווה שיעור מאלף בהיסטוריה פוליטית. כך למשל בשנות ה60 תנועות שמאל קיצוניות וכאלה שהגדירו עצמן כאנטי ציוניות החזיקו בדעות שהפכו אותן ללא לגיטימיות ומוקצות בעיני אנשי השמאל ואילו כיום כל השמאל ללא יוצא מן הכלל כמעט מזדהה עם האידיאולוגיה בה החזיקה מצפן.
    הסירוב לשרת בשטחים למשל היה נדיר מאד בשנות ה70 וניתן לספור על אצבעות יד אחת את מספרם. ואילו הרוב המוחלט מאנשי השמאל שירתו בצבא, היו גאים בכך ולא העלו על דעתם מצב בו יסרבו לשרת. כיום מספרם של סרבני השירות מרקיע שחקים והפך ל"בון טון" בקרב השמאל. הניצנים של המגמה הזו החלו פחות או יותר לאחר מלחמת לבנון ה ראשונה וזו הייתה אחת מן התופעות שתרמו להפיכת השמאל לא-ציוני. למי שעוד זוכר בשנות ה60 אנשי מק"י שירתו בצבא עד כמה שזה נשמע מוזר היום -אתם מכירים הרבה חברי מק"י המשרתים כיום בצה"ל? יאמר לזכותו של אבנרי שאין הוא מאלה הטוענים שישראל היא מדינת אפרטהייד וזאת בניגוד לרוב המוחלט של חבריו בשמאל שעבורם ההשוואה לדרום אפריקה היא אכסיומה שאין לערער עליה.

  9. ספק אם אורי אבנרי היה בעל השפעה מאגית שמיחס לו לורד האו האו, אך אין ספק שבדבר אחד הצליח: במהלך של 25 שנה הצליח להוביל להכרה(נכונה) של רוב הישראלים ורוב העלם בצורך המוחלט בהפרדה לשתי מדינות שבכל אחת מהם לאום אחד הוא הדומיננטי…..

    כשהצבעתי עבורו דגלו בכל אולי מקסימום 5% מאזרחי ישראל-ותוך דור עבר העם את המהפך לטובת אוסלו…

  10. יש פה במאמר ובתגובות ריח של שינאת שמאל או בוז לאישיות. מי שלא קרא את בשדות פלשת של מר אבנרי לא יבין את אחיזתו של אבנרי בשלום. הוא היה לוחם אדיר שנלחם וחירף נפשו למען המדינה. הרבה בחורים נהרגו בקרבות בהם לקח חלק. במאמר פה ישנה הקטנה אל אישיות ושימוש בנקודת זמן בשביל לבוז לחלומו. לא אהבתי לא ראוי ולא יאה.