מאחורי הסיבוב: הבלוג של יהודה הראל

מלחמה ושלום

מי שהשתחרר מההגדרות הארכאיות מבין שכדי להתמודד עם המלחמה המתנהלת נגדנו כיום צריך בעיקר התמדה וסבלנות. השימוש במילה "שלום" במונחים ריאליים הוא פתטי ומטעה, ומהווה החלפת המצוי ברצוי

שלום הוא לא מטרה מדינית ריאלית; הפגנת "שלום עכשיו", 2009. צילום: גילי יערי, פלאש90

כדי להבין, להסביר ואפילו כדי לחשוב על האינפורמציה והאותות הזורמים אלינו מהסביבה ללא הרף, אנו משתמשים בהגדרות, בשמות ובמילים. אך בעולם שמשתנה במהירות כה גבוהה, לא פעם הופכים המונחים הוותיקים למיושנים ומחוסרי משמעות, וגורמים לבלבול והטעיה.

כך קורה למושגים כמו דמוקרטיה, גזענות, פלסטינים, התיישבות ועוד. לאחרונה אפילו צריך להזכיר שפירושו הלשוני של המונח "מדינת ישראל" הוא מדינה יהודית, כפי שנכתב בזמנו במגילת העצמאות: "… אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

עדכון והבהרה מחודשת מפעם לפעם של המושגים הם צורך חיוני. הפעם נעסוק בשתי מילים: "מלחמה" ו"שלום".

מלחמה

כאשר אנו אומרים "מלחמה" מצטייר במוחנו אירוע אלים של שני צבאות, של לובשי מדים משתי מדינות או שתי קואליציות של מדינות; אירוע המסתיים בניצחון של אחד הצדדים ומפלה של הצד השני. במלחמה ישנם הרוגים ופצועים, ונלקחים שבויים משני הצדדים.

מה שנקרא "מלחמת העולם השלישית" אליה התכוננו ולקראתה התחמשו ברית המועצות וארצות הברית, באם הייתה פורצת, לא הייתה דומה למה שאנו קוראים מלחמה. החיילים, השריון והארטילריה לא היו מספיקים להשתתף במלחמה. מאות טילים גרעיניים היו חוצים את העולם בשני הכיוונים, ומאות מיליוני בני אדם היו נספים תוך יממה.

כמה טוב שהמלחמה לא פרצה ובמקומה התנהלה "מלחמה קרה", שגם היא לא הייתה דומה לשום מלחמה מהעבר. הניסיונות לנהל את ה"מלחמה הקרה" כמו מלחמות "קלאסיות" כפי שהיה בקוריאה ובווייטנאם, הסתיימו בבזבוז אדיר ומחוסר תועלת של חיי אדם ומשאבים. המלחמה הוכרעה ללא ירייה אחת בהתמוטטות הכלכלית של ברית המועצות.

גם המלחמה המתנהלת כבר חמש וחצי שנים בסוריה, מלחמה שגרמה לחצי מיליון הרוגים, שני מיליון פצועים ולמעלה משישה מיליון פליטים, אינה דומה למה שנהגנו להבין במונח "מלחמה". במלחמה משתתפים באופן פעיל: הצבא הסורי, "הצבא הסורי החופשי", הכורדים, אל־קאעידה, ג'בהת אל־נוסרה, שוהדא אל־ירמוכּ, ארגון המדינה האסלאמית, משמרות המהפכה האיראנית, החיזבאללה מלבנון, צבא טורקיה ועוד כמה ארגונים קטנים. מעורבים בלחימה גם חילות־האוויר של רוסיה, ארצות הברית, ירדן, סעודיה וקטאר. לא ברור מי "הטובים" ומי "הרעים", מי בדיוק עם מי ומי נגד מי. אין קווי חזית, אין שבויים ואין חוקי מלחמה.

כל תורות המלחמה שנכתבו בעבר ונלמדות באקדמיות, אינן עוזרות להבין מה מתרחש ועל מה נלחמים בסוריה.

גם מלחמת העולם המערבי בטרור האסלאמי אינה דומה לשום מלחמה מהעבר. זו מלחמה שסיומה לא נראה באופק ואיש אינו יודע להגדיר מה זה "ניצחון". חוקי המלחמה אינם רלוונטיים, הפולשים הם פליטים הנוחתים בחופים ושבויים נקראים אסירים, עומדים למשפט ונחבשים בכלא. לגודל הצבאות אין משמעות, וזכויות־האדם וחוקי ההגירה נבחנים מחדש.

במלחמת ישראל בטרור האסלאמי אין פרטנר לשלום, אין אויב שניתן להכניע ולא נראה סיום למאבק. הנפגעים במלחמת הטרור, הרקטות והמנהרות הם לרוב אזרחים ולא חיילים. אפשר לכבוש מפעם לפעם את בסיסי הטרור בעזה ובלבנון אך לא ניתן להפסיק את הטרור.

חשוב שלא נשלה עצמנו ונפנים שאין זו "מלחמה" כמו "מלחמת ששת הימים" או "מלחמת יום כיפור". זה משהו אחר לגמרי. במלחמה הזאת אי אפשר לנצח אבל אפשר וצריך להתמודד בהתמדה, בסבלנות, בתחכום וגם בהצלחה יחסית, עם הטרור ועם איומי הטילים והמנהרות.

שלום

למילה "שלום" משמעויות רבות ושונות, שרצוי וחשוב לא לבלבל ביניהן. "שלום בית" ו"מלאכי השלום" אינם אותו הדבר. שלום בעברית ובערבית היא ברכה: "שלום עליכם" ו"סלאם עליכום". שלום ושלומית הם שמות. שלום בספרות ובשירה מבטאים חלום וחזון בן אלפי שנים לאחרית הימים בהם, סוף־סוף, יסתיים האבסורד של האלימות, הרצח והמלחמות. גם שיר השלום יפה ומרגש.

"תנועת השלום" הבין לאומית, מיסודו של סטאלין, ניגנה בשנות החמישים על כמיהתם האמיתית של מיליונים לשלום ושירתה את האינטרסים הסובייטים.

שלום בפוליטיקה ובהיסטוריה קוראים למצב, לרוב זמני, בו מדינה לא מקיימת מצב מלחמה עם אף מדינה אחרת. מצב של שלום מקובל לקרוא למצב בו מדינה מקיימת יחסים סבירים עם כל שכנותיה וגם אינה משתתפת במלחמה במדינה רחוקה.

עד היום, כל מצב שלום לאורך ההיסטוריה היה תמיד הפסקה בין שתי מלחמות.

הסכם שלום שנחתם מבין שתי מדינות אינו "שלום אמת". השלום הופך ל"שלום אמת" רק בדיעבד, כאשר הוא מתקיים ברצף לאורך עשרות רבות של שנים.

השלום שנחתם ב־1919 בטקס חגיגי בסיום מלחמת העולם בין "מדינות ההסכמה" לבין גרמניה לא היה "שלום אמת", כיוון שכעבור עשרים שנה פרצה מלחמת העולם השנייה עם גרמניה.

גם הסכם השלום בין לבנון וישראל, שנחתם ב־17 במאי 1983, לא היה "שלום אמת" כיוון שהופר ובוטל כעבור 9 חודשים בפברואר 1984.

ב־1846 פרצה מלחמה בין ארצות הברית למקסיקו שהסתיימה ב־1848, בהסכם שלום בו איבדה מקסיקו שליש משטחה, כולל קליפורניה, תמורת 18 מיליון דולר. היום, לאחר 168 שנים של שלום בין שתי המדינות, ניתן לכנות את השלום בין ארצות הברית ומקסיקו: "שלום אמת", למרות שהמועמד לנשיאות בארצות הברית מתכנן חומה לאורך הגבול עם מקסיקו כדי לעצור את זרם המהגרים והסמים.

ישראל במצב מלחמה עם החמאס, החיזבאללה ושורת ארגוני טרור בינוניים וקטנים, ובעימות עם רשות פלסטינית שאופייה ועתידה לא ידועים. המדינות הערביות בהתפרקות או בכאוס ועתידן לא ברור. במצב זה אין כל משמעות ל"הסכם שלום", "הסכם אזורי", או "הסכם קבע" עם הרשות הפלסטינית, עם החמאס, הליגה הערבית, או כל מדינה ערבית. מטרות ריאליות, אף כי לא פשוטות, הן הרתעת החיזבאללה והחמאס, הפחתת הטרור והסדרים כאלה ואחרים עם הרשות הפלסטינית.

בישראל, השימוש במונח שלום שלא בהקשר הספרותי, המוסרי, החינוכי והחלומי הוא פתטי ומטעה, ומהווה החלפת המצוי ברצוי. באנגלית קוראים לזה "ווישפול ת'ינקינג" (Wishful thinking). כאלה הם "נשים עושות שלום", "גוש השלום", "שלום עכשיו" ושאר ארגוני ה"שלום".

עוד משהו

"וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר: שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם" — ירמיהו ו', י"ד.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

12 תגובות למאמר

  1. מאמר לא משהו מאחר והוא עסוק בלבטל משמעותן של 2 המושגים במקום להסביר אותם
    המשמעות במלחמה – זה התמודדות שבסופה הכרעה לאחד הצדדים. זה בעצם מגדיר לציבור להכנס לתהליך שהתקשורת עם הצד השני אסורה. התהליך חייב להסתיים בהכרעה של אחד מהצדדים. מי שמבין את ההשלכות של זה, מבין שאדם שמקבל על עצמו את זה מצטמצם למסלול אחד בלבד של אפשרויות עם סיכון של מחיר אינסופי.
    שלום מהצד השני נותן אשליה שלעולם לא יהיה עוד מלחמה, אוטופיה. הסכנה מהשלום זה אמון מוגבר בצד השני והורדת הגנות.
    יש סכנה בלאמר שלום כשאין שלום (כמו שהיה לפני מלחמת העולם השנייה)
    יש סכנה בלאמר שיש מלחמה כשאין מלחמה (כמו עכשיו אצלנו)
    השימוש ברטוריקה המלחמתית שהממשלה אוהבת להשתמש זה כדי למנוע הידברות ולחסל כל אלטרנטיבה. אלא שאנחנו במצב בטחוני מהטובים שהיינו בהסטוריה של מדינת ישראל, ללא שום סיכון קיומי.
    בעיית הפלשתינאים מורכבת וזה הזמן לחשוב על אלטרנטיבות.
    קל לראות שכפי שהגדרתי כאן את המשמעות של מלחמה ושל שלום, רוב האפשרויות הן לא זה ולא זה – ולשם אנחנו צריכים לשאוף.
    העם היהודי והישראלי ידועים בכח שכלם, ביצירתיות ובמקוריות שלנו ולאו דווקא בחוזק שלנו כמו שמטעים אותנו לחשוב (החולשה המוסלמית מראה כאילו אנחנו חזקים. מישהו יכול להזכיר לי מתי מוסלמים ניצחו מלחמה מול מדינה לא מוסלמית?)

    1. אין לנו שלום עם מצרים, יש הסכם אי לוחמה עם ההנהגה בלבד, כנ"ל לגבי ירדן.
      השלום יתאפשר רק כאשר העמים יעברו שינוי תרבותי עמוק – בדומה לדה נאציפיקציה בגרמניה אחרי 1945

  2. נתן אלתרמן כתב "שלום הוא תקופה בין שתי מלחמות"

  3. על פי הימין, שלום אינו חזון מדיני ריאלי. מה שהימין (או לפחות הזרם הרעיוני השלט בימין) שוכח לומר זה שאין לו באמת חזון מדיני, יש לו חזון דתי כאשר המדיניות מוכפפת להגשמתו. מכיוון ששלום הוא מכשול להגשמת החזון הדתי של הימין, הוא מוגדר אוטומטית כחזון מדיני שאיננו ריאלי.
    מידת הריאליות של השלום עם מצרים למשל, היתה אפסית לפני ההסכם (כפי שהתבטאה בסקרים), וזכתה לתמיכה גורפת לאחר תקופה קצרה מאד. בשנת 1944 לא היו יכולים לדמיין גבולות פתוחים בין גרמניה לצרפת ולשאר מדינות העולם.
    הבחירה של נקודת המבט קריטית. אדם שהשלום אינו יעד מבחינתו (כלומר מלחמה מסוג כזה או אחר היא היעד שלו), יגדיר אותו כמצב זמני בין שתי מלחמות. אדם שהציב את השלום כיעד, יגדיר את המלחמה כהפרעה למצב הקבע של השלום.

    1. תאיר – אני לא חושב שרוב הקוראים ירדו לסוף דעתך לגבי נקודת המבט שהיא הקובעת. זה קצת גדול על רוב הקוראים. רק מי שמעיין בהסטוריה או שחווה בעצמו את זוועות המלחמה יבין את זה.

      החזון הדתי איננו של הימין, הוא שם כדי למלא את הואקום של חוסר החזון הימני. כמה אפשר לדבר על אחרים (ערבים, שמאל), צריך גם לדבר על עצמך, אז ממלאים את החסר בתכנים דתיים.

      קל לראות שהימין והדת הם לא 2 פנים של אותו הדבר אם נסתכל עלמחלוקת הדתית-חילונית לגבי הרכבת.
      בהתחלה, בגלל הסחף הימני-דתי ביבי היה בטוח שאם הוא יעמוד לצד הדתיים הוא יזכה לתמיכה, כמו שהיה בזגזוג שלו עם אלאור עזריה. אלא שהחילונים התעוררו לפתע והסקרים הראו לו שהוא יכול להפסיד אם יתמוך באחד הצדדים.
      ברגע את רואה שהוא בורח מזה כמו מאש. במקרה הזה בג"ץ ממש הציל אותו שמנע ממנו מלהתעסק בזה, ולכן הוא אפילו לא תקף את בג"ץ על זה שהוא אמר שלשליט אין סמכויות בנושא.

      בכל מקרה, זה קריטי לימין לשכנע שאנחנו במצב של מלחמה, שזה פשוט מצב של אנחנו או הם, בלי באמצע, בלי פשרה. כאן השקר הגדול. ברגע שתאמין לזה אתה שלהם. הסיפור נגמר
      רק צריך להציג את הצדדים: הציוני והלא ציוני או אוהב היהודים מול אוהב הערבים. קל מאוד לבחור כשמציגים את המציאות בצורה כזאת. זאת גם צורה פשוטה מאוד, עכשיו לכל אחד יש דיעה שהוא מבין והוא לא מפחד לאמר את זה כי זה פשוט. כמו הצל למשל

    2. לימין הדתי יש חזון דתי, ולימין החילוני יש חזון חילוני. ברשותך, אצטט (מהזיכרון) את המוטו של איש ה"ימין" ה"דתי" דוד בן גוריון, שאמר בספרו "שיחות עם מנהיגים ערביים": 'לא השלום ולא המלחמה הם מטרתנו, אלא אמצעי בלבד. מטרתנו היא הגשמה מלאה של מטרות הציונות.'

      לגבי יחסינו עם מצרים – העובדה שצבאות מצרים וישראל אינם מתנגשים במרחבי סיני זהה לעובדה שצבאות ארצות-הברית וברית-המועצות מעולם לא התנגשו במרחבי אלסקה ומיצר ברינג. בין בריה" מ לארה"ב היו שגרירויות, הסכמים, חילופי תרבות ותיירות (מארה"ב לבריה"מ) ואף פגישות בדרג בכיר. כך היה והווה בין מצרים וישראל (כאשר המצב בינינו למצרים אף גרוע יותר בכמה מובנים). אז מדוע יחסי בריה"מ-ארה"ב נקראו "מלחמה קרה" ואילו יחסי ישראל-מצרים מכונים "שלום"? אין שום סיבה לכך, ואין שום סיבה לכנות את יחסי ישראל-מצרים בשם " שלום".

      לגבי יחסי גרמניה-צרפת, הבה נאמר שאילו צה"ל היה כובש את קהיר וכותש את אלכסנדריה עד אבק, משמיד חלק ניכר מהצבא המצרי ותולה את ראשי המשטר והצבא המצרי על תקן של פושעים – מאוד ייתכן שהמצרים מפתחים 'פתאום' נחמדות בסגנון גרמני של פוסט 1945.

      לסיום, אם נקודת המבט כל כך קריטית – אולי דווקא השמאל אשם בכך שהוא 'החליט' שהשלום הוא יעד מדיני ריאלי, ועקב טעות פטאלית זו בניתוח המציאות המדינית-אסטרטגית היא מוביל אותנו שוב ושוב להטיח את ראשנו הקולקטיבי בקיר המציאות עד זוב דם.

  4. המלחמה בסוריה היא האמא של המלחמות הקונבנציונליות.
    המלחמה הסורית היא בדיוק מה שמחכה לנו.
    יש שם יחידות צבאיות שנראות בדיוק כמו חטיבות כפיר וגבעתי.
    יש שמה מוסלמים ג'יהאדיסטים שנראים בדיוק כמו החמאסניקים.
    יש שם עיירות שנראות בדיוק כמו ג'נין וטול כרם.
    ומנגד יש את העלאווים הכורדים הדרוזים והנוצרים שנראים ומתנהגים בדיוק אבל בדיוק כמו ישראלים ממוצא מזרחי.
    יש את ארה"ב שכרגיל תוקעת סכין בגב של הגורמים החילוניים.
    ויש את תורכיה הצדקנית שמדברת על זכויות אדם אבל יוצאת כנגד המשטר החילוני ובעד דאע"ש.

    כל מערכות ישראל ב40 השנים האחרונות לא הוכרעו והסתיימו בשביתות נשק מביכות כולן היו הקדמה למחמה בסגנון הסורי שנמשכת שנים -עם קרבות מבית לבית. עם המון הרוגים אבל ובעיקר עם טיהור אתני ושינוי יסודי של הרכב האוכלוסיה במדינה.

  5. לאלה אופק:

    המוסלמים ניצחו את האמריקאים בעיראק ואת הרוסים באפגניסטן ואת הצרפתים באלג'יר ואת הנוצרים בלבנון. התורכים ניצחו בקפריסין וכנגד יון וכנגד הארמנים

    1. הטרור המוסלמי גרם למדינות אלו לאבידות ואז הם החליטו לחזור למדינה שלהם שחיכתה להם בשלווה ובנחת. טרור זה לא מלחמה
      לא ממש נהרגו אזרחים במלחמות האלה.
      זה כאילו לבנון ניצחה אותנו ולכן נסוגנו משם. פשוט לא רצינו לשלם את המחיר. זה לא ניצחון.
      הרי המלחמה האמיתית בעיראק של 1991, זאת שסדאם הכריז עליה "אם כל המלחמות" נגמרה תוך לילה אחד של הפצצות אמריקאיות.

  6. תודה על המאמר. מלחמה הוא מצב טבעי.
    "מלחמת הקיום" היא מלחמה בלתי נמנעת ומתמשכת, ויש המכנים את השורדים כ"מתאימים ביותר".

    המוות לעומת זאת, הוא מצב של "שלום", מנוחה ושקט ללא הפרעה (ובתי הקברות הם הדוגמא).
    מלחמה ושלום בהיסטוריה, משנים את משמעותם על רצף הזמן.
    האיחוד הארופאי למשל, יכול להתפרש כמכת מוות (בית קברות) למדינות הלאום ולציווליזציה המערבית, ועל גופתו תצמח ה"ציויליזציה" החדשה, קרי: "הברברית".

  7. ביום שבו יתקיים הפסוק "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב ד') אז יהיה שלום.
    משמע שעד אותו יום יהיו מפעלים שייצרו נשק (עום ההתפתחות הטכנולוגית, הנשק המיוצר נהיה קטלני ויעיל יותר ויותר), ולכן עד אותו יום יהיו מלחמות.
    ולפי דברי הפסוק – קודם כל יפסיקו לייצר נשק ואז ייפסקו המלחמות וממילא יהיה שלום.
    אז קודם כל ארה"ב ואירופה יסגרו את מפעלי הנשק שלהם (מה פתאום?! ממה הן יתפרנסו?) לפני שהן דורשות מהיהודים לעשות שלום עם מי שרוצים להשמיד אותנו.