לזירה המבצעית כללים משלה

כדי להבין את חשיבותה הדרמטית של עדות האלופים במיל' עוזי דיין ודן ביטון במשפט אזריה, צריך לעמוד על אופיו הייחודי של הצבא במדינה דמוקרטית ועל דרך החיים של הלוחמים

אלופים במיל' עוזי דיין ודן ביטון. צילומים: משה שי, פלאש90; Arielinson CC BY-SA 4.0 דרך ויקימדיה; צילום מסך

ביום שני השבוע העידו במשפט אלאור אזריה האלופים במיל' דן ביטון ועוזי דיין. שני הקצינים הבכירים לשעבר, שעדויותיהם משלימות זו את זו, לא התמקדו בהגנה ספציפית על אזריה אלא בתיאור כללי של הזירה המבצעית והנורמות המאפיינות את מרחב הלחימה. לעדותם של השניים יש חשיבות רבה, כפי שאסביר.

כך אמר, בין היתר, האלוף במיל' דן ביטון:

מפקדים ברחו מאחריות. אזריה לא השתתף בתחקיר המבצעי. המפקדים ישר רצו לבית המשפט. אי־אפשר להיתפס לדברי חייל על מה שאמר דקה או שעתיים אחרי הירי. לא חשוב מה אמר חייל בן 19 כשהוא נסער. התחושה הזו שאתה בזירה בסכנת חיים והלחץ מוביל אותך לפעולה – הייתי במצבים האלה. אם חייל הרג סתם, עליו לשבת בכלא. במקרה הזה אני חולק עליך התובע, אתה מכוון לכך שכל חייל יצא לקרב עם עורך דין. אתה מסרס את הצבא…

הצבא טעה בהתנהלות ובהתמודדות עם האירוע, אם לוקחים בחשבון את מה שהבחור הזה חווה מהרגע שהוא מגיע לזירה, שהיא שדה קרב לכל דבר… הוא מפנה את חברו לתוך אלונקה, שומע צעקות שהמחבל זז ולבוש בצורה מחשידה ועלול לעשות משהו, כלומר יש 'הלחצה' של כל הזירה, והוא מבין את מה שהוא מבין…

דברים ברוח דומה אמר האלוף במיל' עוזי דיין:

אירועים שהתרחשו במגרש המבצעי אסור לגלגל אותם למגרש המשפטי. זה הופך את העניין להאשמה פלילית. במידה וועדת חקירה ממצה את העניין… והוועדה אומרת 'היה פה מקרה של הרג בזדון', אז צריך להעביר את העניין למגרש המשפטי. הדבר הזה לא נעשה.

אם זה נכון שהחייל לא השתתף בתחקיר זה מטיל עליו צל, והשאלה על סמך מה גלגלו את זה למשפט פלילי. הטענה שלי שגם אם החייל שגה וחטא לא מעבירים למשפט פלילי, אלא אם מוצאים שהיה פה זדון.

הטענה המרכזית של שניהם היא שלזירה המבצעית יש היגיון פנימי משלה, ושאין להכפיף אותה לכללי המגרש המשפטי. דיין מבהיר שרק לאחר שהמערכת המבצעית סיימה תחקיר יסודי, ורק אם היא מצאה זדון בפעולה של החייל – במקרה כזה בלבד יש להעביר את האירוע למגרש המשפטי.

זר לא יבין זאת

כדי להבין נכוחה את חשיבותה הדרמטית של עדות השניים, יש לעמוד על אופיו הייחודי של הצבא במדינה דמוקרטית ועל אופי צורת החיים של הלוחמים. במדינה דמוקרטית שמור לצבא מקום ייחודי. אחד המאפיינים המרכזיים של הדמוקרטיה הוא קידוש ההכרעה באמצעות שכנוע והצבעה, ושלילה מוחלטת של שימוש באלימות על כל צורותיה כדי לפתור סכסוכים וכדי להשליט דעות פוליטיות.

הצבא, לעומת זאת, הוא מעצם הגדרתו מוסד שכל מהותו היא הפעלת אלימות. הוא הזרוע האלימה של הדמוקרטיה מול אויביה מבחוץ. המומחיות והמקצועיות של הצבא היא הפעלת אלימות בצורה מיטבית, ולשם כך עליו לחנך את האזרחים המשרתים בו להפעיל אלימות באופן אופטימלי. בין החיים האזרחיים לחיים הצבאיים במדינה הדמוקרטית פעורה אפוא תהום נורמטיבית ומנטלית.

הצבא מושתת על היררכיה ברורה, משמעת נוקשה ותרגול אינטנסיבי, שנועדו בין היתר לוודא כי הפעלת האלימות נשלטת על ידי הפיקוד הצבאי, שראשיו כפופים ישירות לדרג המדיני. חיי הלוחמים בצבא מתאפיינים בעולם ערכים ייחודי. הלוחם נדרש לא רק להפעלת אלימות, אלא גם לנכונות לסכן עצמו בזירה האלימה. זוהי ליבת הזירה המבצעית באשר היא. כדי שתפקוד הלוחמים בזירת סכנה יהיה מיטבי, הם עוברים הכשרה ממוקדת – אימונים, תרגולות ועוד.

אך באימונים לבדם לא די. כדי להביא להפעלה מיטבית של הלוחמים בזירה המבצעית, קיימת מערכת שלמה של נורמות וערכים פנימיים המאפיינים את החיים הצבאיים ובהם: אחוות לוחמים, אחריות פיקודית, רעות, יוזמה בקרב, רוח קרב, דבקות בביצוע המשימה, הסתערות מול אש ועוד. נורמות וערכים אלו הם נשמת אפה של היחידה הלוחמת. בלעדיהם, השלבים הטכניים של הכשרת הלוחמים יהיו חסרי משמעות ואפקטיביות.

הזירה המבצעית עצמה מתאפיינת גם בעולם של רגשות אינטנסיביים וייחודיים: לחץ, פחד, זעם ועוד. אין לדעת כיצד יגיב כל לוחם באותה סיטואציה, ותגובות שונות – ולעתים קרובות מוקצנות – הן חלק טבעי מהחיים הקרביים. האחד יגיב באדישות לנוכח התרחשות אלימה ומסוכנת, השני בהתלהבות, השלישי בפחד משתק, הרביעי בקור רוח ועוד. יש גם מי שנתקפים בדרגות שונות של הלם קרב ופאניקה. לפני מבחן האש הראשון איש אינו יודע כיצד יתפקד בזירה לנוכח אלימות, לחץ, מראות קשים וכדומה.

מי שאיננו מכיר את חיי הצבא מקרוב איננו מסוגל להבין אותם ולשפוט אותם. בהקשר הזה ניתן לומר ללא סייג: זר לא יבין זאת.

אין לדעת איך חייל יגיב; אלאור אזריה. צילום: פלאש90
אין לדעת איך חייל יגיב; אלאור אזריה. צילום: פלאש90

המשפטיזציה החליפה את הרעות

במאמרי "ירייה אחת בחברון" עמדתי על כך שבפרשת אזריה המערכת הפיקודית בצבא הפקירה את כל הנורמות הצבאיות, בעיקר את האחריות הפיקודית, והעבירה את הטיפול באירוע מבצעי לידי מצ"ח והמשפטנים. המניע לכך הוא שינוי עמוק שמתחולל בצה"ל מזה זמן רב –  מאתוס של צבא קלאסי הרואה את תכליתו בניצחון ובהכרעת האויב, לאתוס של "עליונות מוסרית" המכפיף את כל צורת החיים הקרבית לשיפוטם של המומחים למוסר, הלא הם המשפטנים. זהו ביטוי נוסף של המהפכה המשפטית של אהרן ברק, שחדרה אל לב החיים הצבאיים ושיבשה אותם.

תוצאת התהליך היא שהטריטוריה הצבאית הייחודית נפגעה באופן עמוק וכמעט חסר תקנה. את תרבות הרעות, האחריות והשקיפות, מחליפה תרבות משפטנית מסרסת. איום ההעמדה לדין המרחף מעל הלוחם ירתיע אותו מלקיחת סיכונים ויוזמה ויפגע באינסטינקטים הטבעיים שלו, ובעיקר במוטיבציה וברוח הלחימה. במצב עניינים כזה, קצינים יברחו מאחריות ויאבדו את אמון פקודיהם – אמון הנדרש כדי שהלוחם ייטול סיכונים בקרב או בזירה המבצעית.

כך הגענו למצב שבו המ"פ/המג"ד/המח"ט לא היו החוקרים והשופטים האולטימטיביים של האירוע בחברון. משפטן, סא"ל נדב ויסמן, הוא שנטל את הבכורה ומוביל את המערכה נגד אזריה. ההתנגשות הערכית והנורמטיבית שבין ויסמן, נציג האגף המשפטי, לנציגי הזירה המבצעית, באה לידי ביטוי במספר עדויות, כמו אלו של סא"ל ליבמן וסגן מ"א, והיא מתבטאת גם בחילופי הדברים הבאים בין האלוף במיל' ביטון ובין התובע:

התובע סא"ל ויסמן: "תפקיד בית הדין הוא לקבוע מי דובר אמת ומי שקר. אתה לא יכול לקבוע מי דובר אמת ומי שקר, עם כל הכבוד לדרגתך".

האלוף במיל' ביטון: "מי שצריך לקבוע מי דובר אמת או שקר אלה המפקדים".

האלוף ביטון מבטא בדבריו את ההבנה הקריטית שחקירת האירוע לעומקו נתונה בידיהם של המפקדים הצבאיים בלבד ולא בידי הממסד משפטי. באולם המשפט, המערכת הלוחמת מאבדת את ייחודיותה, אין מדובר יותר בתחקיר של לוחמים ומפקדים שמטרתו היא דיווח אמת לשם הפקת לקחים. בדיון פלילי, שהיבטי שדה הקרב נעדרים ממנו ושכל מטרתו היא חיפוש אשמה פלילית, כל עד מבקש באופן טבעי להציג את הנרטיב הטוב ביותר עבורו. נורמת דיווח האמת והפקת הלקחים, החיונית כל כך לשיפור תפקודו של הצבא הלוחם, לא קיימת במרחב הזה. זוהי זירה שבה לוחמים ומפקדים מעידים זה נגד זה, עניין שבהחלט איננו מגביר את אחוות הלוחמים, את הרעות  ואת האמון במפקדים – ערכים שבלעדיהם תיפגע המוטיבציה ליטול יוזמה, להסתכן ולהסתער מול אש.

כאשר עוזי דיין אומר ש"גם אם חייל שגה וחטא, לא מעבירים למשפט פלילי אלא אם מוצאים שהיה פה זדון", הוא עומד על לב העניין. פעולות שנובעות מלחץ, פחד, אובדן שליטה, חוסר ניסיון וחוסר מקצועיות הן אינטגרליות לאופי הייחודי של הזירה המבצעית, ועל כן דרכי הטיפול בתפקוד לקוי כזה הן פנימיות ליחידה הצבאית הלוחמת. נדמה לי שזו גם כוונתו של האלוף במיל' ביטון כאשר הוא מדבר על "הלחצה" של הזירה וכדומה, הצורך לשפוט את הזירה המבצעית מתוך החוקיות הפנימית שלה.

ואין לטעות כאן, אין מדובר בסלחנות כלפי כל חריגה שאיננה מזדון. למפקדים מרחב של אפשרויות לנקוט צעדים מקצועיים ומשמעתיים בכדי לטפל בתקלות שלא נעשו מתוך זדון.

אך בשורה התחתונה, בשל ייחודיותו של המוסד הצבאי, התפקיד הזה מוטל על המפקדים ועליהם בלבד, משום שרק להם יש הכלים להבין את הזירה ולשמר את הנורמות ואת הערכים המאפשרים לה לתפקד לצורך מילוי תכליתה, שהוא ביטחון המדינה ואזרחיה, שהוא עליון על הדחף לבצע משפטיזציה מוסרנית של הזירה המבצעית.

השלכות הרסניות על צה"ל

במקרה של אזריה, למשל, העיד המ"פ כי אזריה הוא חייל נורמטיבי, עדין, שקט וללא דופי, וכי בזירה הוא היה "נסער, דרוך וקפוץ". אפילו מבלי להידרש לכל פרטי האירוע, בעצם התיאור הזה משייך העד המרכזי ומפקד הזירה את מצבו של אזריה למרחב האינטגרלי של זירה מבצעית, ולא לפעולה מתוך זדון השייכת למרחב העברייני.

בהקשר זה הבהיר עוד בריאיון ל'מקור ראשון' האלוף במיל' ביטון:

ייתכן מאוד שהייתה כאן טעות בשיקול הדעת. אבל מכאן ועד להגיד שהחייל רוצח כמו שאמרו בהתחלה, הדרך ארוכה. לקרוא לו רוצח זה ניתוק מוחלט מהמציאות. החייל הזה נמצא בשדה קרב, לפני דקה ניסו לשחוט מישהו שם, והשוחט פצוע, לבוש כולו, ויש חשש לחגורת נפץ. אני לא התרגשתי מהאירוע הזה כמו שרצו שאתרגש.

דווקא המ"פ הוא שהיה צריך לשאול את עצמו – כפי שהיו אמורים לעשות מפקדים בכירים ממנו –  "מדוע שחייל מצטיין יבצע פעולה כזו לנגד עיניו ולנגד עיני אחרים?". מפקד צבאי ראוי היה מבין מיד שקריטריון הזדון אינו מתקיים כאן, ועל כן עליו לטפל באירוע במסגרת הנורמה הפיקודית הצבאית ולא הפלילית. זהו מקרה קלאסי לתחקיר רציני ולהפקת לקחים.

בירור מעמיק של אירוע כזה הוא חלק מתהליך הפקת הלקחים של המפקדים. אך מרגע שהפיקוד הצבאי העביר את תחקור ובחינת האירוע למשפטנים – הוא הפר את הנורמה הבסיסית של האחריות הפיקודית, ופגע בכל הנורמות והערכים הרלוונטיים ליחידה הלוחמת ולזירה המבצעית.

לעדויותיהם של ביטון ודיין ישנן חשיבות ומשמעות מיוחדות. הן אינן עוסקות בפרטים המשפטיים שנדונו עד כה, אלא בעצם קיומו של הליך פלילי על אירוע מבצעי. גם כשהם מדברים על הפגמים העמוקים בתחקיר המבצעי ועל הכשלים הפיקודיים באירוע הם אינם באים להצדיק את אזריה באופן קונקרטי, אלא להמחיש את התוצאות הקשות הנובעות מהיפוך היוצרות באירוע הזה.

שני האלופים במיל' מבינים את צורת החיים של היחידה הלוחמת, ואת המורכבות הכוללת של הזירה המבצעית על שלל תגובות הלוחמים בתוכה. שניהם מבינים שהדרמה האמיתית במשפט הזה היא בעצם קיומו ובהשלכות ההרסניות שלו על רוח הקרב בצה"ל ועל אחוות לוחמים ומפקדים. שניהם מדגישים באופן ברור: השיפוט של הזירה המבצעית צריך להיעשות על ידי המפקדים, כי אחרת נפגע התפקוד הכולל של המוסד הצבאי שתפקידו הגנה על ביטחון המדינה ואזרחיה. היש ערך מוסרי גבוה מזה?

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

21 תגובות למאמר

  1. היית יכול בקלות להצטרף לצוות ההגנה של החייל, גם עורכי דינו יורים לכל הכיוונים ומתקשים לנסח קו הגנה עקבי.

  2. הכל טוב ויפה, כולם יודעים שאלאור פעל כשורה ושבאותה נקודת זמן היה סיכון גבוה מאד מצד המחבל, סיכון שלא נוטרל ע"י מפקדים שלא נהגו בהתאם לדרגתם ותפקידם והכשרתם.
    אבל
    יוקרת המערכת (שר הביטחון לשעבר יעלון, הרמטכ"ל הנוכחי אייזנקוט, ועוד כל מיני סוכנים של האמריקאים והאירופאים בזדון וכאלו שלא מדעתם) לא תאפשר זיכוי לאלאור ואפילו לא הרשעה על עבירה קלה כמו אי מילוי פקודה וכו'.
    לדאבוני, ההרגשה היא שאלאור יורשע בהריגה בכדי להשביע את דרישת האנטישמים לדם יהודי (בין אם פשוטו כמשמעו ובין אם באופן במשפטי), וישלח לכלא, כנראה לתקופה של כשנתיים. אלא שאלאור ירצה את ענשו בכלא בתנאים של בית מלון, עם יציאות הביתה בכל שני וחמישי ובכל שבת שניה (אולי אפילו חמשוש ארוך), ואפילו קורס מקצועי או לימודים אקדמאים על חשבון המדינה. וכל זה בכדי להרגיע את כעס הציבור הישראלי על העוול שנעשה לאלאור באמצעות בית הדין של צה"ל.
    אז מה קיבלנו? מפקדים שלא פועלים עפ"י הפקודות והנוהלים, חיל שהגדיל ראש ותפס יוזמה בכדי להגן על שלום מפקדיו חבריו וכל מי שהיה במקום הארוע, שר ביטחון (לשעבר, ברוך שפטרנו) שפער את פיו הן על החיל והן על ציבור בוחריו, רמטכ"ל ששפט שלא כדין את החיל ואח"כ גייס במחיר אסטרונומי עו"ד בכיר לשרות מילואים בכדי שזה יכסה על ערוותו, ראש ממשלה שלא פעל לעצור את מחול השדים האנטישמי הזה, ועם שלם שרואה כיצד בוגדים בו אלו שדוקא אמורים לשמור עליו והוא עוד משלם וישלם על טיפשותם של הבכירים הנ"ל.
    וכל הנ"ל במשפט שאינו חוקי כלל, משום שהרמטכ"ל כבר שפט ופסק את דינו של אלאור, הרבה לפני שהחל משפט הראוה.

  3. העדויות של האלופים במיל' ביטון ודיין, שלא היו באירוע ולא יודעים מה בדיוק קרה, כמו ההצהרות של שר הביטחון והרמטכ"ל מיד אחרי האירוע, שהרשיעו את החייל למרות שהתחקיר טרם הושלם, והמשפט אף לא החל, מבליטות בעיה שנגרמת מתפיסת "הצבא המוסרי בעולם".
    במקום פשוט לומר "היה אירוע, נהרג מחבל אחרי שכבר נוטרל, ייבדק", מרגישים חובה להאשים או להצדיק. בעיה מבצעית פשוטה הופכת לעימות פוליטי.

    1. גם המג"ד והמח"ט לא היו באירוע, מה שלא הפריע לתובע לזמן אותם לעדות.
      מוסר כפול ?

  4. יפה הגדרת את תפקיד הצבא במסגרת דמוקרטית הדוגלת באי-אלימות.
    לא הבדלת בין צבא בשדה קרב לצבא באוכלוסיה אזרחית וחבל
    המשפט של אלאור עזריה הוא על הרבה דברים למעט אלאור עזריה
    ללא קשר לתוצאות המשפט – הנורמה שהושרשה (לא של חייל עם עורך-דין אלא ההפוכה) תגרום וכבר גורמת ליותר מוות של חפים מפשע. להערכתי תהיה גם עלייה במוות מירי של כוחותינו.
    אני גם גורס שמוות של חפים מפשע בצד הערבי אוטומטית מייצרת מחבלים חדשים, אבל היי, מה אני מבין. אני לא מר בטחון

    1. זה שקינחת את התגובה שלך במשפט שירי על חפים מפשע יעודד עוד טרור, רק מראה כמה הצליחו איזנקוט, בוגי וגרורות הקרן החדשה במשימתם.
      מדובר על מחבל שיצא לשחוט יהודים להזכירך. אלאור עדיין לא ירה באף ילד בדרכו לקיוסק או לבית הספר.
      ולקינוח, אזרחים שמצביעים להיטלר/חמאס, לפחות מבחינתי ועם המוסר הימני העקום שלי, דמם מותר.
      לא פחות משדמם של תושבי דרזדן, פרנקפורט וברלין היה מותר אי אז בימים אחרים, בהם עם אחר תמך בהמוניו במפלגה/תנועה, שממש כמו חמאס היום, חרטה במפןרש באמנתה את השמדת היהודים בכל העולם (קרא את אמנת החמאס.)
      תהיה בטוח שאף אחד בלונדון לא חשב שהפצצות השטיח על דרזדן מייצרות טרור/עוד תמיכה בהיטלר.
      יש שריטות מיותרות ומזיקות, שלצערי, מאפיינות בעיקר את העם היהודי…

  5. סוף סוף יש גיבורים שמוכנים לעמוד באומץ ולהגיד את האמת למרות כל הלחץ של ה"פוליטיקל קורקט", אסופת השקרנים\יפי נפש\הזויים שמוכנים למות על מנת למצוא חן בעיני העולם, מהתקשורת ומערכת המשפט.
    עוזי דיין אמר דבר נכון ופשוט, מחבל לא צריך לצאת חי מפיגוע.
    מי שבא בכוונה לרצוח אחת דתו למות.
    כל הכבוד לאלופים עוזי דיין ודן ביטון שמן הסתם עוד ישלמו מחיר כבד על האומץ להגיד את האמת.
    כל האי כבוד לרב עלוב יעלון, שהפך את התקרית לארוע משפטי רק על מנת לקושש קצת דיבידנדים מהתקשורת בדעת הקהל, מעשיו ישלחו אותו לפח האשפה של ההיסטוריה במקום ראשות הממשלה אליה חתר.

  6. לי אין לי בעיה עם מה שעשה החייל וגם אני לא חושב שהוא צריך להיות בכלא. אבל כן יש לי בעיה עם השקרים של החייל שמספר סיפורי אלף לילה ולילה. כולם כאן יכולים לשכנע את עצמם ביסופרים האלו אבל החייל ירה מתוך נקום ושנאה נטו וכל השאר סיפורים ואגדות.

    1. ועוד דבר אם החייל היה מצטויין והיה יודע לקבל החלטות הוא היה מפנה ומרחיק את כולם ומונעאת כל האירוע המיותר הזה אבל כנראה שגם בזה הוא לא הכי חכם בעולם.

    2. אתה יכול לפרט איזה שקרים הוא סיפר?

      היחיד שנתפס עד כה בשקר גס הוא המ"פ. בחקירה במצ"ח למחרת האירוע הוא העיד שכשאל את אלאור למה הוא ירה, הוא ענה "כי הוא זז". בעדות שלו במשפט, המשפט "כי הוא זז" הפך ל- "כי מגיע לו למות". הסניגור העיר לו על השינוי הרמטי בעדות, ולא היתה לו תשובה על כך.

    3. התגובה הכי נורמלית שראיתי .פרשנויות ,סיפורים ואגדות מארץ עוץ לי גוץ לי.

    4. יש כלכך הרבה סטירות בעדות של החייל מהסכין ועד החשש ממטען היה סתירות איך בתיאור של הזזת הסכין לאחר מכן סתירות במיקום של הסכין לאחר מכן סתירות בקבלת ההחלטה לירי "לא הבינו אותו לא נכון" "לא זכרתי להגיד" סיפורים ואגדות.גם במשפט וגם בחקירות הוא התפתל והזהירו אותו מספר פעמים .
      שלא תבין אותי לא נכון אני לא חושב ולא רוצה שיהיה בכלא אבל לפחות שלא ישחק אותה מטומטם ושלא יקטין ראש כמו בן אדם מטומטם . וזה שיש שקרנים בצה"ל חוץ מאזריה זה ידוע . בסופו של יום כל אחד מגן על התחת של עצמו.
      אלולא הטענות של הימין והטענות של השמאל היו עושים את החקירה הזו ללא רעש ומתחת לרדאר ולא היה לימין ולשמאל על מה להתווכח אבל ככה זה במדינה שלנו .
      אני אישית חושב שצריך להיות חוק איסור פרסום בתקשורת עד גזר דין או הגשת כתב אישום כדי למנוע מהתקשורת השמאלנית והימנית להשפיע לחיוב או לשלילה

    5. ל-רמי,
      המחשבה שלך לגבי חוק שיאסור פירסום עד מתן גזר דיו, היא בקשה הזויה לחלוטין.
      הרי מי הם אלו שיחוקקו חוק שכזה, אם לא אלו שבעצמם רצים לתקשורת כדי שזו תפרסם אותם או את הגיגיהם בעילום שם? האם אתה רואה טיפוס כמו יעלון שיצביע בעד חוק שכזה? הרי זה סותר את ריצת האמוק שלו לתקשורת להעליל על אלאור.
      ולגבי השאלה אם אלאור שיקר או לא, אני בכלל לא מוטרד מכך, משום שאין פוליטיקאי אחד שיכול לדון את אלאור על עניין שכזה שמום שאין פוליטיקאי אחד שאינו שקרן. ואם יש מישהו אמין הרי שאינו פוליטיקאי ואינו נמצא בפוליטיקה.
      מקצועית אלאור פעל כשורה, ערכית גם כן, למעט העובדה שבפעולתו הוא חשף את בזיונם של מפקדיו שהסתובבו ליד המחבל (וחובה להזכיר – שלא נבדק ע"י חבלן) כאילו הם בחוף הים.

    6. ל-רמי,
      המחשבה שלך לגבי חוק שיאסור פירסום עד מתן גזר דיו, היא המחשבה הזויה לחלוטין.
      הרי מי הם אלו שיחוקקו חוק שכזה, אם לא אלו שבעצמם רצים לתקשורת כדי שזו תפרסם אותם או את הגיגיהם בעילום שם? האם אתה רואה טיפוס כמו יעלון שיצביע בעד חוק שכזה? הרי זה סותר את ריצת האמוק שלו לתקשורת להעליל על אלאור.
      ולגבי השאלה אם אלאור שיקר או לא, אני בכלל לא מוטרד מכך, משום שאין פוליטיקאי אחד שיכול לדון את אלאור על עניין שכזה שמום שאין פוליטיקאי אחד שאינו שקרן. ואם יש מישהו אמין הרי שאינו פוליטיקאי ואינו נמצא בפוליטיקה.
      מקצועית אלאור פעל כשורה, ערכית גם כן, למעט העובדה שבפעולתו הוא חשף את בזיונם של מפקדיו שהסתובבו ליד המחבל (וחובה להזכיר – שלא נבדק ע"י חבלן) כאילו הם בחוף הים.

  7. ועל זה כעסנו מהתחלה. כל המשפט הזה לא היה צריך להתקיים. המשפט הזה, אני מקווה, יוביל את הצבא לעשות חושבים עד כמה המשפטנים צריכים להיות מעורבים בכל החלטה מבצעית בצה"ל. יש להוציא את המשפטנים מהחיים שלנו. יש להוציאם מצה"ל, ממשרדי הממשלה. הם לא ינהלו פה את הביטחון ולא את המדינה. נשבר לנו לגמרי ממדינת "החוק" הזאת שכל יום קמים בבוקר לאבסורד נוסף בשם "החוק" ,וההיגיון הושלך לפח, וגם הצדק הלך לאיבוד. צאו לנו מהחיים. אל תעשו קריירה משפטית על גבינו. זה פשוט מחליא!!!

    יש פה פשוט לקיחת כח של יועצים משפטיים, בג"ץ, פרקליטים צבאיים לקבל החלטות פוליטיות וביטחוניות במקום הדרג המדיני, או הכנסת שהיא בית הנבחרים.

  8. מפקדים הישירים של אזריה נהגו כפי שנהגו בגלל התבטויותיו של שר הבטחון דאז ופחדו להיתבטא אחרת וזה חבל.

  9. אם הגענו עד הלום, כנראה שהרשות השופטת לא מוותרת על המעמד המיוחד שצה"ל הפיל בחלקה. אם בסוף ההליך ר"א אייזן, סגנו, דו"צ, המח"ט, המג"ד והמ"פ יילכו הביתה בעקבות בוגי, כל הסאגה הזאת כדאית וזאת תהיה תרומתו המפוארת של אלאור אזריה לשיקום צה"ל

  10. זכורני, כאשר שרתתי בצנחנים. בשנות השישים. לפני כל יציאה לפעולה קרבית היו הפקידים, האפסנאים והטבחים מעודדים אותנו במילים: "הכניסו להם. קסחו אותם. אל תקחו שבויים" … ועוד. הם היושבים מאחור. שלא ראו מימיהם דם או גופה או פצוע היו חדורי קרב על חשבונינו. כך יושבים להם השופטים במגדל השן שלא היו מעולם קרובים לזירה ופוסקים לחייל הנמצא במקום הקרוב ביותר למוות כיצד היה עליו לנהוג במקום שההגיון איננו קיים. הם אינם חשים את ההתרגשות והפחד אותו חש החייל בחזית. הם האחרונים המסוגלים לשפוט חייל כזה.

  11. אם החייל יורשע בהריגה זה יהיה ניצחון לא רק לתביעה הצבאית אלה גם לאוייבי ישראל