התקווה, לא הייאוש, היא הגורם לטרור

מדוע הטרור האסלאמי מתפרץ בירושלים יותר מאשר בעכו, חיפה, יפו או נצרת? כשעומדים על ההבדל הפשוט שמייחד את המצב בבירה על פני שאר הערים המעורבות, התשובה ברורה

שכונת שיח' ג'ראח, אחת מזירות הפיגוע אתמול. צילום: שלומי כהן, פלאש90

עיון קל במפת הטרור הערבי-אסלאמי נגד יהודים מעלה תמונה ברורה: הטרור בירושלים גדול, מסובך ואינטנסיבי בעיר זו הרבה יותר מבמקומות אחרים בישראל שבהם גרה אוכלוסייה ערבית-אסלאמית, דוגמת יפו, נצרת, עכו וחיפה. מאליה עולה השאלה: למה דווקא בירושלים? מה הופך את העיר הזו למטרה אטרקטיבית כל כך לטרוריסטים ולטרור?

בעבר עמדנו על המרכיב ההיסטורי והדתי של הסכסוך בין ישראל ושכניה. קיומה של מדינת ישראל ובירתה ירושלים מהווה עבורם אתגר דתי בשל ראייתם את האסלאם כ"דת אמת" ואילו היהדות (כמו הנצרות) היא "דת שקר". שיבת היהודים לארצם ולעיר בירתם ההיסטורית נתפסת באסלאם כחזרת היהדות להיות "דת אמת" ולכן היא אתגר למעמד של האסלאם בעולם.

בנוסף למרכיב הדתי ישנו גם המרכיב הלאומי: קיומה של מדינת ישראל הוא תמונת מראה של כישלון הערבים במניעת הקמתה בשנת 1948, וכישלונות נוספים של האומה הערבית בכל המלחמות, שמטרתן העיקרית הייתה להשמיד את מדינת ישראל כולה. הכישלון המיט בושה על האומה הערבית, ולכן שלום עם ישראל הוא מבחינת הערבים הודאה בכישלונם והנצחת הבושה.

אבל כל זה לא מסביר למה ערביי יפו, חיפה, נצרת ועכו אינם עוסקים בטרור, ואילו ערבים רבים הגרים בירושלים עסוקים בו יומם ולילה. יש מי שמנסה להסביר את ההבדל בנוכחותו של "מסגד אל-אקצא", אבל גם זה לא נכון, כי המוסלמים ביפו ובנצרת רואים ב"אל-אקצא" מקום קדוש לא פחות מאלה המתגוררים בירושלים, ובכל זאת הם לא מפגעים. לכן צריך לחפש את ההבדל בין יפו, חיפה, נצרת ועכו מצד אחד, וירושלים מצד שני.

יהיה מי שיטען שההבדל נובע מאורך התקופה שישראל מחזיקה בערים אלו: ארבע הערים הן כבר 68 שנה בתחומי מדינת ישראל, ואילו ירושלים "רק" 50 שנה. האם זה הבדל? ארבע הערים היו שקטות ושלוות, ללא טרור, הרבה לפני שמדינת ישראל הייתה בת 50 שנה, אז למה בירושלים 50 שנה לא הספיקו להרגיע את תושביה הערבים-מוסלמים?

התשובה פשוטה: יש הבדל עקרוני בין השליטה הישראלית ביפו, חיפה, נצרת ועכו מצד אחד ובין ירושלים מצד שני, וההבדל הוא סופיות השליטה הישראלית: מאז חתימת הסכמי הפסקת האש – לא הסכמי שלום, כפי שנהוג לכנותם בטעות – בין ישראל ושכנותיה הערביות ברודוס ביולי 1949, הבינו הערבים המתגוררים בארבע הערים שהם הפכו, בעל כורחם, לאזרחים במדינת ישראל, ומצבם זה סופי, או עד שתחוסל מדינת ישראל. אבל כל עוד היא קיימת אין להם שום אפשרות אחרת. מבחינתם זה היה סוף המאבק, ומכאן ואילך הם יצטרכו לחיות, כך או אחרת, תחת שלטון ישראלי – בין אם ירצו בו ובין אם לאו.

אפשר גם אחרת; נתניהו וראש עיריית נצרת עלי סלאם. צילום: חיים זך, לע"מ
אפשר גם אחרת; נתניהו וראש עיריית נצרת עלי סלאם. צילום: חיים זך, לע"מ

היכן הריבונות הישראלית?

ההכרה הערבית דה-פקטו במדינת ישראל ב-1949 המחישה להם את בגידת העולם הערבי בהם, ותקוותם לשחרור על ידי מדינות ערב נגוזה. ההכרה הבינלאומית בשליטה הישראלית על עריהם הגבירה את תחושת האין-אונים שלהם מול מדינת ישראל, והם קיבלו עליהם את כללי המשחק החברתי, הכלכלי והפוליטי של המדינה; לא מאהבה, אלא מכיוון שאין משחק פוליטי אחר שהם יכולים להשתתף בו. אבל החשוב מכול: הם מעולם לא שמעו אף ישראלי, מקצווי הימין עד קצווי השמאל, הקורא למדינת ישראל לוותר על יפו, חיפה, עכו ונצרת ולהחזירן לשליטה ערבית. מול אחדות ישראלית המגובה במדינות ערב והקהילה הבינלאומית הם הבינו שהמאבק הסתיים בכישלון, ומעתה עליהם לנווט את חייהם לתמיד ולקדם את ענייניהם בתוך מדינת ישראל ואיתה.

לעומתם, ערביי ירושלים חיים במצב נפשי אחר לחלוטין, שעיקרו הוא ששליטת ישראל במזרח ירושלים איננו סוף פסוק. יש לכך גורמים רבים: מצד אחד, הם שומעים השכם והערב ישראלים, המציגים את עצמם כציונים, הקוראים לחלק את ירושלים ולהקים בחלקה המזרחי – המקודש ליהדות יותר משלושת אלפי שנים – בירה למדינה פלסטינית; הם רואים עמותות הזויות כמו "עיר עמים" שהאג'נדה שלהן מכירה בזכות הערבים להקים בירה בירושלים, למרות שירושלים מעולם לא הייתה בירה של שום מדינה ערבית או אסלאמית; הם רואים שממשלות ישראל מאז 1993 לא התנגדו לשים את ירושלים על שולחן המו"מ; הם רואים את הפעילות הרשמית(!) של הרשות הפלסטינית בירושלים; הם רואים שבתי הספר במזרח ירושלים פועלים על פי תכנית הלימודים של הרשות הפלסטינית וספרי הלימוד שבהם הם אלו שמייצרת הרשות הפלסטינית, ושמדינת ישראל איננה מופיעה כלל על מפותיהם; הם רואים את ההזנחה הסביבתית במזרח העיר בניגוד להשקעה בחזות העיר המערבית; הם רואים שאוניברסיטת אל-קודס איננה כפופה למועצה להשכלה גבוהה של ישראל; והם רואים בעיניהם עוד אלף הוכחות לכך שישראל איננה רצינית בכוונתה לספח באמת את מזרח ירושלים לשטחה, למרות שעברו כמעט חמישים שנה מאז ש"כבשה" אותה.

ערביי ירושלים רואים שבניגוד להסכמי רודוס של 1949, שבהם עמדה ישראל על הכרה ערבית בשליטתה על יפו, חיפה, נצרת ועכו, ישראל לא עמדה על הכרת מצרים וירדן – שחתמו איתה על הסכמי שלום בשנים 1979 ו-1994 – בירושלים המאוחדת כבירת ישראל, והם רואים איך ישראל מאפשרת לכל צרוע וזב המחזיק מצלמה ומיקרופון לעמוד בירושלים ולכנות אותה "אל-קודס הכבושה" ללא הפרעה, ולנהל מתוכה את הג'יהאד התקשורתי שלו נגדה. בעניין זה אני מתכוון במיוחד לערוץ הג'יהאד התקשורתי 'אל-ג'זירה', הממומן בכספי הגז של ממשלת קטאר.

ערביי ירושלים שומעים איך ערוץ ה-BBC, המשדר מלונדון מכנה את ממשלת ישראל "ממשלת תל אביב"; כלומר, מזייף את המציאות כדי לא "להכיר" בירושלים כבירת ישראל. הם רואים איך שאפילו הנשיאים האמריקנים – התומכים בישראל בכל דרך אפשרית – מתנגדים להעברת השגרירות האמריקנית לירושלים; אגב – המערבית, אפילו לא המזרחית – אפילו שהשגרירות כבר רכשה בה את הקרקע ובנתה כבר את בנייני המגורים לאנשי הסגל. ערביי ירושלים רואים שברישומי מחלקת המדינה האמריקנית לא מצוין שהקונסוליה האמריקנית בירושלים היא בישראל; הם קוראים בעיתון שמחלקת המדינה האמריקנית מתנגדת לרישום ילדים בעלי אזרחות אמריקנית שנולדו בירושלים לכתוב בתעודת הלידה שהם נולדו בירושלים, ישראל, אלא רק בירושלים, כאילו שעיר זו נמצאת בחלל; ולאחרונה הם למדו ממחלקת המדינה שהנשיא אובמה היה בהלוויית שמעון פרס בירושלים, לא בישראל.

ערביי ירושלים שומעים שיש אפילו יהודים בארה"ב ובאירופה, חברים בארגונים אמריקניים כמו J-Street, ו-Jewish Voice for Peace, ואירופיים כמו J-Call ו-Jews For Justice For Palestine, שמקדמים ויתורים של ישראל במזרח ירושלים; הם שומעים גם על בתי "הילל" בכמה אוניברסיטאות אמריקניות שלא מרשים לסטודנטים היהודיים לקיים אירועים ביום ירושלים כי זה עניין "שנוי במחלוקת". וכמובן, הם מכירים את 'הקרן החדשה לישראל', שפועלת מתוך ישראל לקדם אג'נדה זו גם כן.

ערביי ירושלים שומעים שהעמים האירופים גם הם, למרות חטאיהם הנוראים נגד היהודים לאורך דורות רבים, כולל במלחמת העולם השנייה, אינם מכירים בירושלים המאוחדת כבירת ישראל, ואפילו מדינות ידידות חמות של ישראל בכל רחבי העולם מחזיקות שגרירויות בתל אביב, לא בירושלים.

חיזוק מיהודים; הפגנת שלום עכשיו, 2015. צילום: מרים אלסטר, פלאש90
חיזוק מיהודים; הפגנת שלום עכשיו, 2015. צילום: מרים אלסטר, פלאש90

תבוסת 1967 עדיין לא סופית

כל הדברים הללו ביחד, החל מהיחס של ישראל ויהודים לירושלים, דרך יחס העולם הערבי וכלה ביחס העולם הרחב לבירת ישראל, מעניק לתושבי ירושלים את התחושה, שאם יפגעו, ירצחו, ידרסו, ישרפו – ובקיצור: יתנגדו ויפעילו טרור, יגיע יום והישראלים יתעייפו, יתייאשו, ירימו ידיים ויעזבו את אל-קודס לערבים-המוסלמים, כפי שהייתה מאז שכבשו אותה מהביזנטים בשנת 638 לסה"נ עד לכיבוש הבריטי בשנת 1917, וכמו שהייתה תחת הכיבוש הירדני הלא חוקי ולא לגיטימי בין 1948 ו-1967.

בניגוד למצב הנפשי של ערביי יפו, חיפה, נצרת ועכו, שהתייאשו וקיבלו את תבוסת 1948 כסופית, ערביי ירושלים עדיין לא השתכנעו שתבוסת 1967 היא סופית. הם מעודדים מהיחס של חלק מהישראלים, חלק מהיהודים בארה"ב ובעולם, העמים הערבים ועמי העולם, וזה מה שדוחף אותם לטרור האבנים, הבקבוקים, הסכינים, הפיצוצים, הדריסות והיריות. התקווה – לא הייאוש – היא הגורם לטרור בירושלים, ומי שנוטע בהם את התקווה הזו הם חלק מהישראלים והיהודים, כל הערבים, חלק מהאמריקנים ושאר "ידידי" ישראל ברחבי העולם, שלא מכירים בירושלים המאוחדת כבירת ישראל ההיסטורית והנצחית.

ביום שישראל תהיה מאוחדת בעניין ירושלים, ותשכנע את שאר העולם לקבל את שחרור ירושלים בשנת 1967 כפי שקיבלו את שחרור יפו, חיפה, נצרת ועכו שמונה עשרה שנים קודם לכן, רק אז ערביי ירושלים יתייאשו ויקבלו עליהם את הדין, בדיוק כמו שקרה לערביי הערים האחרות, ויחפשו כמוהם – וימצאו – את הדרכים איך לחיות עם ישראל בשלום.

שלום במזרח התיכון ניתן רק למי שמצליח לשכנע את אויביו שלטובתם הם עליהם לעזוב אותו לשלום ולהתעסק בענייניהם. זה השלום היחיד שיש באזור הזה, וככל שישראל תבין זאת מוקדם יותר כך היא תקצר את ייסוריה ואת דרכה להתקיים בשלום באזור משברי זה. סוגיית ירושלים אינה יוצאת מהכלל, ורק ביום שערביי ירושלים יבינו שמאבקם להוציא את ירושלים מתחומי ישראל הסתיים בכישלונם המוחלט יחדל הטרור, כפי שחדל בערים אחרות בעלות אוכלוסייה ערבית בישראל.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

32 תגובות למאמר

  1. המסקנה: הכל מתחיל מאיתנו! חד וחלק!
    אנחנו מסוכסכים עם עצמנו וזה מייצר גלי הדף בכל התחומים וכלפי כל העולם.

    קל לנו להאשים את העולם הצבוע ולשלוף את הקלף המנצח – האנטישמיות – בכל פעם שהעולם מצר צעדינו. אך העולם מגיב בהתאם למסר שהוא מקבל.
    הפכנו עצמנו לכובשים – אז העולם מגיב לנו בהתאם. אנו מתנכרים לעיר בירתנו – העולם מגיב בהתאם.

    וכן הלאה וכן הלאה… כאן נקודת הבסיס. השורש.
    מי שמסוכסך עם עצמו – מסוכסך עם כל הסובבים אותו!

    1. לא הראל. זאת לא המסקנה

      המסקנה היא שהעולם מתבסס על הסכמים עליהם ישראל חתמה בעבר, ולפי הסכמים אלה ישראל היא כובשת בשטחים.

      אני לא אומר את זה כשמאלני (אני מצביע כחלון) – אני אומר את זה כי יש נטיה לימנים להאמין במה שנוח להם – מבלי לבדוק באופן אובייקטיבי אם זה נכון. זה גם המשותף בין הימין לדתיים

    2. קודם כל לכבוש זה בסדר גמור, במיוחד אם אנחנו כובשים שטחים מהצד התוקפן במישוואה. וכי יש איזה עם בעמים שלא כבש את אדמתו בעת מן העתים? מעבר לזה יש את ההחלטות הבינלאומיות שקובעות שבכל שטחי המחוז הפלשתינאי יוקם בית לאומי לעם היהודי. זה החוק הבינלאומי האמיתי שמופר ברגל גסה פעם אחר פעם. לערבים אין זכויות לאומיות בפלשטינה נקודה.

    3. ללא קפוא:
      "יש את ההחלטות הבינלאומיות שקובעות שבכל שטחי המחוז הפלשתינאי יוקם בית לאומי לעם היהודי" – הרחב בבקשה

    4. אלה אופק היקר(ה?)

      בוא נראה לפי אלו הסכמים "עליהם ישראל חתמה בעבר", "ישראל היא כובשת בשטחים"?

      אנא, ממך, האיר(י) את עיניינו.

    5. תשובה לכל התוהים – בהסכמי ועידת סן רמו, 1920 שבמסגרתם ניתן המנדט לבריטים על ארץ ישראל (ולכל מי ששכח מה משמעות המושג, הכוונה היא תמיכה ביהודים וסיוע להם בהגעה למצב בו הם יכולים לקיים שלטון עצמאי, או במילים אחרות – מדינה ריבונית. אם מישהו מטיל ספק, הוא מוזמן לקרוא את כתב המנדט, גוגל הוא חבר. הבריטים בגדו בהמשך באופן מוחלט במנדט שניתן להם, על ידי תמיכה בערבים והפרעה בלתי פוסקת ליהודים, בגלל אינטרסים פנימיים שלהם).
      תקציר – כל שטחי ארץ ישראל, כולל שטחי יהודה ושומרון וכולל כל השטחים שעליהם כיום עומדת ירדן, יוקצו להקמת בית לאומי לעם היהודי. כל זה על בסיס הצהרת בלפור (גם את המוטיבציה הרשמית והמשתמעת למתן ההצהרה עצמה תוכלו למצוא בקלות בעצמכם, אני בטוח).
      ב-1922 החליטה בריטניה שרירותית שהחלק שממזרח לירדן לא יהווה חלק מהמנדט, ונתנו אותו לעבדאללה הראשון (נסיך סעודי שהבריטים "ייבאו" במיוחד כדי שישמש בובה עבורם במדינה החדשה שעמדו להקים, אשר נקראה "עבר הירדן" – Transjordan, ובהמשך הפכה לירדן. זה היה חלק מיישום המדיניות שנולדה בהסכמים הסודיים בין צרפת לבריטניה, הסכמי סייקס-פיקו הנודעים. הם חזרו על התרגיל בכל רחבי המזרח התיכון). בכך בעצם החלו במסע הבגידה בעם היהודי ובתהליך חיתוך הולך וגובר בשטח שהובטח לנו. אף על פי כן, היהודים הסכימו לקבל גם חלקיק מהשטח שהובטח (וששייך לנו בזכות, ולא בחסד. גם על כך אשמח להרחיב, ואני אפילו לא צריך לפנות לתנ"ך בשביל זה למי שתוהה). הערבים אמרו לא לכל חלוקה. השיא היה בועידת פיל של 1936-1937 שבמסגרתה הוצעה ליהודים שליטה רק על הגליל וחלק ממישור החוף (בערך). גם הפעם היהודים אמרו כן, והערבים אמרו לא. ההמשך ידוע.
      הירדנים כבשו, אין מילה אחרת – *כבשו* – ב-1948 את שטחי יהודה ושומרון. ולכן, כשאנחנו נכנסו אליהם ב-1967, אין מדובר בכיבוש כי אם בשחרור; הן משום שהשטח מלכתחילה היה שלנו, הן משום שהירדנים כבשו אותו בניגוד לחוק הבינלאומי, והן משום שהירדנים הם שתקפו אותנו.

      וכל זה רק הסטוריה, בלי שום קשר לימין או שמאל. מי שמתכחש לדברים הללו הוא אחד משניים: בור, או שקרן.

  2. אכן מאז כישלון מלחמת השחרור הערבים רק התקדמו ומדינת ישראל נסוגה. וה-חזון המדיני של נתניהו (קו"ח של השמאל) היא הקמת מדינה ערבית בלב ארצנו אם רק יואילו להסכים, גם פליטים הוא יקבל, למה מאות אלפי אפריקנים בן ו"ילידים" לו? יש להם הרבה סבלנות.

  3. קצת מוגזם.

    קודם כל אי אפשר להשוות 350,000 (ערבים בירושלים) ל15,000 (ערבים בעכו) וגם לא ל25,000 ערבים ביפו ובחיפה.

    אי אפשר להשוות את הערבים של חיפה ונצרת (שליש נוצרים -חלקם יוצאי צד"ל ו/או משרתים בצבא) לערבים בירושלים שהם מוסלמים (בעצם אפשר להשוות את הרובע הנוצרי והארמני ושכונות שלוות כמו בית חנינא).

    אי אפשר להשוות את היהודים של נצרת עילית חיפה בת ים ועכו שהם חילונים עם אורינטציה רוסית לדתיים בירושלים (שליש מהעולים מרוסיה נוצרים, שליש נוסף ילדים לאבא נוצרי ולאחרים יש בד"כ אשה נוצריה).

    גם ביפו עכו לוד וחיפה יש פשיעה ערבית מרובה כנגד יהודים – היא פשוט לא מוגדרת כלאומנית.

    להבדיל מבירושלים בשאר הערים המעורבות מתבצע טיהור אתני בפועל כנגד יהודים – באותן שכונות בלוד בעכו ובחיפה בהן חיו 50% יהודים לפני 50 שנה נשארו רק 25% יהודים לפני 20 שנה וכיום חיים בהן רק 5% יהודים וזה מגובה בנתוני הלמ"ס.
    בירושלים לעומת זאת תודה לה' אף שכונה יהודית לא ננטשה מתושביה מאז מלחמת העצמאות ולהיפך יש למעלה מ3000 יהודים שהתיישבו בקרב ערבים.

    1. נקודה מעניינת. אם כך ראוי להרחיב את מאמרו של ד"ר קידר לכל הערים המעורבות. יש טרור בכולם רק שבירושלים יש לערבים אינטרס לצאת למאבק אלים ומתוקשר ואילו בהרים המעורבות יש להם אינטרס לפעול במחשכים תוך הסתייעות פעילה בסייענים במערכת המשפטית והפוליטית.

    2. נקודת מבט מעניינת מאוד.
      מעבר לזה, אני חושב שדר' קידר גם נוטה להתעלם מכל הפעמים בהן דווקא כן יצאו מפגעים מאותן ערים "שלוות". ואם משווים את קנה המידה של מספר התושבים בהן לזה שבירושלים, יש לי תחושה (לא מבוססת, אין לי נתונים) שמספר הפיגועים שיצאו מערים אלו לא יהיה נמוך בהכרח יחסית, אלא רק אבסולוטית. מעבר לזה, בכל פעם שי אירועים בקנה מידה לאומי (אינתיפדות למיניהן ושאר ממתקים של העולם הערבי), אפשר לראות גם אז את תושבי ערים אלו מצטרפים בהתלהבות.
      מישהו יודע להרחיב?

  4. שאלה לד"ר קידר
    האם במסגרת הסדרי הקנטונים/האמירויות שהצעת, תיתכן שונות בין מעמדם של קבוצת ערביי שכונות מזרח ירושלים, קרי העיר העתיקה והשכונות הסמוכות, לבין קבוצת תושבי העיירות אלעזריה, אבו דיס, בית חנינא, שועפט וכו'? כי אם מייצרים את השונות הזו תיתכן הכלה של אזרחי הקבוצה הראשונה כאזרחי מדינת ישראל, והמשך תקוה לאזרחי הקבוצה השניה ע"פ מתכונת האמירויות שהצעת.

  5. לא יאומן, כתבה מאירת עיניים.

    זו בדיוק הסיבה מדוע צריך להצביע לבית היהודי ולא לליכוד.. כי הביבי הזה.. איך אומרים.. כאלם פאדי.
    (דיבור ריק) מילים כמו חול וירושלים שסועה ומנוכרת.

  6. אלמלא רוח גבית והתקווה משמאל מזמן היה שלום צודק עם הערבים!

  7. מרדכי קידר,
    אני לא קונה את זה. גם ערביי עכו, כשהשתן עולה לראש, מציקים ליהודים ותוקפים אותם. לא קונה את ה"ייאוש הערבי". כולם ללא יוצא מן הכלל כאן, בתוך ומחוץ לקו הירוק, מייחלים להשמדת מדינת ישראל, ומחכים לרגע ולהזדמנות להרוג כמה שיותר יהודים. רואים זאת ביתר שאת מאז פרוץ האביב הערבי.
    לכן התשובה היא חד משמעית. לא נוכל לחיות כאן ביחד. צריך לגרש את כל הערבים לירדן – ויפה שעה אחת קודם. הנוסחה היא – אין ערבים=אין פיגועים. לא קונה את השקט המדומה של יפו. לא נעים ליהודים להסתובב בשכונות מסויימות שם. איפה שהם יכולים, הם מרימים ראש, והחוצפה הולכת וגדלה.

  8. אמרו כבר זאת קודם. הערבים מבינים כח. הראת רפיסות? אכלת אותה. הראת כח. מפחדים ממך. זוהי כל תמצית המאבק. ואנחנו מראים רפיסות. הערבים צוחקים מאיתנו ועלינו. "אתם לא גברים". הם אומרים….

  9. הימין כבר 7 שנים רצוף בשלטון, אין זכר להסכמי אוסלו, שיחות קמפ-דייויד/טאבה/אנאפוליס, יש היום ממשלת ימין מובהקת בלי ספיחים מהמשאל, ומי אשם בגל הטרור הנוכחי? השמאלנים בארץ ובחו"ל שהשפעתם על מדיניות הממשלה אפסית. מעבר לחוצפה הלא תיאמן של מישהו שתומך בממשלה להאשים את הטפוזיציה חסרת ההשפעה במצב, כל טיעון של קידר יותר אבסורדי ממשנהו:
    זה אבסורד לטעון שתקווה גורמת לאנשים לבצע פיגועים שיש סיכוי אפסי לצאת מהם בחיים. מדוע שמישהו שמאמין שירושלים בדרך להיות ערבית ירצה לקפח את חייו ולא לחזות בנצחון הגדול?
    זה אבסורד לכרוך אי-ההכרה (השערוירריתית באמת) של העולם בירושלים כבירת ישראל, עם הפיגויעם, כאילו שמישהו מהמחבלים צפה ב-BBC או התעדכן בהחלטות בית-המשפט האמריקאי לפני שיצא לדרכו.
    זה אבסורדי לכתוב "שלום במזרח התיכון ניתן רק למי שמצליח לשכנע את אויביו שלטובתם הם עליהם לעזוב אותו לשלום ולהתעסק בענייניהם. זה השלום היחיד שיש באזור הזה", אחרי שהשלום עם מצרים הוכיח את ההיפך המוחלט מזה- כשאמרנו למצרים שעדיף שארם-א-שייך על שלום הם לא עזבו אותנו אלא פצחו במלחמה, וכשהחזרנו את כל סיני, קיבלנו שלום, שמחזיק כבר 37 שנה, למרות כל הקשיים.
    ההבדל בין ערביי חיפה למזרח ירושלים הוא מאוד פשוט – הראשונים חיים כאזרחים שווי זכויות וחובות (כמעט) במדינה דמוקרטית, והאחרונים חיים תחת כיבוש. גם אם כל הימין והשמאל יגידו שאין סיוכוי לסיום הכיבוש, זה לא יעצור את הטרור. במקרה או שלא במקרה, שתי האינתיפאדות האחרונות פרצו דווקא כשישראל עשתה מה שהציע הכותב והפגינה ריבונות על הר הבית בביקורים מתוקשרים שם.
    לגיטימי לטעון שהמחיר שהשמאל מוכן לתת לפלסטימנים גבוה מדי, ושממילא אין בצד השני פרטנר לקבל את הצעותיו. לא לגיטימי להתעלם מהמציאות, ולברוא מציאות בדיונית, שבה מה שמשפיע על התנהגות הפלסטינים היא מה שאומרים באפוזיציה, ולא מה שעושה הממשלה.

    1. אלה, ישראל חתמה על הסכם הפסקת אש. הסכם קבע על גבולות מוגדרים היה צריך לבוא אחר כך, אבל במקום – ישראל הותקפה שוב ושוב כי הערבים בכל זאת לא הסכימו להכיר במדינת ישראל. ומדינת ישראל נצחה ואף שחררה עוד שטחים משטחי ארץ יראל ההסטורית, הערבים שכחו לקחת בחשבון תבוסה שלהם , ובמלחמה, כמו במלחמה , המנצחת שוות בכל מקום שהיא ניצחה – ומצפה לשיחות ודיונים על גבולות הקבע של שתי מדינות, כשהיא מוכנה לותר על שטחים נרחבי ם מארץ ישראל – רק שיהיה כבר שלום. אבל- ירושלים היא לא נושא לדינים , וירושלים היא לב לבו של עם ישראל – גיאוגרפית, דתית, מדינית, מסורתית , נפשית, תרבותית והיסטורית, היא לא היתה מעולם בירתה של איזושהי מדינה אחרת , ומעולם לא היתה מדינה בשם פלשתין – לא פה ולא בשום מקום אחר , והערבים הגיעו לכאן מערב הסעודית לפני 1400 שנים – 1600 שנים אחרי שפלש ים הקדמונים גורשו מחמש ערי הפלישתים שהם הקימו – לאחר שבאו מאגן הים התיכון , מיוון וכרתים – עזה, אשקלון, אשדוד,עקרון וגת , ואין להם שום קשר אתני עם הערבים מערב הסעודית, ואין שחר לטענותיהם ולפנטזיות שהמציאו…

    2. הימין שבשלטון עדיין מדבר על החלום השמאלני על שתי מדינות שאחת ללא יהודים והשנייה דו לאומית.
      זה קורה בגלל הלחץ הכבד שמפעיל עלינו העולם על ידי "ידידים" שלנו שפועלים ברוח השמאל שלנו כמובן "לטובתנו".
      הידידים הטובים שמטפחים את התקוות כמו אובמה וארגוני יהודי השמאל והקרנות לישראל חדשה נתמכים בצורה ברורה על ידי התקשורת שלנו (הארץ ולא רק הם) והפוליטיקאים שלנו (לבני ולא רק היא).
      העולם מכיר אותנו מהתקשורת והפוליטיקאים שמפסידים בבחירות בארץ אבל לא מפסיקים לתקוף בחוץ.
      הממשלה הכל כך ימנית – מול הלחץ החיצוני הזה עדיין לא הצליחה לאשר את מסמך אדמונד לוי.
      ה-BDS מתחיל אצלנו.
      התקווה הערבית ניזונה מכאן.
      אוסלו עדיין פה – והטרור הערבי ביפו ובגליל – ירים ראש אם הטרור הירושלמי יצליח ויוכיח שיש תקוה להעיף אותנו מפה.

    3. אח יורם, יורם, כמה נהדר אתה. ממש קלישאה מהלכת על שתיים. בוא נפרט בשבילך:
      1. להאשים את עצמנו, בין אם ימין או שמאל, בטרור הערבי, זו לא רק אווילות מוחלטת אלא שנאה עצמית מהמדרגה הראשונה. כמוה כהאשמת הנרצח ברצח שלו עצמו. אה שניה, במקרה הזה זה אפילו בדיוק אותו דבר. בטח תיכף תרצה להגיד לי משהו על התקרבנות, נו קדימה, I dare you. בעצם מגיע לנו נכון?
      2. אתה מתייחס לעולם הערבי כאיזה אובייקט, ולא כסובייקט, עם יכולת קבלת החלטות משלו. ולכן אינך מסוגל להכיל אפילו בדמיונך שיש להם אג'נדה, ודרך פעולה כדי להשיג אותה. הכל נובע לתפיסתך רק מתגובה שלהם לפעולות שלנו. זה לא רק מתנשא, זה אפילו גזעני. כאילו שהערבים הם מעין רובוטים אוטומטיים שרק מחכים שנעשה משהו ואז מגיבים. בכך אתה מסיר מהם כל אחריות לפעולות האיומות והאכזריות שלהם. עוד מעט קט ותאשים אותנו גם במה שקורה בסוריה (לשעבר), עירק (לשעבר), לוב (לשעבר), לבנון (לשעבר) וכו' וכו' וכו'. איזה ""כיבוש"" בדיוק מתרחש שם שהם שוחטים כמו שרק הם יודעים? אה, לא? שם זה כן נובע מהאינטרסים והתרבות שלהם? אה, אופס שכחתי, שם זה בגלל שהמערב התערב, איזה סנילי אני.
      3. אתה מסרב בכל תוקף להכיר בכך שתפיסות העולם של הערבים שונות משלך, כי הרי איך זה בכלל יכול להיות שמישהו חושב אחרת ממך, הרי אתה כליל השלמות. לדוגמה, אתה כותב משפטים כמו "זה אבסורד לטעון שתקווה גורמת לאנשים לבצע פיגועים שיש סיכוי אפסי לצאת מהם בחיים. מדוע שמישהו שמאמין שירושלים בדרך להיות ערבית ירצה לקפח את חייו ולא לחזות בנצחון הגדול?". על שאהידים שמעת פעם, או שאתה מאמין שהם לא באמת מתכוונים לזה? ברור, הרי אם אתה חושב ככה אז גם המחבל המתאבד חושב ככה, פשוט אין לו ברירה. אז מי פה אבסורדי? תן לי לגלות לך משהו קטן שלומדים בגן – זה שאתה רוצה או לא רוצה לעשות משהו, לא אומר שזה נכון לגבי מישהו אחר.
      4. הקשירה של דר' קידר לנושא התקשורת הבינלאומית רלוונטית ביותר, למרות המחאות שלך, משום שמה לעשות, אנחנו לא אי ולא חיים בבועה וישראל לא על הירח. כן, אנחנו מושפעים ממה שקורה בעולם, הפתעה גדולה, וכשגם התקשורת המיינסטרימית (ה-BBC הוא לא בדיוק ביטאון שכונתי) וגם מוסדות בינלאומיים (ממשלות או האו"ם למשל) מיישמות מדיניות כלפינו, רשמית או דה-פקטו, זה משפיע גם עלינו וגם על הפעולות של הערבים. על לגיטימציה לפעולה שמעת?
      5. לגבי הנקודה שלך עם המצרים והשלום שיש לנו מולם, אני חושב שזה בעיקר מצביע על הבורות הגדולה שלך הן בהסטוריה והן בתרבות של המזרח התיכון, ובפרט של הדת האיסלמית. באיסלם יש איסור חמור לעשות שלום עם כופרים, למעט בצורת הפסקת אש זמנית לצורך התחמשות מחדש (על פי תקדים שלום חודייביה, אתה מוזמן לברר). בדיוק על בסיס זה קיים השלום שלנו עם מצרים (ואפילו הוצא עבורו כתב הלכה איסלמי מיוחד על בסיס, נו תן ניחוש, נכון – שלום חודייביה), וזה סוג השלום היחידי שאליו אנחנו יכולים לשאוף בהיותנו כופרים מתועבים. אני שמח, כמו רובנו, שהוא מחזיק כל כך הרבה זמן ומקווה שעוד ימשיך, אבל אתה מדמיין אם אתה חושב שקיבלנו שלום. מעבר לזה, התיאור שלך הוא של יהודון מפוחד שרק רוצה שיעזבו אותו בשקט, איפה הכבוד העצמי שלך? מה, המצרים עשו לנו טובה ש-"נתנו" לנו שלום? או שמא זו מטרה גדולה וחשובה מספיק שכל עם תרבותי (המצרים אינם אחד מאלה) אמור לשאוף אליה? ולתפיסתי, עם שאינו שואף לשלום כמטרה בפני עצמה – עלינו להתגונן בפניו.
      6. לגבי ההבדל בין ערבים פה או שם בארץ ישראל, אני לא מוצא טעם להתייחס לניתוח שלך כי הוא שטחי להכאיב, בייחוד בקוטקסט הזה – אתה מנסה לענות למזרחן מומחה עם טיעונים פופוליסטיים? קצת צניעות. ומעבר לזה, קרא קצת הסטוריה בסיסית אם אתה רוצה לזרוק מילים כמו "כיבוש" (או שתקרא את התגובה המפורטת שלי פה למעלה, אני מסביר בדיוק מי ומה כבש מה ולמי, אם אתה לא מתעצל).
      7. אכן מסכים איתך, לא לגיטימי להתעלם מהמציאות, ולברוא מציאות בדיונית, שבה מה שמשפיע על התנהגות הפלסטינים היא מה שעושים היהודים ולא הרצון של הפלסטינים (המוצהר והמבוצע בפועל, איזו הפתעה).
      עכשיו, יש לך משהו רציני להגיד, שאינו מבוסס אידאולוגיה בלבד, ומשלב למשל, שומו שמיים, קצת עובדות הסטוריות וראיות קשיחות? כי אם כן, אפשר לפתוח דיון על מדיניות. אחרת, זו סתם פרופגנדה שמאלנית לעוסה.

  10. אולי ההבדל הוא כי ערביי ירושלים הם סוג ג במדינה הזאת ואילו ערביי יפו ועכו הם רק סוג ב? אולי כי ירושלים היא עיר קודש לאיסלאם ויפו לא? לבוא ולומר שאף פעם ארץ ישראל לא היתה חשובה לאיסלם זה שקר . להזכירך , שליט טורקיה לא הסכים למכור להרצל את ירושלים בגלל קדושתה לאיסלם למרות שהוא ידע שזו שאלה של זמן שהוא יאבד אותה בין כה וכה .

  11. פרדה סופית על ידי תשלום פיצויים בדיוק כמו שעשו האמריקאים עם האידיינים.
    תרנספר למצרים ולערב הסעודית.
    משם הם באו לשם הם יחזרו מי מרצון מיצוי גירוש.
    (פלסטינים)פולש רוצח אחוצה.
    ארץ ישראל שייכת לעם היהודי עם ישראל בלבד!!!

  12. ישראל חיבת לעצמה להדגיש לעולם ולערבים ״ שזהו סוף פסוק״ ולעולם לא נוותר על ירושלים כפי שמאמר מעמיק זה מציין

  13. טיפשות לא הפסקה?
    איך יכולים בני אדם עם טיפה של שכל והיגיון לעסוק לאורך עשרות רבות של שנים בסוגייה מופרכת ומטופשת, לא רק בלי להתעורר מההזייה, אלא אף להפוך אותה לנושא מפתח של קיומה ועצם הווייתה של המדינה, שלמען קידומו מוכנים אף להעמיד בסכנה את חייהם של תושבי המדינה?
    הרי כל מעשה שלום שנעשה הוא לא שלום. לא היה שלום בין ישראל והערבים ואין היום שלום בין ישראל והערבים. לא עם מצרים ולא עם ירדן. רק הסדר, הפסקת אש, תן-וקח, "שלום" קר. כמובן עדיף "שלום" קר שאינו מעורר אשליות, בלי גבולות פתוחים וללא מפגשים עממיים, ולא שלום שיחבק ויחנוק אותנו עד מוות. נראה כי עם שכנינו, "עם לבדד ישכון" הוא המתכון היחיד האפשרי.
    הרי גם בלי שנמנה את הסיבות המסויימות לחוסר תוחלת בשלום ישראלי-פלסטיני בכלל, ראוי לציין את האמת התקפה ביחס לקשרים בין מדינות ואומות בעולם מאז ומתמיד. שום מצב אינו "בר-קיימא", נצחי או לתמיד. הכל ניתן לשינוי, כל הסכם יופר, כל מילה תישכח, כל חתימה לא תהיה שווה את הנייר שעליו היא כתובה כתוצאה משינוי האינטרסים, שינוי במשטרים, שינוי במגמות. אין קביעות ורציפות בהסכמים בין מדינות. את זה מלמדים דברי ימי האנושות. הנה רק אתמול בא הקץ למלחמה הקרה, וכבר היום זו שבה אלינו.
    היה ניתן לסבור כי בני אדם יפסיקו עיסוק שאינו מביא תועלת, במיוחד אם הוא כה תובעני, ועוברים לפעילות אחרת. אבל לא אצלנו. דורות של פטפוטים ומסמכים, מגעים וועידות נרשמו ללא הועיל, ולמרות כל זה, המאמצים חסרי טעם והצלחה נמשכים ללא סוף. נראה כי זוהי אובססיה בלתי נשלטת.
    אולי השנה, אחרי שהשלום יתאדה באוויר המחניק של קיץ תשע"ו, יוזמן צוות רופאי-נפש מן המעלה הראשונה על מנת שיבחן איך העם היהודי, למוד הסבל ובעל ניסיון היסטורי עצום, נופל בפח הטיפשות של אמונה בשלום עם האכזרים והנפתלים שבאויבי עמנו; יבדוק כיצד חברו יחד השכחה ושטיפת-המוח אצל מקדמי פתרונות אוויליים, זורי חול בעיניים ומפיצי מנטרות חסרות בסיס, שבמשך כל כך הרבה שנים מטמטמים עם חכם ונבון כעם ישראל.
    מתוך אתר מראה
    *ד"ר מרדכי ניסן הוא מרצה וכותב על ענייני ישראל והמזרח-התיכון

  14. תארו לכם שמ -1967 ,לא היו קבוצות שמאל שמעודדות את הערבים לקבל עצמאות . הם היו מהגרים כמו מוסלמים רבים ,לאירופה ,מדינות ערב , ארה"ב … ורק קומץ היה נשאר .אבל השמאל הקיצוני נטע בהם תקוות וכך הם נשארו והתחזקו . ועכשיו זו צרה לכולנו (גם להם ).

  15. מילים כדורבנות! זה מה שאני אומר כבר שנים! מדיניות הרפיסות של הממשלה ותעמולת השמאל למען האויב, הם הנותנים "רוח גבית לטרור.

  16. נאה כתבת ד"ר קידר אבל הערה אחת יש לי על המשפט הזה:

    >> וכמובן, הם מכירים את 'הקרן החדשה לישראל'

    היה רצוי שכאשר אתה מדבר על האירגון הנלוז הזה היית קורא לו בשמו האמיתי "הקרן לישראל חדשה" – זה הוא התרגום הנכון לשם הרשמי שלהם באנגלית "The New Israel Fund" — מסיבות "הסברתיות" הם רצו שהשם בעברית ישמע פחות מאיים וקוראים לעצמם "הקרן החדשה לישראל" אבל כאמור מטרתם היא ליצור "ישראל חדשה", מדינת כל תושביה שבה ל-"פליטים" הפלסטינאים מכל העולם יש זכות שיבה לישראל גופה ובה היהודים יהיו לכל היותר בני חסות. לפיכך, חשוב לקרוא לארגון בשמו ולא לעזור לו בעטיית המסיכה…

    1. 1. אנחנו אשמים לגבי ירושלים. ד'ר קידר צודק. הרי נשיא אמריקאי כל חצי שנה חותם על דחייה של העברת השגרירות לירושלים…
      2. נכון הוא שאנחנו כובשים, כי אף לא פעם אחת לא חתמו המנוצחים על כתב הכניעה… כדי לא להעליב את הערבים(!?). (רוסיה לא תחזיר את איי סאחאלין ליפן, פולין לא תחזיר את גדאנסק לגרמנים… כי חתמו על כתבי הכניעה!).
      3. הפתרון הוא שתי מדינות לפי רעיון של ד'ר קידר: קאנטונים. ומחוברים לפי רעיון של חתן פרס נובל פרופסור אומן: רכבת תחתית. (מטרו לחפור הערבים יודעים – יש מלא מומחים בעזה…).

    2. נכון מאוד. לפעמים אני משתמש בתואר הנכון שלהם, הקרן לישראל חדשה.

  17. מוגזם שמייחסים אידאולוגיה ופילוסופיה לטרור האיסלמי. בסך הכל זו תרבות הרצח. הרצח הוא אינסטינקט בסיסי, לא פילוסופיה או דרך ביטוי פוליטית. הם לא רוצים צדק חברתי וגם לא מדינה (אחרת היו פועלים אחרת, תוך ניהול מו"מ).לרצח דימוי חיובי בחברה הערבית. כולם מעודדים אותה, המשפחה, הדת, ספרי הלימוד ואף הרשות, המשלמת גמלאות למחבלים. הרוצח נתפס כ'גבר' או גיבור. תרבות הרצח אינה מכוונת במיוחד נגד יהודים. זוהי צורת ביטוי יומיומית בחברה שבה כל סכסוך פנימי נפתר באלימות. זוהי חברה שבה ששיתוף הפעולה החברתי נחשב לחולשה, ועד לא מזמן לא ידעה מוסדות מערביים כמו משטרה או קהילה.

  18. ואולי זה בגלל סיפוח מזרח ירושלים והעובדה שזה המקום היחיד שמשיק לשטחים הכבושים?

  19. לא הייאוש, ולא התקווה הם הגורמים לטרור…האסלאם:
    "חלק מהם הרגתם וחלק שביתם והורשנו לכם את אדמותיהם, בתיהם ורכושם, עם שטחים שמעולם לא דרכה רגליכם עליהם, כי אללה הוא כל יכול" (קוראן, בעלי הברית, סורה לג').
    ואם זה לא הוכחה נאותה, אז תסביר מה זה לפי הקוראן ה"ג'זיה" או ה"ד'ימה" (מס גולגולת)…שכן, כתיאורו של הקונסול הבריטי בירושלים משנת 1858, מוסלמי בחברון הסביר לו כי "זכותו הנגזרת מאז-ומקדם ממסורת משפחתו להיכנס לבתי יהודים ולגבות מס או תרומות בכל עת בלי לתת דין-וחשבון".
    אז פתאום הכלב/עבד קם על בעליו/יוצרו? ועוד בחצי האי הערבי (הרי הנביא מוחמד גזר כי "לא תדורנה שתי דתות יחדיו בחצי-האי הערבי).
    אז תעזבו אתכם ממניעים של רגשות…כי לונדון ופריס גם הן באותו קו דתי אסלאמי של ירושלים, עכו, יפו וחיפה…הכל השקפה של אמונה.