ביקורת ספר

ניצחון תפיסת הביטחון של ז'בוטינסקי

בחייו ספג זאב ז'בוטינסקי התנגדות ולעג מההנהגה הציונית, אך לאחר הקמת המדינה יישם יריבו הגדול דוד בן־גוריון רבים מרעיונותיו, באיחור משמעותי וקריטי. ביקורת ספר

ז'בוטינסקי עם אנשי בית"ר. פריז, 1934. התמונה נמצאת גם בארכיון מכון ז'בוטינסקי, ומופצת ברישיון CC BY SA 3.0

אורי מילשטיין, גלגל המנוף של ההיסטוריה: התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי, הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל

ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין ידוע כמבקר חריף, לעתים פולמוסי, כלפי תפיסות הלחימה של צה"ל במלחמות ישראל. במאמריו ובספריו הרבים מרבה ד"ר מילשטיין לתלות את כשלי החשיבה הצבאית של צה"ל במורשת הפלמ"ח, שהייתה מושתתת לדעתו על אלתור יותר מאשר על תכנון, ועל תעוזה בשעת קרב יותר מאשר על ניתוח מעמיק טרם קרב.

בספרו החדש, 'גלגל המנוף של ההיסטוריה', מתאר מילשטיין את משנתו הצבאית של מייסד הציונות הרוויזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי, ומנסה לעגן אותה בערכים הקמאיים ביותר של האומה העברית. זאב ז'בוטינסקי היה ללא ספק אחד האישים המשפיעים בהנהגה הציונית במחצית הראשונה של המאה העשרים. אינטלקטואל מובהק ששלט בשפות רבות, נואם בחסד, עיתונאי בעל השפעה עצומה, משורר עתיר השראה, סופר סוחף, מתרגם מחונן והוגה דעות. הוא שאף להוביל את הציונות ברוח חזונו של הרצל, בניגוד לתפיסות הפלג השמאלי שנטה יותר אחר רעיונותיו של אחד העם.

אחד העם (אשר גינצבורג) ביקש לחולל תנופה רוחנית ותרבותית בקרב פזורי העם היהודי. את ההתיישבות בארץ ישראל ראה כמרכז רוחני של מיעוט מובחר ואליטיסטי, שייצור מוקד זיקה לעם כולו. אחד העם וחניכיו התנגדו לעלייה המונית של יהודים לארץ ישראל, ואף לא ראו הכרח בקיום מסגרת ארגונית של "מדינה" על סמליה ומוסדותיה. בחזונם הם ראו מעין שטעטל משודרג, דובר עברית.

אך בנימין זאב הרצל, ובעקבותיו ז'בוטינסקי, הגדירו את מהות הציונות ככינון מדינה מודרנית בגבולות מוסכמים, שתהווה ישות דיפלומטית מוכרת על ידי אומות העולם. מדינה זו תשמש בית לכל יהודי העולם, ללא כל מגבלה או סינון, ותהיה מושתתת על צדק חברתי וכלכלה חופשית. זאב ז'בוטינסקי הוסיף לחזון ההרצליאני רכיב חדש – צבא עברי חזק, שיהיה מסוגל להגן על קיומה של המדינה.

 

הרוצה בשלום ייכון למלחמה

ז'בוטינסקי הצעיר הושפע באופן עמוק ממפגשיו עם יוסף מרקו ברוך. ברוך, יליד טורקיה ואישיות ססגונית, האמין שהקמת צבא יהודי מודרני תכריח את אומות העולם להתייחס לציונות כגורם משמעותי. הרצל הביע שאט נפש מרעיונותיו של ברוך, שנשמעו באוזניו כדברי משיח שקר. ברוך גורש מן הקונגרס הציוני, ובקיץ 1899 שם קץ לחייו בשל אהבה נכזבת.

ז'בוטינסקי, פציפיסט והומניסט, הוקסם מרעיונותיו של ברוך, שגרס כי הדרך לשלום אמת היא היכולת הצבאית והמוכנות המתמדת למלחמה. דבריו הנכוחים של ברוך השתלבו בידע העצום שרכש ז'בוטינסקי על תולדות העולם. הוא ראה בהם הד לחזונם של לוחמי חירות כמו ספרטקוס העבד היווני, אייבנהו האנגלי, גריבלדי האיטלקי וכמובן שמשון, הגיבור העברי הקדום שעליו כתב ז'בוטינסקי רומן עשיר וסוחף.

אורי מילשטיין מרחיב את יריעת האישים שהשפיעו על תפיסת ז'בוטינסקי ומרחיק לכת עד אברהם אבינו שלחם במלכי הצפון, הפך לגורם דיפלומטי חשוב במרחב השמי והשכין שלום אזורי. בעקבות אברהם צמחו לוחמים עבריים שונים, מימי התנ"ך ועד מרד בר כוכבא שאחריו נקטעה שרשרת הגבורה העברית, עד ימי הרצל.

כפי שמזכיר מילשטיין, ז'בוטינסקי טען בתוקף שהציונות לא תתממש רק בזכות נימוקים מוסריים, כלכליים או לוגיים שיוצגו בפני אומות העולם. עצמאות, לדברי ז'בוטינסקי, כרוכה בהכרח במאבק: "אין לרכוש כברת ארץ מסוימת ללא מלחמה ממש, ויחזיק בה מי שיגלה באותה מלחמה יותר יכולת יותר עקשנות ויותר הקרבה".

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הקים ז'בוטינסקי עם חברו, גיבור המלחמה יוסף טרומפלדור, את הגדודים העבריים במסגרת הצבא הבריטי. היה זה הצבא היהודי המאורגן הראשון מאז ימי בר-כוכבא. לאחר ששירת כלוחם וכמפקד בגדודים העבריים הוביל ז'בוטינסקי את ההגנה העצמית בירושלים במאורעות 1920, ונאסר על ידי הבריטים שבצבאם לחם. הוא נמנה עם מחוללי ארגון 'ההגנה', וזכה להערצת חברי הארגון שרובם היו אנשי שמאל.

מתוך היכרות עמוקה עם תרבות אירופה היה ז'בוטינסקי בין הראשונים בעולם שהבינו כבר בשנות העשרים שגרמניה המובסת עלולה לחולל שואה איומה ולנסות להשמיד את הקיום היהודי. הוא פעל להקמת צבא עברי מאומן שיכבוש את ארץ ישראל מידי הבריטים שהתכחשו להבטחותיהם, ולחם בכל כוחו למען הכרזה מידית על מדינה יהודית, גם באופן מהפכני. הוא הסתובב בתחושת דחיפות בריכוזים היהודיים באירופה וקרא לקום ולעלות לארץ ישראל כיוון ש"אם לא תחסלו את הגולה – היא תחסל אתכם", כדבריו המפורסמים.

אזהרותיו של ז'בוטינסקי נפלו על אוזניים ערלות בקרב המנהיגים היהודים, ונתקלו בלעג ואפילו באלימות. ההנהגה הציונית שז'בוטינסקי הורחק ממנה ניסתה לקדם קשרים עסקיים עם הנאצים לשם הצלת רכוש יהדות גרמניה, ובמקביל דאגה להעלאת קבוצות נבחרות של נוער חלוצי. ההנהגה לא נקטה פעילות גורפת להצלה מידית של כל היהודים, ואם עשתה זאת היה זה מעט ולאט וכמעט.

זאב ז'בוטינסקי נפטר בקיץ 1940. בשנים הבאות התממשו הנוראות שבנבואותיו. באופן שהסתבר כמאוחר מדי, בקנה מידה גורלי והיסטורי, אימץ יריבו דוד בן־גוריון, אחרי מות ז'בוטינסקי, את כל העקרונות הצבאיים להם הטיף המנהיג שמת בדמי ימיו.

בוועידת בילטמור הצהיר בן־גוריון בפעם הראשונה כי שאיפת הציונות היא להקים לאלתר מדינה עצמאית וריבונית. בהמשך נטל לידיו את תיק הביטחון וניער משורות כוח המגן העברי את רוח הנעורים הסחבקית. הוא הרחיב את מסגרת הפלוגות ופעל ליצירת חטיבות מרחביות, מסתערות וכובשות, שיש בכוחן ליצור הרתעה. בגישה זו הוביל בן־גוריון את המערכה להגשמת החזון שלו הטיף ז'בוטינסקי כבר בשנות העשרים – כינון מדינה עברית עצמאית בארץ ישראל.

חוק השבות ברוח ז'בוטינסקי

עם הכרזת המדינה והקמת צה"ל דרש בן־גוריון מהצבא להתנהל ברוח ז'בוטינסקי ולהיות מקצועני ותכליתי, מושתת על משמעת צבאית נוקשה ועל היררכיה ברורה שאותה ביטא ז'בוטינסקי במונח "הדר". החייל מציית למפקדיו וסר למרותם, והמפקדים מצדם מובילים את החיילים בנחישות, במקצוענות, בתבונה ובגבורה אל היעדים האסטרטגיים שנקבעו.

במקביל פעל בן־גוריון לחקיקת חוק השבות וליישומו המיידי באופן שהבטיח קליטה במדינת ישראל של כל יהודי החפץ בכך, ללא קשר להשקפתו, אורח חייו והשכלתו. בדיוק כפי שתבע ז'בוטינסקי, רק באיחור של עשור ובפיגור של שישה מיליון יהודים.

להיסטוריה יש כידוע רק מהדורה אחת. אין לדעת כיצד היו נראים פני הדברים לו היה מצליח ז'בוטינסקי לממש את רעיונותיו בשנות העשרים והשלושים, ולו הייתה ההנהגה פועלת במרץ וללא סינון להעלאת מאות אלפי יהודים ותובעת להקים מדינה עצמאית ערב פרוץ מלחמת העולם, גם במחיר מלחמה. כל שנוכל לדעת הוא הפער בין מה שז'בוטינסקי חזה ובין מה שהתממש. ופער זה, מסתבר, הוא מזערי.

ספרו של ד"ר מילשטיין איננו נקי מפגמים. פה ושם הובאו עובדות שהן מדויקות רק בחלקן, ולא אחת הוא מפיק מסקנות שנשמעות כחפוזות. במקומות רבים בספר קיים טשטוש בין השקפותיו של ז'בוטינסקי האסטרטג לדעותיו של מילשטיין ההיסטוריון. עם זאת, זהו ספר חשוב המכיל מידע היסטורי חשוב ומרתק ומאיר באופן מקורי את הגותו הצבאית של ז'בוטינסקי, שכאמור יושמה בחלקה על ידי מי שהיה יריבו המובהק משך שנות דור.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

19 תגובות למאמר

  1. לדעתי המרחק האידאולוגי בין בן גוריון וז'בוטינסקי היה קטן ממה שנראה במבט ראשון.
    ההבדל המרכזי ביהיהם מתמצה בכך שז'בוטניסקי היה אינטלקטואל מבריק, הוגה ואיש ספר (הגם שלא היה נעדר לחלוטין יכולות ארגון מעשיות), בעוד שבן גוריון היה קודם כל ולפני הכל איש מעשה.
    מכך ניתן להבין שבן גוריון, שהביט באופן מפוכח על המציאות העולמית והארצישראלית של שנות העשרים והשלושים, לא ראה אפשרות מציאותית ליישום רעיונותיו של ז'בוטינסקי. עלייה המונית לארץ ישראל, הקמת צבא עברי והכרזה על מדינה, נראו בעיניו (לדעתי האישית בצדק) כרעיונות בוסר בשלב זה.
    בשלבים מאוחרים יותר, אחרי מותו של ז'בוטינסקי, השתנו תנאי היסוד: הישוב היהודי בארץ גדל והתחזק, המצב הבינ"ל השתנה, וניתן היה להתחיל ליישם חלק מהרעיונות הנכונים של ז'בוטינסקי. לכך יש להוסיף גם את ההתנגדות הפנימית לרעיונות כאלו בתוך מסגרות השמאל הארץ ישראלי. התנגדות שבן גוריון נאלץ להתמודד איתה בתוך מפלגתו שלו.
    השאלה המרתקת היא איך הייתה נראית ישראל אילו ז'בוטינסקי האריך ימים ולא נפטר ב 1940, והאם מורשתו הייתה משפיעה יותר על המדינה בשנותיה הראשונות.

    1. אכן בילטמור. שגיאת הקלדה תודה על תשומת הלב

  2. נו, מה היה קורה אם הישוב היהודי היה מתקומם בשנות ה-30' נגד הבריטים ונלחם באופן גלוי על פתיחת שערי הארץ לעליה? מה היה קורה אם כל הישוב היה אצ"ל?

    – הבריטים לא היו מוותרים, ערב מלחמה עולמית, על מאחז אסטרטגי; הם היו מגיבים, והיישוב היה נפגע קשות.
    למשל, במקום קואליציה עברית-בריטית נגד המרד הערבי, היתה נוצרת קואליציה ערבית-בריטית נגד המרד היהודי;
    לא היו ישובי חומה ומגדל, לא היה וינגייט, לא היתה העלמת עין בריטית מראשית התעש, הברחת הנשק, ועליה בלתי-לגלית; אדרבה, פיתוח הישוב- כולל בתחומי העליה והביטחון- היה נעצר.
    – כמובן ששיתוף הפעולה בימי מלחמת העולם עצמה היה נפגע; לא היתה בריגדה, לא פלמ"ח ועשרות אלפי בני הישוב לא היו זוכים לנסיון צבאי ומבצעי בצבא הבריטי.

    1. טוב מאוד שיש לאתר מגיד עתידות משלו, שיודע בדיוק מה היה קורה "אילו".
      מובן שאפשר לחזות עתיד אחר לחלוטין. בייחוד אם הנהגת היישוב הייתה משנה את מדיניות העלייה הסלקטיבית הידועה לשמצה שלה ומנסה לפעול בדרך אחרת. במקום זה, הם החליטו שיהודי נלבקי (רחוב באזור היהודי בוורשה) הם אבק אדם ואין בהם תועלת. מה לעשות, אני רק בן תמותה רגיל, ואין לי אפילו כדור בדולח קסום, כך שבניגוד לוודאות המושלמת שלך, אינני יודע מה באמת היה קורה.
      ובעצם, גם אתה לא.

  3. תודה עופר רגב!!!

    לשם הבהרה בנוסף למה שנכתב לעיל: ז'בוטינסקי הבין שבמסגרת התרבות היהודית "הגלותית" לא יהיה אפשר לכונן צבא באיכות גבוהה שיהיה "קיר ברזל" של המדינה. לפיכך יש לחולל "מהפכה עברית" – לפתח תרבת ביטחון ברמה גבוהה שלא תהיה מבוססת על תפילות ולימוד תורה, אלא על הבנה מעמיקה של הוויית הצבא והמלחמה. תובנה זאת של ז'בוטינסקי, שלעניות דעתי, אין נכונה ממנה, לא נקלטה בתנועה הציונית וממילא לא יושמה, ביישוב היהודי ובמדינת ישראל עד היום, גם בקרב תלמידי ז'בוטינסקי כמנחם בגין יצחק שמיר ובנימין נתניהו.

    1. קטונתי, אך אני רואה את קיר הברזל עומד נכוחה. כל שיטה שאויבנו מנסים כדי להשמידנו – בסופו של דבר נבלמת. אמנם קשה ויש קורבנות אך בשורה התחתונה הם נכשלים שוב ושוב. מלחמות מאורגןמאורגן

    2. קטונתי, אך אני רואה את קיר הברזל עומד נכוחה. כל שיטה שאויבנו מנסים כדי להשמידנו – בסופו של דבר נבלמת. אמנם קשה ויש קורבנות אך בשורה התחתונה הם נכשלים שוב ושוב.

    3. "קיר הברזל" ללא תרבת ביטחון גבוהה, אינו קיר ברזל של ממש וגובה קורבנות רבים

    4. אכן הצבא שלנו עדיין!! מושפע מהתפיסה הבן גוריונית (הזבוטינסקית?) אולם הבעיה היא שהשפעה זו הולכת ונחלשת, ועומדת על כרעי תרנגולת – מזלנו שהעולם הערבי נחלש גם הוא.

      השאלה היא מה מטרתנו כיום? (2 גדות?), האם יש לזבוטינסקי פתרון לטרור? האם טרנספר בתשלום הינו פתרון רצוי לפי תפיסה זו? האם סיפוח יו"ש הוא חלק מאסטרטגיה זו? ומה עם כיבוש עזה מחדש? היערכות לכיבוש מצרים ביום שאחרי סיסי? ומה עם דרום לבנון? האם צריך מנהיגות שחושבת על הדברים הנ"ל?

  4. בהחלט ניצחו עמדותיו. בפרסםקטיבה של זמן. היום אנחנו משלמים מחיר כבד על הזלזול בקיר הברזל של ז'בוטינסקי!

  5. ז'בוטינסקי היה איש חזון נבואי, משכמו ומעלה, מעל לכל המנהיגים האחרים, מוכשרים ובעלי יכולת ביצועים, ככל שהיו. ההתנגדות שעורר, נבעה מהחולשה האנושית של אי קבלת האחר, בעיקר אם גדולתו מעיבה על אלה שלא נחנו בשמץ מגדולתו. והשגה על דבריו של ד"ר מילשטיין בדבר תפילות ולימוד התורה. לולא אלה לא היהודים חוזרים לארץ ישראל דווקא. בסך הכול, נראה לי שלמרות המון הספרים שנכתבו על ז'בוטינסקי, גם מפיו, יש לפנינו חידוש מרענן, המנחית לקריאה של כל הספר.

  6. מעניין מאוד

    אתה יכול להרחיב קצת על הקשר בין ז'בוטינסקי ליאיר (אברהם שטרן)?

    נראה כי יאיר התחיל ליישם את רעיונות הצבא של ז'בוטינסקי, עם תוכנית ה"ארבעים אלף" – להקמת צבא עברי מיומן בן 40000 חיילים, מוכשרים על ידי צבאות זרים (היו כבר קצינים וחבלנים שהוכשרו בצבא פולין), שיכבשו את הארץ. הוא נתן לתוכנית 5 שנים, אך היא נקטעה כעבור שנתיים עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה.

    הטענה שלו הייתה שוודאי שצבא כזה לא יכול לגבור על כל האימפריה הבריטית, אך הוא יכול לעבוד את הארץ מיד הכוחות הבריטיים האזוריים, ומנגד בריטניה לא יכולה להביא לקולוניה את כל הצבא שלה. עם כינונה של ברית בין המדינה הצעירה לאימפריה יריבה לאימפריה הבריטית, המדינה תוכל להחזיק מעמד.

    מכיוון שיצחק שמיר היה ממשיכי דרכו של יאיר וכן של ז'בוטינסקי, האם ידוע על קשר בין יאיר לז'בוטינסקי?

    1. שלום ירמיה ז'בוטינסקי ושטרן נפגשו כמה פעמים. שטרן היה פעיל מאוד בקידום תכנית 40,000 הוא ניהל מפגשים עם דיפלומטים פולניים, גייס כספים וחולל תעמולה באמצעות העיתון "טאט". עם זאת, שטרן לא היה מעולם איש בית"ר ובניגוד לרזיאל, לא נמנה עם אוהדיו הפוליטיים של ז'בוטינסקי. עובדה זו יצרה הסתייגות מסוימת ביחסים האישיים ביניהם.

    2. שלום ירמיה. מסכת היחסים בין ז'בוטינסקי שטרן הייתה טעונה ומורכבת מאוד. יאיר היה הדמות הפעילה ביותר ביישום רעיונות ז'בוטינסקי, בעיקר בכל הנוגע לתכנית 40,000. הוא פעל המרצות בקשרים עם צבא פולין ובהכנת התשתית למעפילים בארץ ישראל. עם זאת, יאיר, בניגוד לרזיאל, לא היה מעולם חבר בית"ר ולא היסס לבטא התנגדות לז'בוטינסקי. עובדה זו האיצה את הקרע הכואב במחתרת שהתחולל אחרי מות ז'בוטינסקי.

  7. 1. מה שהביא לפרישתו (איך הגעתם לסילוכו?) של זבוטינסקי מההסתדרות הציונית היה: 1. הברית עם פטרולה (האנטישמי) – בלשונו של זבוטינסקי – למען הציונות הוא מוכן לכרות ברית עם השטן. 2. ההסכמה של ההסתדרות (נדמה לי שויצמן היה הכוח המוביל) לקבל את הספר הלבן של צ'רצ'יל (כדי להשאר תחת חסות בריטית) – על הצדדים הלא טובים שבו.
    2. המאמר קיר הברזל נכתב נגד תכנית בגדד, ועיקרו (מלבד דחייה של כל ניסיון עם הערבים עד שיבשילו התנאים) הוא אימוץ הקולניאליזם האירופאי כדרך להישרדותנו באזור או במלים של ז'בוטינסקי:
    "נתחסד ככל שנתחסד. לשם מה זקוקים אנו להצהרת בלפור לשם מה זקוקים אנו למאנדאט? משמעותם בשבילנו נעוצה בכך, שכוח חיצוני הטיל על עצמו התחייבות ליצור בארץ תנאי מינהל ובטחון כאלה, שבהם תהיה האוכלוסיה המקומית ,למרות כל רצונה, משוללת אפשרות להפריע להתיישבותנו באורח מינהלי או פיסי". לא רק שההסכתמכות על הקולניאליזם לא תקפה עד ימינו – אפילו ז'בוטינסקי עצמו ויתר עליה זמן קצר לאחר כתיבת המאמר.

    * מאיפה אתם מביאים את ההמצאות שלכם?

    1. שלום ברק המגעים עם פטליורה התחוללו בראשית שנות העשרים כאשר ז'בוטינסקי עדיין היה מקורב לוייצמן. הסילוק למעשה (פרישה בלשון נקיה), נבע מדרישתו הנחרצת של ז'בוטינסקי להגדיר לאלתר את שאיפת הציונות למדינה עצמאית. שנה וחצי אחרי מות ז'בוטינסקי הוביל בן גוריון את קידומו של אותו רעיון ממש