מאחורי הסיבוב: הבלוג של יהודה הראל

מסְפָר לפריפריה, ובחזרה

כיבוש השממה שבעבר נתן זריקת אנרגיה ליזמות ולציונות הפך בשנים האחרונות ל"פריפריה" זנוחה הדורשת תקציבי ממשלה. תנופה חדשה למדינה בא תבוא, ואין לדעת מאיזה כיוון

כובשים ספר חדש. צילום: מרים אלסטר /פלאש90

בשנת 1893, ביריד העולמי בשיקגו נשא ההיסטוריון האמריקני פרדריק ג'קסון הרצאה בשם "משמעות הסְפָר בהיסטוריה האמריקנית" (The significances of the frontier in America history). מאז ועד היום נכתבו ונכתבים בעקבות ג'קסון, מאות סְפָרים ומחקרים על עיצוב המודעות והתרבות האמריקנית על ידי שלוש מאות שנים של התיישבות ומתיישבים בשטחים הפתוחים בסְפָר האמריקני במערב.

תרבות הסְפָר האמריקנית מוכרת לנו בעיקר מהשתקפותה האמנותית, אך מעוותת במערבונים, בשירת הקאנטרי, בסְפָרות ובפרקי ההיסטוריה.

הסְפָר עיצב באופי האמריקני את האינדיבידואליזם, את אחריות האדם לעצמו, לביתו, למשפחתו ולפרנסתו. במערב נולדה האמונה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, החירות וחירותו של הפרט. החירות, שלאיש, גם לא לשלטון, אין זכות לפגוע בה. העצמאות והאוטונומיה היו ערכי יסוד של מי שבנה את ביתו בערבה.

ב"פרונטיר" היו מעט חוקים והרבה חופש. החוק המקומי היה חשוב יותר מהחוק הפדרלי. במערב קבעה היכולת האישית, ולא המוצא המשפחתי, והביטחון היה תלוי ביכולתו של האדם להגן על משפחתו, ורכושו. במערב נולדה גם הניידות הקלה, ה'רילוקיישן', המוכרת עד היום באמריקה.

המהגרים שעזבו את אירופה היו אנשים מיוחדים, שלא השלימו עם העוני והשעבוד ויצאו באומץ אל הבלתי נודע. החזקים היזמים, ההרפתקנים והחזקים ביותר מתוכם, לקחו את גורלם בידיהם, ויצאו אל הערבות בהם נוצרו התרבות והאופי של אמריקה.

בשנת 1893 ציין פרדריק ג'קסון בצער שעכשיו "הכל נגמר", כל השטחים מחוף לחוף מיושבים – תמה "תקופת הפרונטיר". אבל ג'קסון טעה: "הפרונטיר" הוא עד היום מרכיב חשוב בתרבות האמריקנית ובסיפור ההצלחה של ארצות הברית.

הנשיא קנדי קלע לרגשות האמריקנים, כאשר בוועידה הדמוקרטית בשנת 1960 הוא הציג את הקריאה ל"ניו פרונטיר" בנושאי פנים וחוץ, והציג את החלל כ"סְפָר החדש" של ארצות הברית.

גם אצלנו

התרבות והשפה העברית נוצרו על ידי יהודים מעטים שנטשו את אירופה בסוף המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים, והיגרו לשממה של פלשתינה שבקצה האימפריה העות'מאנית. המעטים שנטשו את הערים העתיקות בירושלים וצפת והתיישבו מחוץ לחומות בשממה של מלאבס (פתח תקווה), ג'עוני (ראש פינה) ובני-יהודה בגולן שינו לתמיד את אופיו של היישוב היהודי בארץ-ישראל.

התרבות, האתוס, האידאולוגיה, הביטחון השירה, החג וגם המנהיגות של הישוב היהודי בארץ ישראל ובהמשך של כל התנועה הציונית והעם היהודי, עוצבו על ידי המיעוט שהלך לסְפָר הרחוק, הקים ישובים ועיבד את האדמה בעמק יזרעאל, בעמק הירדן לחופי הכינרת, בגליל העליון ובנגב הרחוק.

אך בערך מתחילת המחצית השנייה של המאה העשרים הפך הסְפָר הישראלי לפריפריה בלתי רלוונטית. הנס הכלכלי, התרבותי והמדעי של ישראל מתרחש במרכז, בגוש דן בו שוכנים מרכזי ההיי-טק, האוניברסיטאות, התאטראות, ומרכזי התרבות והיזמות. תל-אביב היא היום ההישג הגדול ביותר של הציונות. הסְפָר הפך ל"פריפריה" מפגרת, טעונת טיפוח ותקציבי ממשלה, בעוד שהמרכז מגדיל את הפער בצמיחה סוערת הנשענת על נוער נפלא, ויזמות והון פרטיים.

בחזרה לסְפָר

כמו על כל הצלחה, גם על המרכז הישראלי יאיים בעתיד קיפאון. בעתיד הלא רחוק תזדקק ישראל שוב להתחדשות שלא ניתן לנחש את אופייה.

ההתחדשות יכולה להיות בנושאי היהדות, כור ההיתוך, יחסי יהודים ערבים, אמנות, מבנה המשטר, חינוך, טכנולוגיות אחרות, הקהילה, החברה או הסביבה. קרוב לוודאי שההתחדשות הבאה, אם תבוא, תהיה בנושאים שאיננו מעלים היום על דעתנו.

אין לדעת האם שוב תבוא הבשורה מהסְפָר. ודאי שההתחדשות לא תגיע מההנהגות והמנהיגים המוניציפאליים, העוסקים לרוב בפוליטיקה מקומית ונאבקים על הקצבות, מענקים ותקציבים ממשלתיים.

ההתחדשות, אם תבוא מהסְפָר, תגיע מאנשים וקבוצות שיעזבו את המרכז ויתנחלו באזורים ובישובים מרוחקים כדי להגשים חלומות, חזונות ושינויים מרחיקי לכת.

המהפכה שהתחוללה בציונות הדתית על ידי הקבוצות שהתיישבו בשומרון ויהודה, מוכיחה שתהליכים מסוג זה עדיין אפשריים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 תגובות למאמר

  1. כתבה יפה, אבל הפתעת אותי ששלפת את המתנחלים. חשבתי פריפריה אמיתית ולא פריפריה במחלוקת.

    אתה יודע, פעם כל דבר היה מגיע לארץ באיחור של כמה שנים. לבשו כאן אדידס כשבארה"ב עברו לנייק. ראו כאן דאלאס כשבאמריקה ראו שושלת וכו וכו.
    הדתיים, בגלל שמרנותם, יש להם התחדשות מאוחרת.

    עשרות שנים אחרי שהפריחו את השממה בארץ. הארץ הפכה למדינה מסודרת. הקיבוצים פורקו או עברו מחקלאות לתעשייה או נדלן – ואז הדתיים גילו את הציונות.
    כל החלוציות של המתנחלים – אותה התלהבות, אותה תחושת מטרה – רק בכמה עשרות שנים איחור.
    זה מעוות בדיוק כמו שקאובואים יפריחו על אדמות קנדה או אלסקה או טקסס או מקסיקו.

    תפקיד (ההסטורי) של ההתנחלויות זה לקרב את מלחמת גוג ומגוג בדרך (מלאת הקרבות-תתכוננו. כן, גם אתם החילונים) למשיח (הפעם באמת, לא משיחי שקר כבעבר: בר-כוכבא, שבתי צבי, ישו, הרבי מילובביץ).
    כן. אחרי המלחמה תמיד יש התחדשות.

    1. מר אלה אופק, לידיעתך: הציונות הדתית, להבדיל מהמחנה שלך, היא גל נוסף – אחד מרבים – של הציונות, שמוסיפה להתחדש כל הזמן. אתה ודעותיך השמאלניות והסוציאליסטיות הם לא יותר מאנכרוניזם בן חמישה עשורים לפחות, נפוח ומלא בעצמו.

    2. לי. תמיר:
      החומר שלי זה רייטלין. כדאי לך לנסות, יצאו לך תגובות יותר מפורטות
      למושבניק:
      אני מקווה ששמת לב – לא הערתי לגבי איכות האנשים. הם איכותיים ביותר. תחושת השליחות היא ממש דומה לחלוצים. אלא שההקשר השתנה. אם פעם היית רואה אנשים מפריחים שממה היית קורא להם חלוצים או גואלי אדמות. כיום אתה קורא להם פולשים. פשוט אין אדמות יתומות יותר.
      לגבי הסוציאליזם – הוא תחת מתקפה. האידיאלים שלו גבוהים (אתה קורא לזה נפוחים). החזקים לא רוצים לעזור לחלשים. המודל קורס.
      אנשים שלא נהנים מהקור הקפיטליסטי מוצאים את החום בדת. המסגרת הסוציאלית החליפית. הפשוטה יותר, המובנת.
      הערה: פשוטה במובן שהחוקים לא יכולים להשתנות כמו בדמוקרטיה, בהסתפקות ביהודים בלבד, ובכך שהדמוקרטיה מוסיפה עקרונות נוספים של חופש הביטוי וחרות על העקרונות הדתיים (למעט אל תנאף שהדמוקרטיה המעיטה)

  2. כתבה מעניינת ומעוררת מחשבה.
    יש דבר אחד שאני חולק עליו. אתה כותב כי: "ודאי שההתחדשות לא תגיע מההנהגות והמנהיגים המוניציפאליים, העוסקים לרוב בפוליטיקה מקומית ונאבקים על הקצבות, מענקים ותקציבים ממשלתיים."
    אני לא בטוח בכלל שזה נכון. האם ביקרת לאחרונה בבאר שבע [ גתיבות, לקיה (ישוב בדואי) או דימונה? נראה לי שדוקא המנהיגות המקומית בחלק מישובי הפריפריה היא בעלת פוטנציאל מרשים ליצירת התחדשות במגוון כוונים מפתיעים.