הסיאוב של רשות השידור איננו תוצאה של צירוף מקרים מצער, אלא עניין צפוי מראש. במדינה דמוקרטית, תקשורת איננה חלק מתחומי הפעילות של הממשלה
הישראלים רגילים לממסד תקשורתי המנסה לבלום דיון ממשי בנושאים חשובים. התופעה הזו חריפה במיוחד בסוגיית השידור הציבורי, שיש בה כדי להשפיע על אפשרויות התעסוקה של כל עיתונאי. כך, מעולם לא התקיים בישראל דיון ציבורי אמיתי בשאלת הנחיצות והתועלת של שידור ציבורי.
אלא שההתרחשויות בשבועות האחרונים הביאו איתן מפנה: השידור הציבורי נמצא בנקודת חולשה היסטורית. אם היה אי־פעם מועד שבו ניתן לקיים דיון ציבורי ממשי בשאלה הזו, מתוך ציפייה לתוצאות מעשיות, הרי שעכשיו הוא הזמן.
גם אם התאגיד יתפקד באופן הטוב ביותר שניתן להעלות על הדעת, עדיין הוא לא יועיל לציבור בישראל אלא יזיק לו. שידור ציבורי מעצם טבעו הוא עניין מיותר ובעייתי, ואין הכוונה לשאלה כיצד תפקדה רשות השידור והאם התאגיד יוכל לתקן את מה שמקולקל בה, אלא לעיקרון. כי זאת יש לדעת: שידור ציבורי מזיק לחופש הביטוי, לעולם. ויש לכך שלוש סיבות:
ראשית, בכל תחום שבו בוחרת הממשלה להתערב, היא עושה זאת על חשבון גופים פרטיים וחופש הפעילות שלהם. יש תחומים שבהם הדבר בלתי נמנע, כמו צבא ומשטרה. יש תחומים שבהם אפשר אחרת וזה עניין של מדיניות, כמו בתי חולים ובתי ספר. ויש תחומים שבהם המעורבות הממשלתית מיותרת לחלוטין, כמו תחבורה ציבורית.
תחום התקשורת איננו יוצא דופן בהקשר הזה: ההתערבות הממשלתית בו – בין בדרך של הפעלת שידור ציבורי ובין בדרך של הפיקוח המופרז על השידור המסחרי – באה על חשבון חופש הפעולה של הגופים הפרטיים. ההבדל בין התקשורת לתחומים אחרים הוא בכך ששם מדובר בשאלה כלכלית גרידא. בתחום התקשורת, הדבר משפיע על חופש הביטוי של כל אחד מאיתנו.
כך, למשל, בישראל פועלות רק שתי רשתות רדיו ארציות – קול ישראל וגלי צה"ל – ושתיהן בבעלות המדינה. הבה נניח כי מחר יבקש יזם פרטי להתחרות בשתי תחנות אלו ולהציג, לראשונה מאז סגירת ערוץ 7, תחנת רדיו ארצית ימנית. הבה נניח גם כי יזם זה יצליח לעבור את המשוכה החוקית ולקבל מהמדינה רישיון לעשות זאת. עדיין יהיה עליו להתחרות בשני גופים הפטורים מהחובה להציג שורת רווח. אחד מהם אף פטור מחובת שכר מינימום (גל"צ, המעסיקה חיילים). בתנאים כאלה, גוף מסחרי לא יוכל להתקיים: אם הרדיו הפרטי ירצה להעסיק מגישים איכותיים ולשלם להם שכר גבוה, תמיד יוכלו הגופים הציבוריים לשלם יותר משום שהם פטורים מהצגת רווח. אם יבקש הרדיו הפרטי לגייס מפרסמים, תמיד יוכל הגוף הציבורי למכור פרסומות בזול יותר או לשדר פחות פרסומות. קיומו של השידור הציבורי מהווה אפוא חסם בפני התפתחות עסקית של גופי תקשורת ושל חופש הביטוי.
כישלונו של ערוץ 1 מול הטלוויזיה המסחרית יוצר אשליה כאילו הבעיה איננה קיימת בטלוויזיה. אבל בהקשר הזה, הצלחתו של התאגיד עלולה להביא עמה תוצאות חמורות: אם יצליח התאגיד לייצר ערוץ רלוונטי ולהציב תחרות ריאלית מול הרייטינג של ערוצי הטלוויזיה המסחרית, תהפוך גם היזמות העסקית בטלוויזיה לחסרת תוחלת מאותן סיבות.
סיבה נוספת להשפעה השלילית של השידור הציבורי על חופש הביטוי נעוצה בנורמות החלות על גופים ממשלתיים: הם כפופים לכללי מנהל תקין, וטוב שכך. לכן, כשהמדינה מבקשת להעסיק עובדים, היא נדרשת לניסיון של המועמדים כקריטריון מרכזי בשאלה אם להעסיק אותם או לא. אלא שבתקשורת, המשמעות של דרישת הניסיון היא היותו של המועמד חלק מהגילדה הקיימת. אחת הטענות השגורות והמוצדקות נגד הממסד העיתונאי הקיים היא שהוא מוטה פוליטית ואינו מייצג נאמנה את המגוון הרעיוני בישראל. אם המטרה היא להעצים את המגוון בעיתונות, ניסיון מקצועי מהווה דווקא גורם שלילי לא חיובי.
מנגד, עסקים פרטיים אינם כפופים לכללים של מנהל תקין. אם עסק פרטי ממנה עובד שאינו כשיר, מי שיידרש לשלם את המחיר על כך הוא בעל העסק לבדו ולא החברה כולה. לכן הוא יכול להרשות לעצמו להעסיק עובדים נטולי ניסיון, מתוך הימור על כך שעובד כזה או אחר יצליח בכישרונו למשוך מאזינים וצופים. ושוב: כאשר הבעיה המרכזית בתקשורת הישראלית היא העדר גיוון, דווקא קולות חדשים – כלומר בלתי מנוסים – עשויים להביא להצלחה מסחרית. אלא שגוף ציבורי כמו התאגיד מנוע מלקחת את הסיכון הזה. הוא חייב לתת עדיפות לעובדים מנוסים, המחויבים מקצועית ורעיונית לגילדה הקיימת.
לכן, לא משנה כמה חזק ינסו ראשי התאגיד לייצר גיוון, התנאים שבהם הם פועלים מכתיבים כישלון מראש.
אין דבר כזה פלורליזם מתוכנן
הסיבה השלישית לפגיעה בחופש הביטוי הכרוכה בעצם קיומו של שידור ציבורי היא עקרונית יותר: אין להקל ראש במאמצים שנעשים בתאגיד השידור לייצר תמהיל מגוון של מגישים, יוצרים ותכנים. אבל התפיסה שלפיה ניתן להנדס תמהיל שכזה מלמעלה, היא תפיסה המאפיינת חשיבה כלכלית ריכוזית. זו אינה תפיסת השוק החופשי. מאז שנות השמונים חותר המשק הישראלי לכיוון של כלכלת שוק בנושאים רבים. המגמה הזו היא תוצאה של כישלון מהדהד שחוותה החברה הישראלית, לאחר שניסתה במשך שלושה עשורים כלכלה ריכוזית. אלא שנראה שמגמה זו פסחה על שוק התקשורת. אפילו מוסד חדש יחסית, שהוקם ב־2014, מתנהל באמצעות מנגנונים שהיו אופייניים לברית המועצות: ועדה של פקידים המחליטה עבור הציבור מהו תמהיל התכנים הראוי עבורו.
ועדה כזו או אחרת לא תצליח לתכנן את תמהיל התכנים הראוי, אלא הציבור כולו באמצעות העדפותיו. פתיחת שוק התקשורת, באופן שיאפשר הצלחה מסחרית למי שיקלע לטעם הציבורי, לצד כישלון מסחרי למי שייכשל בכך, היא הדרך היחידה להבטיח תקשורת שמייצגת באמת את הציבור.
אלברט איינשטיין קבע כי "אי־שפיות היא לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות". הגיע הזמן להכיר בכך שרשות השידור היא גוף מסואב לא כתוצאה מצירוף מקרים מצער, אלא כעניין צפוי וידוע מראש: כאשר ממשלה שולחת זרועות לתחומים שבהם היא לא אמורה לעסוק, התוצאה לעולם תהיה סיאוב, חוסר יעילות ולעתים אף שחיתות. במדינה דמוקרטית, תקשורת איננה חלק מתחומי הפעילות שבהם ממשלה אמורה לעסוק.
אחת הטענות השגורות בעד שידור ציבורי נסמכת על ניסיונן של מדינות אחרות. בהקשר זה, ה־BBC הבריטי מובא לעתים תכופות כמודל של שידור ציבורי מוצלח. אין בכוונתי לשפוט את תפקודו של ה־BBC, ובכל מקרה אינני מקבל כאקסיומה את ההנחה שהוא אכן יעיל וחיוני. אבל גם אם זה המצב, אין הנדון דומה לראיה. לבריטים יש גם מלכה, ונראה שזה עובד להם לא רע. לנו, לעומת זאת, יש את רשות השידור, עם ניסיון היסטורי ברור, מוכח ומהדהד: בישראל, השידור הציבורי לא עובד. אז בשביל מה לנסות שוב?
______
עו"ד זיו מאור הוא מנכ"ל האגודה לזכות הציבור לדעת
בהרבה מדינות מפותחות דווקא יש שידור ציבורי, בחלקן הגדול הוא פופולרי ו/או איכותי.
אתה צודק לחלוטין. הגיעה העת לפתוח את האפשרות לשדר לציבור הלאומי באופן שיתן לנו תכנים ושיח שאנו צמאים לו. כל התחנות הן אותם אנשים לעוסים עד זרא עם התגובות המגעילות שלהם הניכרות בקולם ובהעוויותיהם. לא רוצים לא לשמוע ואף לא לראות אותם יותר בסלון ביתנו הציוני. מה שלא ברור לי הוא מה הסיבה שהימין לא מצליח לפתוח תחנת רדיו לאומית שתישמע בכל רחבי הארץ ומה הסיבה שהימין לא מקים לעצמו ערוץ פרטי תואם פוקס ניוז שישדר לו תכנים שהוא מעוניין לשמוע עם מגישים בעלי עמדות ימין מובהקות. מי או מה מונע זאת? ואת התאגיד הציבורי יש לסגור כמו גם את רשות השידור וכל זרועות התמנון שלה ואת גל״צ למכור לגוף פרטי ולהוציא מהצבא. צהל לא אמור לממן פוליטיקה שמאלנית בדמות רזי ברקאי ורינו צרור יעל דן וכל המקהלה המאוסה והנמאסת הזו. מיצינו ומאסנו ורוצים שינוי לטובת הציבור היהודי לאומי בישראל היהודית.
התכנים והדרישות של ערוץ מסחרי ושל ערוץ ציבורי זה שני עולמות שונים .מאמר שלא קשור בשיט אחד לשני. מאמר מיותר שלא אומר כלום .
כסיל