עבודה לא מאורגנת: הבלוג של אלון תובל

הממשלה נכנעת לקבוצות לחץ ותוקעת מקלות בגלגלי התחבורה הציבורית

בזמן שיד אחת חוסמת את כניסת התחבורה השיתופית לישראל, היד השנייה מעבירה סכומי עתק למונופול 'אגד'. ובצד החיובי: לראשונה שופטת בית הדין לעבודה מסתייגת מ"משפוט יתר" של יחסי עובד ומעסיק

נכנעים לנהגי המוניות ולאגד; נתניהו, כחלון וכץ. צילום: מרק סלם, פול, פלאש90

בשורה רעה לאזרחי ישראל בכלל, ולמשתמשי התחבורה הציבורית בפרט: שר האוצר משה כחלון, שביקש בתחילה לקדם את כניסת התחבורה השיתופית, נכנע כנראה לשר התחבורה ישראל כץ, המושפע מהלובי של נהגי המוניות (אם לדייק, מדובר בבעלי ה'מספרים' שזכאים להפעיל מונית ושמוכרים את הזכות הזו לנהגים). על פי הדיווח ב'דה־מרקר', הממשלה סגרה דיל עם נהגי המוניות שלפיו המחיר ההתחלתי של הפעלת מונה ירד בשקל בודד וכמה אגורות, מה שאמור להקל על הציבור. בתמורה, כניסת התחבורה השיתופית לישראל תרד מהשולחן בינתיים, והמונופול של בעלי המוניות יישמר.

אם כחלון חושב שניתן לברוח מקידום תחרות באמצעות פיקוח הדוק יותר על המחירים, הוא טועה בגדול. אין תחליף לתחרות ולקידום שוק פתוח שיאפשר גמישות ותחכום. אחת הבעיות הגדולות בשיטה שבה ניתנים רישיונות למונית, היא קשיחות בצד ההיצע. בעוד שבתחבורה השיתופית החדשה כל אחד יכול להפוך לנהג במשרה חלקית או מלאה, וכך לענות לביקוש המשתנה בצורה מהירה, בשיטת הרישיונות המונופוליסטית אין אפשרות שכזו. מי שסובל הוא הציבור, ועמו הנהגים הפוטנציאליים. המרוויחים היחידים הם "בעלי המספרים", מחזיקי המונופול להפעלת מונית.

במעין תנועת מלקחיים, נכנעו באוצר ובמשרד התחבורה גם ללחצים של 'אגד' וההסתדרות. אם בגזרת נהגי המוניות ניסו לפחות להקל על הציבור באמצעות הורדת מחיר מסוימת, גם אם שולית, מול 'אגד' המצב הפוך – הוחלט לדפוק את הציבור עוד יותר. לא רק שלא נדרש לפרק את שיטת הזיכיונות ולאפשר כניסה של חברות נוספות לאותם קווים, אלא שאגד אף סיכלה את האיום של פתיחת המכרז על הקווים שבהם היא מחזיקה בזיכיון.

ואם זה לא מספיק, אגד איננה משלמת על שמירת המונופול שלה; להפך – האזרחים נדרשים לשלם לאגד. בתמורה להסרת איום השביתה יועברו ל'אגד', חברה פרטית, 150 מיליון שקל עד סוף השנה. במהלך החודש הקרוב ינהלו אגד והאוצר משא ומתן כדי להגיע להסכם סבסוד חדש, שוב, על חשבון הציבור. האסטרטגיה הקבועה של האוצר ושל כחלון העומד בראשו היא של כניעה ומענקים נדיבים להסתדרות וקבוצות הלחץ האחרות. לצערנו אין סיבה להניח שהפעם זה יהיה אחרת ושהמשא ומתן יניב תוצאות חיוביות עבור הציבור.

קרן אור בבית הדין לעבודה

פסיקותיהם של בתי הדין לעבודה בישראל מתאפיינות בהטיה אידאולוגית כרונית ובהנחות יסוד בעייתיות שלא נקבעו בחוק כלשהו. ההעדפה של בתי הדין לעבודה את ארגוני העובדים, במיוחד אם הם חזקים,  נראית כעובדה מוגמרת. בתי הדין מצהירים באופן גלוי כי התכלית מבחינתם היא כינון יחסי עבודה קיבוציים, כלומר לחייב את העובדים והמעסיק לנהל את התקשורת ביניהם דרך ארגון עובדים.

לדעת השופטים בבתי הדין לעבודה, תפקידם הוא לתת מענה לבעיות של צדק חברתי, ומה שאומר החוק הכתוב פחות חשוב ומשנה. את החוק יש לפרש בהתאם לאידאולוגיה ולהשקפת עולם מסוימת, כפי שפירט באריכות בג"ץ:

מקום שמערכת שלמה ומסועפת של חוקים, כמו המערכת של חוקי העבודה, בנויה על תפיסה מסוימת, היא התפיסה הקיבוצית, אין בית המשפט יכול להתעלם מתפיסה זאת כשהוא בא לפרש את החוקים. אם בית המשפט יתעלם מתפיסה זאת, שהיא תשתית החוקים, הוא יפגע בתכלית החוקים.

זהו ציטוט מ'בג"ץ עמית' שהוא אולי השערורייתי ביותר בתולדות הפסיקה במשפט העבודה, ושהעניק למעשה לבתי הדין לעבודה גושפנקה לעשות שימוש שגרתי בפסיקה אידאולוגית ואקטיביסטית. העניין קיבל ביטוי נרחב בהמשך, כפי שעולה מדבריו של נשיא בית הדין לעבודה לשעבר סטיב אדלר:

משפט העבודה והביטחון הסוציאלי הוא תחום דינאמי המשתנה עם החברה. אי אפשר לחכות לחקיקה חדשה, ובית הדין צריך לפסוק על סמך המצב הקיים ולהתמודד עם השינויים שמתרחשים במשק ובחברה. בית הדין מוציא תחתיו פסיקה העוזרת לצמיחה במשק. בתחום העבודה פשוט אי אפשר לחכות.

כשאדלר אמר שהפסיקות שלו מסייעות לצמיחה במשק, הדבר העיד בעיקר על רמת הניתוק שלו ממה שקורה סביבו.

מנותק; סטיב אדלר, נשיא בי"ד לעבודה לשעבר. צילום: יוסי זמיר, פלאש90
מנותק; סטיב אדלר, נשיא בי"ד לעבודה לשעבר. צילום: יוסי זמיר, פלאש90

על רקע המצב העגום הזה אפשר להצביע על קרן אור מסוימת, בדמות פסק דין שניתן לאחרונה ושנעשה בו שימוש בשפה שעד היום הייתה זרה לחלוטין לבית הדין. מדובר בסכסוך עבודה שפרץ בין צ.ל.פ תעשיות בע"מ שיוצגה על ידי משרד עורכי הדין דפנה שמואלביץ', לארגון 'כוח לעובדים'. לאחר שהמשא ומתן המתמשך הגיע למבוי סתום, נודע לחברה כי ארגון העובדים איבד את יציגותו בקרב העובדים (יציגות בנוסח הישראלי, של שליש מהעובדים), לאחר שחלק מהעובדים שהיו חברים בו בעבר פרשו ממנו. ארגון 'כוח לעובדים' דרש חסינות וחיוב של החברה לנהל עמו משא ומתן אף שכבר אינו מייצג את העובדים, זאת על בסיס טענה ל"תקופת יציבות".

"תקופת יציבות" היא תקופה שבה אין לערער על יציגות ארגון העובדים, במטרה לממש את תכלית משפט העבודה שהיא הגעה להסכם קיבוצי. פסק הדין של בית הדין, בהובלת השופטת סיגל דוידוב־מוטולה, דחה את טענת 'כוח לעובדים' ודרש יציגות מהארגון כדי לנהל משא ומתן. לפי פסק הדין, "תקופת יציבות" מתקיימת רק כאשר ישנו מאבק בין שני ארגוני עובדים וצריך להחליט מי מביניהם ינהל את המשא ומתן מול החברה, אך לא במצב שבו ישנו ערעור על עצם קיומו של ארגון עובדים בחברה.

זוהי פסיקה מבורכת, גם אם נקודתית מאוד. אך הדבר המפתיע בפסק הדין הוא שתי אמירות נדירות של השופטת דוידוב־מוטולה. לראשונה אולי בתולדות בתי הדין לעבודה, היא מביעה חשש מ"משפוט יתר של יחסי העבודה":

קושי נוסף קיים בחשש למשפוט יתר של מערכת היחסים הקיבוצית, שחייבת להיבנות על אמון ושיתוף פעולה, ולהתנהל מכוח "מקבילית הכוחות" העדינה הנוצרת בכל מקום עבודה בין המעסיק לארגון העובדים. לכל אחת ממערכות היחסים הקיבוציות דינאמיקה משל עצמה, ויש חסרונות מובנים בקביעה מראש של סט כללים נוקשים ואחידים שיתאים לכל מקרה ומקרה.

אמירה מעניינת נוספת באה בתגובה לטענת 'כוח לעובדים', שלפיה לא ייתכן כי עובד לא יחפוץ ביחסי עבודה קיבוציים. על כך נאמר בפסק הדין:

המערער טען כי אינו מכיר מצבים בהם עובדים בחרו לחזור בהם באופן אותנטי מחברות בארגון עובדים לטובת חזרה למשטר של חוזים אישיים, אך לא ניתן לקבוע מראש כי מצב זה אינו אפשרי; הזכות לחופש ההתארגנות כוללת בחובה כחלק מהמימד האישי שלה גם את הזכות שלא להיות חבר בארגון עובדים כלשהו…

כמי שקורא לעתים קרובות פסיקות של בתי הדין לעבודה, אני יכול לומר שמדובר באמירה יוצאת דופן החורגת מהקו הפטרוני של בית הדין לעבודה, ומעלה על דעתה שישנם עובדים שיחסי עבודה אישיים מתאימים להם יותר, ואף שישנה לגיטימציה כלשהי לזכות לחופש מהתאגדות. בהקשר הכולל, מדובר בטיפה בים של פטרונות ושיפוט מוטה אידאולוגית. יש לקוות כי גישה חדשה זו תמצא לה הדים נוספים בעולם המשפט הישראלי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 תגובות למאמר

  1. כרגיל אתם מראים רק צד אחד.
    אשמח לשמוע את דעתו של כחלון
    לתת לחברה פרטית לנהל את מערך ההסעות, ללא שליטה – יכול להיות בעייתי.
    יש גם קטע בטחוני כאן. האם אובר מכירים את כל הנהגים?
    אבל שוב – אשמח לשמוע את דעתו של כחלון. אני נוטה לסמוך עליו יותר מאשר עליכם

    1. מר בחור, תתעורר. "לתת לחברה פרטית לנהל את מערך ההסעות ללא שליטה" – זהו תיאור מדויק של אגד.

    2. לאמיר ש.
      אני מבין אותך.
      עדיין אפשר לעשות לאגד את תרגיל רשות השידור.
      אגד אמור להיות כפוף לחוק הישראלי
      אם אובר תיכנס, מי יהיה על השיבר?.
      שוב, אני לא כל כך מכיר את אובר ומה התנאים והמיסים ואיזה הסטוריה היא שומרת וכו וכו.
      לכן אני מעוניין לשמוע את הסיבות מכחלון, שהוא מהח"כים הבודדים שאינו שקרן.
      באתר הזה לכל הסיפורים יש אותו מוסר השכל – קפיטליזם וחופש כלכלי וחוסר רגולציה זה טוב. קומוניזם, שיוויון ועודף רגולציה זה רע.
      זאת תשובה מעפנה כי אנו בעידן ניאו-קפיטליסט מושחת וקומוניזם לא ממש קיים.
      הפתרונות יושבים באמצע, אבל לא ידונו בהן כאן

    3. כחלון מאוד תומך בהכנסת אובר לישראל, אלא שהוא לא מוכן להקיז טיפה של דם פוליטי לטובת כך – זה לא באג'נדה שלו כרגע.

    4. "הפתרונות יושבים באמצע" זוהי תשובה ממש גרועה שמעידה על עצלות מחשבתית. הפתרונות יכולים לשבת באמצע, במה שאתה חושב שהוא הקצה, מעבר אליו, בקו מקביל או אנכי. או בקיצור, בכל מקום. עצם העובדה שפתרון מסוים הוא קיצוני יותר מאחר, אינו אומר שהוא לא נכון.
      התחבורה הציבורית בישראל היא מזעזעת. לתת לאגד להמשיך לסחוט אותנו זה לא פתרון, זו כניעה. אובר עובדת נהדר במדינות מערביות. אין שום סיבה בעולם שאנחנו לא נהנה ממנה.