מעלה טורים: הבלוג של הלל גרשוני

מדוע פוליטיקלי קורקט אינו נימוס, ועוד 10 נקודות

בעקבות התגובות לפוסט הוויראלי שלו על הכללים החדשים בעידן טראמפ, הלל גרשוני משיב למבקריו ומסביר מדוע שפה איננה יוצרת מציאות אלא מטשטשת אותה, ולמה ה'שיחדש' נדון לכישלון מראש

משהו חדש מתחיל?; דונלד טראמפ. צילום: Gage Skidmore CC BY-SA 2.0 VIA FLICKR

תקציר האירועים, למי שהחמיץ: כותב שורות אלה פרסם פוסט ובו "12 נקודות" בעקבות ניצחון טראמפ. רבים מאוד שיתפו את הפוסט, חלקם בהסכמה וחלקם בזעם קדוש. בינתיים כותב אותן שורות נחסם מפייסבוק – דווקא לא בגלל הפוסט הזה (הוא לא נחשב בעיני פייסבוק ל"פוגעני") אלא בגלל שימוש במילה האסורה במסגרת מם הומוריסטי שלגלג על אותה מדיניות חסימה עצמה. כך הצטבר לו ברשת זעם קדוש, עד שכולם שכחו מהעניין ועברו לנושא הבא.

מלבד קללות, נאצות והתבהמויות לרוב, הפוסט גרר אחריו גם פוסט מתנשא של תומר פרסיקו ופוסט מתלהם עוד יותר של מיקי גיצין, והגיע עד כדי פנייה לראש החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, לא פחות, כדי להביא למהלכים נגדי (הדחה מהדוקטורט? לא ברור בדיוק). מהצד החיובי, הפוסט קצר גם כמה פרודיות לא רעות.

מכל מקום, כמה חברים טענו שהכתיבה הקצרה והחצי־הומוריסטית שלי הזמינה הרבה אי־הבנות, ודחקו אותי לכתוב הסבר ארוך ומקיף יותר לטיעונים שלי. כשקראתי מחדש את הפוסט ראיתי שהוא אכן קצת חריף ועוקצני מעבר לרגיל, ואילו הייתי כותב אותו ביישוב הדעת אולי הייתי מעדן אותו מעט. אבל כעת אצטט אותו כלשונו המקורי, וארחיב על כל סעיף וסעיף.

מוכנים? זהירות, 3,500 מילה לפניכם!

אפקט הבומרנג של משטור השיח

נתחיל:

עם בחירתו של טראמפ מצורפת בזה סדרת הוראות חדשה להתנהלות במדיה החברתית ובציבור, להלן: "הממזרים שינו את הכללים".

מה הקשר לטראמפ? במובן מסוים, אין קשר. מדובר במקפצה בלבד כדי לומר מה שאני חושב, שלא נמנעתי מלאומרו גם בעבר – אם כי לעתים נדירות יחסית, בשל משטרת המחשבות המקשה על חופש ביטוי של ממש. כפי שהבחין מגיב אחד בודד, הפוסט הזה הוא מעין מחווה לפוסט הומוריסטי שמסתובב ברשת כבר כמה שנים, וצץ מחדש עם בחירתו של טראמפ. מדובר במכתב כביכול מאת ג'ון קליז לאמריקנים על כך שהמלכה מחדשת את שליטתה בשטחי ארצות הברית, ומשליטה מחדש את המערכת הבריטית על ארצות הברית של אמריקה (תקראו אותו, זה חמוד).

במובן עמוק יותר, יש בהחלט קשר לטראמפ. לא רק ההצבעה לטראמפ כמסמלת את הסלידה ההולכת וגוברת מהפי־סי, אלא מעבר לכך: ההצבעה לטראמפ – מי שהציבור השמאלני־ליברלי בארה"ב ראה כרע המוחלט וכאדם שרק גזענים מיזוגנים מרושעים, "סל של בזויים", יצביעו לו – באה לשמאל כהפתעה גמורה. ולמה? כי "כשאתה חוסם כל חולק, משתיק דוברים באוניברסיטאות ואין לך חברים עם השקפות שונות, לא פלא שתוצאות הבחירות ייפלו עליך כרעם ביום בהיר", כפי שגרס ציוץ פופולרי אחד. או כמו שניסח זאת העיתונאי המוכשר להפליא ג'ונתן פיי, אם אתה אומר לאנשים לשתוק הם אולי ישתקו, אבל את הדעה שלהם הם לא ישנו. בדיוק להפך.

בחירתו של טראמפ מראה יותר מכול כמה משטרת המחשבות היא נואלת, וכיצד ההשתקה ומשטור השיח רק יוצרים אפקט בומרנג. המחשבה כאילו "שפה יוצרת מציאות" קרצה לאנשים רבים, שהיו בטוחים שאם רק ישחקו בשפה כמו שצריך, גם המציאות תתיישר בעקבותיהם. אבל המחשבה הזו מתעלמת מכך שמעבר לשפה יש גם מציאות, והמציאות הזו נשארת בלבות האנשים גם אם יעוותו את השפה וישנו אותה.

זו, אגב, הייתה טעותו של ג'ורג' אורוול. אורוול, שהמציא את ה"שיחדש", סבר כמדומה שהשולט במחשבה שולט במוחותיהם של האנשים. הדיסטופיה המפורסמת שלו, "1984", מסתיימת בניצחון המדינה הטוטליטרית, משום שהשליטה בשפה אכן שולטת לדעתו במחשבה. אבל בשונה מאותה דיסטופיה, כל משטר טוטליטרי נכשל כישלון חרוץ בניסיון לשלוט במחשבותיהם של אנשים לאורך זמן. ברית המועצות קרסה, סין עוברת תהליכי ליברליזציה סמויים וגלויים, ויש להניח שגם צפון קוריאה לא תשרוד בצורתה הנוכחית לאורך זמן.

המלומד נאסים טאלב מחלק את הדברים בעולם ל"שבירים" (פגיעים למאורעות חיצוניים בלתי צפויים), "לא שבירים", ו"אנטי שבירים". הדבר ה"אנטי שביר" הוא זה שלא זו בלבד שאינו נשבר בעקבות התנגדות חיצונית, הוא משגשג בזכותה. אחד הדברים האנטי־שבירים הבולטים הוא הידע. אם תשים ספר ברשימה השחורה של הכנסייה, הבטחת בכך שרבים יקראו אותו. טאלב מדבר על הזלזול המופגן של רבים בספריה של איין ראנד. הזלזול הזה, הוא אומר, הוא בדיוק מה שהבטיח את הקהל העצום של דבריה. ניסיון לצנזר את הידע או למשטר את השפה מהווה אם כן זרז לכיוון השני. הוא יוצר עניין, הוא מגרה את המחשבה, ולפיכך מביס את עצמו בטווח הרחוק.

בחירתו של טראמפ איננה מקרה; זוהי תגובה גלויה של ציבור רחב שחש מדוכא וחסר יכולת לבטא את עצמו בתקשורת או אפילו בציבור, ואת האצבע המשולשת שלו הוא הפנה בקלפי. כאשר מנכ"ל ארגון נאלץ להתפטר רק משום שתמך בהצעת חוק המתנגדת לנישואי גאים, כאשר קוראים לפיטורי יו"ר חברה ציבורית כי התנגד לשילוב נשים בשריון, כאשר אנשים המביעים את דעתם שאינה מתאימה לבון־טון נפסלים מכל תפקיד ציבורי, וכאשר קידום בעבודה ובאקדמיה תלוי בשאלה אם אתה מביע את הדעות הנכונות – וחשוב יותר, אם אתה לא מביע את הדעות הפסולות – מדובר בקרקע פורה לתסיסה ולזעם. והוא מתפרץ.

הלאה:

סדרת הוראות חדשה להתנהלות במדיה החברתית ובציבור, להלן: "הממזרים שינו את הכללים".

"סדרת הוראות חדשה"? מי שמך לתת הוראות? ובמה אתה שונה מהשיח שאתה מתלונן נגדו? שאלו כמה שואלים.

לאורי אורבך ז"ל הייתה בעיתון "אותיות" ייבדל לחיים פינה בשם "בדיחה לא מסבירים", ובה הוא היה מצטט בדיחה והסביר אותה באופן משעשע כדרכו. וכאן אני נאלץ ללכת בדרכו ולהסביר בדיחות. זה הקטע של ההומור כאן בפוסט, אם לא הבנתם. פה מושתל צחוק מוקלט. לא, אף אחד לא שם אותי, אני לא דיקטטור, וממילא אף אחד לא יקשיב לי. אני לא צריך לומר את זה, נכון? בדיוק כמו שמלכת אנגליה לא באמת לוקחת פיקוד על ארצות הברית. אני יודע שלפעמים קשה לקרוא טקסט שיש בו ממד של הומור, אבל בכל זאת כדאי לנסות.

ובכל זאת, יש פה נקודה מסוימת – והנה אני שוב מסביר בדיחה – והיא שעד כה אכן היה מי שקבע את הכללים ונתן את הטון. אם אתה אומר משהו שחורג מהקו הפרוגרסיבי הרשמי, תקבל במהרה קללות ונאצות, לפעמים גם כותרות ראשיות, ייתכן שתיאלץ להתפטר ממשרתך וכן הלאה. סדרת הכללים הזו נועדה לתת לפרוגרסיבים את התחושה שחשים רבים מהצד השני של המתרס כבר זמן ארוך: הם חשים – אני חש – שסותמים להם את הפה. שאסור להם להביע את דעתם. ועל מה שקורה כשסותמים להם את הפה, ראו בסעיף הקודם. כך שלא מדובר בעניין אתי בלבד, אלא בעניין פרקטי. פשוט לא כדאי לכם לסתום את הפה לאחרים; גם כי הם עלולים פתאום להביע את דעתם בדרכים אחרות (נגיד, בבחירות) בלי שתראו את זה בא, וגם – וזה יותר מפחיד – כי הם עלולים להפנות את נשק ההשתקה כלפיכם כשהם יהיו במעלה הגלגל, ולא תהיה לכם שום דרך להתגונן. הרי אתם אלה שיצרתם את הכלי, הם רק משתמשים בו.

די לשטויות של המגדריסטיות

ונעבור אל הכללים עצמם:

1. המילה "מגדר" מבוטלת בזאת. "מין" יכול לשמש היטב לכל מובן פרקטי.

כל אחד מהסעיפים כאן יצריך פוסט שלם, אם לא סדרת מאמרים או ספר עב כרס, ולכן ניאלץ להסביר בקיצור יחסי. "מגדר" (gender) במשמעותו הנוכחית הוא מושג חדש יחסית. הוא טופח על ידי פמיניסטיות ואנשי "לימודי המגדר" כחלק מאג'נדה שלמה הכרוכה בהבדלת המציאות כשלעצמה מן התפיסות החברתיות. "בכול אשמה החברה", קבעו המרקסיסטים, ובמשך יותר ממאה שנה מתעקשים אנשי השמאל על כך שכל הרוע בעולם מגיע מתפיסות חברתיות מוטעות ופסולות, שאותן יש לתקן או לקעקע מן היסוד.

"מגדר" משמעו התפיסה החברתית של מינו של האדם, בשונה מ"מין" שהיא העובדה הביולוגית עצמה. מדוע צריך בידול? משום ש"את לא נולדת אישה, את נעשית אישה", כפי שאמרה סימון דה־בובואר. התפיסה היא שהמגדר משמש ככלי דכאני שיש להשתחרר ממנו. כל ערימת העדויות על כך שהמין המולד משפיע גם על דרך החשיבה וההתנהלות של גברים ושל נשים, נדחית בבוז מפני התאוריה; כי אם נרמוז שיש חלילה הבדלים מולדים בין גברים ונשים, ייתכן שמה שאנחנו רואים כאפליה אינו אלא תוצאה של טבע האדם ושל בחירות עצמאיות שונות, ואת זה מרקסיסטים – או מרקסיסטים לא מודעים – אינם מוכנים לקבל. יש להם תפיסה נאיבית של שוויון מוחלט שהם רוצים לקדם, ואותה הם דוחפים, ולעזאזל העובדות.

כדוגמה קלה לכך ניתן לקרוא מה שנכתב בערך הוויקיפדי על מגדר:

מכאן שמאפייני מגדר אינם נובעים בהכרח ישירות ובלעדית מהבדלים ביולוגיים בין שני המינים, אלא מבטאים את התפיסה התרבותית המתרגמת שוני ביולוגי לערכים הקובעים את המעמד החברתי של המינים בחברה. כך, התפיסה או הציפיות המגדריות מעצבות את תהליכי החיברות של נשים וגברים, מסייעות להתפתחות זהותם המגדרית, ומקבעות דפוסים היררכיים המקנים לרוב עליונות לגברים בחברה.

במילים אחרות: החברה משתמשת ב"מגדר" כדי לדכא נשים.

מספיק לקרוא חיבורים של אנשים שאשכרה התעסקו בפן הביולוגי של מוח האדם (לדוגמה ספריו של סטיבן פינקר "כיצד פועל המוח" ו"הלוח החלק", או את ספריה של לואן בריזנדיין "המוח הנשי" ו"המוח הגברי"), כדי להבין עד כמה התפיסה הזו מוטעית והרסנית ועד כמה הניסיון ליצור בידול בין הביולוגיה ובין החברה בהקשר הזה הוא אבסורדי. ישנם אכן הבדלים שהם חברתיים גרידא – גם גברים לבשו בעבר שמלות כידוע – אבל הם לא העיקריים בכל הנוגע לאופי, לרצונות ולדרכי ההתנהלות השונות של גברים ונשים. הסיבה לכך היא כנראה אבולוציונית: נשים, שיש להן ביציות ושנכנסות להריון המשפיע עליהן מאוד לאורך זמן, חייבות היו לפתח חיווט מוחי שונה מאשר גברים, שליחסי מין מבחינתם אין משמעות כה דרמטי. לעניין הזה יש השלכות מרחיקות לכת גם על אופי כללי ועוד. המצאת הגלולה לא שינתה את המוח הנשי, כשם שהמצאת המכונית לא שינתה את הפיזיולוגיה האנושית.

בקיצור, "מגדר" זה חרטא. הדבר היפה הוא שמחוץ לחוגים מסוימים אנשים כבר התחילו להשתמש ב"מגדר" כחלופה שוות ערך ל"מין", ולמעשה אם תשאלו אנשים ברחוב מה ההבדל בין מגדר למין הם לא ידעו לענות לכם, כך שהשיחדש נחל כאן כישלון כדרכו.

להפריד בין תחושה אישית להגדרה ציבורית

נמשיך:

2. מינים יש רק שניים. זכר ונקבה. בלי "סיס" ובלי "טרנס". את זה תשאירו לרשימת הרכיבים במוצרי המזון.

כן, אני יודע שיש אנדרוגינוסים. לא רציתי לסבך את זה יותר מדי. אבל זה לא משנה הרבה: עדיין יש רק שני מינים, פלוס כמה מקרי ביניים נדירים ויוצאי דופן שיש לדון כיצד להתייחס אליהם בכל מקרה ומקרה. כך נהגו תמיד, ביהדות ומחוצה לה. כבר במשנה ישנו עיסוק הלכתי בשאלת האנדרוגינוס (זה שיש לו שני אברי מין) והטומטום (זה שאין ידוע מה מינו). ועדיין, "זכר ונקבה בראם". אלה הקטגוריות העיקריות.

לגבי ה"סיס" וה"טרנס": "סיסג'נדר", למי שלא מעודכן בעגה החדשה, הוא מה שהיו קוראים פעם אדם נורמלי: זה שנולד זכר וקורא לעצמו זכר, ולהפך. מדהים שצריך לתת לזה קטגוריה, הא? טרנסג'נדר הוא מי שנולד זכר והחליט להפוך את עצמו לנקבה (או להכריז על עצמו כנקבה) או להפך. האם זה מין? לא, זה לא מין. זה קשור לנושא ה"מגדר" דלעיל, ומה שהיה לי לומר עליו כבר אמרתי עליו. וכאן אנחנו עוברים לסעיף הבא:

3. מינו של כל אדם נקבע ברחם. העובדה שהוא "מרגיש כמו אישה" מעניינת את סבתא שלו, לא אותי. גם אם הוא הזריק לעצמו הורמונים או הדביק אבר כזה או אחר, זה לא משנה. כלב שמוסיפים לו שפם של חתול לא הופך לחתול.

היו שטענו שזהו סעיף פוגעני. ומה אם אדם באמת מרגיש כמו אישה? למה לדבר אליו ככה? נו, אני לא מדבר אליו אישית. אני מדבר בציבור. ואני חושב שצריך להפריד היטב בין תחושתו האישית של מישהו לבין ההתייחסות שלנו אליו. לא אתייחס למישהו כאל יהודי רק כי הוא "מרגיש כמו יהודי", ולא אתייחס למישהו כאל ראש ממשלה רק כי הוא "מרגיש ראש ממשלה", אף על פי ששתי הפונקציות האלה הן חברתיות לגמרי.

בהקשר הזה צריך לחלק בין ההתייחסות האישית שלנו לאדם, ובין ההגדרות הכלליות. אישית, מול האדם, ייתכן שנכון יהיה להתייחס אליו כפי שהוא מגדיר את עצמו כדי לעזור לבריאותו הנפשית. אבל מכאן אי אפשר לגזור שגם במסמכים רשמיים נתייחס אליו כך.

תשאלו, מה זה משנה? זה מאוד משנה. גם מבחינה עקרונית, לאמת יש משמעות מעבר לרגשות של האדם; וגם מבחינת הפרקטיקה, לשאלה אם אנחנו מתייחסים לאדם כזכר או כנקבה יש מגוון השלכות שאינן קשורות רק להרגשתו האישית אלא להתנגשות בין הרגשתו האישית להרגשותיהם של אנשים אחרים. דוגמת השירותים, שעלתה לכותרות בשנה האחרונה, היא קלאסית: אם אישה מרגישה לא בנוח שגבר – מי שהיא תופסת וחווה כגבר – נמצא לידה בשירותים או במלתחה, תחושתה לגיטימית בדיוק כמו תחושתו של אותו זכר המרגיש שהוא אישה. כיצד מתייחסים לקונפליקט כזה זו שאלה אחרת, אבל צריך להבין שאי אפשר לדבר רק על הרגשות של הטרנס.

דוגמה אחרת היא תחרויות ספורט: באופן מסורתי מחלקים את תחרויות הספורט בין גברים לנשים, כדי לתת גם לנשים סיכוי לנצח בתחרויות שלו גברים היו מתחרים בהן לא היה להן סיכוי. כאשר גבר מתחרה בנשים באותה תחרות, בטענה שהוא בעצם אישה לפי תחושתו, אי אפשר להתחשב רק בו ולא בכלל המתחרות האחרות, החשות מופלות לרעה ושהן צריכות שוב להתמודד עם אנשים שהם גברים מבחינה פיזיולוגית.

תחושות אישיות אינן יכולות להיות קלף מנצח בכל הנוגע להגדרות. זכותו של כל אדם להגדיר את עצמו כפי שהוא רוצה וחושב, אבל באותה מידה זכותי להגדיר כל אדם אחר איך שאני רוצה וחושב. אפשר לטעון שבמקרה כזה או אחר התחושה האישית היא החשובה – אבל אי אפשר, ואסור, להשתיק כל דעה אחרת כבלתי לגיטימית.

הלאה:

4. אתם בטח עומדים לומר שמה שאמרתי עכשיו הוא "טרנספובי". ובכן, המילה הזו מבוטלת. אין כזה דבר, מכאן ואילך. אתם רוצים לחלוק על אדם? תחלקו. רוצים להתייחס אחרת למציאות? סבבה. אבל תפסיקו לנסות להסתתר מאחורי כינויי גנאי חסרי טעם.

במקור, כך אומרות השמועות, ל"טרנספוביה" הייתה משמעות פרוזאית למדי: אנשים שהתנהלות מול טרנסג'נדר גורמת להם לתחושת רתיעה. לכאורה הייתם צריכים לקבל ולהכיל אותם בדיוק כמו שאתם מכילים אנשים שחשים שהם במין הלא נכון – סוף סוף זוהי תחושתם האישית, מה אתם רוצים מהם? – אבל מילא. כיום, השימוש במילה הזו כבר מזמן חרג ממשמעותו המקורית, והפך להיות פוליטי לגמרי: "טרנספוב", כמו "הומופוב" (ראו להלן), הפך להיות כינויו של "מי שלא חושב כמוני בכל הנוגע לטרנסג'נדרים". וכמו כל כינוי גנאי ("פשיסט", "קלריקל", "גזען" וכן הלאה) הוא משמש אך ורק להשתקת השיח ולדה־לגיטמציה של המתנגדים, ולכן הוא כינוי פסול. זה מתקשר לכל מה שאמרתי לעיל בנוגע לבעיות הכרוכות בהשתקת אנשים.

5. גם המילה "הומופוביה" מבוטלת בזאת. נסו "מישהו שלא מסכים איתי באשר ללגיטימציה הציבורית של זוגיות בין בני אותו מין". ייקח קצת זמן, אבל אתם תתרגלו.

גם במקרה הזה, המילה "הומופוביה" מזמן חרגה מן השיח הקליני והפכה לכינוי גנאי בעלמא. ולפיכך: כינוי מיותר ומסוכן.

כל התנגדות היא פגיעה ברגשות?; תחרות מיס טרנס ישראל. צילום: הדס פרוש, פלאש90
כל התנגדות היא פגיעה ברגשות?; תחרות מיס טרנס ישראל. צילום: הדס פרוש, פלאש90

הנזק של האפליה המתקנת

נמשיך:

6. כמו כן, מכאן ואילך מי שסבור שמשפחה כוללת גבר ואישה הוא הנורמטיבי. כן זה מוזר, אני יודע. אבל אלו הכללים מעתה.

כן, יש גם משפחות עם הורה אחד, לדוגמה. זה לא הופך אותן לנורמטיביות, דהיינו לדרך המלך. בדרך כלל גם אישה המגדלת את ילדיה לבדה לא רואה בחייה אידיאל. היא לא אשמה שבעלה מת, או שהחיים איתו היו גרועים כל כך עד שהם נאלצו להתגרש. מה לגבי זוגיות של גבר וגבר? גם כאן מדובר בחידוש של ממש. אפילו ביוון העתיקה, הידועה ביחסה הסובלני למשכב זכור, משפחות היו משפחות של גבר ואישה. גם אנשים שהחזיקו "נער שעשועים" התחתנו עם אישה. מקרים של משהו שאפשר להתייחס אליו כאל זוגיות חד־מינית מוכרת היו קיימים, אך שוליים.

ההעתקה של מוסד הנישואין לחברה ההומוסקסואלית נראית מגוחכת במיוחד לאור האופי השונה של זוגיות שבה יש רק שני גברים או רק שתי נשים, בהתחשב בעובדה שהזוגיות של גבר ואישה נובעת מסיבות ביולוגיות עמוקות ושורשיות, המשפיעות כאמור גם על חיווט המוח של גברים ונשים. למעשה, עצם ההתעקשות על זוג דווקא תמוהה במיוחד: למה דווקא זוג? מה עם שלישייה או רביעייה? אם מדובר על רצונם של הצדדים בלבד, ההתנגדות לפוליגמיה ממוסדת אינה מובנת כלל.

כמובן, זכותו של כל אדם לחשוב מה שהוא רוצה, וזכותו גם לעצור בהכרה בזוגיות חד־מינית ולא בשלישייה, תהא סיבתו אשר תהא. אבל זה לא הופך אותו להגיוני יותר מאדם שנעצר לפני כן, בהכרה דווקא בזוגיות של גבר ואישה ולא בזו של גבר וגבר. בשני המקרים אפשר לטעון שמדובר בשרירותיות (למעשה, במקרה השני יש פחות שרירותיות), ובשני המקרים יהיו אנשים שיטענו שהם מופלים. ובכן, ככה זה בחיים, אתם יודעים. אי אפשר לְרַצות את כולם.

7. כל אפליה מתקנת מבוטלת מכאן ואילך. רוצים להצליח במשהו? תתאמצו. ותפסיקו להתבכיין על משהו שקרה לדעתכם לפני מאתיים שנה ושהופך אתכם לתינוקות מגודלים.

הסעיף הזה נוסח אמנם בבוטות משהו, אבל הבסיס שלו מוצק: טיעון ה"אפליה המתקנת" נובע מהראייה המאגית את החברה כישות אמיתית, כזו ש"הפלתה" פעם "מיעוט" מסוים ולכן היא צריכה לתקן את המעוות. אבל כל הרעיון פסול מעיקרו: החברה אינה דבר קיים. אין זה אלא אוסף של פרטים שלמען הנוחות אנחנו קוראים לו בשם אחד. גם "מיעוט" אינו דבר ממשי; גם כאן אין מדובר אלא באוסף של פרטים, החולקים אולי תרבות משותפת או מאפיין גופני משותף.

למה זה חשוב? משום שאילו באמת החברה הייתה גוף אחד והמיעוט היה כמו אדם אחד, האפליה המתקנת הייתה יכולה להיות הגיונית: אם עקפתי מישהו בתור, לדוגמה, אני צריך לתקן את העוול ולאפשר לו לעקוף אותי בחזרה. אבל בפועל, כיוון שהחברה אינה יצור אחד, האפליה המתקנת יוצרת עוול, וכשמה כן היא: אפליה. אם לדוגמה אתרע מזלו של מישהו והוא גבר לבן, הוא יופלה לרעה במגוון תחומים ומקומות רק בגלל מה שנתפס כחטאי אבותיו. זו ראייה קיבוצית קולקטיביסטית המתאימה לפשיסטים, אבל כשהיא פוגעת באנשים פרטיים אין לה הצדקה.

אבל זה עוד עניין קטן. כאשר מסתכלים על האפליה המתקנת בפועל ועל השלכותיה מגלים שהיא פשוט לא עוזרת, ואף מזיקה למי שהיא נועדה לכאורה לטובתו. הכלכלן המפורסם (השחור) תומס סואל כתב על כך באריכות, ולכן אני יכול לקצר: ראשית, גם קבוצות שהופלו ונרדפו יכלו להגיע להישגים מרהיבים בלי שום עזרה מבחוץ (ראו היהודים והאסייתים בארה"ב); לעומת זאת, קבוצות שנחקקו לטובתן חוקי אפליה מתקנת נשארו לדשדש במקומן ואף לסגת (כמו השחורים בארה"ב או יוצאי אתיופיה בארץ). יש לכך מגוון סיבות: כאשר מפלים אותך לטובה, אתה לא מתאמץ; כשאתה לא מתאמץ, אתה נשאר במקום.

בנוסף, האפליה המתקנת באה רק לטובת פלח מסוים, זה שבדרך כלל היה מצטיין גם כך (כגון אקדמאים), וכך היא דופקת עוד יותר את האנשים שלימודים אקדמיים והיי־טק אינם בראש מעייניהם או יכולותיהם. ועוד, האפליה המתקנת יוצרת יחס של זלזול כלפי ה"מופלה לטובה" (אנשים חשים שהוא הצליח לא בזכות עצמו אלא בזכות האפליה), וכך השסע הבין־עדתי רק מחריף.

שפה מטשטשת מציאות

8. המאמץ האינסופי להחליף מונחים במונחים "לא פוגעניים" (להלן PC) יופסק. אתם ילדים גדולים והגיע הזמן שתתמודדו עם המציאות, ולא תילחמו במילים כל הזמן.

הערה נפוצה הייתה שהסעיף הזה סותר את הסעיפים הקודמים שדיברו על שינוי השפה, ואילו הסעיף הזה קובע שאין צורך להילחם במילים כל הזמן.

נכון ולא נכון. כבר אמרתי בסעיף 1 שהמצאת המילה "מגדר" לא באמת שינתה משהו, כי אנשים משתמשים במילה הזו במשמעות של "מין" ובכך הורידו לטמיון את התקוות שתלו באותה מילה. אבל לעצם העניין, לא רק שהסעיף הזה אינו סותר את הקודמים אלא שהוא ממשיך בדיוק את הקו שלהם: PC נועד ליצור מיסוך מן המציאות. מיסוך זמני אמנם, כמו כל יופמיזם, אבל מיסוך; בדיוק כמו שהמונחים "מגדר", "טרנספוביה" ו"הומופוביה" נועדו ליצור מיסוך וניתוק מן המציאות. האמירה שלי כאן היא שיש צורך להפסיק את המיסוך הזה. צריך להסתכל למציאות בלבן של העיניים, כמו שאומרים, ולא לברוח ממנה כל הזמן.

כשאני נלחם במונחים, אני נלחם במיסוך. אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן, אבל בהחלט אפשר לעבוד על חלקם חלק מהזמן, וזה מה שעושה השפה החדשה: היא מערפלת, היא מטשטשת, היא מעוותת את השיח, והיא לא מאפשרת דיון אמיתי ושקול. לכן יש צורך להפסיק איתה, ויפה שעה אחת קודם.

כשכל שנתיים מחליפים מונח אחד במונח אחר כי הקודם היה "פוגעני", ואז גם החדש הופך לפוגעני ומחליפים אותו באחר, זה כבר נהיה מגוחך. התופעה הזו, המכונה euphemism treadmill, אינה חדשה, ועצם השימוש בכינויים כדי להימנע מדברים "מגונים" גם הוא עתיק; אבל השפה הפרוגרסיבית משתמשת בה באופן נרחב ושונה. המילה המשמעותית כאן היא politically correct. הפוליטיקה השתלטה על השיח, בעיקר פוליטיקת הזהויות. וזה דבר רע מאוד; למעשה, מדובר בשימור הגזענות בדרכים אחרות. את הדבר הזה, את ערפול השיח ומשטורו, יש להפסיק.

למדו מסטאלין

9. PC אינו שווה לנימוס. אפשר להיות מנומס גם בלי להימנע מלספר את "שלגייה ושבעת הגמדים" כי זה פוגע במאותגרים מבחינת גובה.

אם ההבדל בין PC לנימוס לא היה ברור למישהו, אני מזמין אותו לתגובות על הפוסט שלי, המלאות בנאצות וקללות לרוב, אבל כולן מגנות על ה־PC. נימוס הוא דיבור המתחשב בזולת ורואה אותו כבן אדם; PC הוא משטור שיח המתחשב בפוליטיקת הזהויות, ואינו רואה פרטים אלא קבוצות בלבד.

10. מעתה גם אין מתעלמים מאלמנטים של גזע ואתניות, תוך פסאדה כאילו כל אזרחי המדינה הם גוש הומוגני אחד. כן, יש ערבים בעולם, לא רק "צעירים" או "פלסטינים".

כאשר חוקר מבצע השוואה בין אמריקנים לישראלים משום שהבדל בין תרבויות הוא חשוב למחקר, אבל אינו עורך שום בידול בין תרבויות שונות בתוך הישראלים, משום שזה לא PC לדבר על כך שאזרחים שונים של אותה מדינה יכולים להיות בעלי תרבות אחרת, אתה מבין שמשהו כאן מקולקל מאוד. כאשר מותר לומר שמדובר בערבים רק כאשר הם הקרבנות, אבל לעולם לא כאשר הם התוקפים, מתברר שה־PC פוגע באמת עצמה.

זו אינה המצאה חדשה. גם במלחמת העולם השנייה, הידיעות ממחנות המוות ששחררו הסובייטים לא נפוצו משום שסטאלין אסר להתייחס לאלמנטים של גזע ומוצא, ולכן לא היה אפשר לדבר על השמדת יהודים אלא באופן כללי על הריגת בני אדם. העובדה שהנאצים הרגו דווקא יהודים לא הייתה מעניינת, כנראה.

גם כאן יטענו אולי שהסעיף הזה סותר את סעיף 7, שבו יצאתי נגד ההתמקדות בקבוצות על חשבון האינדיווידואלים. ובכן, זה לא סותר. יש אינדיווידואלים אבל יש גם קבוצות, כלומר תרבות משותפת או רקע משותף. אין להפלות מישהו רק כי הוא שייך לקבוצה מסוימת, אבל זה לא אומר שצריך להתעלם מן התרבות או מהרקע כאשר הם רלוונטיים.

השיח הפרוגרסיבי עושה לפיכך בדיוק את ההפך: מצד אחד הוא מתעלם לכאורה מכל ההבדלים בין קבוצות – "כולנו בני אדם" – אך מצד שני מעלה על ראש שמחתו את פוליטיקת הזהויות כאשר מדובר במי שהוא תופס כ"חלשים". וכך, שחור המאמין בעליונות הגזע השחור הוא סבבה; לבן המאמין בעליונות הגזע הלבן הוא גזען נקלה. מי שמצייץ בטוויטר שהוא שונא את כל הלבנים שבחרו את טראמפ הוא אחלה; מי שיצייץ ציוץ דומה על כך שהוא שונא את כל השחורים, חשבונו יימחק. בכל הנוגע ליהודים ומערביים, שרים השמאלנים "אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם", ודנים בחדווה בהמצאת העם היהודי ובפיקציה הנקראת לאומיות; אך כשזה מגיע לערבים, לפתע מדברים על "העם הפלסטיני" ועל "שתי מדינות לשני עמים".

11. נעלבתם מהפוסט? שיתפתם אותו בעלבון קדוש? צקצקתם לעצמכם על הגזען המיזוגן הטרנספוב האיום הזה? ברכות, עכשיו אתם יודעים למה הפסדתם. כי לאף אחד חוץ מחבריכם לבועה לא מעניינות הרגשות שלכם.

12. תתבגרו. כבר אמרתי?

הנאצות והקללות שגרר הפוסט שלי מעידות יותר מכול על הבעיה הקשה שנמצא בה "הצד השני". אם אתה לא מסוגל אפילו לשמוע דעה אחרת, ואם אתה להוט להפוך כל הבעת דעה ל"הסתה" – חבר, אתה בבעיה קשה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

45 תגובות למאמר

  1. הלל גרשוני,
    ברוב המקרים אני לא מסכים איתך.
    הפעם הסכמתי בגדול.
    אני מתעב פוליטיקלי קורקט, ושמח לתקוף אותו בכל פעם מחדש.

  2. אני רק שאלה – אם אף אחד לא מתעניין במה אני מרגיש, זה אומר שגם אפשר להתעלם מרגשות הציבור הדתי? שירת נשים, בלי הפרדה בכותל, אכילת חזיר וזה – או שרגשות אלוהיים זה עדיין נחשב?

    1. אין פה עניין של רגשות ציבור, למרות מה שמנסים לעשות מזה.
      יש אנשים, שבשל צו אמונתם אינם רוצים לשמוע נשים שרות – זכותם המלאה.
      אתה רוצה לאכול חזיר? תפאדל.
      אל תכפה את דרישותיך על אחרים. אינך יכול לחייב אינדיבידואלים להתיישר לפי מה שאתה רואה לנכון/נאור. ועצם העובדה שמתייחסים לאותם אנדיבידואלים (בעלי סולם ערכים יחסית דומה) כאל קבוצה היא היא עצם העוול שנעשה להם ולחברה כולה.

    2. אתה מבלבל בין הבעת רגשות לבין מעשים בפועל. ההקבלה צריכה להיות בין הזכות לקרוא ללהט"בים "סוטים" לבין הזכות לקרוא לדתיים "פרימיטיביים" או לקרוא למתנחלים "פוגרומיסטים". לא זכור לי שמישהו מאלה שכינו את הדתיים "פרימיטיביים" או את המתנחלים "פוגרומיסטים" זכה לסנקציות מעשיות כמו הסנקציות שתובעים עכשיו להפעיל נגד הרב עמאר שדיבר בגנות הסוטים המיניים או נגד הרב אייל קרים שדיבר על מקרה תאורטי של אונס אשה מן האויב בעת מלחמה. הנה כמה דוגמאות, לרענון הזיכרון, של דוברים שאיש לא קרא להפעיל עליהם סנקציה כלשהי לנוכח הדברים ה'פוגעניים' שלהם כלפי "הקהילה הלאומית" או הקהילה "הדלתית-לאומית" בישראל:

      יצחק רבין: "בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר, סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית" ('פנקס שירות', עמ' 550)

      אפי אושעיה (מפלגת העבודה): "צריך להפשיל שרוולים, להוריד כפפות, לרדת מהממלכתיות ולקפד את ראשו של נתניהו" ( מעריב 6.8.97 )

      שולמית אלוני (מפלגת מרצ): "…נתניהו הזכיר לי את מוסוליני והוא תלמיד מצטיין של גבלס…הוא פשוט יודע שפחד, אי שקט בגבולות וקצת רצח יוצרים אחדות סביב המנהיג" ( הארץ, 4.6.99 )

      עמוס עוז על גוש אמונים: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה… מתוך פינה אפלה של היהדות… מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב… על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף" (ידיעות אחרונות, 8.6.89)

      אלוף שלמה גזית: "הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב הקרס על השרוול של החיילים הנאציים" (ידיעות אחרונות, 1.3.98).

      מצד שני, יש הקבלה בין מעשים: שירת נשים, אכילת חזיר וכו' – שאסורים מבחינת יהודים דתיים בסביבה שבה הם נמצאים, לבין מעשים שאסורים מבחינת לא-דתיים לגווניהם השונים, למשל: אכילת בשר. ואכן, כמו שצה"ל מאפשר לחיילים צמחונים או טבעונים לא לאכול בשר הוא אמור לאפשר לחיילים דתיים לא לאכול טרף ולא לשמוע שירת נשים.

    3. רגשות הדתיים, כמו רגשות החילוניים, לא צריכים לעניין אף אחד. טענות על "התחשבות ברגשות" הן מניפולציה זולה ואנטי-דמוקרטית במהותה. על כל רגש שלך יש את הרגש של הצד האחר ואין – וגם לא יכול להיות – קריטריון להכרעה הרגש של מי יותר נחשב. מאבקים צריכים התקיים במישור הרעיוני והאינטרסנטי בחברה האזרחית ולהיות מוכרעים בדרכים דמוקרטיות בזירה הפוליטית שהיא הזירה הלגיטימית היחידה להכרעות (וכן, אני מוציא מכלל זה את הזירה המשפטית שאת שאיפותיה הדיקטטוריות לפתרון סוגיות פוליטיות יש להוקיע בכל דרך).

    4. כן, אתה יכול לשמוע שירת נשים, לאכול חזיר, וזה…
      יכולת גם לפני שטראמפ נבחר.

      לגבי הכותל – יש כללים מיוחדים למקומות ציבוריים שנחשבים מקומות מקודשים. עדיין צריך לעמוד כשהשופט נכנס להיכל, ועדיין מקפידים על הפרדת נשים וגברים ברחבת הכותל.

      לגבי רגשות – המאמר לא היה קריאה להתעלם מרגשות, להעליב או להשפיל. מטרת המאמר היתה לקרוא לבטל כללים וחוקים שנקבעו על סמך רגשות בלבד.
      למשל – לא ראוי לקרוא למישהו בכינויי גנאי, אבל חמור מכך לדרוש שיפטרו מישהו בגלל שיש אנשים שנעלבים בגלל דעותיו.

    5. תלוי רגשות דתיים של מי. של יהודים – אין בעייה, מותר לרמוס ולהשפיל. אבל ברגשותיהם העדינים של המוסלמים – חס וחלילה. מדובר בעניין רגיש וקריטי, שעלול לפגוע ב"דו קיום השברירי" השורר בינינו. עובדה שגם אתה לא הזכרת את המוסלמים בתגובתך. או שאולי הם פשוט נשמטו מזכרונך משום מה.

  3. אהבתי את הדרך שבה הכותב נותן בראש לפוסט מודרניזם על-ידי שימוש בטיעונים פוסט-מודרניים 😀
    הפוסט המקורי היה מעולה, והרשימה הזו אפילו יותר.
    כבוד!

  4. מחכה למגיבים מהפוסט המקורי, שיטנפו גם כאן 🙂
    מי שהביא לך, אגב, הרבה מהטראפיק, היה פרסיקו
    תבקש שיעשה פוסט גם על הפוסט הזה…

  5. יישר כוח, גרשוני. כדאי לשים לב למילה עצמה: פוליטיקל קורקט, כלומר – העמדה הפוליטית ה"נכונה", כשמשתמע מכך כי עמדה אחרת אינה נכונה. אין כבר "פלורליזם" ו"ריבוי דעות" שבעבר ניסו לשטוף בהם את מוחנו אלא עמדה אחת "נכונה" שאין בלתה.

  6. "החברה אינה דבר קיים. אין זה אלא אוסף של פרטים" (סעיף 7). החברה היהודית היא רק אוסף של פרטים? ישראל היא רק אוסף של פרטים? זה קצת סותר תפישות של דת ושל לאומיות.

  7. טוב, הסכמתי עם חלק גדול מהדברים, אם כי לא התעמקתי מספיק כדי שאוכל להגן על האמירה הזאת. עם זאת גם ביהדות, כבכל תרבות, יש הרבה התעסקות במותר האדם. נדמה לי שמלוכה אבסולוטית והירארכיה נוחות יותר לחשיבה האנושית, כבעל חיים, מאשר דמוקרטיה ומעורבות פוליטית שוות-ערך. וכמובן, אין דבר טבעי יותר משמוש בכוח שלך כדי להשיג מה שאתה רוצה. אז אם כבר הפרדת את התרבות על הקוד המוסרי שלה מה"טבע" מה חדש בהגדרת המוסדות התרבותיים על פי דעתך? אין ספק שהשיח הליברלי (שיחדש, דיבורים של שמאלנים – כל תיוג והאסוציאציות השימושיות שהוא מביא אתו. יחי החופש! וכולי) הולך ומקבל על עצמו את אפשרו. קיומה של משפחה עם מספר הורים אבל החויה הרגשית של התאהבות, שהיא בעלת שורשים פיזיולוגיים, היא כמעט תמיד מונוגמית ולכן מעודדת התקרבות בין שניים על חשבון שאר הקשרים שלהם, ותחושת ההמשכות המינית לבן מינך, שהיא בעלת שורשים פיזיולוגיים עוד יותר מובהקים, קיימת אצל מיעוט לא מבוטל של האוכלוסיה. למיטב ידיעתי פחות מבוטל מהמיעוט הדרוזי המרשים שחי אתנו. אז נכון שלידה קורי. מתוך מפגש בין זכר לנקבה, אבל לא בהכרח בין גופים – אפשר גם בהפרית מבחנה, זה עובד, זה פיזיולוגי – ואהבה הורית ואחריות הורית וזוגיות הורית הן דברים שיכולים להתקים או לא להתקים בקרב זוגות חד מיניים כמו בקרב זוגות נורמטיביים. אז שוב, כבר העמדת את האדם מעל למבנה החברתי החייתי, וכבר נסית להתאים את התרבות ליצרים שלו בלי לוותר על השאיפה לשלמות מוסרית. איפה פה משפחה חד מינית נשארת יותר הזויה מבנקאות ברזרבה חלקית, זכות בחירה לנשים או הכרח חוקי ללבוש בגדים ולנהוג בצד הזה של הכביש?

    1. פה בדיוק הנקודה של הכותב, שהדעה שלך יכולה להשמע בדיוק כמו הדעה שמתנגדת לדעתך.
      זה העניין במגוון דעות, אין עליונות רעיונית של הדעה ׳הנכונה׳- דעתו של הכותב היא שמשפחה זה גבר ואישה, ודעתך זה כל 2 אנשים.
      הרעיון של המאמר הוא לא לפסול את הדעה המתנגדת , אלא לתת מקום לכל דעה, כמו שאמר וולטר: ״אני מתנגד לדעתך, אך אני אאבק עד המוות על זכותך לומר זאת״

    2. מיוחס לוולטר, על פי ויקיציטוט זה לא שלו.
      עכשו השאלה היא מה הבנין המוסרי שלנו. הרי בנגוד למה שכתבו כאן אחרים יש דעות שאנו מחזיקים כחזקות משכנגדן ויש התחשבות ברגשות אנשים בקביעת הסדר הצבורי.

    3. לתת מקום לכל דעה זה מעולה. יש דעות שמקומן על עמוד הקלון. אני אלחם על זכותך לומר אותן, כדי שכולנו נראה מי אתה ומה אתה. לא כי אני מסכים איתן. להיפך. אבל בוא לא נשלה את עצמנו – כותב המאמר אינו בעד חופש הביטוי. מעתה יש מילים ומושגים שאסורים בשימוש, כי הוא לא מסכים איתם. השימוש במילים מפלות ומילות גנאי כמו קוקסינל גם הוא בסדר, כי חופש הביטוי וזה. ואם ביטלנו את המילה טרנסג'נדר ונשארנו עם קוקסינל, מה רע בזה? שיח-ישן מספיק לנו, לא? חופש הביטוי כרצונו אינו חופש ביטוי. הוא אולי החופש לאלימות מילולית (קוקסינל זו מילת גנאי, איך שלא תהפוך בזה. והיא גם לא מתארת דבר. אבל בה משום מה מותר להשתמש). אולי החופש לחשוב רק בזכר ונקבה בראם. אולי החופש "להחליט מה לעשות איתם" כי הרי הנורמליות של המאה הקודמת לא סובלת סטיות מהדרך הנכונה היחידה, וודאי שלא מאפשרת לאדם להחליט מיהו ומהו.

      יבוא עכשיו הכותב ויאמר שמה שמתחולל בתוך הנפש פנימה הוא עניין אישי של האדם ולכל אחד מותר להביע מה שהוא רוצה, ולא לדרוש שום דבר פוליטי כתוצאה מזה (כגון הכרה בנישואין גאים). מצטער, לא ככה עושים שינוי. ככה עושים דיכוי. אולי הוא לא רוצה שינוי. אולי הוא רוצה שמבנה הכוח ההיררכי ה"טבעי" ישמר. אולי – רק אולי – הוא מפחד מזה שלתת לאנשים ששונים מהעולם שהוא מכיר כוח, יפחית מכוחו-שלו. זו חרדה קיומית ברורה ומובנת. כך היה כשנתנו לנשים זכות בחירה. כך היה כשנתנו לשחורים זכות בחירה. כך היה כשהומוסקסואליות הפכה לחוקית. אבל העולם לא נפל. הכוח שלו בחיים שלו לא באמת קטן, ואני בספק אם יש צורך בהחזרת הכפיה המגדרית/גזעית/מינית רק כדי שהכותב ירגיש יותר בטוח בעולם הזה. המאזניים כאן כל כך מוטים גם ככה לצד שלו, שלדרוש משכבות מוחלשות בחברה שישתקו ויחזרו למקומם ה"טבעי" כדי להרגיע את החרדה שלו הוא איפשהו בין פאתטיות לחוצפה. בקיצור, תתבגר.

    4. להבנתי שיח הזהויות יותר מזיק ממועיל, כל אדם זכאי להרגיש על עצמו איך שהוא רוצה ותיוג מגדרי הוא חברתי ולא פרטי, וחברה צריכה נורמות וחריגים צריכים לעבוד עם הנורמות האלה ולהבין שהן מתאימות לרוב האנשים וזו גם תכליתן, כדי להסדיר יחסים בינאישיים בחברה מרובת-אנשים. אם יש נורמב שלא באמת מתאימה לרוב ראוי לבטלה. למשל, בעיני, נורמות של השפלת החלש והחריג פוגעות ברוב כי כמעט לכולם יש תחומים שבהם הוא החלש או החריג, ואחרים ינצלו את זה כדי לצבור כוח חברתי ולכן ייגרם סבל. בעיות פרטיות לא צריכות לשנות נורמות בעיני, ואני מרגיש בנוח עם זה שהרוב ההטרוסקסואלי בעל המסורות ההטרוסקסואליות ישמור לעצמו את מוסד הנישואין – הקדוש, המגובה באמונות על טבעיות פרו-הטרוסקסואליות – ושהרוצים להנשא בטקס המסורתי בנגוד לחוקיו יתמודדו. וכן, חברה זה דבר מדכא. ברור שיש לזה צדדים טובים, לדוגמה: בלי קוד אופנה לוחץ איזה רושם נהדר היה לשבירה חיננית שלו? וברור לי שלחץ חברתי גם מונע מאנשים לעשות דברים רעים לעצמם ואחד לשני, לא רק דוחף אותם לאלה.
      רק אוסיף בקיצור שאני מסכים עם הטענה שצריך חופש ביטוי מוחלט בדיוק מהסבה שציינת ושגם אני הרגשתי שהלל גרשוני פחות תומך בו משטען, אבל גם חושב שאם מישהו אומר דעות שבעיני סביבתו הן דוחות הוא צריך לקחת בחשבון שהאנשים יידחו ממנו. ככה זה עובד ביחסים בינאישיים. להשתיק דעה או להתעלם ממנה בהפגנתיות זה לא… ליברלי. זה פוגע בחופש הביטוי. לעומת זאת להתרחק מאדם עם דעות שהן דוחות בעיניך זה להקשיב לו ולהגיב רגשית, וזה יכול להיות רע באופן נסיבתי אבל בחופש הביטוי זה לא פוגע.

  8. תענוג לקרוא.
    אין ספק, החשיפה לאמת גורמת רק טוב.
    זה ברור מהתגובה של האמתופובים לסוגיהם.

  9. זהו אינו שיר הלל – כרגיל רמה נמוכה. הפרובוקציות מחפות על כך
    זה לא אומר שאתה לא צודק בחלק מהדברים.

    הדעה שלי היא שצריך להימנע מלפגוע בבני-אדם, אבל אסור לסתום פיות.
    בעזרת המחקר המדעי האובייקטיבי ניתן לחוש מתי ה- PC מוגזם ומתי הגזענים משתלטים על השיח.

    אם אתה עושה מחקר מדעי ובודק יהודים וערבים או שחורים ולבנים, ומוצא הבדלים מובהקים, אבל אינך יכול להציג את התוצאות – זה אומר שה- PC מוגזם.
    אם אתה מנוע מלבצע מחקר כזה בגלל רגישויות, לא תקבל מימון או שהמחקר לא יאושר לדוקטורט למשל – זה גם אומר שה- PC מוגזם.

    כמובן שיש גזענים שיקפצו על המאמר הזה (ומכאן הביקורת על מאמרך) וישמחו לחזור לעולם הישן – זה גרוע מאוד.
    גם כאן כלל המחקר תקף. למשל אם הדתיים אומרים שמשפחת חד מינית היא סוטה. הם לא יכולים להתנגד למחקר על ילדי החד-מיניים מול ילדים במשפחות נורמטיביות. למשל לבדוק רמות השכלה, מקצועות שבחרו וכו'.
    אם הדתיים למשל לא יקבלו תוצאות שאומרות שילדי החד-מיניים נורמטיביים כמו ילדי המשפחות הנורמטיביות – זה מראה על גזענות

    1. בירכותיי! המצאת גזע אנושי חדש. ילדים למשפחות חד-מיניות. אולי תוכל רק לציין מה צבע עורם של בני הגזע הזה, שסובלים כל כך מגזענות, ובאיזה שפה הם מדברים. ואולי יש להם גם מדינה, או לפחות ארץ משלהם. חד-מיניינה, או משהו כזה.

    2. ליצחק:
      אלוהים זה סוביקטיבי. החלפתי את זה במשהו יותר אובייקטיבי.
      הכוונה שלי היא שהמטרה של ה- PC היא להיות חלק מתהליך הטמעה.

      התהליך יכול להיות כזה: זיהוי פער באוכלוסיה מסויימת -> מתן תמריץ לאוכלוסיה המסויימת להקטנת הפער -> הטמעה וביטול האפיון מהאוכלוסיה
      ה- PC בא כתמיכה מהצד ודואג שאף אדם לא יפגע בתהליך.

      למשל:
      נניח שילדי מהגרים מתקשים בלימודים. מחליטים לתגבר אותם אישית כדי לסגור את הפער. ה- PC דואג שאף אחד לא יצעק: "הנה המפגרים" ויהרוס את התהליך

      אלא שה- PC כיום מונע אפילו להתניע את התהליך – גם זיהוי הבעיה נחשב כהפרה של ה- PC. כיום מה שקורה שיש אוכלוסיה שקשה לה וכולם אומרים שהכל בגלל חוסר ה- PC, בגלל גזענות.
      התהליך מחמיר, הפערים גדלים ואף אחד לא יכול לאמר כלום בגלל ה- PC. ה- PC פוגע בתהליך ההחלמה.

      כמובן שביטול ה- PC לגמרי, כמו שחשתי כשקראתי במאמר הזה יעודד גזענות.

      לכן, אני מציע שככלל אובייקטיבי מותר הצגת ממצאי מחקר סטטיסטי המראה על פערים מובהקים בין קבוצות, מבלי שזיהוי הקבוצה ייחשב כגזענות.

      לרמי: אני מניח שהכנסת לי, לא הבנתי בדיוק איך, אבל אני יכול לדמיין אותך מחייך

  10. מאמר מצוין. תודה על כל מילה. החסימה שלך היתה שערוריה. גם אם אני לא תמיד מסכימה איתך , אני ממש שמחה שאמרת כל מה שאמרת הרוב הגדול של דברייך נכון חד משמעית.

  11. צודק לגבי הומופוביה! רוצה רק להוסיף שגם ״גזענות״ משמשת מזמן רק לניגוח, ןלכן אין דבר כזה ״גזענות״. אמור מעתה ״התפיסה שיש אנשים שמגיע להם יותר ויש כאלה שמגיע להם פחות בגלל שצבע עורם שונה״. יקח קצת זמן, אבל אתה תתרגל. כלומר, אם קיימת כזו תפיסה שהרי אם היא לא קיימת אז באמת אין דבר כזה ״גזענות״ וזו מילה שיש לעקור מהשורש. עם הפרקטיקה עצמה לא צריכה להיות בעיה, כי אין מילה שמתארת אותה יותר ולכן היא לא קיימת.

    1. נכון. כשקוראים למי שמפחד שערבי יבצע פיגוע "גזען" זה ניגוח שקרי. כך גם מי שלא חושב שיש עם פלסטיני או מי שמתנגד להגירה מוסלמית לאירופה עקב התנהגותם או מי שלא רוצה לגור ליד ערבים כי לא מתאים לו לשמוע בארבע בבוקר קול בעוצמה של 150 דציבלים.
      זה נשק ידוע ועלוב של השמאל. במקום לשכנע שבאמת תינוק בין תשעה חודשים הוא אינו אדם חי רק בגלל שהוא עדיין בבטן האישה (טוב נו, באמת משימה בלתי אפשרית), הם קוראים לך חשוך ומרגישים מאוד נאורים כשהם תומכים ברצח תינוק שלם ובריא לחלוטין (רבאק, אם את לא רוצה את התינוק, תמסרי לאימוץ). אין להם בושה.

  12. יופי.

    אלא מאי? מייד יופיע הטרול "אל הציפור" (או "אל העוף") ויתלונן שכותב דתי מסתמך על אבולוציה של חיווט מוחי.

    1. כבר הופיע. ראה תגובה 12. הוא כנראה בכוננות תמידית. טרול או לא, בכל זאת, הוא צריך לעבוד קשה ולהצדיק את הצ'ק החודשי מהקרן החדשה.

  13. אחד הפוסטים הטובים והחשובים שקראתי מזה זמן רב.
    למה באמת לעצור בזוג – שלישית הומואים רוצים להתחתן ולאמץ מקובל? רביעיה? חמישיה?
    למה שתי נשים לא בסדר לעזאזל?
    הפלות – עד איזה שלב? הפלה בהריון מתקדם כשניתן כבר ליילד את התינוק בניתוח קיסרי ולשלוח לפגיה ואת האמא לעזאזל בסדר? כי אם אני מתנגד אז אני שוביניסט… וכן, רבים חושבים שזאת זכות האשה ממש עד רגע הלידה ובמדינות מסויימות בארה"ב זה מבוצע על בסיס יומי. אני נגד מה שהופך אותי לדתי חשוך…
    האם לאבא אין דיעה בנוגע להפלות? הוא לא חלק מהעניין? מסתבר שלא…
    תרומות זרע אנונימיות – אחלה נכון? אז אני לא חושב. לדעתי לכל ילד מגיעה הזכות לדעת מי הוריו וממש לא בסדר לתרום ולהיתרם אנונימית. לא עוזר לי כשאני אומר שמבחינתי לא משנה אם זאת תרומה לזוג סטרייט או חמישיית לסביות, אני מתוייג כהומופוב…

  14. הלל, אתה לא מבין מה זה מגדר. עם כל הכבוד לידע שרכשת בוויקיפדיה, אולי הגיע הזמן שתפתח ספר במקום להמציא איש קש ולתקוף אותו. אני מבין שזה מאוד מרשים את קוראי מידה שאתה כותב יפה, אבל אנשים משכילים רואים שאתה שרלתן. לא הגיע הזמן באמת ללמוד ולדעת, במקום לסמוך על כתיבה יפה כתחליף לתוכן אמיתי?

    1. ואתה יודע שהוא לא קרא מעולם ספר על "מגדר", מפני שהיית בביתו ובדקת את ספרייתו? או אולי נעזרת בחוש שישי כלשהו?

    2. גם אני לא למדתי לימודי מגדר אבל לא נראה לי שזה היה מוסיף יותר מדי למאמר אם הלל כן היה לומד. למרות ההתמקדות ב"מגדר", בסופו של דבר זה רק דוגמה לכמה ה-PC שוטף את שיחתנו.

    3. פיספסת הזדמנות להשכיל אותנו, חבל.
      או שלא היה לך באמת מה לומר ורק רצית להשמע משכיל?
      הממ…

  15. מעניין שהומופוביה ופחד מזרים הם שתי הבעיות היחידות שמוגדרות כפוביות אך מייצגות למעשה שנאה. כאילו זה בסדר לפחד מעכבישים, גבהים וליצנים, יש לזה הסבר זה בטח קשור בילדות. אבל גאייז או כושים? לא! אז אתה גזען אטום שבטוח שכל הומו מנסה להתחיל איתך וכל אריטראי מנסה לגנוב לך את הארנק.

    לדעתי, מותר ואפשר לפחד מכל דבר. גם מנשים שמנות, גם מגידמים, גברים שעירים ואפילו קוקסינלים (מה שקוראים לו בעברית חיפושית משה רבינו, איזה דיסוננס)

    1. מאמר מצויין. באמת. ודווקא עכשיו קראתי מאמר מצויין לא פחות בעיתון שמאלני ליברלי. והדמיון בין שני המאמרים המצויינים ממש מושלם. כתאומים שהופרדו בלידתם. מדינת ישראל, כמו מדינות המערב כולן, שסועה למחנות בכול תחומי החיים. מה שמשותף לכולם הוא תחושה כנה של נידוי קיפוח והשתקה.
      מנקודת המבט של התבונה זו עדות לחולשת הדור. אבל מה זה חשוב. יחי ההתלהמות החד צדדית. זו שבלעדיה לא נהיה אלא עדר חובב קניונים.
      חוץ מזה זה מוכיח שאנחנו חיים בדמוקרטיה למופת

  16. אז עברנו לעידן שבו הולדת צאצאים היא (אצל רוב האוכלוסיה) תוצאה של יחסי מגדר?