מה אפשר לעשות עם הסוגיה הפלסטינית בעידן טראמפ

מדינת ישראל של סוף 2016: ראש הממשלה מודיע בראיון לרשת טלוויזיה אמריקנית שהוא מקווה שנשיא ארצות הברית יעזור לו לנהל משא ומתן על פתרון שתי המדינות. מנגד, האופוזיציה השמאלית בתהליך אינפנטיליזציה מואץ. עומר בר־לב אומר שדבריו של נתניהו מזכירים לו את ערפאת, שכלפי חוץ אומר דבר אחד, ולקהל הביתי – דבר אחר. וב'בצלאל', פרק המשך לפסל הזהב: נתניהו וחבל תלייה.

באופן אובייקטיבי, התנאים המדיניים עכשיו משתפרים ככל שמדובר במציאת הסדר כלשהו עם הפלסטינים. אלא שהתנאי הבסיסי נשאר בלתי אפשרי: בסביבה העכשווית של המזרח התיכון, עם מלחמות דאעש, המעורבות האיראנית המוגברת בכל פינה וקריסת עיראק, סוריה ותימן – אין מקום ואין היגיון בכינונה של עוד מדינה מוסלמית קטנה ואלימה בשם פלסטין. הנרי קיסינג'ר, בריאיון ענק שהעניק לג'פרי גולדברג אחרי הבחירות בארצות הברית, תיאר את המצב הבלתי אפשרי הזה בצורה מדויקת. זו לא מדינה שתוכל להתקיים, ולא יהיה מי שיוכל להגן עליה. מבחינת ישראל, היא תהפוך לאיום מוגבר על סף מרכזי האוכלוסיה שלה.

ועם זאת, עלייתו של נשיא אוהד והסתלקותו של נשיא עוין, ובנוסף שיפור היסטורי ביחסי ישראל עם מדינות המעגל הערבי הראשון – מצרים, ערב הסעודית, נסיכויות המפרץ וירדן – יוצרים סביבה מדינית תומכת במשא ומתן.

קיסינג'ר המליץ לנתניהו לכונן "ממשלה פלסטינית" בגדה המערבית עם מרב המאפיינים של ריבונות, אבל מבלי שתהפוך למדינה עצמאית. במקביל, על ישראל להוריד פרופיל ביהודה ושומרון, להנמיך את הטונים, להוריד את קצב הבנייה. עם שותף מתאים ברמאללה זה אפשרי. הבעיה היא שממשלת ישראל כפי שהיא לא מסוגלת לייצר דינמיקה שתקדם חזון של אוטונומיה פלוס. אפילו אם שמים בצד, כפי שהמליץ קיסינג'ר, את נושאי ירושלים, הפליטים וכל השאר, ההרכב של הליכוד יחד עם הבית היהודי לא מספק את יכולת התמרון הדרושה לראש הממשלה נתניהו.

מנגד, השמאל כפי שאפשר לראות נמצא בתהליך אינפנטיליזציה פסיכוטית. מישהו יכול להסביר מאיפה צצה האווירה האלימה והמסיתה הזאת? אבל יש לה אפקט ברור: התוקפנות של מנועי הלוחמה הפסיכולוגית בהובלת רביב דרוקר ואילנה דיין, יחד עם עמוס שוקן ואלוף בן, יוצרת חומת אש שמונעת מבוז'י הרצוג או יאיר לפיד לחבור לנתניהו.

ה"כיבוש" החליף את ה"שלום"

בימים אלה יצא ספרו של ז'ק נריה, 'בין רבין לערפאת – יומן מדיני 1994-1993'. כבר מהעמודים הראשונים ברור שיצחק רבין לקראת אוסלו ואחריו היה הרבה יותר קרוב לבנימין נתניהו של היום, ואפילו לבית היהודי, מאשר למישטה הליצנים האלים שבאופוזיציה. חלקים רציניים בחברה הישראלית עברו מאז 1993 התמוטטות עצבים מוסרית ואידיאולוגית. עורך העיתון המשפיע ביותר על האליטה הישראלית תומך ואף מעודד טרור, קרי רצח יהודים. את מילת הקסם הקדושה "שלום" החליפה המנטרה "כיבוש" או "אפרטהייד".

אבל פתרון ביניים לטווח כלשהו הוא אפשרי. במסגרתו, צה"ל ושאר זרועות הביטחון לא עוזבים את השטח. מעין צילום מצב ביטחוני: הנוכחות הישראלית ההתיישבותית נשארת; גבול הביטחון נשאר על הירדן. ואילו הפלסטינים, שממילא כבר יש להם מדינה חלקית בעזה, מקבלים עוד מאפייני ריבונות שעליהם צריך לשאת ולתת. כל זה מבלי שסממני הריבונות דוחקים את רגלי ישראל.

כפי שז'ק נריה מזכיר בספרו, חזונו של רבין כלל איחוד פדרטיבי "בינם לבינינו", זאת בתנאי "שההסכם יתפתח כראוי". "אם זיקתם הכלכלית היא במידה רבה כלפינו, והיא תענה גם על  הבעיות הביטחוניות וגם על הזכות של כל יהודי להתיישב בכל מקום, תהיה אז חלוקה שתיתן ביטוי לישות שלהם אך לא בהכרח מדינה עצמאית", אמר רבין. מעניין מה ציפי לבני ושלי יחימוביץ' אומרות על החזון הזה שביטא יצחק רבין ב־1993, ומה אומר עומר בר לב. דברי רבין בתקופת אוסלו נשמעים כהד קרוב למה שנפתלי בנט אומר היום.

בנאום בר־אילן נתניהו דיבר בעיקר על הכרה בישראל כמדינה יהודית ועל שליטה ביטחונית וגבולות ביטחון. קשה היה למצוא – אם כי בעזרת זכוכית מגדלת זה התאפשר – את הביטוי "מדינה פלסטינית". הסיבה להתעקשות על נושא ההכרה במדינה "יהודית" היא שמאז הסכם אוסלו עוסקים הפלסטינים ביתר אינטנסיביות בדה־לגיטימציה של ישראל. כאשר הם מדברים על פתרון שתי המדינות, הם חושבים הלאה – על מדינת ישראל שתמשיך להיות מותקפת אידיאולוגית כמי שאיננה עומדת בעקרונות השוויון. המתקפה הפלסטינית לאורך השנים היתה כל כך מוצלחת, שהיום האמריקנים עצמם מאשימים את ממשלת ישראל שבגללה לא הושג שלום, כפי שעשה מזכיר המדינה הפורש ג'ון קרי בפורום סבן. וחלקים גדולים במפה הפוליטית הישראלית תומכים במאבקם.

בכל מקרה, קשה לראות התקדמות לחזון הכמעט־מדינה באמצעות משא ומתן ושיתוף פעולה פלסטיני. ממשלת ימין מרכז תוכל לקדם את הרעיון חד־צדדית.