מדוע הקבינט של טראמפ משגע את השמאל

הדמוקרטים בילו את שני העשורים הראשונים שלאחר עידן המלחמה הקרה כשהם רגועים למדי: לא נראה שהיו מוטרדים מדי מהפרובוקציות ומפעולות התגמול של רוסיה. כולנו זוכרים את חיצי הלעג ששיגר אובמה כאשר יריבו ב־2012, מיט רומני, טען כי רוסיה היא היריבה הגאו־פוליטית העיקרית של ארה"ב. אבל כיום, כשהם רואים את יחסי הקרבה בין המיועד לתפקיד מזכיר המדינה רקס טילרסון לנשיא ולדימיר פוטין, הם יוצאים מדעתם מרוב כעס.

נניח לרגע לצביעות. זה נכון שטילרסון ביצע עסקות גדולות עם רוסיה כשעמד בראש חברת 'אקסון מובייל', התנגד להטלת סנקציות אמריקניות על הרוסים ואף זכה לעיטור הידידות הנשיאותי מפוטין. אלה ציוני דרך מטרידים – אבל לא בהכרח כאלה שאמורים לפסול על הסף את מועמדותו לתפקיד. ככלות הכול, באותה תקופה היה טילרסון נציג של 'אקסון מובייל', שהאינטרסים שלה הם לחלץ נפט ולעשות כסף.

אינטרסים אלה אינם בהכרח חופפים לאלה של ארצות הברית. השאלה הרלוונטית היא האם וכיצד יבחין טילרסון בין השניים, והאם בהיותו נציג של ארה"ב הוא יאמץ כלפי רוסיה מדיניות קשוחה יותר מזו שהנחתה אותו בהיותו סוכן של 'אקסון מובייל'.

איננו יודעים זאת. בקרוב נוכל לגלות. זו הסיבה שהסנאט מקיים דיוני שימוע.

השמאל כבר התמרמר מאוד לנוכח המינויים האחרים בקבינט – שגם הם אינם בדיוק מזדהים עם המשימות המוצהרות של הסוכנויות שהם מיועדים להנהיג. הו, האימה! כאילו שהמשימות המוצהרות הללו הם תורה מסיני. אפילו הקונגרס לא סמך עליהם את ידיו. משרד החינוך, למשל, הוקם על ידי הנשיא קרטר רק ב־1979 כדי לתגמל את ארגוני המורים על תמיכתם הפוליטית.

שלא תבינו אותי לא נכון: מורים הם אנשים נפלאים, אבל האיגודים המקצועיים שלהם נמצאים שם כדי להגן על הטבות וזכויות, לא בהכרח כדי לשפר את הלימוד בבתי הספר. זו הסיבה שהם מגנים בקנאות על מוסד הקביעות בעבודה, שומרים על המונופול שלהם בבתי הספר הציבוריים, ומתנגדים באופן אוטומטי לאפשר להורים לבחור באילו בתי ספר ילמדו ילדיהם.

לשמרנים יש השקפה מוזרה: הם מאמינים שבתי ספר נועדו לתת לילדים את החינוך הטוב ביותר האפשרי, ולדעתם גם משרד החינוך צריך להיות שותף לכך. לכן המועמדת של טראמפ לתפקיד שרת החינוך, בטסי דבוס, היא תומכת ותיקה ונלהבת במתן חופש בחירה בחינוך להורים. כל עוד היא תהיה בתפקיד, המשרד שלה יפסיק לתפקד כזרוע נוספת של ארגוני המורים.

כמו כן, פחות סביר שדבוס תאפשר למחלקה לזכויות האזרח במשרדה להמשיך להפקיע לעצמה את תפקיד הפוסק־לענייני־צדק־חברתי שמפקח על הכול: החל בהרגלים המיניים בקמפוס, וכלה בהקצאת חדרי שירותים ייעודיים לסטודנטים טרנסג'נדרים. אם משימתה המוצהרת של המחלקה הזאת הוא להכתיב מדיניות שמוטב היה לה שתישאר בידי המדינות והרשויות המקומיות, ובכן – הגיע הזמן לשינוי ייעוד.

חזרה ליסודות

המועמדות בעלת הפוטנציאל הנפיץ ביותר היא ללא ספק זו של סקוט פרואיט לראשות הסוכנות הלאומית להגנת הסביבה. בתפקידו הנוכחי כתובע הכללי של אוקלהומה הוביל פרואיט שורה ארוכה של תביעות משפטיות שמטרתן לצמצם את כוחה של הסוכנות שבראשה הוא מיועד לעמוד, והוא זכה בהן יותר מפעם אחת.

פרואיט נחשב פסול לכהונה מפני שנכשל במבחן הדת המודרנית שמציבים הליברלים: האמונה בכך שההתחממות הגלובלית היא מעשה ידי אדם. הליברלים היו שמחים להפוך את דיון השימוע שלו למשפט ראווה ציבורי בנוסח 'משפט הקופים'. הרפובליקנים צריכים לדחות את ההזמנה. אפילו אם יתגלה כי פרואיט מאמין שהירח עשוי מגבינה צהובה, זה לא צריך לשנות. האתגרים שניצבים לפתחה של הסוכנות להגנת הסביבה אינם מבוססים על מטאורולוגיה או תאולוגיה, אלא על החוקה. הבעיה היא שהסוכנות להגנת הסביבה חרגה באופן שערורייתי מסמכותה, ופעלה כגוף נכלולי המייצר באופן חד־צדדי כללים ותקנות שאינם מעוגנים בחקיקה.

המינוי של פרואיט הוא החשוב ביותר בקבינט, מפני שהוא מהווה התקפה ישירה על הצמיחה החתרנית של המדינה הריכוזית. הגענו לנקודה שבה פקידי הסוכנות להגנת הסביבה מפרשים את החוק להגנת המים הנקיים של ארה"ב – שנועד להגן על נתיבי מים אמריקניים – באופן כזה שאם יורד גשם חזק והוא מותיר אחריו אגם קטן בשטח שלך, פקידים פדרליים יכולים להתערב ולהורות מה מותר לך לעשות איתו ומה אסור (להגנתם יצוין: הנוסח הסופי של החוק אינו מזכיר שלוליות. איזו גדלות נפש של הלווייתן הממשלתי!).

בקנה מידה רחב יותר, תוכנית 'אנרגיה ירוקה' של אובמה מעבירה בעצם את ייצור החשמל והרגולציה עליו לידיים פדרליות, ועל הדרך הורגת את תעשיית הפחם – ולא במקרה. זהו ניסיון התמרון האחרון של הממשל לנוכח העובדה שהקונגרס דחה את החקיקה שניסה אובמה לדחוף בשנים 2009־2010, אשר ביקשה לאפשר לחברות להתקזז ביניהן על מכסות הפליטה המותרות של גזי חממה. ולהזכירכם, הקונגרס היוצא הוא דמוקרטי.

מועמדותו של פרואיט היא מבחן דרמטי לתפיסה שלפיה תפקידן של סוכנויות ממשלתיות הוא לפקח על ביצוע החוקים, לא להכתיב אותם; ושסמכויות החקיקה הן של הקונגרס בלבד, ולא בידיהם של ביורוקרטים מנהליים.

ממשל אובמה יכול לבוא בטענות רק לעצמו אם האשרור המחודש הזה של האל"ף־בי"ת של חוקתיות נראה לכמה מאתנו כמו משהו קיצוני. אחרי שמונה שנים שבהן הליברלים תחבו את אפם לכל מקום, זו התוצאה. חלק מהחוקים, כמו אובמה־קר, יבוטלו. צווים נשיאותיים לא מעטים יזכו גם הם לגורל דומה. הכי חשוב יהיה הניקוי של הסוכנויות למיניהן. בקרוב נהיה חופשיים להשתכשך לא רק בשלולית אצלנו בחצר, אלא גם באגם.

______________

המאמר הופיע לראשונה ב'וושינגטון פוסט'. מאנגלית: שאול לילוב

© 2016 Charles Krauthammer.
Distributed by Washington Post