איפה הקווים האדומים של השמאל הקיצוני?

הנכונות של השמאל הקיצוני לחבור לאויבי המדינה נובעת מהאידאולוגיה שלו, המציבה את האוטופיה של "חברה צודקת" ו"מוסרית" לפני עצמאות לאומית

קיצוניים ללא גבולות. אילוסטרציה. למצולמים אין קשר לכתבה. צילום: תומר נויברג /פלאש90

מאז שהשמאל איבד את השלטון במהפך הפוליטי של 1977 הוא מנסה להחזיר לידיו את ההגה, וזה כמובן לגיטימי לחלוטין. בשאיפה לשלוט – השמאל והימין דומים ושווים. אך נראה כי האמצעים שלהם להגשים את המטרה הזאת שונים, ושונים גם ה'קווים האדומים' שלהם.

ההבדל ביניהם דומה להבדל בין שתי הנשים הניצות במשפט שלמה: הצד האחד מוכן להקריב את הילד למען הניצחון, והצד השני מוכן להקריב את הניצחון למען הילד. הילד הוא המדינה. מטרתו של הימין – ניצחון המדינה, ובעיניו הוא חשוב יותר מהניצחון במאבק על השלטון. אצל השמאל, להפך: אם השלטון אינו שלנו – לעזאזל המדינה.

וזה לא שאצל השמאל השאיפה לעוצמה חזקה יותר. ההבדל בין השמאל לימין בעניין זה נובע מעצם האידאולוגיה שלהם: המטרה הסופית של הימין היא לאומית, מטרת־העל של השמאל היא מוסרית. הציונים הסוציאליסטים שהקימו את המדינה היו ציונים־למחצה בלבד, וחלקם היו בעיקר סוציאליסטים; החלום שלהם, מטרת העל שלהם – היה חברה צודקת, שעל פי אמונתם היא חברה סוציאליסטית, כאשר עצמאות לאומית היא עניין משני.

הבדל זה מסביר את המוכנוּת של השמאל הקיצוני להתחבר אפילו לאויבי העם למען המטרה האידאולוגית. לכן גם מילת הגנאי "פשיסטים" פופולרית כל כך בשיח הפוליטי של השמאל: מבחינתו, אין בעולם דבר גרוע יותר מפשיזם, ואם הימין הישראלי הוא פשיסטי, אזי גם המדינה הנשלטת על ידו היא פשיסטית, ובמצב כזה הכול מותר כדי להרוס את המדינה. ואכן, השמאל הקיצוני עושה זאת בשיטתיות.

כך בדיוק חשבו ונהגו הקומוניסטים ברוסיה לפני 100 שנה בדיוק: כדי להפיל את המונרכיה הרוסית, ליצור "אדם חדש" ו"מוסרי" ולבנות חברה צודקת, חברו הקומוניסטים לגרמנים במאבק בין רוסיה לגרמניה במלחמת העולם הראשונה. מה אכפת להם שמדינתם קרסה ושמיליונים נהרגו במלחמת האזרחים? העיקר הוא המטרה הנעלה.

כוחו של העם הזה הוא המוּכנוּת להילחם, וצבא המגן שלו. אך נראה כי השמאל הקיצוני הציב לעצמו מטרה לסרס את העם ואת הצבא. שם הקוד של הסכין המיועד לסירוס הזה הוא "מוסר". בשם המוסר השקרי (שאותו אנו מכירים מההיסטוריה הנוצרית שבשם המוסר שלה הרגה מיליונים) – מפיץ השמאל הקיצוני בכל העולם את שם ישראל כ"כובשת", "מדכאת" ואפילו "רוצחת ילדים". אנשיו טורחים לגלות כל טעות או מעידה של חייל זה או אחר, ולהלשין על חיילי צה"ל לכל מוסד בינלאומי אפשרי.

כמובן, משפט אלאור אזריה הוא הצלחה גדולה מבחינתם. לא אכפת להם שהמשפט הזה מעורר שנאת יהודים בכל העולם, מחזק את איבת הערבים ליהודים ומשמש הצדקה לטרור. להם יש מטרה נעלה: להרוס את המדינה היהודית ה"פשיסטית". ואם תאמר להם שגם הם עתידים לעלות בלהבת השנאה הזאת, הם יענו: "לפחות נמות עם מצפון נקי".

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

17 תגובות למאמר

  1. "הציונים הסוציאליסטים שהקימו את המדינה היו ציונים־למחצה בלבד, וחלקם היו בעיקר סוציאליסטים; החלום שלהם, מטרת העל שלהם – היה חברה צודקת, שעל פי אמונתם היא חברה סוציאליסטית, כאשר עצמאות לאומית היא עניין משני." – דברי הבל.

    אין לערבב שמאל קיצוני בשמאל בכללותו, אשר רשם פרקים מפוארים בהיסטוריה הציונית. יש מרווח ענק בין 'יש גבול' או 'בצלם', לבין מפא"י ההיסטורית.

    1. אמת. כשם שיש הבדל עצום בין הסיקריקים החדשים לבין הלאומיים.

  2. היהודים הקומוניסטים שוויתרו על זהותם היהודית והכריחו את עמי בריה"מ להיפטר מזהותם הלאומית, הביאו למעשה לשואת עמי בריה"מ שסטלין הצג כאשמתם הבלעדית של היהודים. לצערנו הגרמנים קנו את זה ואיפשרו להיטלר להוציא לפועל את השואה. אסור לשכוח את זה.

  3. נדמה לי שמי שקראו לרצח הרמטכ"ל ושופטים צבאיים בימים האחרונים היו דווקא פעילי ימין. כמו כן, אם אני לא טועה, מי שיצאו לחתור תחת הלגיטימיות של המשטרה בימים האחרונים היו דווקא חברי כנסת מהימין. בנוסף, אם זכרוני אינו מטעני, ההתארגנות היהודית היחידה שבאופן מוצהר קמה כדי להפיל את המשטר במדינת ישראל היתה התארגנות ימנית. כמו גם כל התארגנויות הטרור שהוקמו על ידי אזרחי ישראל יהודים. אה וגם וגם וגם, נחשו מי אמר "הייתי אומר שכיום לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח" ומה שיוכו הפוליטי? וכמובן, כמעט שכחתי מי רצח את ראש ממשלת ישראל ולמה הוא עשה את זה.

    גורמים אנרכיסטים, שנותנים קדימות לאידאליים על פני יציבות ועל פני רווחתם ובטחונם של תושבי ישראל במציאות ובטווח המיידי, שמוכנים לשלם בסבל אנושי כדי לקדם את חזון מדינת ישראל בדיוק (אבל בדיוק!) כפי שהם חולמים אותו: גורמים כאלו יש בשפע, למרבה הצער, מימין וגם משמאל.

    1. רגע, רגע, ומה עם אודי אדיב וחבר מרעיו, בשנות השבעים העליזות? מה עם 'דרך הניצוץ' בשנות השמונים, העליזות פחות?

      בכל זאת יש הבדל. תנועות השמאל הקיצוני אכן נאחזות באידאולוגיה עלאק-אוניברסלית כלשהי, ואילו הימין הקיצוני נאחז ברגש לאומי ו/או דתי, שהלך כמה צעדים רחוק מדי. אם תרצו, שכל (?) רופף=משהו מול רגש.

    2. לא, ממש ממש לא.
      כי ארגוני ימין לא אספו מידע בטחוני מסווג לגבי צה"ל ויכולותיו, לא מעודדים חרם על ישראל בחו"ל, לא מקעקעים כל נסיון לסכל התערבות של גורמים זרים בבחירות, לא משתפים פעולה עם מי ש*רוצח* ערבים שהעזו למכור בית ליהודים, לא מסכלים נסיונות להדיח תומכי טרור מהכנסת, לא מסייעים בנסיון מכוון להציף את בתי המשפט בישראל בתביעות סרק נגד יהודים. מי נלחם כדי להשאיר בעמדות ציבוריות אנשים שתומכים באסד, מבריחים טלפונים למחבלים, שתתפים במשטים תומכי טרור, מסרבים לשלול קצבאות ממחבלים ומשפחותיהם ועוד ועוד…

      התארגנות להפיל את המשטר? אולי אתה שוכח את הקיבוצניקים הנאורים ששלחו מודיעין לסוריה (מר אדיב וחבר מרעיו). אבל ברור- כל הרוע נובע מהימין…

  4. האימפריה הצארית "בית הכלא של האומות" היא הדוגמא הטובה ביותר שמצא הכותב למדינת לאום שמחייבת פטריוטיות?

    מעבר לכך, הדיכוטומיה שמביא הכותב בין עצמאות לאומית למוסריות שגויה, ולעניות דעתי גם מדאיגה.

    1. אין מדובר כאן במוסריות של השמאל הקיצוני, אלא במוסרנות שלו. תפישת המוסר שלהם כל כך קיצונית, עד שהיא מעוותת את עצם המושג הזה ומרוקנת אותו מכל תוכן והקשר.

    2. דניאל,
      לפני שאתא מחליט להגיש לאתר דעתך הנאורה כדאי לך ללמוד מקצת היסטוריה כדי לגלות שמהפך הבולשביקי האלים באוקטובר 1917 שם קץ לא לאימפריה (מונרכיה) הצארית אבל דבקה לרפובליקה רוסית הראשונה בהתגבשות אשר קמה כתוצאה של מהפחחה עממית ודמוקרטית בפברואר 2017.
      מהפחת פברואר החלישה משמעותית דיקוי שאיפות פוליטיות של עמים המרכיבים את האימפריה הרוסית, העניקה זכויות למיעותים ובין היתר בוטלה ידוע לשמצה "תחום המושב" עבור יהודים.
      מה שקרה לרוסיה אחרי השתלטות במוסדות השלתון על ידי גורמי של שמאל הקיצוני ידוע טוב מאוד.

  5. בשמאל אומרים "שטחים תמורת שלום" אבל למעשה פועלים בשיטת "שטחים תמורת שלטון". אלמלא עלה הליכוד לשלטון בשנת 1977 השמאל היה נשאר ציוני. כשמנחם בגין כרת שלום עם מצרים והשמאל הבין שיקשה עליו לנצח בבחירות, החליטו שם למכור שטחי ארץ-ישראל כדי לקנות את תמיכת הערבים במפלגת העבודה. רק כך הצליחה מפלגת העבודה להקים ממשלות רוטציה עם הליכוד בשנות ה-80 ולעלות לשלטון בשנת 1992. בפגישות של יוסי ביילין עם אנשי אש"ף לפני בחירות 1992 הוא הבטיח להם את הסכם אוסלו אם ידאגו שערביי ישראל יצביעו למפלגת העבודה ולמרצ. הכל נעשה במחשבה תחילה, בשיטת "טובת המפלגה קודמת לטובת המדינה".

  6. יש הבדל גדול בין השמאל הקומוניסטי הישן לשמאל הליבראלי החדש.

    הקומוניסט רוצה לשלוט בהמונים ולשם כך מוכר להם תורה מטופשת, עד שהם בולעים את הפתיון, ואח"כ כבר מאוחר יותר.

    השמאל הליבראלי החדש, שצמח אחרי נפילת בריה"מ רוצה להתאבד. חד וחלק. כמובן שהרעיון שמאחורי זה – זה התובנה ההזויה שתרבות מערבית היא חטא (ולכן חוברים הם ותומכים הם במוסלמים – התרבות הלוחמנית והיחידה שרוצה ויכולה להכריע את התרבות המערבית המתנוונת.

    אדם הרוצה להתאבד באמת, אינו בהכרח מטורף או לא שפוי. אין הסבר אחר לאנשים שביום יום מתנהגים בשפיות, אבל עם זאת תומכים באופן פעיל במדיניות שתוצאותיה הן שחיטה שלהם ומשפחתם. לדעתי זוהי החלטה בתת הכרה להתאבד, וזה גורם לבגידה רעיונית (לא בהכרח עבור בצע כסף, ובטח שלא מתוך פחד ותקווה להינצל כאשר האויב יכריע).

    תאמרו – "השמאלן בוגד בנדינת היהודים וכשזו (חו"ח) תיפול, יברח למדינה מערבית אחרת ויחיה שם לבטח". הרי ברור שגם שם יפעל ללא לעות להביא מוסלמים או אפריקאים כדי להחריב את המדינה שבה יחיה. -DEATH WISH הזה מסביר הכל. אני לא פילוסוף, חבל שאנשי "מידה" לא מנסים לחפור יותר לעומק ולשאול "מה גורם לאנשים המתהגים כשפויים לתמוך ברעיונות שבבירור יביאו חורבן עליהם?"

  7. מאמר יפה אבל מפספס את הנקודה.
    השמאל אינו מוסרי. הוא עוטף את המתירנות והנהנתנות בצלופן מוסרי כל שהוא "שוויון" "זכויות אדם" כאשר כל פעולותיו רק גורמים את ההפיך.
    לאומיות זה לא ההגדרה האמיתית של הימין אלא ריאליזם. חי אדם במרכז. חיזוק המדינה היא דרך להגשים מטרות אלו.

    השמאל הוא מדומיין הרוצה לריב עם הטבע והמציאות שיש הבדלי מעמדות כלכליים מדיניים ומיגדריים והוזה על בניית טבע אנושי חדש בשם שלום ושוויון שתוצאה איבוד כל ההגנות, חורבן והתאבדות כלכלית מדינית משפחתית.
    לשמאל אין אמונה באלוקים ולכן גם בטבע הבריאה והעתיד לא חשוב לעומת התמודדות ההווה כי הנאת האדם הרגעי במרכז.

    הימין מאמין באלוקים וכך מקבל את ההתמודדות של מלחמות הסתפקות במועט כלכלית וגבולות לקיום המשך המשפחה, כי חי האדם קיום האדם ולכן קיום מדינת ישראל במרכז ובראש סדר העדיפות המוסרי.

    לשמאל יש אידיאולוגיה אבל אין לו ערכים. אגואיזם ונהנתנות ומתירנות איננה מוסר וערכים בעיני.

    1. תגובה משובחת למאמר מצוין

  8. עוולות התקשורת לנתניהו: רע לתקשורת. רע לישראל

    לצורך הדיון הרותח בפרשת ביבי-נוני, אבקש לתרום לחמשת קוראי הנאמנים את תרומתי הדלה. אני מתנצל מראש על כי אני מעלה פרשיה, מסריחה וגם, מה לעשות, רלבנטית (מאד).

    ב 21.9.15, ביקר נתניהו במוסקבה. הוא ניהל שיחות עם מנהיג רוסיה ולדימיר פוטין. כבר אז היה ברור כי לביקור חשיבות אסטראטגית גדולה. אי אפשר היה להגזים בכך. ובוודאי לא בהסכם שנחתם בעקבותיו.
    נחזור כמה חדשים לאחור: ישראל שלטה אז, שליטה ללא מצרים, בשמי סוריה. במועד ההוא הייתה רוסיה מצויה בתהליך שעמד לשנות את כליל את פני המזרח התיכון. חדירה איטית אך עקבית ומתמדת לחלל הריק, שנוצר במדינה מדממת זו. שלטונו של אסד הלך והתפורר. מלחמת האזרחים הקיזה, בשיטתיות, את דמו והובילה אותו אל קיצו הברור.
    נוכח סירובו הנחרץ של ברק חוסיין אובמה, להתערב באופן פיזי, ולהציב כוחות בסוריה, (boots on the ground), החליט פוטין לעשות זאת ובעוצמה. תחילה הקים בסיס ימי ענק, כולל מסלולי נחיתה, בלטקיה, איזור איסטרטגי מהמעלה הראשונה, הכולל נמל טבעי עמוק מיים, בצפון מערב סוריה. סמוך מאד לגבול הטורקי. טורקיה החלה לחוש את נשימותיו של הענק הרוסי על עורפה, ומהר מאד החלה לחזר אחריו (אחרי תקרית דמים שבעטיה הופל מטוס רוסי). היחסים אכן שופרו מאד אחרי מכתב התנצלות והשתפנות (מלשון שפן), ששלח נשיא טורקיה לנשיא הסורי.
    במהלך הימים והשבועות הקרובים החל חה"א הרוסי להשתתף באופן פעיל במשימות הפצצה בסוריה. במקביל לכך החל פוטין להזרים טילי קרקע – אוויר חדישים, אשר במערב, נכון למועד ההוא, לא הייתה אפשרות לירטם.
    על רקע מצב מורכב ובעייתי זה לישראל, יצא נתניהו לרוסיה. העיסוק של התקשורת בנושא הזה היה דליל במיוחד. כעבור יומיים, לעת פרידתם, נערכו הוא ופוטין למסיבת עיתונאים מסכמת במוסקבה. במקום נכחה נציגות גדולה של העיתונות הבין לאומית. שלא כמו בישראל, נציגות זו, הבינה גם הבינה, את החשיבות המיוחדת של הסכם בין פוטין לנתניהו. ומי נכח מטעם התקשורת הישראלית במוסקבה?
    אל מול פוטין ונתניהו, אל מול נבחרת עתונאים מכל העולם, ניצב אז יאיר ויינרב, כתב ערוץ 11, (השידור הציבורי, זוכרים?), ומה היתה שאלתו?

    "אדוני רה"מ, ליהג ויינרב, "פורסם לאחרונה על קשריך עם ארנו מימרן, בעל עבר פלילי בצרפת, כאילו קיבלת טובות הנאה ממנו… מה יש לך להגיד לציבור בישראל בנושא הזה"…

    אני לא יודע, אם הכתב החרוץ (האם הוא טס במיוחד למוסקבה כדי לשאול את השאלה הגורלית הזו?), שקל את דבריו, בטרם הלבין את פני ראש ממשלתו, במעמד פוטין וכתבים רבים. מסתבר שלא. או שכבדה עליו הנחייתם של הממונים עליו בערוץ 11, לעשות את מעשה הנבזות הזה בכל זאת ועל אף הכל.

    אזכיר רק שנתניהו הגיב, אמר וסיפק, הסבר משכנע בארץ, ב-7 ביוני: "ההר הוליד עכבר ואפילו לא, הוליד עכברון. בקושי. דובר על מיליון אירו לקמפיין בחירות ב-2009. לא מיליון אירו, לא קמפיין בחירות, לא 2009. מדובר על תרומה חוקית לקרן שהקמתי לפעילות ציבורית, לטובת מדינת ישראל כשהייתי אזרח פרטי בשנת 2001. אז גם מהבלון הזה יצא כל האוויר. זה ברור שזה חלק מרדיפה פוליטית שיטתית."

    אלא שויינרב, שלבטח ידע כי זו התשובה שתנתן, לא יכל לוותר על הזדמנות פז לקנטר ראש ממשלה בישראל. השאלה אכן נשאלה, קבל עולם ומלואו, מול פניו המגחכות של פוטין, הנראה כשהוא מקשיב בעניין לדברי המתורגמן, בעומדו ליד נתניהו…
    אולי בפרשה זו טמון ההסבר לקידומו המפתיע של ויינרב. אתם תמצאו אותו עכשיו כשהוא מגיש (עם תמר אלמוג), את המהדורה היוקרתית "יומן השבוע". המגזין השבועי המסכם של הטלוויזיה הישראלית…
    לא הייתי נזקק לסיפור על התנהגות רעילה זו, לולא ההתפתחות של הימים האחרונים, שכבר זכתה לשם ביבינוני. בפרשה הזו ברור הרי מי הסוחט ומי הנסחט. מי מציע משאבים לרה"מ, אם יעשה כדבריו (ביטול המוסף השבועי של ישראל היום), ומי בעצם מבהיר לו, לרה"מ, מה יקרה אם רה"מ לא ייענה.
    אציין רק שבעת שכל הדרמה, סביב השיחה האמורה, מתרחשת, בכנסת מועלית להצבעה הצעת חוק של מספר חברי כנסת, כנגד "ישראל היום", החכי"ם, אוי לאותה בושה, נאבקו וגם הצליחו, להעבירה נגד דעתו של רה"מ. חברי הכנסת הללו, יודעים היטב, בעשותם זאת, כי נוני מוזס יצ'פר אותם, ירעיף עליהם אהבה וכיסוי תקשורתי אוהד למכביר, אם יעשו כדבריו… (ציפי לבני, הצחה כשלג, כידוע, אף אישרה כי נפגשה אתו לפני ההצבעה). לא בכדי נחקר מוזס באזהרה ע"י חוקרי משטרת ישראל, וכתוצאה מהחקירה הזו הוא שוחרר בתנאים מגבילים (!).

    ומה יקרה מעתה והלאה? ראשית יש למצות את החקירה של ארנון מוזס. הדרך בה הוא נכון להעמיד למכירה עקרונות מקודשים של ממש, הלכות ברורות שעל פיהם חיה ונושמת התקשורת, ובראש ובראשונה כללים מתחום חופש הביטוי, ובעיקר זכות הציבור לדעת, כללים שאסור שיהיו סחירים בשום אופן. שנית ולא פחות חשוב, על היועץ המשפטי לתת את דעתו לשאלה, כיצד ניתן ואף הכרחי, לסנן את ההשתלחות הבלתי פוסקת, הממאירה, של התקשורת נגד נתניהו. כל עוד השתלחות זו בעינה, אין תקשורת, אין חופש ביטוי, ולא עומדת לציבור זכותו לדעת.

    כך נרמסים וימשיכו להירמס הכלים הבסיסיים של דמוקרטיה שאמורה להיות חיה ונושמת.

    otmoti@netvision.net.il

  9. לא בטוח שהם מוכנים "למות במצפון נקי", להם יש כבר דרכונים מוכנים. מאידך לא ברור לי על מה הם נלחמים? להרוס את המדינה היהודית ולבנות על חורבותיה מדינה ערבית "מוסרית וחברה צודקת" יותר?