אליטה בלה לה לנד

נאומה של השחקנית מריל סטריפ בטקס פרסי 'גלובוס הזהב' היה המחשה מושלמת לאופן שבו הוליווד לא מבינה את אמריקה

תלונות מפונקות ואליטיסטיות. מריל סטריפ. צילום מסך

איגוד העיתונאים הזרים בהוליווד התכנס שלשום כדי להעניק פרסים לאנשים בהוליווד לעיניהם של אנשים אחרים מהוליווד. זו הייתה המחשה מושלמת לסוג האשפה הזאת, האנוכית ומלטפת האגו, שמבטיחה כי האנשים האלה, שיש להם שאיפות של פעילים פוליטיים, לעולם לא יצליחו להשפיע באופן כלשהו על מי שנמצא מחוץ לבועה שלהם.

קודם כול, העובדה היא ש'לה לה לנד' – סרט על הוליווד – זכה בפרסי 'גלובוס הזהב' במספר גדול יותר מכל סרט אחר לפניו. כנראה בכל זאת מדובר בסרט טוב (אינני יודעת; אני צופה רק בחדשות, בסדרה "פשע אמיתי" בטלוויזיה ובסרטים של אדם סנדלר משנות התשעים), אבל העובדה שהעיתונאים הזרים בהוליווד הוקסמו מסרט שנעשה עליהם יותר מכל סרט אחר היא כשלעצמה סיפור פנטסטי, כמעט מושלם מכפי שניתן לכתוב.

אחר כך הגיע נאומה של מריל סטריפ – ואינני מדברת רק על הערותיה באשר לדונלד טראמפ. ההערות הללו בהחלט הצליחו לעצבן אנשים, ועוד אחזור אליהן בהמשך; אבל להתמקד בהן פירושו של דבר להתעלם מכל שאר האמירות שהיו שם, ואלה היו מפונקות ונבערות להחריד.

הייתה לסטריפ החוצפה והנאיביות להתחיל את נאומה בהתבכיינות על כך שהוליווד היא כעת אחד "המגזרים המושמצים ביותר בחברה האמריקנית" – כל זאת בשעה שהיא עצמה לובשת שמלה שכנראה עולה יותר מכל הבגדים במלתחה של האמריקני הממוצע. אני לא אומרת שזה בלתי אפשרי להיות עשיר ואומלל; מה שאני אומרת הוא שאם אהיה שווה אי־פעם עשרות מיליוני דולרים, ובכל זאת אנצל את חלון הזמן שניתן לי בנאום פומבי כדי להתקרבן ולהתלונן על כך – עשו לי טובה ותנו לי אגרוף בפרצוף.

אנשים יכולים להיות נבזיים כלפיך באינטרנט, וזה באמת עלול לבאס, אבל אני יכולה להבטיח לכם דבר אחד: אף אדם שמתעורר בחמש לפנות בוקר כדי ללכת לעבודה במכרה פחם, או מי שממתין לו יום עבודה ארוך ומדכא מול אקסלים ומספרים שנקטע רק בהפסקה קצרה של 20 דקות כדי לחסל סנדוויץ' עם נקניק הודו שאפילו לא בטוח שהוא אורגני – אף אדם כזה לא היה רוצה לשמוע דיבורים כאלה.

סטריפ אמרה שאנשים צריכים להיות אסירי תודה על קיומה של האליטה ההוליוודית, כי בלעדיה "לא יהיה להם שום דבר לראות חוץ מפוטבול אמריקני ותחרויות של אמנויות לחימה". היא כנראה לכודה מדי בבועה שלה מכדי להבין שהשידורים האלה הם בדיוק מה שאנשים רבים נהנים במיוחד לצפות בו.

לאורך הנאום כולו המשיכה סטריפ להתעקש על כך שהשחקנים שהתכנסו בטקס 'גלובוס הזהב' מייצגים אנשים רגילים ממקומות רגילים: "נולדתי, גדלתי ולמדתי בבתי ספר ציבוריים בניו־ג'רזי", התפארה, אבל העובדה היא שגם אם התחלת בתור 'אדם רגיל' – זה לא מחייב שתישאר כזה לנצח.

 

בלי קשר לשאלה מי היו אנשי האליטות ההוליוודיות לפני שהפכו לעשירים ומפורסמים, האמת היא שמדובר באנשים מנותקים מדי מכדי שיוכלו להעריך שהיה לדונלד טראמפ סיכוי כלשהו לנצח בבחירות. גם עכשיו הם מנותקים מכדי להבין שעליהם לקבל את העובדה שהוא אכן הנשיא הנבחר.

אכן, כפי שסטריפ ציינה, עבודתם של שחקנים היא "להיכנס לחייהם של אנשים אחרים ולגלם את האחר והשונה", אבל זה איננו משנה את העובדה שכשמגיע הזמן לחלק פרסים, הסרט שהם הכי מתחברים אליו הוא עדיין סרט על חייהם הנוצצים בהווה. זה לא משנה את העובדה שבמקום לנסות להתחבר עם מצביעי טראמפ ולנסות להבין מדוע עשו מה שעשו, הם מעדיפים לפטור אותם כ'חבורת הזבל' ולקטול אותם בכל הזדמנות.

ודאי שיש אנשים שבעיניהם דבריה של סטריפ על טראמפ נחשבים 'אמיצים' – אבל אלה בדיוק אותם אנשים שכבר הסכימו איתה בכל מקרה. את האנשים האלה הוליווד לא צריכה להעביר לצדה. הם כבר שם; ולהמשיך לרדת על הצד השני בנוגע לדברים שקרו לפני יותר משנה, רק מבטיח שהצד שלך ימשיך להפסיד.

לא תמכתי בדונלד טראמפ במהלך הבחירות. למעשה, כמו מריל סטריפ, גם אני חושבת שהערותיו ומעשיו הם דוחים ברובם, כולל התקרית שסטריפ התייחסה אליה בנאומה, שבה לעג טראמפ לעיתונאי נכה. אבל התקרית הזו התרחשה ב־2015, וטראמפ ניצח בבחירות לנשיאות למרות זאת. להעלות את הנושא הזה מחדש זה לא משהו שהולך לשנות את דעתו של איש על טראמפ, מפני שאלה שהצביעו עבורו עשו זאת למרות שידעו על המקרה – והיו מספיק אנשים כאלה כדי להביא אותו לבית הלבן. הנאום הזה לא יקדם את עניינה של מריל סטריפ; הוא רק מעודד את בוחרי טראמפ שממילא לא הקשיבו להוליווד במהלך הבחירות, להמשיך לא להקשיב להוליווד אחריהן.

אם אנשים כמו סטריפ באמת מודאגים בנוגע לכיוון שארה"ב הולכת בו, ואם הם אכן רוצים לשנותו, הם חייבים לנסות להתחבר ברצינות לאנשים שהם חולקים עליהם, במקום להמשיך ולהשמיע תלונות מפונקות ואליטיסטיות במדינה שמלאה אנשים שאוהבים דברים כמו אמנויות לחימה משולבות.

________________

המאמר הופיע באתר המגזין 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: שאול לילוב

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

6 תגובות למאמר

  1. השמאל מחזיק "תיקים אפלים" על הרבה אמנים וסלבריטאים כדי לסחוט אותם לצרכיו. אני לא יודע אם מריל סטריפ היא אחת מהם או שהיא סתם אידיוטית שימושית, אבל ידוע לי על ריצ'רד גיר, שרון סטון ומדונה:

    http://rotter.net/forum/gil/6137.shtml

  2. משחק פוטבול אמריקאי טוב תמיד יהיה עדיף על כל סרט שלא יהיה, בעיקר אם יהיה סופרבול בריידי-רודג'רס השנה.

  3. לא שונה מהמצב בישראל שבו שחקנים שהשתמטו משרות צבאי מגלמים קצינים או חיילים קרביים בצה"ל וחושבים שזה נותן להם זכות להתבטא בעניינים צבאיים.

    1. בודאי ששונה. הוליווד היא מגזר פרטי לגמרי, ואילו רוב התרבות בארץ ממסדית עם תמיכה ציבורית (תיאטרון, מחול, קולנוע, תזמורות, אופרה, מוזיאונים- חוץ מהמוסיקה הפופולרית).

  4. בארץ גדולה כמו ארה"ב מתקיימים המון "עולמות מקבילים" גם הוליווד חיה בעולם מקביל שלה. זוכרים את ה"עולם הטוב יותר" שהשאיר לנו אובמה? גם הוא והעולם שלו. "עולמות מקבילים" אופיניים לאנשים החושבים על עצמם כ"אני ואפסי"