תנועת החרם בצרות

ישראל רושמת הצלחות לא מבוטלות במאבק נגד תנועת ה־BDS, הסובלת מעימותים פנימיים ומתקשה להדוף את ההאשמות באנטישמיות. ועדיין, סיבוב מלחמתי נוסף עלול ללבות את אש השנאה מחדש

רוח גבית לחרם; הפגנת פעילי BDS בקליפורניה. צילום: Alex Chis CC BY-SA 2.0 flickr

זה למעלה מעשור שישראל מתמודדת עם תנועת החרם, הסנקציות ומשיכת השקעות (BDS) הקוראת לגופים כלכליים, אקדמיים ואמנותיים לנתק את קשריהם עם ישראל. הטענה הגלויה של תנועת החרם היא שפעילותה נועדה לכפות על ישראל לסגת מ"השטחים הכבושים" ולהקים מדינה פלסטינית. אבל האמת היא שבבסיס המוטיבציה של התנועה ופעיליה עומדת שנאת ישראל ושנאת יהודים, ורצון לא מוסתר לראות את ישראל מסתלקת ממפת המזרח התיכון לחלוטין.

במשך שנים היה נראה כי מדובר בתנועה שולית וחסרת השפעה. אלא שבשנתיים האחרונות, בעיקר בעקבות 'צוק איתן' והתקשורת השלילית כלפי ישראל במהלך המבצע ואחריו, התגברה פעילות התנועה, גדל היקף התרומות שזרמו אליה, ועלה מספר המתנדבים לפעילות במסגרתה.

הזירה שבה התנועה זוכה להצלחה הרבה ביותר היא הקמפוסים האקדמיים בארה"ב, בקנדה ובאירופה – הן בשל העלייה במספר הערבים והמוסלמים במוסדות אלה, והן בשל הנהייה הגוברת והולכת של צעירים אמריקנים ואירופים אחרי רעיונות הנובעים מהצירוף של "זכויות האדם" (כל עוד איננו יהודי כמובן), שנאת יהודים מסורתית והצגת ישראל כמדינה לא לגיטימית, פורעת חוק ומסוכנת לשלום העולם.

מדינת ישראל, יהודים ברחבי העולם ותומכי ישראל שאינם יהודים הבינו מהי המטרה האמתית של התנועה ונחלצו למאבק נגדה. ישראל אף הקימה מסגרות רשמיות והקצתה תקציבים למאבק זה. הפעילות נגד החרם מתקיימת בכמה מישורים ובזירות רבות, וישראל נוחלת בה הצלחות לא מבוטלות. למשל: 15 מדינות בארה"ב העבירו חוקים נגד חברות המחרימות את ישראל; בקנדה נחקקו חוקים דומים, וגם באירופה יש הצלחות לא מעטות כאלה. השאלה המתבקשת היא מי וכיצד יכפו את החוקים הללו.

אמנים בינלאומיים רבים מסרבים לבטל הופעות בישראל, למרות הפעילות המתגברת של תנועת החרם והלחץ שהיא מפעילה. מצב זה הוביל בקיץ האחרון ל"בעיה": מרוב אמנים זרים שהגיעו לישראל, התחרות הקשתה על המפיקים למלא אולמות. גם רוב החברות הכלכליות מבינות שמבחינה עסקית טהורה כדאי להן להשקיע בישראל ואינן מנתקות את יחסיהן עמה, שכן מטרתן היא להגדיל רווחים תוך התעלמות מעניינים שאין להם דבר וחצי דבר עם פעילותן הכלכלית.

פעילי החרם מסוכסכים עם עצמם

כאמור, הסביבה שבה התנועה עדיין נמצאת בכוחה היא הקמפוסים האקדמיים, אבל גם שם היא סובלת מלא מעט בעיות הנובעות בין היתר מניגודים בשיטת העבודה והגדרת המטרות בין הפעילים בשטח ובין הרשות הפלסטינית, הנהנית העיקרית מפעילות התנועה.

דוגמה לכך היא אירוע שהתרחש בבוסטון בנובמבר האחרון, בכינוס השנתי של "החברה ללימודי המזרח התיכון" (Middle East Studies Association – MESA). מדובר בארגון אקדמי בינלאומי שחברים בו אלפי חוקרים העוסקים במזרח התיכון. MESA אימץ עם השנים אג'נדה פוליטית אנטי־אמריקנית ואנטי־ציונית, עם נגיעות אנטי־יהודיות ברורות. כתוצאה מכך פרשו ממנו חוקרים רבים והקימו לפני מספר שנים ארגון אחר – "החברה ללימודי המזרח התיכון ואפריקה" (Association for the Study of the Middle East and Africa – ASMEA), ארגון הרבה פחות פוליטי והרבה יותר ענייני ומאוזן.

מאמר מעניין שהופיע לאחרונה באתר הפלסטיני המוביל 'דוניא אל־ווטן' מספר שבוועידה השנתית של MESA בבוסטון בנובמבר האחרון, הונחה על השולחן הצעה להחרים את ישראל, אף שבארגון יש חברים ישראלים רבים שהחלטה כזו הייתה סטירת לחי עבורם. מתנגדי החרם טענו שישנן מדינות ערביות – ולא רק מצרים וירדן – המקיימות קשרים עם ישראל, אז מה ההיגיון בכך שארגון אקדמי בינלאומי יחרים אותה? טענה נוספת של אמריקנים ואירופים הייתה בדבר אי־ההיגיון בהחרמת ישראל כולה, בניגוד להחרמת היישובים, המפעלים והחברות שבשטחי יו"ש. בכל זאת, נציגים ערבים רבים רצו להוביל לחרם על ישראל כולה, מתוך תפיסה שונה של המונח "כיבוש": אמריקנים ואירופים מתייחסים בשם זה לתוצאות מלחמת 1967, בעוד שערבים ומוסלמים נוטים לכנות בשם זה את תוצאות מלחמת 1948.

על פי המאמר, הפעילות נגד ישראל בכנס הייתה לא מאורגנת; כל פעיל פעל לבדו ללא תיאום עם אחרים, ובעיקר ללא תיאום עם הרשות הפלסטינית. חוסר התיאום בא לידי ביטוי בהזדמנות אחרת, בהפגנה שארגנו תומכי החרם מול משרדי חברת HP, בדרישה שזו תחדל מלעבוד בישראל ובעיקר תעצור את מכירת מוצריה למערכת הביטחון הישראלית. הבעיה בפעילות נגד חברה זו היא שהיא מקור פרנסתם של כ־350 אלף איש בכל רחבי העולם, חלק לא מבוטל מהם בארה"ב. חרם נגד חברה זו עלול להביא לקשיים כלכליים ולפיטורי עובדים, דבר ששום אמריקני לא יסכים לו, ועלול לעורר על הפלסטינים את זעמו של העם האמריקני ושל הנשיא הנבחר טראמפ המדבר השכם והערב על הצורך להגדיל את מספר מקומות העבודה בארה"ב. הסתבכות עם טראמפ זה הדבר האחרון שהשלטון ברשות הפלסטינית מעוניין בו בימים רגישים אלה, אבל פעילי תנועת החרם, נטען במאמר, אינם רואים ואינם מבינים את השיקולים המורכבים של הרשות הפלסטינית.

כותב המאמר ב'דוניא אל־ווטן' מגיע למסקנה שעל פעילי החרם להתמקד בעניינים מקומיים מתוחמים ומוגדרים, כמו הבנייה הלא־חוקית היהודית ביו"ש ופעולות ממשלת הימין הישראלית, ולנטוש את הזירה הבינלאומית שבה תנועת החרם ממיטה לדעתו נזק על פלסטינים יותר מאשר תועלת.

עניין נוסף המעיק על תנועת החרם הוא ההאשמה הקבועה שהמניע של פעיליה הוא שנאת ישראל ואיבה ליהודים באשר הם יהודים. פעילי החרם מתקשים להכחיש טענה זו שיש בה כדי להרתיע, מפני שהתווית "אנטישמי" עדיין נתפסת כשלילית באירופה ובצפון אמריקה.

דרושה פעילות הסברה ממשלתית מסודרת; נתניהו עם סגן שר החוץ של יפן. צילום: חיים זך, פלאש90

מענה ישראלי מיידי וחד

האם אנחנו רואים את תחילת ירידת קרנה ופעילותה של תנועת החרם? לא בטוח, ואסור לשבת על זרי הדפנה. מבצע בעזה, מלחמה עם חיזבאללה או התנגשויות על בסיס רחב ביהודה ושומרון (שיש אומרים שהם רק עניין של זמן) עלולים לעורר מחדש את תנועת החרם ולערות דם חדש לעורקיה המזדקנים. על ישראל להמשיך במלוא הקיטור את פעילותה נגד תנועת החרם בכל מקום ובכל זירה שבהם היא קיימת.

ייתכן שבעת כהונת טראמפ המאבק של ישראל בתנועת החרם יהיה קל יותר בשל היענות הממשל לציפיות הישראליות, אך אסור לשכוח שאחרי ארבע או שמונה שנים של נשיאות טראמפ, הדמוקרטים עשויים לחזור אל הגה ההנהגה והתייחסותם לישראל עלולה להיות שונה מזו של טראמפ. ישראל חייבת להגביר, להרחיב ולהעמיק את פעילות הדיפלומטיה הציבורית נגד החרם כדי להגביר את תחושת "צדקת הדרך" של ישראל בקרב יהודים, כמו גם בקרב ציבורים אחרים.

ישראל חייבת להקים ערוץ חדשות רשמי באינטרנט באנגלית ובשפות זרות נוספות, הוצאה לא גדולה בהשוואה לערוצי טלוויזיה בלוויין, כדי לשדר ללא הרף חדשות ופרשנות על המזרח התיכון שיביאו לתודעת העולם כי לא ישראל היא האחראית לצרות האזור ולאלימות הגואה בין עדות, שבטים וקבוצות אתניות.

במשך שנים הזניחה ישראל את שדה הדיפלומטיה הציבורית (שבעבר קראו לה "הסברה") באמצעות הפקדתו בידי אנשים שהאג'נדה הפוליטית, החברתית והתרבותית שלהם משקפת את ערכי הקבוצה שחתמה ברוב איוולתה על הסכמי אוסלו, מתוך הזיית שלום אך־שווא. אל החלל שיצרו ממשלות ישראל מאז 1993 נשאבו ארגונים ועמותות, הפועלים מישראל ומחוץ לה, שעשו ועושים מלאכת קודש של דיפלומטיה ציבורית למען עם ישראל וזכויותיו בארצו. מבלי להמעיט בחשיבות פעילותם, אסור למדינה להפקיד עניין כל כך גורלי וחשוב בידי יוזמות פרטיות, גם אם הן טובות, יעילות ואפקטיביות.

עתה, משהשלטון בישראל נמצא בידי הרוב השפוי שאיננו שבוי בקורי החלומות על "מזרח תיכון חדש", חשוב להפקיד את מאמצי הדיפלומטיה הציבורית בידי מי שמאמינים בצדקת דרכו של עם ישראל במולדתו ההיסטורית ובבירתו הנצחית. רק גישה בוטחת ומאמינה עשויה להשפיע על עמים ואנשים אחרים שאינם שותפים לגורלנו, לדרכנו ולעתידנו, אך יש בידם להשפיע עלינו ועל סביבתנו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

10 תגובות למאמר

  1. "חשוב להפקיד את מאמצי הדיפלומטיה הציבורית בידי מי שמאמינים בצדקת דרכו של עם ישראל במולדתו ההיסטורית ובבירתו הנצחית"
    הפיל בחדר הדיונים על "בעיית ההסברה" הוא עמדתם של יהודי ארה"ב, ובאופן כללי- אליטת השמאל בארה"ב.

    נושא שנידון בהרחבה גם כאן במידה.

    האם עדיף שאנשי ההסברה הישראלית יהיו ימנים-מתנחלים- תומכי טראמפ שיהיו, מטבע הדברים, רחוקים מחלק ניכר מיהודי ארה"ב, ויצטרכו לעבוד לבד,
    או "אנשים שהאג'נדה הפוליטית, החברתית והתרבותית שלהם משקפת את ערכי הקבוצה שחתמה ברוב איוולתה על הסכמי אוסלו", שימצאו סוג של מכפיל כוח בקהילת יהודי ארה"ב?
    שאלה קשה.

    1. התשובה ברורה!!! – אדם שמאלן כאלון ליאל כבר הוכיח כי אין ביכולתו להסביר את ישראל היות והוא עצמו חלק מתנועת החרם!! מתחיל בחרם אקדמי, ואיפה נעצר??

  2. ובל נשכח את ארגוני הטרור השמאלנים קיצוניים שמסיתים נגד ישראל ומלבים את האנטישמיות. חלקם של אותם "יהודים" בחרמות ובשנאה נגד ישראל, הוא עצוב ואף מוביל.
    על ישראל להוציא אל מחוץ לחוק ארגונים כגון בצלם, שוברים שתיקה ושלום עכשיו. בנוסף, ישראל חייבת למגר כל פעילות של הקרן לישראל החדשה, החותרת לשינוי פניה של המדינה.

  3. חשוב גם להיפרד מהמילה הזו "פלסטינים" (והאיות הנכון הוא "פלשתינאים"), כי כל עוד אנחנו מתייחסים לאותם השבטים כלאום אחד, כאשר בפועל אין זה כך, ימשיכו ההאשמות והדמוניזציה נגד ישראל, אשר כולן מסתמכות על ה"עובדה" שיש לאום כזה שנקרא "Palestinian People".

    את חוק "המנדט לפלשתינה" של ליגת האומות 1922, יש ללמד בבתי הספר ולכלול בבחינות הבגרות. לא ייתכן שרוב אזרחי ישראל מעולם לא שמעו עליו אפילו. כנ"ל ועידת סן רמו 1920. ברגע שאזרחי ישראל ידעו מה החוק הזה אומר, יזכרו את מלחמת העצמאות, מדוע היא פרצה וע"י מי, תעלם טענת ה"כיבוש" מהשיח גם בישראל וגם בעולם ומי שעדיין יתעקש על ה"כיבוש" – יעשה מעצמו צחוק!

    ידוע לי על פרוייקטים של משרד התיירות שבהן הולכים לשתף תיירים בחפירות ארכיאולוגיות, הפרדה ושחזור של ממצאים עתיקים. לארכיאולוגיה בישראל יש משקל חזק להסברה נכונה, שבאה לומר שליהודים יש שורשים בא"י ואלה לא התחילו במהלך המאה שעברה (זאת בניגוד לאותו עם המומצא עם השם המומצא שישראל "כובשת" אותו)

    בינתיים, אני לא רואה יותר מידי עניין שם, בכנסת בענייני ההסברה הנכונה והמזה"ת בפרט. חזית התקשורת העברית ממשיכה להיות מוזנחת, פרט לעמותות התנדבותיות. שרים בכירים ממשיכים להתייחס לעם המומצא כמובן מאיליו, וההסברה שמגיעה ממשרד החוץ הישראלי, היא לא יותר מבדיחה עצובה.

    זאת כאשר שבתקופה בה כל כך קל להפיץ שקרים נגד ישראל, קל גם להפיץ את העובדות ולהפריך את השקרים!
    "אם תרצו, אין זו אגדה!"

    1. אכן.
      יש להילחם בטענה שההתיישבות בא"י אינה חוקית(כיבוש 48) בכלל וביהודה ושומרון בפרט(כיבוש 67).
      חוקיות הבית היהודי בא"י ומדינת ישראל במשפט הבינלאומי קיימת מהצהרת בלפור דרך ועידת סן רמו דרך חבר האומות וכלה ב46 שההחלטה אושררה ע"י האומות המאוחדות .

  4. ד"ר קידר ישר כח
    בסוף גם כבודו זנח את הרעיון של הטלויזיה לטובת האינטרנט – ובאמת זה היה כ"כ אובייסלי, ולא מובן מדוע לא משקיעים בכך.
    כל כך חבל

  5. עדיין נראה, שהבעייה הראשית של מדינת ישראל איננה ב"הסברה", אלא ב"מדיניות" עצמה.
    אם ראש הממשלה מכר את עמדתנו המדינית ("שתי מדינות לשתי עמים" – כנראה בין הירדן לים) לטובת הישג טקטי כזה או אחר ("יתנו יקבלו"?), מה בדיוק יש להסביר?
    אם אנחנו "כובשים" – העולם מצפה מאתנו לעוף מכאן, גם אם הנכבש לא מאד מנומס.
    לפני שמסבירים, כדאי לתאם מה בדיוק מסבירים, ולשם מה.

  6. הצלחותיה של תנועת החרם קיימות אך ורק בראשיהם של ישראלים מבוהלים ואחוזי פאניקה. התנועה קיימת כבר עשור ומעולם לא הביאה ולו אוניברסיטה אחת להחרים את ישראל. רק ב 1% של הקמפוסים בארה'ב העבירו ממשלות סטודנטים החלטות חרם, והנהלות האוניברסיטאות שלהם דחו את הקשקוש על הסף. החלק הארי של הסטודנטים בקמפוסים בכלל לא מודע ו'לא סופר' את פעילי החרם, ולראייה העמדות כלפי ישראל באוניברסיטאות עם או בלי פעילי חרם דומות מאוד עם פערים זניחים. כלומר פעילי החרם, חוץ מתשומת לב מטורפת של גורמים ישראלים, לא השפיעו כמעט על אף אחד. 'נצחונות' מתוקשרים שלהם לא באמת היו כאלו אלא פיקציה, ובתוך התנועה רבו הקולות הכועסים אודות יבול דל וזניח אחרי עשור!! שלם של פעילות נגד ישראל. ישראל שבפאניקה הקימה מערך מטורף בתקציביו להילחם בחרם, והמערך הזה עד היום לא סיכל ולו יזמת חרם אחת!!!! לא סיכל כלום!! שנת 2016 היתה שנת שיא בביקורי אמנים זרים, ובהשקעות זרות בישראל. ורק בראשי פוליטיקאים תאבי פרסום ופאניקה, משרד ממשלתי שהוקם עם מלא אנשים בלי שום רקע והבנה בזירה הבינ'ל (לובשי מדים לשעבר וכדומה) ועיתונים שערכו כנסים מיותרים התנועה עדיין קיימת.. יש שנאה לישראל, יש תנועות אנטי ישראליות פעילות הקרב לא נגמר ולא יגמר. אל כל הקשקוש על BDS עליך שמשון.. הוא פיקציה כדי להצדיק עשרות משרות ומיליוני שקלים למטרות עלומות ומיותרות.. שמחולקים ע'י אנשים שנסיונם בזירה הבינ'ל הוא אפסי!!!