הגיבור הימני שנשכח מן הלב: 100 שנה למות אבשלום פיינברג

אנשי ניל"י האמינו בחירות הפרט, ביזמות חופשית ובחזון ליברלי לציונות. מאבקם ההיסטורי נגד האימפריה העות'מנית למען הקמת המדינה הוסתר במשך שנים רבות

נמחק מהזיכרון ההיסטורי. פיינברג על רקע חוות אהרונסון

דמותו הצבעונית של איש ניל"י אבשלום פיינברג היא מן המסעירות, המרתקות ומעוררות ההשראה בתולדות כוח המגן העברי. בינואר 1917 נהרג אבשלום במבואות רפיח, במהלך ביצוע משימה חיונית בשירות המחתרת. מקום קבורתו לא נודע, ובמשך יובל שנים ריחפה עננת מסתורין וחשדנות סביב נסיבות מותו.

לאחר תום קרבות מלחמת ששת הימים התבצע ביוזמת ד"ר שלמה בן־אלקנה, אז מפקד היחידה לאיתור נעדרים בצה"ל, מחקר שכלל בחינה מדוקדקת של מסמכים, עדויות ושיחות עם בדווים משבט אבו־צפרא השוכנים באזור רפיח, אשר העידו על עץ תמר שגדל סמוך למסילת הברזל וקרוי בפיהם "קיבר אל־יאהודי".

בסיוע מפקד המרחב, אל"מ מוטה גור, ובעידודו של חבר הכנסת דאז מנחם בגין, ניגש ד"ר בן־אלקנה למשימה וגילה את עצמות אבשלום תחת עץ תמר שצמח מגלעין שהיה טמון בכיסו. על פי בדיקות יסודיות שהתבצעו במכון לרפואה משפטית הוכח באופן מוחלט שאלו הן אכן עצמותיו של אבשלום שהיו קבורות עשרות שנים במדבר. אבשלום הובא לקבר ישראל בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

התגלית המרעישה עוררה התרגשות עצומה בכל רחבי הארץ. לאחר שהתבררה חידת מותו של אבשלום, דרש החוקר ד"ר יוסף נדבה לטהר באופן פומבי את שמו וזכרו של איש ניל"י יוסף לישנסקי, שליווה את אבשלום במסעו במדבר ובמשך עשרות שנים נחשד שהוא שרצח את אבשלום. לישנסקי, שנתלה בדמשק לאחר שנלכד בידי הטורקים, זכה, גם אם באיחור, להערכה הציבורית שלה היה ראוי, וגם עצמותיו הועברו להר הרצל לצד אבשלום.

גם כעת לא ידעה משפחתו של אבשלום מנוח. במלחמת ההתשה נפצע אנושות רב־טוראי אבשלום שוהם, נכדה של צילה, אחותו של אבשלום פיינברג. לאחר סדרה ארוכה של טיפולים נפטר אבשלום ב־4 בפברואר 1974, ועל שמו נקראת מערת הנטיפים בהרי ירושלים. על הקשר בין שני בני המשפחה ששמם הפרטי זהה כתבה הסופרת נאוה מקמל־עתיר את הרומן הסוחף 'אות מאבשלום'.

בקיץ 1976 נחטף מטוס 'אייר פרנס' על ידי מחבלים לאנטבה שבאוגנדה. דורה בלוך, בת דודו של אבשלום פיינברג, נלקחה לבית חולים לאחר שחשה ברע. היא נרצחה שם ובמשך תקופה ארוכה לא היה ידוע מקום קבורתה, בדמיון מצמרר לגורלו של אבשלום.

המחקר המדעי כערך ציוני

אבשלום פיינברג היה בראש ובראשונה אינטלקטואל שידע שפות רבות, כולל ערבית שבה שלט על בוריה. מילדותו היה תאב דעת, ובנערותו נשלח ללימודים בצרפת והשלים את השכלתו בסורבון. הוא שב לארץ כאגרונום מדופלם, וכך נוצר הקשר הראשון עם האגרונום בעל השם העולמי אהרן אהרונסון, שהפעיל תחנת ניסיונות חקלאית בחדרה.

שני המלומדים ראו עין בעין את תכלית המחקר. הם ביקשו לפתח באמצעות המדע את החקלאות בארץ ישראל, ולהשיב לה את ימי תפארתה הקדומים. הפיתוח החקלאי, טענו, יעניק חוסן כלכלי שיאפשר עצמאות מדינית. פעילות מחקר ענפה זו הציתה את דמיונו של יהודה לייב מגנס, לימים נשיא האוניברסיטה העברית. בשנת 1942 הקימה האוניברסיטה העברית את הפקולטה לחקלאות ברחובות על שם אהרן אהרונסון.

אבשלום צמח במשפחה של מהפכנים. דודו, ישראל בלקינד, עמד בראש ארגון ביל"ו וקרא לחולל מהפכה שתתבטא בשלושה רעיונות: "ארץ, שפה, תרבות". בהמשך הוביל בלקינד יוזמות ציוניות רבות, ובין השאר קבע שחלק ניכר מערביי ארץ ישראל הם צאצאי היהודים שלא גלו מהארץ. פאני, אמו של אבשלום, הייתה ממובילות המרד של איכרי ראשון לציון נגד פקידות הברון רוטשילד, והגתה את רעיון הדגל שהונף באותה הפגנה: "יריעת אריג לבנה: שתיים־שתיים רצועות של תכלת משני קצותיה דוגמת הטלית שלנו, ומגן דוד של תכלת באמצע".

אולגה, אחות אמו של אבשלום, נישאה ליהושע חנקין שנודע כגואל אדמות ישראל. ישראל (לוליק) פיינברג, אביו של אבשלום, נודע כאחד מאנשי החיל שניצבו להגנת המתיישבים היהודים מול פורעים ושודדים ערבים.

כל בני המשפחה אחזו באופן מובהק בחשיבה ליברלית. הם התנגדו בתוקף לכל התערבות ציבורית ביוזמה החופשית, ולחמו לשמירת זכויות הקניין שלהם בקרקעות שברשותם. בגישה שונה לחלוטין אחזה גיסתו של אבשלום, מניה שוחט, ממחוללות ארגון 'השומר' ומי שנחשבת אחת מניחות היסוד של השמאל הישראלי. הקשר המשפחתי לא עמד במבחן כשפרצה המלחמה. אנשי 'השומר' ניסו להתנקש בחייו של איש ניל"י יוסף לישנסקי. 

יוזמה ותעוזה מדינית

כבר בצעירותו ביטא אבשלום מיאוס כלפי השלטון הטורקי. הרפיסות השלטונית, הגסות והאכזריות, שלעתים נבעו מעריצות ולעתים משנאת יהודים פשוטה, עוררו בו תחושות זעם כלפי השלטון ותשוקות מהפכניות. עם פרוץ מלחמת העולם הפכו הטורקים גסים יותר משהיו. הם בזזו בחוזק יד רכוש ויבול, גייסו אנשים בכפיה לצבאם וגירשו מאות מבני הארץ. מפה ומשם הסתננו ידיעות מחרידות על הטבח בארמנים. אהרן אהרונסון נרתם לרעיון, יצר קשר עם המודיעין הבריטי וכך החלה פעילותה של הרשת שנקראה בהמשך ניל"י – נצח ישראל לא ישקר.

המידע המדויק שהעבירה המחתרת סייע לבריטים, על פי רוב כאישור למידע שכבר עמד לרשותם ממקורות אחרים, אך לפחות במקרה מכריע אחד נודעה למידע חשיבות גורלית. הבריטים שבאו מדרום ניסו לחדור לארץ דרך עזה, ופעמיים נחלו תבוסות צורבות שגבו את חייהם של אלפי חיילים. ניל"י דיווחה על נתיב פריצה אפשרי ממזרח לקו הביצורים עזה־באר־שבע. הגנרל אדמונד אלנבי, וקצין המודיעין שלו ריצ'רד קונרד מיינרצהגן, החליטו לפעול בהתאם לדיווח זה, והצבא הבריטי חדר לפנים הארץ עד לכיבושה המלא.

בתנועה הציונית לא שררה תמימות דעים בנוגע למלחמה, והגישה הרווחת הייתה ניטרליות. ההתארגנות המחתרתית היוותה סכנת חיים מידית לכל המעורבים בה, והייתה עשויה להמיט שואה על הישוב העברי כולו. באותם ימים ממש ננקטו, ללא קשר ותיאום, יוזמות נוספות להידוק הקשר עם בריטניה. במישור הצבאי הקימו יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי את הגדודים העבריים שלחמו במסגרת הצבא הבריטי. במישור הדיפלומטי קידם ד"ר חיים ויצמן את מתן הצהרת בלפור. על פי רוב מתוארת ההצהרה כמחווה בריטית לד"ר ויצמן על פיתוח האצטון שהיה נכס אסטרטגי עבור הבריטים. ביום עיון שנערך במרכז למורשת המודיעין לציון מאה שנים למות אבשלום, הציג ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי מסמכים ועדויות שלפיהם הגורם המשמעותי ביותר שהשפיע על מתן הצהרת בלפור הייתה פעילותו של שמואל אהרונסון, אחיו של אהרן, שהשתמש בפעילות המחתרת כמנוף דיפלומטי.

עם תום מלחמת העולם הודחק פועלה של מחתרת ניל"י. הדעה הרווחת הייתה זלזול בעצם פעילותה, שנחשבה כהתגרות פוחזת ומסוכנת של צעירים חמומי מוח בשלטון. לא מן הנמנע שגישה זו נבעה מהשתייכותם של פעילי המחתרת לימין הכלכלי. מנגד, היו שראו בהם מקור השראה. ההיסטוריון ד"ר אב"א אחימאיר הקים את קבוצת ש.א. (שרה אהרונסון) שהיוותה מאוחר יותר תשתית ל'ברית הבריונים', הארגון הראשון שקרא למרד במנדט הבריטי.

במרוצת השנים התמקמו ניל"י וגיבוריה בלב הקונצנזוס, ואת שיאו של התהליך ניתן לראות ביוזמה שהעלה לאחרונה חבר הכנסת יהודה גליק להכרזת יום מותו של אבשלום פיינברג כיום ציון לאומי. אבשלום פיינברג הילך קסם על כל מי שבא עמו במגע, ושבר את לבבותיהן של נשים רבות. דמותו הרומנטית מוכרת כיום בציבור בעיקר בזכות השיר "אלף נשיקות" שעובד ממכתב שלו בידי מירית שם אור.

לצד הסערות הדרמטיות שחולל בחייו ובמותו, ביטא אבשלום רעיונות וערכים שהם ברי תוקף, גם כחלוף מאה שנה.

_________________

המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה במרכז למורשת המודיעין, ביום עיון לציון מאה שנה למותו של אבשלום פיינברג

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. מאמר מעניין ועדיין- יש לזכור שה"שמאל הכלכלי" צמח מתוך כישלון הישוב העברי לקדם את הרעיון הציוני ע"י מושבות האיכרים(או ה"ימין הכלכלי"), שכן 1. המושבות היו כישלון כלכלי וחינוכי: פעם אחר פעם ניקנו האדמות מן האיכרים המובסים בידי הברון ונמכרו להם בנזיד עדשים בחזרה. התסכול משרירות לבם של פקידי הברון, היה כי לא הסכימו לסבסוד גורף של פעילותם הכושלת של האיכרים.
    2. אלפי הצעירים מן העליה השניה לא יכלו להתחרות בהמוני הבדואים והמהגרים היחפנים מהחורן- להתחרות במה? בכדי לשמש כפועלים במשקיהם של האיכרים. לא סתם בני חדרה, מסחה ויבניאל ידעו ערבית מצוינת- הוריהם העסיקו משפחות ערביות במשקיהם וכך הילדים למדו ערבית. המצב שנוצר, הביא לנטישה המונית של הארץ בידי בני העליה השניה.
    הפתרון ה"שמאלני" היה הקמת משק עבודה סגור, ליהודים בלבד שיהיה שוויוני וישרת את האינטרס הלאומי.
    כך קמו הקואופרטיב במרחביה ולאחר מכן קבוצת דגניה וקיבוצים נוספים. מדובר היה ברעיון שנלקח בגרמניה ע"י הסוציולוג הגרמני-יהודי אופנהיימר.
    מאוחר יותר אליעזר יפה ואליו הצטרף שמואל דיין , יסדו את השיטה הקואופרטיבית המתונה יותר- מושב העובדים.
    עד כאן ימין שמאל וחול. . .
    לעניין ניל"י, הרי שהם בהחלט קיבלו את מקומם בלימודי ההיסטוריה.
    ועדיין, צריך להודות ביושר כי לאור ההצלחה הגדולה של הפרויקט הסוציאליסטי בשנות "המדינה שבדרך" והשנים הראשונות להקמת המדינה- היה בכך גם ביטוי כשרגלם של הליברלים נדחקה והם נתקלו בקושי ניכר כשביקשו לזכות במימון מהמוסדות(ראה את סיפור נתניה ואגודת "בני בנימין", או אפילו ההמרה של מושבת האיכרים מרחביה למושב עובדים, מאותה סיבה)

  2. אבשלום עצמו לא נשכח.
    המאמר מציג את הצד הימני כלכלי שבגישתו.