מאחורי הסיבוב: הבלוג של יהודה הראל

ירושלים עכשיו

עתידה של ירושלים ומעמדה הבינלאומי שוב על הפרק, וזו הזדמנות טובה לחזור ליסודות: כיצד התפתחה העיר? מדוע רוב העולם מסרב להכיר בריבונות עליה, וכיצד היא יכולה להמשיך ולפרוח?

נקודת המפתח בסכסוך כולו. ירושלים. צילום: יונתן זינדל /פלאש90

לאחרונה שוב הוכח שהנושאים העיקריים בעימות הישראלי־פלסטיני יוכרעו בירושלים. על הפרק עלו בדחיפות העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, הבנייה במזרח העיר והבנייה והסיפוח במעלה אדומים, כולל בשטח המוניציפלי המכונה E1 הגובל בירושלים. בדיון נמצאות גם התכניות ל"ירושלים רבתי", שתכלול את גבעת זאב, מעלה אדומים, ביתר עילית גוש עציון, ואפרת.

נושאים אלה יקבעו את עתיד יהודה ושומרון, את עתידה ואופייה של הרשות הפלסטינית, את חיבור צפון ים המלח ובקעת הירדן לישראל ואת האפשרות להפיכת הרשות הפלסטינית למדינה. הפלסטינים וגם האירופים מבינים שעתידה של ירושלים וסביבותיה יקבע את עתיד ארץ ישראל ומדינת ישראל. המאבק על ירושלים התחיל עוד לפני הקמת המדינה, והוא עתיד להימשך עוד שנים רבות וקשות. לכן יש מקום להזכיר עובדות היסטוריות ואקטואליות נשכחות על שטחה ומעמדה של ירושלים.

ירושלים: שטח וטריטוריה

תחומיה הטריטוריאליים של ירושלים השתנו רבות במהלך 150 השנים האחרונות. עד לראשית תהליך היציאה מהחומות באמצע המאה ה־19, הצטמצמה העיר לשטח העיר העתיקה התחום בחומות שהוקמו במאה ה-16 על ידי השלטון העות'מאני (כ-1 קמ"ר). מאמצע המאה ה-19 הרחיבו השלטונות העות'מאניים את שטחה המוניציפאלי של ירושלים מפעם לפעם, עד שב-1914 השתרעה ירושלים על שטח של כ-4 קמ"ר.

בתחילת דצמבר 1917 נכבשה ירושלים על ידי הגנרל אלנבי, והחל השלטון הבריטי על העיר שנמשך כ-30 שנה עד 1948. בתקופת המנדט הבריטי הורחב השטח המוניציפלי של העיר מספר פעמים, ובשנת 1931 נקבע בשטח של 7 קמ"ר שלא כלל את הר הצופים והאוניברסיטה העברית, ואת השכונות קריית משה, בית הכרם, יפה נוף ובית וגן.

בתום מלחמת השחרור חצה קו שביתת הנשק את ירושלים לשלושה חלקים: ירושלים המזרחית בריבונות ירדן, ירושלים המערבית בריבונות ישראל, ושטח המבנים של ארמון הנציב שהיו למעשה בריבונות כוחות או"ם. ה"קו הירוק" נוצר בעיקרו על ידי "צילום" עמדות הצדדים ביום הפסקת האש. עד 1967 הורחבו מספר פעמים השטחים המוניציפליים של שתי העיריות. ערב מלחמת ששת הימים היה שטח ירושלים הישראלית כ-38 קמ"ר, ושטח ירושלים הירדנית – 6 קמ"ר. שטחה הכולל של ירושלים על שני חלקיה (כ-44 קמ"ר) "הוקפא" בעיני המערכת הבינלאומית, וכל הדיונים בנושאי בנאום וריבונות בירושלים המתנהלים על ידי גופים בינלאומיים מתייחסים לשטח זה.

לאחר מלחמת ששת הימים אוחדה ירושלים, ומדינת ישראל הרחיבה (כמעט שילשה) את שטח העיר המאוחדת, וכיום הוא משתרע על 126.4 קמ"ר (פי 130 משטחה באמצע המאה ה-19). מספר תושבי העיר הוא כ-830 אלף, מהם כ-530 אלף יהודים וכ-300 אלף ערבים.

מעמדה הבין לאומי של ירושלים

בהסכם סייקס-פיקו שנחתם במאי 1916 בין אנגליה וצרפת, נקבע שירושלים וארץ ישראל – שכללה את הגליל התחתון, עמק יזרעאל והדרום עד עזה – יהיו שטח בינלאומי בשליטת בריטניה, צרפת, רוסיה, איטליה והשריף חוסיין ממכה. הרעיון הבסיסי נבע מייחודה הדתי של הארץ והעיר ירושלים. השליטה המשותפת נועדה לייצג את כל הדתות (פרט לדת היהודית): צרפת ואיטליה את הקתולים, אנגליה את הפרוטסטנטים, רוסיה את הפרבוסלבים, וחוסיין את המוסלמים. החותמים הסכימו שכדי למנוע פגיעה באחרים, לאף אחד מהמנצחים לא תהיה ריבונות בלעדית בארץ ובירושלים. ההסכם לא יצא אל הפועל, ובריטניה השתלטה על הארץ וקיבלה מנדט עליה.

בקיץ 1937 המליצה הוועדה המלכותית הבריטית (ועדת פיל) לסיים את המנדט ולחלק את הארץ בין היהודים והערבים. למדינה הערבית הוקצו 20,600 קמ"ר (בנוסף לעבר הירדן המזרחי), ולמדינה היהודית 4800 קמ"ר. הועדה המליצה להשאיר בריבונות בריטית את ירושלים ומסדרון גישה אליה דרך שדה התעופה בלוד,את הבסיס הצבאי בסרפנד (צריפין) ואת נמל יפו. ההצעה נועדה לשמור על המקומות הקדושים בירושלים ובית לחם בריבונות נוצרית.

המלצת ועדת פיל לא התגשמה, אך עשר שנים מאוחר יותר קיבלה העצרת הכללית של האומות המאוחדות הצעה לחלוקת הארץ בין היהודים והערבים, תוך ייסוד מערכת בינלאומית ייחודית לעיר ירושלים וסביבתה. החלטה 181 של האו"ם מנובמבר 1947 קבעה שבירושלים יוקם גוף שלטוני ריבוני נפרד בניהולו של האו"ם, באמצעות מועצת נאמנות מיוחדת שתמנה מושל. השטח שאמור היה להיכלל בתחום הבינלאומי כלל גם את בית לחם ואזורים סביב השטח המוניציפלי של ירושלים.

הנהגת היישוב היהודי בארץ ומוסדות התנועה הציונית קיבלו את הצעת החלוקה ובנאום ירושלים, אך משזו נדחתה על ידי העולם הערבי והמוסלמי ופרצה מלחמת השחרור לא בוצעה ההחלטה בפועל. אף כי לא בוצעה, החלטה זו משמשת עד היום בסיס ליחס הבינלאומי לסוגיית ירושלים.

מדינות המערב, גם אלה שתומכות בישראל, לא הכירו במעמדה של ירושלים כבירת ישראל וממשיכות לדבוק בהחלטת האו"ם מ-1947 בדבר בנאום ירושלים וסביבותיה. לאחר חקיקת חוק ירושלים (1980) הוצאו מירושלים גם השגרירויות המעטות ששכנו בה. כיום אין אף שגרירות זרה בירושלים, והקונסוליות הזרות קובעות את כתובתן בירושלים ולא בישראל. ב-2011 קבע גם בית המשפט העליון של ארצות הברית כי רישום מקום הלידה של ילד שהוא אזרח ארצות הברית בירושלים, תוך השמטת אזכור מדינת ישראל, הוא נוהג חוקי. כל מדינות העולם דוחות את צירוף מזרח ירושלים לירושלים המאוחדת וסיפוחה למדינת ישראל.

התפתחות מרשימה. שכונת טלביה בשנות ה-30

ירושלים השלמה בירת ישראל

ירושלים לא הוזכרה בהכרזת המדינה ובמגילת העצמאות, כנראה משום שמגילת העצמאות מתבססת על החלטת האומות המאוחדות מ-29 בנובמבר 1947, הקובעת ריבונות בינלאומית בירושלים. עם שוך הקרבות בירושלים וחלוקת העיר על פי קווי שביתת הנשק, פרסם שר הביטחון דוד בן גוריון, ב-2 בספטמבר 1948 את מנשר מס' 1 בדבר שלטון צבא ההגנה לישראל בירושלים. במנשר מס' 2, שפורסם אף הוא באותו יום, מינה בן גוריון את דוב יוסף "להיות מושל צבאי בשטח המוחזק של ירושלים".

ב-26 באוקטובר 48' חוקקה האסיפה הלאומית את "פקודת שטח השיפוט והסמכויות תש"ח", ובה נאמר: "כל חוק החל על מדינת ישראל כולה יראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל, וגם כל חלק מארץ ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צבא ההגנה לישראל."

ב-11 בדצמבר 48' קיבלה שוב עצרת האו"ם החלטה הקוראת להקמת משטר בינלאומי קבוע בירושלים. כתגובה החליטה הממשלה הזמנית לבטל את הממשל הצבאי בעיר, ולאחד את ירושלים עם יתר חלקי המדינה. בהתאם להחלטת הממשלה חתם שר הביטחון בן גוריון ב-2 בפברואר 49' על מנשר מס' 3 בדבר "ביטול הממשל הצבאי בירושלים ולקיים בה את כל סדרי השלטון והמשפט הנהוגים בשאר חלקי מדינת ישראל".

רק ב־5 בדצמבר 1949 הכריז בן גוריון רשמית בכנסת על ירושלים כבירת ישראל, וב־26 בדצמבר 1949 עלתה הכנסת מתל-אביב למבנה זמני בירושלים.

ב־27 ביוני 1967, לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים המזרחית, חוקקה הכנסת: "המשפט השיפוט והמנהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו". ב28 ביוני 1967הוציאה הממשלה צו שהפך את כל השטח של מזרח ירושלים לכפוף לכל חוקיה של מדינת ישראל.

ב־30 ביולי 1980 קיבלה הכנסת את חוק יסוד 'ירושלים בירת ישראל', שקבע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל." בשנת 2000 נוספו לחוק עוד שלושה סעיפים: "לא תעבור סמכות מתחום ירושלים לכל גורם זר"; "תחום ירושלים עפ"י החוק הוא התחום שנקבע ב-28 ביוני 1967"; "שני סעיפים אלה ניתנים לשינוי רק באמצעות חוק יסוד אחר וברוב חברי הכנסת" [61 ח"כים לפחות].

חוק יסוד: משאל עם

ב-25 בדצמבר 1999 חוקקה הכנסת את "חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת השיפוט והמנהל)" המכונה "חוק שריון הגולן". על פי החוק, להחלטת המדינה לוותר על שטחים שבריבונותה, היינו שטחים שחל בהם המשפט, השיפוט והמנהל של ישראל (שטחי ישראל בתחומי הקו הירוק, רמת הגולן ומזרח ירושלים),יידרש רוב מוחלט של חברי הכנסת (לפחות 61 ח"כים), ולאחר קבלת חוק יסוד 'משאל עם' גם רוב במשאל עם.

ב-12 במרץ 2014 קיבלה הכנסת ברוב של 68 ח"כים, ללא מתנגדים, את חוק היסוד הקובע את סדרי משאל העם המתחייב אם הכנסת תקבל ברוב חבריה החלטה על ויתור כלשהו על ריבונות בשטחי המדינה, כולל ירושלים המאוחדת ורמת הגולן. על משאל העם יהיה ניתן לוותר רק אם הדבר יאושר ברוב של שמונים חברי כנסת לפחות. מאז, ויתור כל שהוא בירושלים המאוחדת מחייב החלטת ממשלה, אישור על ידי 61 חברי כנסת ורוב במשאל עם.

עוד משהו

להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים ("התקווה", נפתלי הרץ אימבר)

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 תגובות למאמר

  1. אברהם קרא לה – יראה
    מלכיצדק (כהן להשם, ממשפחת נח) היה מלך על העיר וקרה לה – שלם

    לכן נקראת ***** ירו – שלם*******

  2. בתחילת דצמבר 1917 נכבשה ירושלים על ידי הגנרל אלנבי והחל השלטון הבריטי על העיר שנמשך כ-20 שנה עד 1948

  3. לא ברור לי מדוע מדינת ישראל מתעקשת להחזיק תחת שליטתה מאות אלפי ערבים במזרח ירושלים בשכונות אשר רגל יהודי לעולם לא דורכת בהן.