לא, שמאלנים: חופש ביטוי הוא לא סיבה לתת לכם נכסים ציבוריים

ההחלטה לסגור את גלריה ברבור בירושלים, שאירחה בקביעות ארגונים פוליטיים וקיצוניים למרות התראות חוזרות ונשנות, איננה "השתקה" או "סתימת פיות" אלא מימוש בסיסי של שלטון החוק

גלריה ברבור, ירושלים. צילום מסך

החלטתה של עיריית ירושלים לבטל את רשות השימוש של 'גלריה ברבור' בנכס ציבורי בשכונת נחלאות, עוררה סערה ציבורית. כדרכן של סערות מסוג זה היא מערבבת סיסמאות נבובות, חצאי אמיתות וסילופים מושגיים, כאשר אל ההתלהמות שהחלו בה אנשי 'שוברים שתיקה' מצטרפים עוד ועוד גורמים בשמאל.

אז ראשית, קצת סדר בעובדות: 'שוברים שתיקה' זה טריגר נחמד וגם אוהבים לראיין אותם בתקשורת, אבל הבעיות עם גלריה ברבור התחילו הרבה לפני הרצאתם של אנשי ארגון השמאל הקיצוני אתמול. כפי שתיעד גלעד צוויק ב'מידה', הגלריה אירחה בקביעות ארגונים פוליטיים וקיצוניים במשך תקופה ארוכה, והפרה ביודעין את הנחיות העירייה בנושא למרות התראות חוזרות ונשנות. בין היתר אירחה הגלריה את תנועת 'דרכנו' הפוליטית, את ארגון תאעיוש הרדיקלי, ואת 'לוחמים לשלום'.

המטרה הפוליטית לא הוסתרה כלל. במאמר שכתבה לפני כארבע שנים הסבירה מייסדת הגלריה מאשה זוסמן כי היא רואה בגלריה ברבור כלי להעברת תפיסת עולמה הפוליטית,  באמצעות מתן "דגש על אירועים העוסקים בנושאים פוליטיים אקטואליים – כיבוש, אפליה, מדיניות תרבותית וכלכלית וכדומה".

עיריית ירושלים ומשרד התרבות תמכו בפעילות הגלריה, הן בתקציב ממשי (123 אלף שקלים בשנתיים האחרונות) והן בהקצאת נכס עירוני לשימושה. פעילות פוליטית בנכסים ציבוריים מנוגדת לתקנות העירוניות בכל מקום. מדובר בנכס הנמצא בבעלות העירייה – ולמעשה בבעלות הציבור – שהתקנות מאפשרות להקצותו לשימוש למטרות חברתיות ותרבותיות של תושבי העיר, אך בשום פנים ואופן לא לקידום רעיונות פוליטיים או מפלגתיים. גלריה ברבור עברה על התקנות, הותרתה שוב ושוב וצפצפה על העירייה. לפנות אותה מהנכס זו לא "השתקה" או "סתימת פיות", אלא מימוש בסיסי ביותר של שלטון החוק.

וכאן אנחנו מגיעים לטיעון עקרוני יותר. השמאל התרגל במשך שנים ארוכות ליהנות ממימון ציבורי נרחב לתרבות, אמנות ואפילו לתקשורת, עד שנוצרה אצלם תפיסה מעוותת של חופש הביטוי. על פי תפיסה זו, הציבור מחויב להמשיך לממן את מוסדות הביטוי של השמאל בשם חופש הביטוי, וכל התערבות בתקציב, באופן הקצאתו ובתכנים שישודרו מכספי הציבור מהווה "פגיעה בחופש הביטוי" וסכנה לדמוקרטיה. הם אומרים את על זה על תקציבי הקולנוע, על התמיכות בתיאטרון, על גלי צה"ל ועל רשות השידור – מעוזי שמאל ותיקים ויקרים, שלולא כספי משלם המסים היו הופכים מזמן לחלק מההיסטוריה של ישראל הבן־גוריונית.

זהו חלק מתפיסה מעוותת עמוקה יותר של השמאל, שלפיה זכויות במדינה דמוקרטית אינן החירויות המוגנות, קרי תחומים שבהם אסור למדינה להתערב בחיי הפרט, אלא זכויות חיוביות, המטילות חובה על המדינה לספק לאזרחים מוצר או שירות כלשהו. זכות לבריאות, זכות לחינוך, זכות לתעסוקה, זכות לתרבות, זכות לקורת גג – זוהי רק רשימה חלקית של נושאים שהשמאל סבור כי על המדינה לספק לאזרחים בשם הזכות הטבעית של כל אדם. רק שהם שוכחים דבר קטן: כאשר המדינה מספקת משהו למישהו, זה תמיד מגיע על חשבון מישהו אחר. מישהו משלם על הבריאות והחינוך שלכם; מישהו נושא בעלויות התרבות והשידור שלכם; ומישהו מסבסד את הדיור הציבורי שלכם. וכשמישהו אחר משלם זו לא זכות, זו כפייה.

חירויות, לא זכויות

הדברים חמורים בהרבה כשמדובר בסבסוד העצום לתקשורת ולאמנות. כאן, לא רק שהשמאל כופה את כלל אזרחי המדינה לממן מכיסם הפרטי את שופרי התעמולה הפרטיים שלו ואת בימות התרבות ה"ביקורתית" וה"אוונגרדית" שלו, אלא שבאמצעות המימון הציבורי גם נחסמת דרכו של הציבור הרחב לביטוי והבעת דעה. קחו למשל את העובדה הבסיסית שערוצי הרדיו הארציים היחידים כיום הם ציבוריים – גלי צה"ל וקול ישראל – עניין החוסם מעצם הגדרתו את יכולת הביטוי של אזרחים רבים. אך הבעיה עמוקה הרבה יותר: הכסף הציבורי מעוות לחלוטין את המערכת, משבש את מחירי הפרסום ויוצר תחרות לא הוגנת ולא אפשרית בין הערוצים שנהנים מה"זכות" לכפות את הציבור לממן אותם ובין יזמים פרטיים שמסכנים את הונם האישי.

"חופש הביטוי" שהשמאל כל כך מגן עליו, גורם למעשה לפגיעה רודנית בזכות האלמנטרית של כל אזרח במדינה דמוקרטית לחירות הפרט ולגישה חופשית לתקשורת, לדעה ולתרבות.

כאן צריך לחזור ליסודות: הזכויות היחידות המוקנות לאזרחים במדינה דמוקרטית הן חירויות. ההבטחה שהמדינה לא תתערב לאזרח בהעדפותיו האישיות, בעסקיו הכלכליים ובפעילות הפוליטית שלו. במסגרת זו נודעת לחופש הביטוי חשיבות עליונה, וכל חוק שמתערב בתחום הבעת הדעה הוא פסול ואנטי דמוקרטי. ניסיונות למנוע מערוצים מסוימים לשדר חדשות, או לחייב עיתון מסוים לשנות את המודל הכלכלי שלו, הם דוגמאות קלאסיות לפגיעה בחופש הביטוי. אבל על זה כמובן לא מדברים.

בחזרה לגלריה ברבור. גם כשהגלריה תיסגר ויימנעו ממנה התקציבים הציבוריים והשימוש במבנה של עיריית ירושלים, אף אחת מחירויות היסוד של אנשיה לא תיפגע. הגלריה נהנית מחופש פעולה מוחלט לשכור מבנה אחר ולפעול בו ככל העולה על רוחה. תושבי ירושלים אינם צריכים לשאת בנטל הבעת הדעה השמאלנית. ממילא כסף בביזנס הזה לא חסר, ויש מספיק מדינות אירופיות ששמחות לממן בנדיבות את פעילות השמאל הרדיקלי. אחרי המהומה היום בגלי צה"ל ובטוויטר האקטיביסטי, בטוח יהיה קל למלא כמה שורות רלוונטיות בבקשת המענק הקרובה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות למאמר

  1. החוצפה של הכת החרדית הטפילית. אתם תתגיסו, ואתם תשלמו מיסים, והתקציבים העודפים יעלמו, ואז נראה את הבריחה הגדולה מכנפי רבני השקר שלכם

    1. כשהדוסים מתגייסים לצבא ומשרתים בתפקידים בכירים
      גם אז אתה ודומך מתלוננים.
      עצתי לך – תשתה כוס מים קרים ותרגע.
      ולעצם העניין – אני מתפלא שעקיבא ב לא הביא דוגמה טרייה
      של שירת הסליחות שהייתה אמורה להתקיים בראש השנה האחרון
      ברחבת עיריית תל אביב
      ובוטלה בגלל הדרת נשים (נגיד) והנימוק המרכזי היה שזהו מקום ציבורי
      של העירייה ומשלמי המיסים…….

  2. אותו כנ"ל לגבי הרבנות הראשית, ישיבות חרדיות, מועצת יש"ע ועוד. כולן מקבלות תקציב מהמדינה וכולן משרתות אג'נדה פוליטית, חברתית ותרבותית צרה. אבל משום מה עליהם הליברלים של מידה לא מתרעמים…. מעניין.

  3. תחושת היסוד של כל השמאלנים בעולם (כן, בעולם) היא אני ואפסי, אז באיזה רשות אפסים שכמונו מעיזים להתערב במעשיהם ובתכניותיהם? באיזה רשות ביבי גנב להם את המדינה? באיזה רשות טראמפ גנב להם את ארה"ב? באיזה רשות פשיסטים כמונו דורשים דמוקרטיה? ובאיזה רשות הגלקסיה מסתובבת ימינה ולא שמאלה?