"התמיכה בישראל היא חלק ממי שאני"

חבר הקונגרס הרפובליקני מארק מדוֹז (Meadows), מתומכי ישראל המובהקים בבית הנבחרים האמריקני, הוא דמות בולטת ובעלת השפעה בקונגרס. בין היתר הוא משמש כיו"ר "שדולת החירות", המאגדת ארבעים מחוקקים רפובליקנים. סביב השבעתו של דונלד טראמפ לנשיאות ולקראת הפגישה החשובה בינו לראש הממשלה נתניהו, נפגשנו לשיחה עם מדוז על ציפיותיו מהממשל החדש, על האופן שבו הוא רואה את עבודתו כמחוקק, ועל שורשי תמיכתו בישראל.

כידוע, במרכז מדיניותו של הממשל הקודם בנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני עמדה הנוסחה של "שתי מדינות לשני עמים". שאלתי את מדוז האם הוא שותף לתפיסה הזו, והאם לדעתו ישנן חלופות אחרות.

"כן, אני רואה כמה חלופות", משיב מדוז. "אישית אינני שותף לרעיון שתי המדינות, אף שידוע לי שהממשלות בישראל ובארה"ב מצדדות בו באופן רשמי. אני מתבונן בהיסטוריה הלא רחוקה – הנסיגה מסיני, הנסיגה מעזה, כל אלה לא הביאו שלום. עד שלא תהיה באמת נכונות לקבל את המדינה היהודית ולעבוד איתה בשיתוף פעולה, אינני רואה איך עקרון שתי המדינות יכול להוות פתרון לשלום. חמאס לא יאפשר זאת, וגם לא הרשות הפלסטינית".

באתר האינטרנט שלך נאמר שהתמיכה בישראל בראש סדר העדיפויות בתחום מדיניות החוץ של ארה"ב. כיצד אתה מסביר את התפיסה הזו, בזמן שבתמונה נמצאות גם סין ורוסיה, וכן בעלות ברית חזקות יותר מישראל כמו בריטניה וצרפת?

"אם אתה מקבל החלטות רק על סמך שיקולים גאו־פוליטיים, בוודאי שזה נראה מוזר. אבל אני יכול לומר לך שישראל היא העדיפות הראשונה שלי. לכן, גם כשאני מדבר עם סין, בריטניה או 'האחים המוסלמים', ההצהרה היא אחת: אנו עומדים לצדו של עם ישראל ונכבד את המחויבות שלנו להיות בת ברית חזקה של ישראל ולתמוך באינטרסים שלה, מפני שזה לא רק האינטרס של ישראל – זהו גם האינטרס האמריקני. ודאי שיש קונפליקטים בכל יוזמה הנוגעת למדיניות חוץ, אך המחויבות שלי לישראל היא בלתי מתפשרת וזה לעולם לא ישתנה".

מהיכן נובעת תמיכתך בישראל – מהתנ"ך? משיקולים אסטרטגיים? פוליטיים? 

"אני משתייך למה שמקובל לכנות הכנסייה האוונגליסטית, ומבחינתי העניין הזה מגיע משורשים אמוניים עמוקים. בתנ"ך כתוב: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר" – מי שמברך את עם ישראל מתברך מפי האל עצמו, ולהפך; אני לוקח את זה באופן מילולי לגמרי. מעבר לזה, תמיכתי בישראל מבוססת על היכולת להגן על בני עם נרדף שפעמים רבות לא היה להם קול. יש בי להט ותשוקה לישראל באופן עקבי ובלתי מתפשר.

"יש שלושה סוגים של חברי קונגרס: אלה שהם פרו־ישראלים, כאלה שאם תבקש מהם לתמוך בהחלטה כלשהי לטובת ישראל הם יעשו זאת; אלה שהם תומכי ישראל, שיגנו בלהט עליה, על עמדותיה או על זכויותיה; ואלה שאינם צריכים שיפעילו אותם לפעול לטובת ישראל אלא הם עצמם שואלים 'מה אוכל לעשות היום עבור ישראל'? אני שייך לסוג השלישי.

"הייתי על גדות נהר הדנובה בהונגריה וראיתי שם אנדרטת זיכרון לשואה מנעליים עשויות ארד. זה נגע מאוד ללבי להיות שם ולראות את זה, בגלל הסיפור האמתי שמסתתר מאחורי האנדרטה. הנאצים היו קושרים שלושה אנשים זה לזה, יורים בשניים מהם וחוסכים את הכדור על השלישי, כיוון שהירויים היו נופלים לנהר ממילא והשלישי לא יכול היה להיחלץ. לפני הירי הם הכריחו את הקרבנות לחלוץ נעליים, שכן לנעליים היה ערך בעיניהם. הבטחתי לעצמי שכל עוד אהיה בקונגרס, לעולם לא יקרה שוב מצב שחייהם של יהודים יהיו זולים יותר מנעליהם. בכל יום כשאני מתעורר אני שואל את עצמי מה אוכל לעשות היום עבור העם היהודי ומדינת ישראל. תמיכתי בישראל היא חלק מהמארג שמגדיר מי אני, חלק שאיננו מתפשר ואיננו משתנה".

נראה כי התמיכה בישראל חזקה יותר בקרב הרפובליקנים יותר מאשר הדמוקרטים. האם ניתן להמשיך ולקיים תמיכה אמריקנית דו־מפלגתית בישראל? האם ייתכן שהבדלי הערכים בין המחנות לא יאפשרו את קיומה של אותה רמת תמיכה בישראל מצד שניהם?

"אם אתה מתעקש לעמוד על מה שנכון ומייצג עקרונות שהם צודקים ונכונים, בסופו של דבר תצליח לשנות גם את לבם ותודעתם של אנשים אחרים. ללכת לכיוון השני רק כדי לקבל תמיכה דו־מפלגתית, פירושו לערער את הערכים ואת סדרי העדיפויות שהם קריטיים. לכן אני חושב שמוטב שנישאר מחויבים לערכים ולסדרי העדיפויות הנכונים, ואז נוכל לקרב אליהם גם את הדמוקרטים. ביקרתי בישראל לא מזמן כחלק מקבוצה דו־מפלגתית של חברי קונגרס, והיה בינינו דמוקרט אחד שהסיור הזה שינה את דעתו באשר להשקפה מה זה אומר להיות פרו־ישראלי. אבל צריך לעשות את זה באופן אדיב ומכבד, כדי שאחרים ישתכנעו להצטרף אליך".

הבוחרים לפני המפלגה

מדוז, אדם חם ונעים הליכות, רץ לקונגרס לראשונה ב־2012 כנציג הרובע ה־11 בצפון־קרוליינה, אחרי שנים שבהן ניהל עסקים קטנים (כולל חנות לממכר כריכים וחברה לפיתוח נדל"ני). לאחרונה נבחר לקדנציה השלישית שלו. הוא נוהג באופן תקיף ובלתי מתפשר ביחס לעקרונות שהוא מאמין בהם, גם במחיר התייצבות נגד הנהגת מפלגתו. מדוז התפרסם בעיקר בשל האירועים שהובילו להתפטרותו של יו"ר בית הנבחרים לשעבר, ג'ון ביינר, באוקטובר 2015.

בינואר 2015 היה ממקימי "שדולת החירות" בבית הנבחרים, יחד עם עוד שמונה חברי קונגרס רפובליקנים, וכיום הוא עומד בראשה (חבר הקונגרס ג'ים ג'ורדן מאוהיו כיהן כיו"ר הראשון). הצהרת הכוונות של השדולה קובעת: "אנו משמשים פה לאמריקנים רבים מספור המרגישים שוושינגטון אינה מייצגת אותם. אנו תומכים בממשלה פתוחה, אחראית ומוגבלת בסמכויותיה, בחוקה האמריקנית ובשלטון החוק, וכן במדיניות המקדמת את חירותם, ביטחונם ושגשוגם של האמריקנים כולם".

נכון לעכשיו מונה השדולה 40 חברים, והיא הפכה לגוש חזק במפלגה הרפובליקנית. הרפובליקנים שולטים אמנם ברוב נינוח של 240 מושבים בבית הנבחרים (מתוך 435), אך ללא 40 קולותיהם של חברי השדולה אין להם רוב בהצבעות על חקיקה. תמיכתם של חברי השדולה היא הכרחית אפוא בכל חקיקה שאין לה תמיכה דו־מפלגתית חזקה.

עמיתו של מדוז והיו"ר לשעבר של השדולה, חבר הקונגרס ג'ים ג'ורדן, אומר לנו כי "מארק הוא מדינאי אמיתי, ואחד מחברי הקונגרס הטובים ביותר. הוא עובד קשה, לוחם עבור ערכים שמרניים, חבר טוב ואדם שאכפת לו באמת ובתמים מאנשים אחרים. מה שאני אוהב אצלו הוא שכשהוא אומר משהו הוא מתכוון לכך. הוא יעשה בדיוק מה שהבטיח לבוחריו שיעשה כשנבחר לשרת בתפקידו".

ואכן, אחד העקרונות החשובים ביותר שמנחים את פעילותו של מדוז הוא עקרון החירות. לאחר בחירתו של טראמפ פרסם מדוז "תכנית מאה הימים הראשונים" משלו, המונה למעלה מ־300 חוקים, תקנות וצווים, המעמידים למבחן מחודש את קודמיהם או מבטלים אותם, ובמקרים אחרים אף קובעים חדשים תחתיהם. האחרון שבהם הוא צו נשיאותי להעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

מדוז כותב על כך שאמריקנים מאבדים את חירותם ומשתעבדים לרגולציות חדשות בכל פעם שהממשל מתחלף. רק בממשל אובמה, הוא מזכיר, "היו קרוב ל־4,000 תקנות סופיות, והן עלו למשלם המסים קרוב ל־980 מיליארד דולר וכן אלפי שעות עבודה של הכנת הניירת הנוגעת לעסקים פרטיים, למדינות ולממשלה הפדרלית".

מדוז וג'ורדן כתבו לאחרונה מאמר באתר האקטואליה הנחשב The Hill, שהוא הנקרא ביותר בקרב חברי הקונגרס, תחת הכותרת: "רפובליקנים, נגמרו התירוצים". המאמר מפציר בעמיתיהם למפלגה הרפובליקנית למלא את רצון הבוחרים ששלחו אותם לקונגרס, ומונה רשימה של עשר סוגיות ספציפיות. לדבריהם, הקונגרס הנוכחי יעמיד במבחן את הרפובליקנים ואת יכולתם לקדם את האג'נדה שעל בסיסה נבחרו.

אתה מייצג את בוחריך ברובע ה־11 של צפון קרוליינה, ומצד שני אתה חבר במפלגה הרפובליקנית. אם נאמנותך נתונה לבוחריך, כפי שאתה מעיד על עצמך, מה משמעות החיבור שלך למפלגה הרפובליקנית?

"לעולם אהיה נאמן לבוחרים שלי ולא למפלגה. אני משפיע על דמותה של המפלגה בהתבסס על ציבור הבוחרים שאני מייצג, ולא להפך. עצם העובדה שאני רפובליקני וגם נציג הציבור המתגורר בחלק המערבי של צפון־קרוליינה, שהוא ציבור שמרני, מטילה עלי לקרב את המפלגה שלי לבוחרים ולא להפך. כיוון שאנו מאחדים שורות, אני מקווה שהמפלגה הרפובליקנית תהפוך להיות שיקוף נאמן של הציבור".

בעבר נענשת על כך שהצבעת נגד המנהיגות. האם ראוי להפעיל סנקציות נגד חבר קונגרס המצביע בניגוד לעמדת ההנהגה?

"לעולם אין להטיל סנקציות על חברים המצביעים באופן שמשקף את רצון העם. זה בדיוק מה שעשיתי, הצבעתי שיקפה את מה שהציבור רצה. אנו נציגיו של הציבור, וכאשר אני מצביע באופן המשקף את רצון בוחריי, לא ראוי שאיענש בשל כך. זו בהחלט אינה הדרך שדברים צריכים להתנהל. לנהוג כך פירושו להעמיד את המפלגה מעל האנשים, ורוב האמריקנים מאוד סולדים מזה".

לימנים אין פחות חמלה

שמרנים מאמינים בהפחתת המעורבות הממשלתית, וכתוצאה מכך יש המטיחים בהם שהם חסרי רחמים, כיוון שהם מתנגדים לתכניות ממשלתיות שנועדו לסייע לאנשים פחות אמידים. כיצד אתה משיב לביקורת הזו?

"האמירות הללו יוצאות מתוך הנחת יסוד אחת, והיא שהממשלה יכולה לטפל באנשים כאלה טוב יותר מכל אחד אחר; אני דוחה את ההנחה הזאת. לאורך ההיסטוריה שלנו (וההיסטוריה היהודית), לא ממשלות סייעו לנזקקים. מי שסייע היה השכן, בית הכנסת או במקרה שלי הכנסייה, שבאמת מושיטה יד לתמוך ביתומים ואלמנות. אף אחד לא השקיע זמן רב יותר ממני בנזקקים באפריקה ובמקומות אחרים בעולם. שמרנות וחמלה אינן מנוגדות זו לזו; השאלה האמתית היא מי מגיש את הסיוע, אנשים פרטיים או ממשלות. בארה"ב, ולאמתו של דבר בעולם כולו, אני מוצא שרוב האנשים נדיבים מאוד ומוכנים לעזור. המצביעים היהודים שלי נוהגים בפילנתרופיה רחבת לב ותורמים לזולת בניסיון למלא את צרכיו. ברגע שהממשלה תופסת את מקומם של אנשים ומנסה לעזור, התוצאה היא שכולם יושבים בחיבוק ידיים ואומרים 'טוב, ניתן לממשלה לעשות את זה, במקום שאנחנו נעשה זאת כאנשים פרטיים'.

"מניסיוני, התכניות הממשלתיות יוצרות בדרך כלל תלות. האמצעים הכספיים במשפחה שגדלתי בה היו צנועים, ואני יכול לומר שלא המעורבות הממשלתית הייתה זו שגרמה לי לצמוח כלכלית. מה זה כן היה? שילוב של עבודה קשה, מוסר עבודה גבוה ומערכות יחסים עם אנשים שבטחתי בהם ושתמכו בי לאורך כל הדרך. עלינו לוודא שאנו נוהגים בהגינות ומספקים לאנשים הזדמנויות ויד תומכת לצאת ממעגל העוני. בארה"ב כיום אנו רואים שתכניות ממשלתיות מנצלות לעתים קרובות את נדיבותו של משלם המסים האמריקני".

מהו הברומטר שלך לגבי הצורך בתכניות ממשלתיות?

"כאשר היקף הקושי הוא גדול במידה כזו שמצריכה תגובה שלא תוכל לקבל מענה ברמת הקהילה המקומית, בית הכנסת או הכנסייה, או המגזר הפרטי, רק אז מגיעה שעתה של הממשלה להתערב. הייתי רוצה לראות שותפות בין המגזר הפרטי לממשלה במקומות שבהם נדרשת מידה מסוימת של אחריות אישית מצד המוטב, כך שלא יהיו כאן כספים שמקורם אך ורק מהממשלה או אך ורק מהמגזר הפרטי, אלא מינוף של שניהם במטרה לסייע לאלה שצריכים יד תומכת".

בין ערכיה של המפלגה הרפובליקנית ניתן למנות ממשל מוגבל ולקיחת אחריות פיסקלית. מדוע, אם כן, יש צורך ספציפי בשדולה שלכם? האם לא הייתם מצביעים ממילא באותו אופן?

"אנו מרבים להשתמש בביטוי הלקוח מספר משלי, "בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד". אנו יכולים רק לחדד זה את זה באמצעות חוזקה הדדית. ייתכן שלשנינו יש אמונה מסוימת שאנו שותפים לה, אבל את החולשות שיש לכל אחד מאתנו בנפרד קשה לכופף כשאנו באים כקבוצה של ארבעים במקום כבודדים. השדולה שלנו גם מעודדת אותנו כקונגרס לעשות את הדבר הנכון, ואתן לך דוגמה מצוינת. רפובליקנים רבים מאמינים כי האו"ם הוא גם אנטי־אמריקני וגם אנטי־ישראלי בהצבעות שלו, ובכל זאת אנו ממשיכים לממן את הגוף הזה שנה אחר שנה, בלי קשר לאופי ההחלטות שמתקבלות בו, וחלקנו במימון תקציבו נע בין 24 ל־26 אחוז. אנחנו ממשיכים להזרים כסף לקבוצה שמקבלת החלטות נגד ארה"ב ב־56% מהזמן.

"תפקידנו מחייב לוודא שכאשר אנו נוקטים עמדה המתבססת על האמונות והערכים שלנו, אנו מחויבים לפעול גם באופן מעשי על פיה, וכשיש קבוצה של ארבעים אנשים זה מאפשר לנו לנהל משא ומתן ולקדם את הערכים שלנו באופן יעיל יותר. ישראלים ודאי יבינו זאת, כי בכנסת יש ממשלת קואליציה ואילו אצלנו אין ממשלה כזאת, אף שרבים מציעים זאת – ואני חולק עליהם. השדולה מאפשרת לנו למנף את העובדה שיש לנו ארבעים חברי קונגרס כדי לקדם את העקרונות שחשובים לנו, ולהעביר חקיקה שבהחלט נמצאת גבוה בסולם העדיפויות גם עבור הרוב המכריע של המחוקקים הרפובליקנים. לפעמים צריך חוסן פנימי לעשות מה שאתה יודע שהוא הדבר הראוי לעשותו, גם לנוכח האפשרות שההשלכות יהיו שליליות".

דיברת על כך שהרפובליקנים צריכים להקשיב למה שאומרים להם הבוחרים שבזכותם הגיעו לוושינגטון. מדוע לדעתך יש רפובליקנים שלא ממש עושים זאת? האם זה מפני שהם איבדו את הערכים, או את הכיוון והמטרה?

"אינני חושב שמדובר באיבוד ערכים כמו בקבלת החלטה טקטית. בדרך כלל הם חולקים את אותם ערכים ומטרות, אבל חלוקים באשר לאופן השגתם. גם לכם בישראל יש כל הזמן בדיוק אותו ויכוח, בנוגע לשאלה כיצד להשיג שלום. יכולות להיות עשרים דעות שונות בקשר לכך – יש כאלה שמאוד משוכנעים כי הדרך היחידה לכך עוברת בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, ואילו אחרים משוכנעים באותה מידה שהפתרון מצוי במדינה אחת, ויש עוד הרבה ניואנסים בין לבין.

"נכון שיש לנו מטרה משותפת אחת, אבל ישנן דעות רבות כיצד להגיע אליה. רובנו רואים שדברים זזים לאט בגבעת הקפיטול, ולכן מבחינה טקטית אנו סבורים שפעולה מתאימה יותר מאשר ישיבה בחוסר מעש. לפעמים יש חבר קונגרס שמייצג ציבור בוחרים הרבה יותר ליברלי מציבור הבוחרים שלי, אבל בדרך כלל נדמה לי שזה תלוי איך הם רואים את ביצוע המשימה ומה הם מגדירים כהצלחה".

_______________

הראיון נערך עבור 'מידה', ופורסם באנגלית. תרגום: שאול לילוב