אירופה מתמודדת עם השדים מן העבר

מהחלטת מלך נורווגיה שלא להיכנע לנאצים, דרך רדיפת מתנגדי המשטר בספרד הפרנקיסטית, ועד שיבת היהודים לכפריהם בהונגריה אחרי השואה; בצל התהפוכות הנוכחיות באירופה, סרטים חדשים בוחנים פרשיות מודחקות מהעבר

מראה בפני החברה ההונגרית. מתוך הסרט '1945'. צילום מסך

ב־9 באפריל 1940 לפנות בוקר, בטרם הפציעו קרני השמש הראשונות, הטביעו משה ואהרן את המשחתת הגרמנית 'בליכנר' בעת כניסתה למפרץ אוסלו. היה זה ניסיון נואש למנוע את הבלתי־נמנע: פלישתה של גרמניה הנאצית לנורווגיה. דנמרק כבר נכנעה, בתוך כמה שעות, ללחץ הצבאי הגרמני והפכה למדינת חסות. ה'וורמאכט' המשיך בהתפשטות מהירה צפונה, כדי להקדים פלישה בריטית למדינת הפיורדים הניטרלית בעלת החשיבות האסטרטגית הימית.

הרייך העביר לרשויות באוסלו אולטימטום: להיכנע ללא שפיכות דמים, או שנורווגיה תמצא עצמה במלחמה מול המכונה הצבאית הגרמנית המשומנת. הממשלה הסוציאל־דמוקרטית באוסלו, שדגלה במדיניות פיוס כלפי גרמניה הנאצית והייתה עסוקה יותר במניעת תכניות ההשתלטות הצבאיות של בריטניה על מימיה הריבוניים, לא השכילה להבין את גודל האיום הגרמני, עד ש'בליכנר' – בראש כוח ימי משמעותי – נצפתה במימי מפרץ אוסלו. המשימה שהוטלה על חיל החלוץ הגרמני הייתה לתפוס את ההנהגה הפוליטית הנורווגית, בכלל זה המלך הוקון השביעי, כבני ערובה, ולאלץ אותם להיכנע לתכתיבים הגרמניים ולהקים ממשלה בראשות מנהיג התנועה הפשיסטית המקומית, וידקון קוויזלינג. מישהו היה צריך לעצור את המשחתת הגרמנית, כדי לאפשר לראשי המדינה לברוח מהבירה.

משה ואהרן לא היו צוללנים נועזים ממוצא יהודי. אלה היו השמות שהוענקו לשני תותחים כבדים שהוצבו במבצר אוסקרסבורג, באי החולש על הכניסה למפרץ אוסלו. למרבה האירוניה, שני התותחים יוצרו במפעלי חברת הנשק הגרמנית 'קרופ', השייכת כיום לקונצרן 'טיסנקרופ' המוכר בישראל בעקבות ״פרשת כלי השיט״.

המפקדה הצבאית בטירה חיכתה זמן רב להוראת הפתיחה באש נגד ההרכב הימי הגרמני הפולש. אך הצמרת המדינית ובה המלך הוקון בן ה־68 נקלעה לשיתוק, שנבע לא רק מהפחד מפני מחיר העמידה על עצמאות המדינה, אלא גם ממאבקים בין הסוציאל־דמוקרטים ששלטו בפרלמנט ובין הזרמים השמרניים. אחד המאבקים הללו, למשל, היה סביב גורלו של בית המלוכה. הסוציאל־דמוקרטים שאפו לבטל את המונרכיה בעלת האופי הייחודי: ב־1905, לאחר שנורווגיה התנתקה סופית משכנתה שוודיה, בחרו הנורווגים במלך הוקון, שיובא מדנמרק והיה נשוי לבתו של מלך בריטניה.

הוקון התקשה מאוד לסמוך את ידו על החלטה שעלולה לגרום למותם של רבים מבני עמו: מלחמה עם גרמניה. אך היטלר ושליחיו לא הותירו בפניו ברירה: כש'משה' ו'אהרן' הטביעו את ה'בליכנר' על אלף החיילים ששהו על סיפונה, עזב המלך בעל כורחו את ארמונו ונמלט צפונה עם חברי הממשלה והפרלמנט. הגרמנים פתחו במצוד אווירי אחריהם כדי לחייבם להיכנע או לחסלם. הוקון החולה והחלש, הכואב עדיין את מותה המוקדם של אשתו ומסוכסך עם בנו הדעתן והשוחר אלי קרב עם הגרמנים, סירב להכשיר את מינויו של קוויזלינג כראש ממשלה והצליח להימלט לגלות בלונדון, שם העביר את שנות המלחמה בהמתנה לשחרורה של ארצו.

הקרנה מלכותית בארמון

כשמדברים על נורווגיה בהקשר של מלחמת העולם השנייה, צף מיד שמו של משתף הפעולה קוויזלינג ולא שמו של המלך הוקון, שבהחלטתו שלא להיכנע לנאצים הציל את כבודה הלאומי של ארצו. סרט חדש, 'ברירת המלך', מעניק לסיפורו של המלך הנורווגי את החשיפה שהוא ראוי לה. הסרט הוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של ברלין, וכמעט נבחר לרשימת הסרטים המועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר.

״היינו צריכים לספר את הסיפור הזה לפני שבני הדור ההוא ילכו לעולמם״, אומר ל'מידה' במאי הסרט, אריק פופה. ״במהלך העבודה על הסרט היו סביבי הרבה מאוד אנשים מבוגרים. קרוב לוודאי ששברתי שיא עולמי של הגיל הממוצע של עוזרי בימוי – 92 או 93. אבל זה לא רק סרט היסטורי; זה סיפור על מנהיג, על הנהגה. עכשיו עם טראמפ וה׳ברקזיט׳ וכל מה שקורה בעולם, אני חושב שחשוב ביותר להזכיר לעצמנו שמנהיגים צריכים לפעול למען עמיהם ולא למען עצמם. לסרט הזה יש הקשר רלוונטי מורכב. זה לא סיפור גבורה שחור־לבן קלאסי. רואים כמה קשה לו לקבל החלטה, אבל עדיין הוא נותר מנהיג.

״הדרך שבה המונרכיה עובדת בנורווגיה שונה מבמקומות אחרים״, מדגיש פופה שנולד ב־1960, 15 שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. ״הוקון, אחיו של יורש העצר הדני, מילא את תפקידו באופן אחר, כדמוקרט. הוא אמר: הדרך שבה אני רואה את החוקה היא שאני עומד בראש העם, אבל העם הוא שינהל את המדינה. העם עומד בראש הפירמידה. הפרלמנט נבחר על ידי העם והמלך נמצא בתחתית, כלומר משרת את כולם. זה ההפך ממה שאנו רגילים לראות במונרכיות אחרות. לדעתי, זו הדרך הטובה ביותר להבטיח את הישרדותה של המונרכיה.

"במהלך אותם שלושה ימים באפריל 1940, הפאניקה הייתה מוחלטת. הכול התמוטט. המלך דחף את הממשלה לקבל החלטה, והתריע שאם היא תפתח את השערים בפני הגרמנים, היא תאפשר את מינויו של קוויזלינג השנוא על העם לראש ממשלה לא נבחר. המלך הבהיר שהעם לא יקבל החלטה כזו, ולכן הברירה היחידה שעמדה בפני ההנהגה הנורווגית היא להתייצב ולהגן על הדמוקרטיה. בסוף המלחמה הוא נחשב לגיבור גדול, גם מחוץ לנורווגיה, אבל הוא לא רצה להיות גיבור. הוא רק עשה את מה שהרגיש שעליו לעשות״.

מלך נורווגיה הנוכחי, האראלד החמישי, נכדו של הוקון, היה ילד קטן באותם ימים דרמטיים. משפחת המלוכה שיתפה פעולה עם פופה וצוותו, אך לא הייתה מעורבת בהסרטה. ״הוזמנתי על ידי המשפחה המלכותית לארמון כדי לשוחח עם הנסיכה אסטריד, אחותו של המלך הנוכחי, שזכרה כל פרט מאותם שלושה ימים״, מספר הבמאי. ״הם לא השתתפו בעשיית הסרט, אבל הם העמידו לרשותנו את כל היומנים ואת הספרייה המלכותית. יכולנו לדבר איתם – גם עם המלך – אף שהוא לא זוכר כמעט דבר מאותה תקופה. כמה שבועות לפני הקרנת הבכורה של הסרט בנורווגיה קיבלתי טלפון מהארמון, ושאלו אותי אם אתנגד לכך שהסרט יוקרן בפארק של הארמון לפני העם, במסגרת החגיגות לציון 25 שנה להכתרת המלך האראלד. צריך לדעת שיש בסרט סצנות לא פשוטות למשפחת המלוכה. יורש העצר מאשים את אמו שלא הייתה מספיק נוכחת בחייו, רגעים של מריבות בין המלך ובנו. הם הזמינו את הקרנת הסרט מבלי לדעת מה נכלל בו, וזה מעיד על אומץ. הארמון ציפה שיגיעו אלף איש להקרנה החגיגית, אבל הגיעו 20 אלף. כל המשפחה המלכותית הגיעה, ללא שמירה מיוחדת, עברה בין כל האנשים שבאו, התיישבה לצדי ואז התחילה ההקרנה״.

 מדוע עבר זמן רב כל־כך עד שנעשה סרט על האפיזודה ההיסטורית הזו?

"גם אני עצמי הופתעתי מכך שהסיפור הזה לא סופר קודם לכן. אין לי תשובה לשאלה מדוע לא נעשה על זה סרט קודם לכן, ומדוע לא ידענו בנורווגיה יותר על התנגדותו של המלך לנאצים. לא רציתי לעשות דיוקן של גיבור אלא של אדם מורכב. כשגיליתי את מערכת היחסים הסבוכה שהייתה קיימת בין המלך לבנו, שדוחף מצדו לעימות צבאי עם הגרמנים, הבנתי שזה הסיפור שאני רוצה לספר. אני חושב שאנחנו חווים כיום זמנים מאוד מאתגרים. הרבה דברים משתנים, נפתחים. אנחנו מחפשים באופן נואש מי אנחנו, מהיכן אנו באים ולאן אנו הולכים. אנחנו שואלים מה ניתן ללמוד מההיסטוריה. אנחנו מחפשים משהו להיאחז בו. המשימה העומדת בפנינו, האמנים, היא להציב את השאלות הללו. אני לא רוצה לתת תשובות, גם לא לומר שאנחנו זקוקים כיום לעוד מישהו כמו המלך הוקון״.

"הופתעתי מכך שהסיפור הזה לא סופר עד עכשי". פופה. צילום: אלדד בק

כשהיהודים חזרו מהמחנות

'ברירת המלך' לא היה הסרט היחיד בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של ברלין שננעל בשבוע שעבר, שעסק בהיסטוריה הלא מאוד רחוקה של אירופה – בעיקר בעבר הפשיסטי והקומוניסטי שלה. נראה שאי־הוודאות הפוליטית הגוברת בשנים האחרונות, באירופה ומחוצה לה, מאפשרת לקולנוענים להתמודד באופן אינטנסיבי יותר עם סוגיות היסטוריות שהודחקו עד כה. הפסטיבל נפתח בסרט הדרמה הצרפתי 'ג׳אנגו', שדרך סיפורו של המוזיקאי הצועני ג׳אנגו ריינהארט עסק ברדיפת והשמדת הצוענים בידי הנאצים – נושא שכמעט לא טופל בקולנוע.

במסגרת הפסטיבל הוקרן גם בבכורה עולמית הסרט 'היה היה בגרמניה', הפקה לוקסמבורגית־גרמנית, המתארת באופן דרמטי־קומי בעייתי ביותר את הווייתם של היהודים שהחליטו להישאר בגרמניה לאחר כניעת הרייך השלישי. הסרט, המבוסס על רומנים של הסופר הגרמני־שוויצרי היהודי מישל ברגמן, עושה שימוש קריקטורלי בכל קלישאה אפשרית על היהודים באופן שגובל באנטישמיות. היהודים, שרידי מחנות ההשמדה של הנאצים, מוצגים כאופורטוניסטים שמוכנים לעשות הכול – בכלל זה לנצל את טוב לבם, תמימותם ורגשות האשמה של הגרמנים – כדי להרוויח כסף.

הנהלת הפסטיבל החליטה שלא לכלול בתחרות הרשמית של הפסטיבל סרט הונגרי מעולה, המציג בחדות מציאותית רבה את מצבם של יהודי הונגריה בתום מלחמת העולם השנייה. הסרט, '1945', מעין מערבון שחור־לבן המתרחש בכפר הונגרי, הוקרן אפוא במסגרת משנית של הפסטיבל. במרכזו שני יהודים החוזרים בתום המלחמה לכפר, שתושביו סייעו לגירוש היהודים ולשיגורם למחנות המוות והשתלטו על רכושם. רוב יהודי הונגריה שנרצחו בשנת 1944 באו מהאזורים הכפריים. חזרתם מן המחנות מעוררת מרבצם את שדי העבר. פרנץ טרק, הבמאי היהודי של הסרט שיגיע בקרוב לביקור בישראל, עבד 12 שנים על הסרט. הכול החל, הוא אומר, בקושיות על העבר שהעלו בפניו ילדיו.

״יש לי ילדים חכמים, בני 18, 16 ו־10״, הוא מספר ל'מידה'. ״הבן הבכור שלי שאל אותי כל הזמן שאלות על העבר. איך היה במלחמה? מה קרה לסבים שלו בשואה? הסבים שרדו את השואה, אבל הסיפור המשפחתי שלנו מסובך. הוא כולל יהודים ונוצרים שהפכו לקומוניסטים. משפחה מזרח־אירופית טיפוסית. הם לא ברחו מהונגריה, לא היגרו, לא עלו לישראל – נשארו. רציתי לעשות סרט היסטורי על סוף המלחמה. אני אוהב סרטים הונגריים מהתקופה ההיא וגם מערבונים. חיפשתי סיפור שמתרחש באזור הכפרי של הונגריה.

"חבר טוב ושכן לשעבר בבודפשט, גאבור ט' צנטו (עורך ירחון של הקהילה היהודית בבודפשט, א"ב), כתב קובץ סיפורים קצרים על הנושא, שאחד מהם מתאר מצב שמתרחש בכפר במשך שלוש שעות בלבד, כאשר ניצולי שואה חוזרים והתושבים המקומיים נבהלים. פיתחתי את הסיפור כמו דרמה אמיתית. זה מסע רוחני. ההליכה בדרך של שני היהודים מתחנת הרכבת אל תוך הכפר היא החשובה בסרט. נכון, יש הפחד של הכפריים ומה שמתרחש בגללו, אבל דרכם של הניצולים, הנעשית בשקט ומתוך אמונה גדולה באלוהים עד סופו של הסרט, היא העיקר. זו מעין בלאדה.

"לא רק שני היהודים שורדים. גם ראש הכפר, מאפיונר שהיה נאצי וארגן את שוד הרכוש היהודי, שורד. יום לאחר הגעת היהודים הוא הפך לחבר המפלגה הקומוניסטית. אין בסרט עונש, אין בו זוועות. זה סרט ריאליסטי פשוט. מאותה תחנת רכבת שבה יורדים שני היהודים הדתיים בתחילת הסרט, גורשו יהודי הכפר שנה לפני כן. האחראי על התחנה הוא אותו אדם, והוא שמפיץ את הידיעה על חזרת היהודים שבעקבותיה מתחילה דרמה".

סרט שואה הונגרי אחר, 'בנו של שאול', זכה בשנה שעברה לפרס האוסקר כסרט הזר הטוב ביותר. יש סיבה לכך שנושא השואה כה נוכח כעת בקולנוע ההונגרי?

"זה צירוף מקרים. עשיית סרט היא סיפור ארוך. אני עבדתי על הפרויקט הזה 12 שנים. גם העבודה על 'הבן של שאול' לקחה זמן רב. אתה אף פעם לא יודע מתי הסרט יגיע לאקרנים. אנחנו לא מתמקדים באלמנט הזמן כמו שנעשה בסרטים תיעודיים. הדור שלנו היה חייב להתחיל לחשוב על העבר לפני 15-10 שנים, אחרי נפילת הקומוניזם. הילדים שלנו התחילו לשאול שאלות על הזמן ההוא. העיסוק בנושא הזה הוא לא עניין של אופנה".

ועדיין, האם אין קשר למצבה העכשווי של הונגריה, להתחזקות הימין הקיצוני ולסירובה של הונגריה להודות בשיתוף הפעולה עם הנאצים? לזה שהונגריה עדיין רואה עצמה כקורבן של הנאצים, של הקומוניסטים, של כולם, במקום להתמודד עם מעשיה שלה?

"אנחנו רוצים להציג בסרט מראה בפני החברה ההונגרית. זה, כמובן, הבסיס. המראה הזו היא לפעמים שבורה. ואנחנו רוצים להציג מה שקרה לכלל החברה ההונגרית באמצעות המסע בן שלוש השעות של שני היהודים בכפר ההוא. אנחנו לא מציגים מישהו שחור ומישהו לבן, אף שהסרט הוא בשחור ולבן. יש הרבה מאוד אפור בקרב הדמויות בסרט״.

'1945' יוצג לראשונה בהונגריה באפריל. כשם שטרק נמנע מלהביע ביקורת נוקבת על המתרחש כיום בחברה ההונגרית – כיהודים רבים בני ארצו – הוא נזהר מאוד גם בהערכותיו לגבי התגובות לסרט. ״מיד לאחר ההקרנה הראשונה אני נוסע לקנדה ולארה״ב, כך שאני לא חושש״, הוא אומר בחיוך. ״אני אוהב מאוד את הונגריה ורוצה שהרבה אנשים שם יראו את הסרט. אני חושב שהחברה ההונגרית בוגרת דיה כדי לעסוק בשאלות הללו. הגרמנים עשו זאת לפני עשר שנים. למה ההונגרים צריכים להיות האחרונים? אני מאמין בחברה שלי. כמובן שאנטישמים קיצוניים שונאים אותי. אני אומר להם: ׳אם אתם רוצים, הִרגו אותי׳. אבל הונגריה בסדר. אין לנו בעיות שם. יש לנו עימותים, הרבה שחיתויות, אבל אני לא מפחד לחיות שם. הבעיה היא שכדי לעצור את מפלגת הימין הקיצוני, ׳יוביק׳, אנחנו זקוקים לראש הממשלה השמרני ויקטור אורבן. זו קומבינציה משונה, בלגן מטורף. אורבן חושש מ׳יוביק׳. אנשים עוברים מצד לצד בפוליטיקה כמו מהמרים. אבל אני לא חושש לעתידה של הונגריה״.

"הילדים שלנו התחילו לשאול שאלות על הזמן ההוא". טרק. צילום: אלדד בק

להפר את קשר השתיקה

אנדרה וייס, במאית יהודייה־אמריקנית, הציגה בפסטיבל ברלין את סרטה 'עצמות מחלוקת', המתאר את הוצאתו להורג של המשורר והמחזאי פדריקו גרסיה לורקה בידי נאמני המשטר הפשיסטי של פרנקו, ובדרך זו משלב גם את סיפורם הטרגי של 120 אלף מתנגדי הדיקטטורה הצבאית שנרצחו ושמקום קבורתם של רבים מהם לא ידוע עד היום, וכן את סיפור רדיפת ההומוסקסואלים בספרד הקתולית והפשיסטית.

וייס התוודעה לנושא במהלך שהות ארוכה בברצלונה, שבמהלכה נתקלה בקבוצות מפגינים למען שימור הזיכרון ההיסטורי של נרדפי משטר פרנקו. ״לאמריקנים יש זיכרון כל־כך קצר, אנחנו לא ממש מתמקדים בעבר ״, היא אומרת בראיון ל'מידה'. "הייתי בברצלונה בתקופה של המשבר הפיננסי, של העלאת דמי הלימוד לסטודנטים, של האבטלה הכבדה. העובדה שבתנאים הללו אנשים הפגינו למען שימור זיכרון היסטורי משכה אותי. היו נושאים אחרים, דחופים מאוד, והנה אנשים שחושבים שזיכרון היסטורי הוא עניין דחוף. אני אישית מאמינה שלא ניתן ללכת קדימה מבלי להכיר את העבר, והנה פגשתי אנשים שדרשו שהספרדים יתמודדו עם ההיסטוריה שלהם. דיברתי איתם וגיליתי שהם מגיעים להפגנות כל שבוע, במשך שנים. הם מאוד הרשימו אותי. במקביל, עניין אותי לבדוק את סיפור רדיפת ההומוסקסואלים תחת פרנקו. הקשר בין הנושאים נמצא לי בדמותו של גרסיה לורקה, ששילב בחייו את שני הסיפורים״.

איך את מסבירה את העובדה שספרד זקוקה לזמן רב כל־כך כדי להתמודד עם העבר שלה?

"פגשתי הרבה אנשים שאמרו לי ׳צריך להפסיק להתעסק בזה. לא צריך להעלות את זה מחדש. זה העבר. צריך להשאיר את זה בעבר כדי שנוכל להתגבר על זה׳. אגב, אלה לא היו רק אנשים מהימין שרוצים לשמר את זכרו של פרנקו בצורה מסוימת. אבל הם לא מבינים שיש צורך גדול מאוד של אחרים לדבר על הנושא. האנשים בסרט שלי רוצים לספר מה שעבר עליהם, להשתחרר מהכאב. בתקשורת הספרדית דיווחו שהסרט יוצג בפסטיבל ברלין, והיו המון תגובות נזעמות של אנשים שלא ראו את הסרט. אנשים כעסו: למה לא מניחים לפרנקו בשקט? למה לא לראות את רדיפות הלהט״ב בקובה או ברוסיה? למה בכלל צריך להתעסק בזה? איש לא שואל איך תיראה היום עשיית צדק לאנשים הללו. הממשלה לא מכירה בסבלם. רציתי שסיפור הלהט״ב ייכנס להקשר רחב יותר של זכויות אדם, לשאלת הזיכרון האנושי הגדולה יותר. לא לעשות רק סרט על מה שעברו ההומוסקסואלים.

"אני חושבת שיש בכל זאת רעב אמתי לשמוע את הסיפורים הללו. יש כמה סרטים על מה שקרה אז, אבל הסיפור הזה עדיין לא סופר במלואו. במקרה של ספרד היה צורך בדור חדש כדי לעסוק בנושא. הדור הקודם, ילדי הנעדרים שמקום קבורתם לא ידוע, גדל בשתיקה. לא היה שיח פתוח על מה שקרה. ניסיון ההתמודדות עם העבר שונה ממדינה למדינה באירופה. אני חושבת שגרמניה התמודדה באופן עמוק למדי עם העבר שלה. זה רחוק מלהיות המצב בספרד. ילדי בתי ספר מובאים לקברו של פרנקו ולא מסבירים להם בכלל מה הוא עשה״.

גם וייס, כמו אריק פופה, רואה את הקשרו העכשווי של הסרט ההיסטורי: ״כשהתחלתי לעבוד על הסרט הוא באמת הוקדש לפיסה אבודה של ההיסטוריה. אבל בחודשים האחרונים כל כך הרבה דברים השתנו בעולם, שהסרט קיבל תפקיד אחר לגמרי. לכן אני שמחה שהוא יצא כעת. הסיפור שלו הוא איתות התראה, בעיקר לצעירים להט״בים. הם נוהגים לחשוב שהרדיפות שייכות לעבר, כשהכול היה מוסתר, חשוך, חשאי, נרדף – אבל עכשיו המצב השתנה והכל פתוח. אבל ההיסטוריה לא בהכרח נעה בקו ישר לעבר הנאורות. התקופה שקדמה לפרנקו בספרד, תקופת הרפובליקה קצרת הימים, הייתה מאוד פתוחה וליברלית, בוודאי בהשוואה למה שבא לאחר מכן. הצעירים של היום צריכים לדעת שעליהם להישמר מפני חזרה לאחור, ולא להתייחס לפתיחות הנוכחית כאל מובנת מאליה. הם חייבים להיות ערניים״.

"הרבה אנשים אמרו לי ׳צריך להפסיק להתעסק בעבר'. וייס. צילום: אלדד בק

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. את ההצגה של היהודים באור הגובל באנטישמיות מצד הגרמנים ראיתי גם במוזיאון היהודי בברלין שהיו שם מייצגים שגובלים באנטישמיות. זה כבר לא אירוע חריג וחד-פעמי אלא זאת כבר מגמה.

    המטרה של הגרמנים בכך היא להראות לעולם שהיהודים לא פחות מנוולים מהם.

    גם הסרט הנורבגי מתמקד בדמות שתציג את ארצם באור יפה, כמעין אנטיתזה לדמויות שנחקקו בזכרון הקולקטיבי העולמי כגון וינגסלי, וקנט המסון. רק אצלנו פה קולנוענים מקומיים ממש מנסים לקומם את העולם נגדנו.

  2. האירופאים חייבים לסלוח לעצמם כקולקטיב אם הם רוצים להתמודד ביעילות עם איומי הטרור, הלחץ המוסלמי והמעצמות שואפות הכוח ממזרח וממערב. אבל כדאי שאלו שיעשו זאת יהיו כוחות רחבים בקונצנזוס ולא שוליים ניאו-אנטישמיים. הסרט הנורווגי עושה עבודה נפלאה בהקשר הזה.
    נדרשת זהירות רבה בגלל הסכסוך עם הפלסטינים, אבל ישראל יכולה להיצמד לתהליך הזה ולשפר בעזרתו את היחסים עם מדינות אירופה, בעיקר הקטנות יותר, אלו שאיתן יכולים להירקם גם קשרים כלכליים נטולי כובד היסטורי.