"מרקל תמיד ראתה לנגד עיניה את השמירה על ישראל כמדינה יהודית, בטוחה ומשגשגת"

קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל התגלתה כבר לפני שנים ארוכות כמנהיגה ייחודית בנוף האירופי. קטע מתוך ספרו החדש של אלדד בק "הקנצלרית", בהוצאת 'ידיעות ספרים'

אנגלה מרקל. צילום: יונתן זינדל, פלאש90

תוצאות הבחירות לכנסת השמונה‑עשרה ב‑2009 הולידו שינוי כיוון ביחסה המאמץ של מרקל כלפי ישראל. אם בשנות כהונתו של אולמרט נמנעה מלמתוח ביקורת פומבית על ישראל והגנה ללא היסוס על צורכי הביטחון וההגנה שלה, נפתח כעת שלב של התרחקות מסוימת, הדרגתית, ועימות מתוקשר עם ראש ממשלתה החדש‑ישן של ישראל, בנימין נתניהו, שילווה את מרקל בתפקידו תקופה ארוכה יותר מקודמו. יש שטענו להיווצרות משבר אמון עמוק ביחסים בין מרקל ונתניהו. האומנם? ואם כן, מה היו הסיבות לשבר, והאם היתה לכך השפעה על מחויבותה של מרקל לישראל?

קדימה, מפלגתה של ציפי לבני, שעמה פיתחה מרקל קשר אישי הדוק, זכתה במספר המנדטים הגבוה ביותר בבחירות לכנסת. אך "ברית גברים" של מפלגות הימין, בשיתוף עם מנהיג מפלגת העבודה, אהוד ברק, מנעה ממנה להקים ממשלה. מנהיג הליכוד נתניהו חזר ללשכת ראש הממשלה אחרי היעדרות של עשר שנים. אהוד ברק המשיך לכהן כשר הביטחון. מרקל, שעקבה מקרוב אחר ההתפתחויות הפוליטיות בישראל, חשה ללא ספק – על בסיס ניסיונה באיחוד השמרנים – קרבה רבה ללבני, שמצאה את עצמה לבדה מול גברים רבים. כשלבני התלבטה אם להצטרף לממשלה בראשות נתניהו, מרקל ייעצה לה לקבל החלטות מהבטן. לבני נשארה באופוזיציה.

אחת הפגישות הראשונות בין מרקל ונתניהו נערכה בברלין, בדצמבר 2002, כשהאחרון הוזמן על ידי מכון אספן, המקורב למפלגה הרפובליקנית האמריקאית, לשאת נאום על התמודדותה של ישראל עם אתגרי האינתיפאדה. נתניהו, שחזר לחיים הפוליטיים כשר החוץ עם התמוטטותה של ממשלת האחדות בראשות אריאל שרון, ניצל את שהותו בברלין כדי להכריז על כוונתו לשוב ולהתמודד על ראשות הליכוד מול אריאל שרון.

למרות היותם מנהיגים שמרנים, מרקל ונתניהו שונים מאוד זה מזה באופיים, בעיקר כלפי חוץ. הקנצלרית מאופקת, מופנמת, משדרת ריחוק וענייניות בירוקרטית אפורה, מקפידה על ישירות מנומסת – כזו המאפיינת את מגעיה עם כל מנהיגי העולם, ועל דיסקרטיות מוחלטת. נתניהו בהליכותיו האמריקאיות מקרין כוחניות, דעתנות ונוכחות חזקה, כמעט תיאטרלית. "נתניהו לא הבין את הפער בין ההתנהלות האירופית, במיוחד הגרמנית, שהיא מאוד תכליתית ופרטנית, לזו האמריקאית, שמכלילה ומחלקת את העולם לשחור ולבן," מעריך דיפלומט ישראלי בכיר לשעבר, ששירת בברלין. "בבונדסטאג לא מוחאים כפיים למשמע משפטים שבלוניים כמו 'ירושלים תישאר לנצח לא מחולקת', אלא שואלים אותך איך מגיעים לזה. עם זאת, נתניהו רגיש מאוד ליחסים עם גרמניה. הוא באמת מבין את משמעות הברית בין המדינות, יותר מאולמרט – למרות היחסים האישיים הטובים שהיו בין אולמרט ומרקל. לנתניהו יש הבנה עמוקה לכך שברלין היא כוח שמושך את כל האיחוד האירופי. הוא מכבד את מרקל."

לאופיים השונה של מרקל ונתניהו יש להוסיף את ההיסטוריה המפלגתית: קודמיו של נתניהו בראשות הליכוד – מנחם בגין, יצחק שמיר ואריאל שרון – לא גילו יחס חם לגרמניה, בלשון המעטה. את הפיוס הגרמני‑ישראלי יזמו קודמיה השמרנים של הקנצלרית בשיתוף כמעט על‑טבעי עם מפלגת השלטון הסוציאליסטית בישראל. מאז טיפחו מפלגות השמאל הישראליות מעין מונופול על הקשרים הפוליטיים והממשלתיים עם גרמניה, ואילו הליכוד – כמפלגת השלטון – המשיך לשמור על ריחוק. הנוצרים‑דמוקרטים מצדם נמנעו מלראות בליכוד מפלגה אחות שמרנית‑ליברלית, בעיקר בשל עמדות המפלגה בסוגיית התהליך המדיני. אך הגורל ייעד למרקל ולנתניהו קריירה פוליטית זהה למדי. שניהם לא זכו תחילה ברוב אלקטורלי שיאפשר להם ליישם את המדיניות שבה דגלו ושבשמה התמודדו בבחירות. שניהם נאלצו לבצע פשרות רעיוניות רבות. שניהם נתפסים בשל כך כאופורטוניסטים שיעשו הכול כדי לשמור על השלטון. שניהם ניהלו את מדינותיהם בתקופות של משברים קשים.

מרקל, שבניגוד לקודמיה נכנסה לעובי קורת הסכסוך הפלסטיני‑ישראלי ותמכה באולמרט בניסיונותיו להגיע להסדר קבע עם נשיא הרשות הפלסטינית, עבאס, היתה שמחה לראות בירושלים ממשלה שממשיכה בקידום מדיניות השלום של הממשלה הישראלית הקודמת. מה גם שבוושינגטון החל לכהן נשיא חדש, ברק אובמה, ששיגר לעולם – ובמיוחד למזרח התיכון – מסרים מדיניים שונים מאוד מאלו של קודמו בוש. מיד עם השבעתו של אובמה בינואר 2009 ועם התקרבות הבחירות בישראל פתחו ארגוני שלום ישראליים במתקפת שכנוע בוושינגטון ובבירות אירופה, שגרסה כי על בעלות בריתה המערביות של ישראל להגביר את הלחץ על כל ממשלה עתידית בירושלים, כדי שזו תלך יותר לקראת הפלסטינים ותכריז על הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות.

כישלון הצעת ההסדר הנדיבה של אולמרט לאבו מאזן לא נתפס כסירוב פלסטיני לשלום, אלא כהוכחה לצורך בהשגת ויתורים מרחיקי לכת עוד יותר מצד ישראל. בחירתו של אובמה נראתה לגורמים במחנה השלום בישראל – שפעלו למען ניצחונו של המועמד הדמוקרטי – הזדמנות פז ליצור מציאות בינלאומית חדשה, שבה ישראל אינה נהנית עוד מגיבוי מדיני אוטומטי של הממשל האמריקאי – וגם לא של גרמניה. ואכן, מיד לאחר שהתברר כי נתניהו יעמוד בראש ממשלת ימין חדשה בישראל, הגביר אובמה את לחציו על ישראל, בעיקר בכל הקשור להפסקת הבנייה בהתנחלויות. אובמה גם פנה למרקל, בעלת בריתה הקרובה ביותר של ישראל באירופה, וביקש ממנה לצנן את היחסים עם ממשלת נתניהו, כדי לחייבה למדיניות שלא תסכן פתרון עתידי של שתי מדינות לשני עמים.

כריכת ספרו החדש של אלדד בק

חודשיים וחצי לאחר מינויו לראש הממשלה נשא נתניהו באוניברסיטת בר‑אילן נאום, שבו השמיע לראשונה התחייבות מסוימת לרעיון של חלוקת ארץ ישראל בין שני עמים: "בלב חבלי המולדת היהודית חי היום ציבור גדול של פלסטינים. אנחנו לא רוצים למשול בהם, לא לנהל את חייהם ולא לכפות עליהם את הדגל שלנו או את התרבות שלנו. בחזון השלום שלי חיים בארץ הקטנה שלנו שני עמים חופשיים זה בצד זה, בשכנות טובה ובכבוד הדדי. לכל אחד הדגל שלו, ההמנון שלו והשלטון שלו. ואיש מהם אינו מאיים על הביטחון ועל הקיום של שכנו."

עם זאת, נתניהו הדגיש: "הטענה כאילו נסיגה תביא שלום עם הפלסטינים, או לפחות תקרב אותו, עד היום לא עמדה במבחן המציאות. יתר על כן, חמאס בדרום, כמו חיזבאללה בצפון, חוזרים ומצהירים שבכוונתם 'לשחרר' את אשקלון ובאר שבע, את עכו וחיפה. הנסיגות לא שינו את האיבה. וגם המתונים בין הפלסטינים לצערנו עד כה אינם מוכנים לומר את הדברים הפשוטים: מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, וכך היא תישאר. כדי להשיג שלום, צריך אומץ ויושר משני הצדדים, ולא רק מהצד הישראלי. צריך שההנהגה הפלסטינית תקום ותאמר בפשטות: 'די לנו בסכסוך הזה. אנחנו מכירים בזכות העם היהודי למדינה משלו בארץ הזאת, ואנחנו נחיה לצדכם בשלום אמיתי'.

"אני מייחל לרגע הזה," הוסיף נתניהו, "מאחר שכשהמנהיגים הפלסטינים יאמרו את המילים האלה לעמנו ולעמם, תיפתח הדרך לפתרון כל יתר הבעיות, קשות ככל שיהיו. לכן תנאי יסוד לקץ הסכסוך הוא הכרה פלסטינית פומבית מחייבת וכנה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. כדי שהכרזה זו תהיה בעלת משמעות מעשית, דרושה גם הסכמה ברורה לכך שבעיית הפליטים הפלסטינים תמצא את פתרונה מחוץ לגבולות מדינת ישראל. שכן ברור לכול שהתביעה ליישב את הפליטים הפלסטינים בתוך ישראל סותרת את המשך קיומה של ישראל כמדינת העם היהודי."

אנגלה מרקל היא בין המנהיגים הבודדים בעולם שאין להם כל בעיה עם הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. מרקל דיברה על כך עוד לפני שנבחרה לקנצלרית, ועיגנה לראשונה את ההכרה באופייה היהודי של ישראל במצע מפלגתה שאומץ ב‑2007. "אנחנו מחויבים לאחריות ההיסטורית המיוחדת של גרמניה כלפי ישראל", קובע המצע. "אנחנו ערבים לזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית בגבולות בטוחים. גרמניה ואירופה חייבות לתרום לכך שיתאפשר להתגבר על המשברים ועל הסכסוך במזרח התיכון בעבודה משותפת עם מדינות האזור. בכך נכללת גם מדינה פלסטינית בת‑קיימא".

מחויבות זהה הופיעה לראשונה בהסכם הקואליציוני של הממשלה הפדרלית הגרמנית, שהקימה מרקל ב‑2009 – חודשים ספורים לאחר הקמת ממשלת נתניהו – עם המפלגה הליברלית: "אנחנו מכירים באחריותה המיוחדת של גרמניה כלפי ישראל כמדינה יהודית. אנחנו מדגישים את העניין הרב של גרמניה ואירופה בשלום, ביציבות ובהתפתחות דמוקרטית במזרח התיכון. בהקשר לתהליך השלום באזור אנחנו פועלים במלוא הכוח לפתרון של שתי מדינות: מדינת ישראל, המוכרת על ידי כל שכנותיה, ואשר תושביה יכולים לחיות בשלום ובביטחון, ומדינה פלסטינית בת‑קיימא, שאזרחיה יכולים לקבוע בעצמם את גורלם בכבוד ובשלום". בניסוח ביחס לאחריותה של גרמניה נעדרת המילה "היסטורית".

אך בהסכם הקואליציוני של ממשלת מרקל השלישית, שהוקמה ב‑2013 – שוב עם המפלגה הסוציאל‑דמוקרטית – נכללה מילה חדשה ביחס לישראל: "אנחנו מכירים במחויבותה המיוחדת של גרמניה לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולביטחונה. זכות קיומה של ישראל וביטחונה אינם פתוחים עבורנו למשא ומתן. לגרמניה ולאירופה יש אינטרס גדול בשלום וביציבות במזרח התיכון. המטרה היא פתרון של שתי מדינות – מדינת ישראל בעלת גבולות מוכרים ובטוחים, ומדינה פלסטינית עצמאית, דמוקרטית ובת‑קיימא, שחיות זו לצד זו בשלום ובביטחון".

"היוזמה לקבע את המחויבות לישראל בהסכמים הקואליציוניים ולשדרג את היחסים בין המדינות היתה של מרקל, שדחפה את זה והאמינה בזה," אומר דיפלומט ישראלי. "היא תמיד ראתה לנגד עיניה את השמירה על ישראל כמדינה יהודית, בטוחה ומשגשגת. היא היחידה באירופה שאומרת זאת. גם בגרמניה. שר החוץ הליברלי שלה, וסטרוולה, לא הבין את ההתעקשות הישראלית על הסכמה פלסטינית להגדרת ישראל כמדינה יהודית."

בריאיון ל"טריבונה" ב‑2008, לאחר נאומה בכנסת, התייחסה מרקל לדילמה לכאורה, הקיימת בהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, המונעת מרבים בגרמניה ובאירופה לאמץ אותה. "אין כלל ספק שבישראל יחיו גם אנשים ממוצא ערבי," הסבירה הקנצלרית. "כבר היום הם חיים שם. אך לא ניתן לשנות את המדינה הישראלית כך שלקיום היהודי לא תהיה עוד כל משמעות. יכול להיות רק פתרון של שתי מדינות, עם מדינה יהודית ומדינה פלסטינית." המחויבות המוחלטת הזאת לאופייה היהודי של מדינת ישראל תביא את מרקל להתנגדות קולנית למדיניות ההתנחלות הישראלית, המאיימת, לדעתה, על המשך קיומה של מדינה בעלת רוב יהודי ועל הסיכוי להגיע להסדר של שתי מדינות.

_____

את הספר "הקנצלרית" ניתן לרכוש בקישור הבא

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

8 תגובות למאמר

  1. מרקל לא מסוגלת להציל את גרמניה ממלחמת האזרחים המתרגשת עליה. הואיל וכך, איזו רלוונטיות יש לה בנוגע לסוגיות המורכבות של המזרח התיכון?

  2. קצת היסטוריה:
    נשים לוחמות זה לא טרנד, לא משהו חדש ובטוח לא משהו לא טוב.
    נשים מלחמו להקמת הארץ, נלחמו בשואה ונלחמו לפניה.
    הפיסיולוגיה שונה, לגבר קל יותר לרוץ ולסחוב ולהתאמן.
    עוד עשרות שנים גם זה ישתנה.
    יום האישה זה כבר פאסה וגם הדיכוי וגם זה שנשים חלשות וראויות לילדים ומטבח.
    אז לכו זדיינו. אל תזלזלו לא בי כחולמת ולא באף אחת אחרת.

  3. עם כל הכבוד למרקל, ןיש כבוד, הגברת הזו הוכיחה שאין לה טיפת הבנה בתהליכים גאופוליטיים ארוכי טווח. בשנים האחרונות היא שברה את הקשר הטוב שהיה לגרמניה עם רוסיה, התרחקה מארצות הברית ומיצבה עצמה כמעיין וואקום השואב לתוכו מהגרים ש – כפי שהתקשורות הגרמנית מתארת זאת – נוטים להתקפי זעם ואלימות. גרמניה בבעיה. וכשגרמניה בבעיה אירופה רועדת ומשקשקת. וכשאירופה משקשקת, כלכלת העולם בסכנה. ומכאן שמרקל היא בעיה עולמית עם פוטנציאל לאסון.

  4. בכל הכבוד, בבחירות לכנסת ב- 2009 השיג המחנה הלאומי – דתי – חרדי 65 מנדטים, ויכול היה להרכיב ממשלה גם בלי אהוד ברק, שרצה אז להישאר בתפקיד שר הביטחון גם בממשלה בראשות נתניהו. לא הייתה לקדימה המנוחה ב- 2009 שום אפשרות להרכיב ממשלה, ורק ב- 2013 הסכימה ציפי לבני, הפעם במפלגת "התנועה", להצטרף לממשלה. מכל מקום, לא "ברית גברים" מנעה הקמת ממשלה בראשות ציפי לבני אלא תוצאות הבחירות.

    1. ל3, מאיפה נפלת עלינו?
      והפיסיולוגיה של גברים ונשים לא השתנתה אלפי שנים, אולי יותר, לא משנה באיזה תרבות ובאיזה איזור בכדור הארץ. תמיד תמיד ובכל מקום הגברים יותר חזקים. מה גורם לך לחשוב שפתאום זה ישתנה?

  5. מענין מאד. מרקל בדמותה כאשה ומדינאית, יוצרת באופן סימלי ומעשי, את התדמית החדשה של גרמניה.

    ברור שהיחס ליהודים ולישראל תלוי על צוארם של הגרמנים כאבן כבדה.

    באופן פרדוקסלי, כדי להשתחרר מכך הם מאמצים לליבם את ה"יהודים" החדשים – הערבים (המסכנים התורניים של העולם) הנאצים החדשים.

    הגרמנים כנראה לעולם לא יפרגנו ליהודים מדינה שלמה יהודית משלהם.

    יהודי, לעולם יהיה יצור נחות בעיניהם.

  6. יש לזכור שגרמניה של מרקל תומכת ותמכה כמעט בכל הצעות ההחלטה האנטי ישראליות באו"ם ובמוסדותיו.