'יש עתיד' לתאגיד

כך הובילו אלהרר, שלח ולפיד את המהלך ששלל מנבחרי הציבור השפעה ובקרה על התאגיד והפך אותו לרשות שלטונית רביעית – כזו שחייבים לשלם לה אבל אסור לגעת בה, להרהר אחריה או לתהות על מעמדה

הועדה לדחיקת הפיקוח הציבורי מהתאגיד. צילום: פלאש90

ב-11 ביוני 2014 התכנסה בכנסת ועדה מיוחדת שעסקה ברפורמה ברשות השידור, אותה רפורמה שממנה נולד בסופו של דבר התאגיד. הוועדה, בראשות חברת הכנסת קארין אלהרר ממפלגת 'יש עתיד', התכנסה באינטנסיביות רבה במשך החודשים יוני ויולי.

כזכור, יום אחד לאחר הכינוס הראשון של הוועדה נחטפו שלושת הנערים אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל, כך שכל יתר הדיונים התנהלו בצל הידרדרות מהירה במצב הביטחוני מול חמאס, כולל מבצע 'צוק איתן'. אבל לקארין אלהרר הייתה אג'נדה משלה. דיוני הוועדה ומסקנותיה היו מופת פרלמנטרי של השקעת מאמצים רבים כדי לשנות ולעוות את חוק התאגיד, עד כדי יצירת ישות מיתולוגית ממש: גוף שידור ציבורי של המדינה ובמימון נכבד שלה, אך כזה שלנבחרי הציבור אין כל יכולת לבקר ולפקח עליו בשם האינטרס הציבורי שהביא אותם לכנסת. כך שבסופו של התהליך תוכל אלהרר להכריז בגאון כי עמדה במשימה המפורשת שעליה הצהירה מלכתחילה: "לנתק את הזיקה הפוליטית מהשידור הציבורי".

למען האמת, עבודתה של אלהרר לא הייתה קשה במיוחד, משתי סיבות. ראשית, בוועדה היה רוב אוטומטי של שישה ח"כים מהשמאל, בהובלת 'יש עתיד': היו"ר קארין אלהרר, ועמה חברי הכנסת רינה פרנקל (יש עתיד), איתן כבל (מפלגת העבודה), עיסאווי פריג' (מרצ),ודוד צור ('התנועה'); מולם ישבו רק שניים מהימין – חמד עמאר (ישראל ביתנו) ואיילת שקד (הבית היהודי) – ושני חרדים: דוד אזולאי ויואב בן צור מש"ס. שנית, המצב הביטחוני המידרדר הרבה להעסיק את בכירי הקואליציה, כך שחופש הפעולה של אלהרר היה נרחב וכמעט ללא כיסוי תקשורתי וציבורי.

לפיד מוריד פקודה

כידוע, 'יש עתיד' איננה מפלגה דמוקרטית. יש לה מנהיג, ועל פיו יישק דבר. ואכן, אלהרר נשלחה למשימתה עם פקודות ברורות. ביום הראשון לדיונים הופיע בוועדה שר האוצר בכבודו ובעצמו, ובקולו העמוק הצהיר על חזונו לגוף החדש:

הגוף המשדר החדש יהיה עצמאי וינותק מהפוליטיקה. פוליטיקאים לא צריכים להיות מעורבים בתקשורת. לא ראשי ממשלות, לא שרי אוצר ולא שרי תקשורת. לנו הפוליטיקאים לא תהיה שום דריסת רגל.

נאמנה לקריאה זו הוציאה אלהרר את הוועדה לדרכה, ובשורה של דיונים היא וחבריה הפילו אחד אחרי השני, כקוביות דומינו של הדמוקרטיה הישראלית, את כל מנגנוני הפיקוח והבקרה הציבוריים שתוכננו לתאגיד.

החוק שונה ללא הכר

השינוי הראשון שהכניסה הוועדה לחוק נגע לתקציב התאגיד. בחוק המקורי נקבע כי בדומה לשאר התאגידים הסטטוטוריים בישראל, שר האוצר הוא שיתכנן את מסגרת תקציב התאגיד ואת הנושאים שייכללו בו. בישיבה שעסקה בנושא זה ב-26 ביוני הציג איש האוצר, עופר מרגלית, סעיף זה בחוק, והסביר כי הוא מקובל בהנחיות כלליות של האוצר לכל התאגידים הציבוריים.

אך זוטות מעין אלה לא הפריעו לאלהרר, ובישיבה הבאה היא הצהירה באופן חד כי הנורמות המקובלות בשירות הציבורי לא מעניינות אותה ואינן צריכות לחול מבחינתה על התאגיד החדש. "נושא נוסף שמאוד חשוב שתהיה בו עצמאות זה הנושא של העצמאות התקציבית", אמרה, והבהירה:

אני יודעת שנאמר בישיבה קודמת שמדובר בסעיף טריוויאלי שקיים כמעט בכל תאגיד סטטוטורי… אני חושבת שזה לא תאגיד סטטוטורי שאנחנו יכולים לחיות עם סעיף כזה בגלל הרגישות, בגלל העדינות, בגלל המקום שכולנו כאזרחים רוצים בו תכנים אמיתיים ולא תכנים מאולצים.

בחסות הרוב האוטומטי עברה ההצעה, ומנבחרי הציבור נמנע הפיקוח על תקציב התאגיד – אחד מנושאי הליבה בהתנהלותו. בפעם הבאה שיאיר לפיד ישאל "איפה הכסף?", אפשר פשוט להפנות אותו לדיון הזה, שבו הפכו את כספי משלם המסים לקופת בנק פרטית של קליקה תקשורתית.

באותה ישיבה נקבע גם שבניגוד לגופים ממשלתיים רבים אחרים, לממשלה לא תהיה כל יכולת לפטר את מנכ"ל התאגיד. אלהרר אמרה בפירוש כי "לא יעלה על הדעת שהממשלה תהיה זאת שתפטר את המנכ"ל". מדוע לא יעלה על הדעת שיתקיים מנהל תקין, שבו נבחרי הציבור דואגים לאינטרס הציבורי? מה טוב בכך שמנכ"ל התאגיד לא יהיה מפוקח על ידי הגוף שאחראי על הוצאות התקציב? ל'יש עתיד' הפתרונים.

כשבוע לאחר מכן הופלה לבנה אסטרטגית נוספת בחומת הפיקוח על התאגיד. בחוק המקורי מועצת התאגיד נקבעה על ידי ועדת איתור שמכנס שופט בדימוס, הנבחר אחת לשמונה שנים. השופט נבחר על ידי שר התקשורת, בהתייעצות עם שר המשפטים. הנוהל הזה נועד לאפשר לממשלה השפעה כלשהי, גם אם עקיפה ומצומצמת מאוד, על איוש הנהלת התאגיד. אבל גם כוח מועט זה, שניתן לציבור בתמורה למאות מיליונים מכספו, היה יותר מדי בשביל אלהרר וחבריה.

בישיבה שנערכה ב-7 ביולי, בזמן שהתותחים בעזה כבר החלו לרעום, העבירה אלהרר שינוי דרמטי בחוק. במקום להתייעץ עם שר המשפטים, נקבע, יתייעץ שר התקשורת עם נשיא בית המשפט העליון:

אנו רוצים להרחיק אלמנטים פוליטיים, ולכן אני מציעה שהשר יהיה חייב להתייעץ עם נשיא בית המשפט העליון, ולא עם שרת המשפטים.

מדובר ברעיון מרחיק לכת המעביר כוח לשופטים על חשבון הציבור, בנושא שאין בו עניין משפטי והוא כולו ציבורי – ועדת איתור למועצה לגוף שידור. אגב, לשינוי התנגדה אז איילת שקד, אז ח"כית מן המניין וחברת הוועדה, שטענה כי "בית המשפט צריך לשפוט והרשות המבצעת צריכה לבצע. נשיא בית המשפט לא זך יותר משרת המשפטים". אבל כשיש רוב אוטומטי לשמאל, אין מקום להוגנות. השופטים מלאכים, ואילו הציבור – טוב, אנחנו יודעים מה שווה בעיניהם הציבור – ולכן נציב שופטים ונדיר את נציגי הציבור.

אבל לאלהרר גם זה לא הספיק. היא הלכה צעד נוסף וניתקה את הקשר שבין מנכ"ל התאגיד למנהל חטיבת החדשות. לפני השינוי שהכניסה לחוק, המנכ"ל הוגדר גם כעורך הראשי ונשא באחריות על התוכן מול המועצה – שריד בודד אחרון של בקרה ציבורית על התאגיד. אלהרר שינתה זאת, וכעת למנכ"ל אין יכולת להתערב בתכני חטיבת החדשות, שהפכה לישות אוטונומית בתוך ישות אוטונומית. יתרה מכך: הוצבו מגבלות על יכולתו של המנכ"ל לפטר את מנהל חטיבת החדשות. כך נותקו לחלוטין האחריותיות והפיקוח כלפי הציבור.

כך אמרה אלהרר בדיון ב-8 ביולי:

עצמאותו של מנהל חטיבת החדשות, האחראי על ליבת השידור הציבורי חייבת להיות מעוגנת בחוק… חשוב להבהיר שבענייני עריכת החדשות הוא עצמאי וניתן לו גם הגנות, על מנת שהמנכ"ל לא יוכל לפטרו באופן שרירותי.

בהתאם לכך, מרגע שמונה מנהל לחטיבת החדשות הוא יכול לעשות עם המשאב הציבורי שברשותו כמעט ככל העולה על רוחו. המנכ"ל, המועצה, הממשלה, חברי הכנסת והציבור כולו יכולים רק למרוט את שערותיהם בייאוש ולהמתין לסיום כהונתו. להחליף את מבקר המדינה או לפטר יועמ"ש כבר יותר קל מזה.

היחיד שהתנגד בוועדה ליוזמה הזו היה השר גלעד ארדן, שכבר הבין לאן נושבת הרוח. "ברגע שקובעים דבר כזה בחקיקה, הפכת אותו למעין גוף סטטוטורי בתוך התאגיד, למה?" תהה ארדן, שלא הבין כיצד ניתן להעניק למנהל חברת החדשות גם את מלוא הסמכות בתחומו וגם להסיר ממנו כל אחריות על התוצרים.

גוזרים קופונים

בסופו של דבר, בסיום עבודת הוועדה יכלה אלהרר לחייך בסיפוק ולהודיע לעיתונות כי "שינויים רבים הוכנסו להצעה המקורית… בראשם שינויים שיבטיחו את ניתוק השידור הציבורי מהשפעות חיצונית".

ואכן, אלהרר הצליחה במשימתה. החוק שהגיע לוועדת אלהרר היה רחוק משלמות, אך היו בו מנגנונים סבירים של פיקוח ציבורי ובקרה. אחרי הטיפול של אלהרר וחבריה מ'יש עתיד', יחד עם נציגי שמאל נוספים, לא נותרו מהם שריד וזכר.

כך הפך התאגיד החדש מגוף סטטוטורי הכפוף לממשלה למעין רשות שלטונית רביעית, כזו שחייבים לשלם לה אבל אסור לגעת בה, להרהר אחריה או לתהות על מעמדה. מי שמעז לעשות כן מוכרז כ"סכנה לדמוקרטיה" ואיום על המדינה.

לציבור הרחב נותר רק לשלם את הצ'ק ולסתום את הפה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

27 תגובות למאמר

  1. מצוין! אם כך פני הדברים , מדוע לא שומעים את קולם של אנשי הליכוד (ארדן איפה הוא? כץ? במקום לנסות להחליף את נתניהו שיירתם למאמצי ביטול התאגיד) והיכן בנט ושקד, 2 המתחזים הללו בכסות נציגי הימין הגנו בחירוף על התאגיד (זכורה ישיבת הממשלה ואת מה שאמרה שקד ואח"כ הליצן בנט התראיין נגד סגירת התאגיד) . ברור שהשניים יש להם שיתוף פעולה עם התקשורת שמלטפת אותם בצורה מופרכת . אז מה נלין על אנשי מפלגת "אין עתיד"

  2. כתבה מעולה שמתפרסמת באיחור של 3 שנים.
    אם ארדן גילה את הבעיה ב 2014 מדוע לא פעל בזמן ?
    מה ביבי חשב באותו זמן ?
    בקיצור: שוב אכלנו אותה.

  3. איך זה שנושא חשוב זה לא מפורסם לכל הציבור? זה נושא לסדרת תחקירים.
    איך ייתכם רוב אוטומטי לשמאל בוועדה, כאשר רוב העם הוא ימין?
    מי מינה או אישר את מינויים של אנשי הועדה?

  4. המאמר מציג תמונה חד-צדדית של תאגיד שמקבל הון תועפות מהמדינה ללא כל פיקוח ציבורי. מי שקורא מקורות יותר מאוזנים, כמו זה:
    http://www.themarker.com/advertising/CARD-1.3938118/spin666
    בעיקר את ספין מס' 6, "התאגיד לא מפוקח" (למרות שגם השאר חשובים) רואה שהתאגיד יהיה לא פחות מפוקח מרשות השידור. ההבדל הוא שמי שיפקח עליו יהיו אנשי מקצוע – לא רק שופטים, אלא אנשי תקשורת, יצירה, וניהול, ולא פוליטיקאים, כפי שכנראה רוצה ביגמן.
    בנוסף, בניגוד לנאמר במאמר, לא מדובר במאבק בין שמאל לימין. הראשון שהכתיב תכנים לקול-ישראל היה דוד בן-גוריון דרך טדי קולק ויצחק נבון, ומנגד גילה גמליאל אמרה על נסיונותיה של מירי רגב להכפיף את התאגיד לפוליטיקאים שמדובר ב"אמירות שגובלות בפאשיזם". גם היא שמאלנית?
    גם יאיר ("אם ארכיב את הממשלה, הטלפון הראשון שלי יהיה לליכוד") לפיד רחוק מלהיות איש שמאל מדיני ובודאי כלכלי. ובכלל, איזה אינטרס יש לו לתת יותר כח לברנז'ה העיתונאית, ופחות לממשלה? מצד אחד, הוא מזמן רואה עצמו כראש הממשלה לעתיד, ומצד שני בברנז'ה התקשורתית, פרט ל'ידיעות' ממש לא מפרגנים לו – ב'הארץ' לדעתי כבר שנים לא כתבו עליו מלה טובה, כולל במאמר של עוזי ברעם היום, ב'גב האומה' הוא הפך לבדיחה קבועה, ועוד. יכול להיות שהוא פשוט חושב שהתאגיד צריך להיות עצמאי, ולא נתון לחסדי הפוליטיקאים?

    1. יורם,
      פיקוח ע"י אנשים (בעלי מקצוע או לא) שהם עצמם לא נבחרי ציבור, לא קשובים למגוון דעות ובעלי אג'נדה ספציפית שמקודמת בכל אמצעי התקשורת – הוא בעייתי בלשון המעטה. שלא לדבר על השתייכותם של אותם אנשי מקצוע לקליקה הישנה שרוב העם לא מעוניין במרכולתם.
      יאיר לפיד הוא תוצר התקשורת ולכן האינטרס שלו הוא לא לשנות את הגורם שהביא אותו למקום בו הוא נמצא.
      ובכלל, מי צריך שידור ציבורי (במימון ציבורי עצום)? איפה החברתיים כאן? לא עדיף לתת את הכסף המיותר הזה לנזקקים?
      וכמענה לטענה של שידור איכותי, אני מבטיח לך שלשידור איכותי *פרטי* יהיו צופים ומימון עצמי (ע"ע ערוץ ההיסטוריה, נשיונל ג'יאוגרפיק וכו').

    2. לקרוא לדה מרקר של ביטאון השמאלנים הארץ מקור מאוזן? הרגת אותי מצחוק.

    3. אנונימי,
      אם אנשי המקצוע (מקצועות רבים, להזכירך) "לא קשובים למגוון דעות ובעלי אג'נדה ספציפית", מה תאמר על הנציגים שימונו ע"י פוליטיקאים? פיקוח פוליטיקאים אומר ששלטון שמאל ימנה רק אנשי שמאל שקשובים רק לדעות שמאל, ושלטון ימין אנשי ימין. ראה הדוגמא של בן-גוריון מחד, והמינויים של נתניהו ברשות השידור (ספין מס' 1 בלינק שנתתי) מאידך.
      לגבי "מי צריך שידור ציבורי?" גם אם אתה צודק, כל הדיון, בין נתניהו לכחלון, אצל ביגמן, טוקר, ובתגובה שלי הוא לא על האם צריך שידור ציבורי, אלא על שאלות אחרות לגמרי: רשות השידור מול התאגיד, מתי יקום התאגיד, ומידת הפיקוח עליו.
      גדי,
      1) לא כתבתי "מקור מאוזן", אלא יותר מאוזן מביגמן, וזאת האמת: ביגמן כתב טור חד-צדדי, שזה לגיטימי לגמרי בטור דעה באתר פרטי, ואילו טוקר מציג תמונה יותר מאוזנת – ראה הביקורת על התאגיד בפסקה האחרונה בטור (קראת אותו בכלל?).
      2) ברור שהטון של הארץ שמאלני, אך כותבים בו בקביעות לא מעט אנשי ימין – ישראל הראל, משה ארנס, נוה דרומי, ואחרים בטורים חוזרים, וגלעד ארדן, ואפילו שמעון ריקלין בטורים חד-פעמיים. מי אמר לך שנתי טוקר (אדם שומר מצוות, אגב) הוא איש שמאל?

    4. יורם
      כתבת:"המאמר מציג תמונה חד-צדדית של תאגיד שמקבל הון תועפות מהמדינה ללא כל פיקוח ציבורי." ובכן לא הבאת שום דבר שמראה שזה לא נכון. כתבת שיש פיקוח של אנשי מקצוע אבל
      אין שום קשר בין פיקוח ציבורי לפיקוח אנשי מקצוע. הטענה של המאמר כפי שכתבת היא שרשות ציבורית צריכה פיקוח ציבורי דהיינו להיות בשליטת הציבור. במיזם שהקמת מכספך הפרטי תשכור מכספך הפרטי איזה אנשי מקצוע שבא לך לפקח עליו. מיזם ציבורי (אחרי ההנחה הלא פשוטה שהוא בכלל צריך לקום) א. צריך להיות תחת פיקוח ציבורי ב. אין לבזבז כספי ציבור עבור פיקוח שאינו ציבורי.
      אכן לא מדובר על ימין ושמאל אלא על הגינות וזהירות בכספי ציבור ואין שום חשיבות לאמירות של נתי טוקר וגילה גמליאל גם אם הם ימניים ודתיים המבחן היחיד הוא האם דבריהם הגונים והגיוניים. ההגינות וההגיון מחייבים שאך ורק לציבור תהיה השליטה במיזם הציבורי – מי שמעוניין בפיקוח אנשי מקצוע הראויים בעיניו לקבוע את התכנים שיעשה זאת מכספו הפרטי במיזם שהקים בכספו הפרטי.

    5. יורם,

      SUSU ענה/ענתה לך.
      רק אוסיף ש"מינויים פוליטיים" ברשויות ציבוריות משמעותיות (כמו התאגיד) ואפילו כאלה המתחלפים עם כל החלפת השלטון – עדיפים פי עשר מניהול ע"י אנשי מקצוע ופיקוח ע"י אנשי מקצוע שאי אפשר להזיז לא את אלה ולא את אלו ממקומם…
      במיוחד כאשר אותם אנשי המקצוע באים מאותו רקע, עם אותה אג'נדה, מנטליות של סתימת פיות לדעות אחרות במסווה של פלורליזם מזויף ועוד ועוד..
      והבונוס הוא שעל "מינויים פוליטיים" לא צריך לפקח מבחינת תכנים (אלא רק תקציבית).
      תחשוב על זה ותראה שאני צודק.

    6. אנשי "מקצוע" שממומנים ע"י עיתון "מאוזן" של אנשים "חושבים". יחד עם סמולנים במסווה של "ימניים" . התוצאה עוד תאגיד של פרזיטים.

    7. הכנסת היא הגוף המחוקק ולא המבצע. הדרך שהצעת היא דרך עקומה לגמרי. אם הציבור יהיה מרוצה מהתאגיד (כמו שהצעת) אז למה שלא יקום גוף שידור פרטי ולא על חשבון הציבור? הסיבה היא כמובן שזה נהדר להקים עסק שלא צריך להיות רווחי ולכן גם לא יכול להכשל. ככה גם יותר קל לו לשכור עובדים על חשבון עסקים שצריכים להרוויח.

    8. יורם, אתה עושה צחוק. מה זה "פיקוח" לשיטתך? גם בחנות מכולת שלי בעל המכולת הוא "מפקח". "פיקוח" של אנשים פרטיים שאינם חבים דין וחשבון לציבור אינו פיקוח כלל.

      פיקוח זה כמובן רק פיקוח ציבורי, כלומר פיקוח שמבצע הציבור באמצעות נציגיו הנבחרים. זה אחד הרעיונות הדמוקרטיים הבסיסיים, no taxation without representation. כלומר לא ניתן לגבות בכוח מסים מהציבור מבלי שלציבור תהיה יכולת להשפיע על הקצאתם, וזה בדיוק מה שלא קורה עם התאגיד הזה שמצד אחד נהנה מכספי ציבור ומצד שני חסין לחלוטין מפני השפעה ציבורית.

    9. susu, אנונימי, וכלכלן: איך הגעתם לזה שהפיקוח המוצע על התאגיד הוא פרטי? בלינק שנתתי מפורטים לא פחות מ-3 גופים שיפקחו על התאגיד, וכולם ציבוריים: המועצה שתקום, משרד האוצר, ורשות החברות. אפילו ביגמן או שמחה רוטמן במאמר קודם לא טוענים אחרת.
      הבעיה שלהם ושל מירי ("מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו") רגב היא לא שהפיקוח פרטי, אלא שהוא של אנשי מקצוע (שוב, לא רק תקשורת), ולא פוליטיקאים. פיקוח ע"י פוליטיקאים פירושו חזרה לימים הרעים שבהם דוד בן-גוריון הכתיב את מהדורות החדשות. זה באמת מה שאתם רוצים? זה מה שתרצו אם וכאשר השמאל יחזור לשלטון?

    10. יורם, הסברתי זאת פעם ואסביר זאת שוב: ההבחנה בין עובד פרטי וציבורי היא מאוד פשוטה: האם הציבור, באמצעות נציגיו הנבחרים (או ישירות) הוא זה שמחליט על העסקתם וסיום העסקתם. אם כן, לפי מבחן זה ברור שכל אנשי התאגיד הם עובדים פרטיים, משום שלציבור אין אפשרות להשפיע על העסקתם ועל סיום העסקתם.

      אתה מעלה טיעון לפיו עובדים פרטיים "מקצועיים" (וכי יש עובדים בלתי מקצועיים?) עדיפים על עובדים ציבוריים "פוליטיים" (וכי יש נבחר ציבור שאינו פוליטיקאי?).

      אני מסכים שהמצב בימי מפא"י לא היה אידאלי, ובאופן כללי מינויים פוליטיים ומפלגתיים לא מעוררים בי תחושה טובה. אבל כשם שנאמר על הדמוקרטיה: זו השיטה הכי פחות גרועה. אם הציבור באמצעות נציגיו הנבחרים אינו זה שמקבל את ההחלטות, אז זה אומר שקבוצה קטנה של דיקטטורים היא זו שמקבלת את ההחלטות במקומו, וזאת תמיד אופציה גרועה יותר, מנקודת מבט דמוקרטית.

      אז כן, עם כל הבעיות בשיטת מפא"י הישנה, מפא"י לפחות נבחרה בבחירות ע"י הציבור, בניגוד לחונטה המשפטית הטכנוקרטית שאתה מעריץ את הקרקע שעליה היא דורכת.

      עכשיו בוא לא נעצור פה, בוא נשים את הקלפים על השולחן: גם אתה לא מתלהב משיטת החונטה, אתה מתלהב מהעמדות הפוליטיות הנוכחיות של החונטה בהשוואה לעמדות הציבור הרחב ונציגיו הנבחרים. אם המצב ישתנה בעתיד, למשל, ורוב הציבור ייאמץ את עמדות החונטה דהיום ודווקא החונטה תאמץ את עמדות הציבור מבעבר, אז גם עמדתך בנושא כמובן תתהפך.

  5. הטענה שאין כל פיקוח על התאגיד היא שקרית מסיבה מאד פשוטה –
    כל רוב בכנסת, יהיה המקרי ביותר, יכול לחוקק חוק ש- יסגור את התאגיד או יקטין את התקציב של התאגיד או יתערב בדרכי המינויים של חברי התאגיד וכו' וכו'.
    נראה לי שהבנתם את העיקרון.
    כותב המאמר וחלקים בימין יוצרים מצג שווא שברגע שיקום התאגיד, לא ניתן יהיה לשנות בו פסיק. אבל זה לעג לאינטיליגנציה – כי כל רוב בכנסת יוכל לאיים אל התאגיד ואף לסגור אותו.
    כלומר, יהיה מאזן אימה שיחייב את התאגיד להישאר מאוזן ואובייקטיבי, אפילו קצת פרו שלטוני, כי אחרת החרב תונף מעל צווארו.
    תארו מצב היפוטתי שתחת ממשלת ימין שמירי רגב תהיה שרה בכירה בה, אולי שרת התקשורת, התאגיד יקדם תכנים ברוח שוברים שתיקה ובצלם. הרי לא יעבור יום וגב' רגב וחבריה יקדמו חקיקה נגד התאגיד.

    1. אמיר
      פשוט לא נכון. החקיקה היא הליך ארוך ומסורבל ודאי שלא מעשי שעל כל ויכוח על תוכן של תוכנית יחוקקו חוק. שידור ציבורי צריך להיות בשליטת הציבור והמשמעות המעשית של זה שלנבחר הציבור יש יכולת מעשית של שליטה בהתנהלות היום יומית של המיזם. כל התיאור שלך על ההתנהלות דרך מאזן אימה מוזר ביותר תאר לך שאתה שוכר קבלן לבנות לך בית ובחוזה העבודה כתוב שהוא יכול לבנות איך שהוא רוצה ולא חייב לבנות לפי התוכניות שלך רק כשאתה רואה שהוא סוטה מהתוכניות שלך אתה יכול לפנות לבית משפט ולבקש להפסיק את החוזה איתו . אתה ודאי מבין שעבור סטיה לא ענקית אתה תהיה במצב שבשביל להפסיק את העבודה איתו תיזקק להליכים משפטיים ארוכים ויקרים כך שעד סטיה גדולה מאוד זה לא ישתלם לך והתוצאה הכללית שבגבול די רחב הקבלן שאתה שכרת יקבל ממך כסף ויצפצף עליך.

    2. ההפרכה הפשוטה ביותר לדבריו של אמיר היא שכבר היום, עוד לפני שהתאגיד התחיל לפעול (!), נערכים בממשלה דיונים על תיקוני חקיקה בנוגע אליו וכבר עלתה לחלל האוויר "התנגדות משפטית" לביצועם. רק היום פורסמה הכותרת הבאה בחדשות ערוץ 2: "היועמ"ש: קושי משפטי לסגור התאגיד."

      אתה כמובן יכול לטעון בתגובה שאותו רוב מקרי בכנסת יכול גם לבטל את בג"ץ, אבל גם זה לא נכון. כבר בפסק דין מ-2010 שחתום ע"י 7 שופטי בג"ץ (כולל ה-"ימנים"/"דתיים"/"שמרנים" כביכול) הם פלירטטו עם רעיון שהעלה אהרון ברק שנקרא "דוקטרינת התיקון החוקתי הלא חוקתי" שבעצם אומרת שיש לבג"ץ סמכות לפסול חוקי יסוד של הכנסת! ובעצם גם זה לא חדש, כי בג"ץ כבר בפועל פסל חוקי יסוד של הכנסת, כמו הסעיף בחוק יסוד: הממשלה החדש מ-2001 שקובע ששר חשוד בפלילים יסיים את תפקידו רק לאחר הרשעה בפסק דין חלוט לאחר מיצוי כל הערעורים. בג"ץ בהרכב מורחב בפרשת צחי הנגבי מ-2003 החליט שהסעיף הזה לא מתאים לו ולכן מחק אותו מספק החוקים והחליף אותו בסעיף קובע שהשר יסיים את תפקידו כבר עם הגשת כתב אישום.

  6. מערכת משפט,אקדמיה,תקשורת,מערכת בריאות,חינוך,צבא….
    הכל מתנהל כמו מדינה בתוך מדינה.כמו הכנסיה באירופה של ימי הביניים.
    התירוץ הוא "בלי פוליטיקאים" אבל הפוליטיקאים
    הם אלה שמייצגים אותנו,נבחרים על ידינו.
    האינטרסים של הגילדות ששולטות במערכות האלה
    מנוגדות לאינטרסים של הציבור הרחב בכל דבר ודבר.
    התאגיד מיותר.לא צריך תקשורת ממלכתית כמו במדינה בולשביקית.
    לא צריך תקשורת ממומנת בכפיה על ידי הציבור שתשמש לתעמולה מרקסיסטית-ליברלית כנגד אותו
    ציבור….כמו שעושה התקשורת של הרודנויות המחרידות ב"איחוד" האירופי וארצות ה"ברית".

  7. כל דבר שמוצמד לו הביטוי "ציבורי",הכוונה שהוא נשלט בידי שכבת הפיאודלים האקדמאית המרקסיסטית,ופועל למען האינטרסים שלה.
    האינטרסים של שכבת הפיאודלים הזו הפוכים לאלה של
    הציבור בכל נושא ונושא.
    מאד מאד דומה ל"דיקטטורה של הפרולטריון" שלא היה לה שום קשר ולפרולטריון בדיוק כמו שאין לרודנות הליברלית שום קשר עם דמוקרטיה.

  8. ביגמן… אתם מקטרים רק משום שראשי התאגיד הם לא ימניים… אם הם היו ימניים… הייתם מגדירים את המבנה חבר הבקרה של התאגיד.

  9. יכול להיות עוד פרק קלאסי בספר של ארז תדמור "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל"

  10. מה אתם רוצים מאלהרר, שלח ולפיד? הם לא עובדים אצל מדינת ישראל אלא אצל גורמים אחרים.

    אלהרר היא בוגרת תוכנית המשפטנים של הקרן:

    http://www.nif.org.il/programs/law-program/בוגרי-תוכנית-המשפטנים

    עופר שלח הוא איש ב"מועצה לשלום ולביטחון":

    https://www.facebook.com/events/1570026856625843/

    ולפיד הוא נציגו המיוחד של נוני מוזס במסדרונות השלטון:

    http://www.news1.co.il/Archive/003-D-48985-00.html

  11. יורם תגדיר לי מה זה איש מקצוע בתחום התקשורת? אני מבין מה זה רופא כאיש מקצוע, מה זה מהנדס כאיש מקצוע, אבל מה הכוונה בעיתונאי "כאיש מקצוע". העורכים בהארץ ובדה- מרקר הם אנשי מקצוע כמו הרופא והמהנדס? מה זו ההיתממות הזאת. איך ייתכן ממה שמתפרסם שראשי התאגיד והשדרה המרכזית של אנשיו הם אנשי מקצוע בעל גוון פוליטי מאוד מוגדר, שייתכן ורק ייתכן שתהיה הטעיה של המקצועיות שלהם בדיווחים ובתכנים שלהם. מה ההבדל בינהם לבין אנשי המקצוע כגון, רזי ברקאי, רינו צרור ודומיהם, שגם הם משום מה מצהירים שהם רק " tנשי מקצוע" להמשיך…
    באירופה ובארה"ב אמצעי התקשורת מחולקים על פי תפיסות פוליטיות מנוגדות, ככה שהמרחב הציבורי נהנה מריבוי דעות, רק בישראל מתקיימת דיקטטורה של דעות שאינה מאפשרת הבעת דעות של רוב העם. הגיע הזמן שכמו בעיתונות הכתובה שיש עיתון המייצג את הימין' זה העיתון שהשמאל ניסה לסגור בשם "חופש העיתונות" יהיה גם טלוויזיה ושידורי רדיו שיביאו לידי ביטוי את קולו של הרוב.
    כל הסיפור של התאגיד הזה הוא כישלון בגלל שהוא משכפל את מה שהיה. והחוצפה שאותם אנשים התומכים בו בשם חופש העיתונות, בשם הפרדה של המקצוע מהפולטיקאים ,הם עלו המנסים להשתיק את קולו של הרוב.

  12. קצת משונה שאתה מתייחס לפוליטיקאים בתור ההתגשמות הפיסית של רצון הציבור והאינטרס הציבורי, אבל רק כאשר הם מהליכוד, מהבית היהודי ומישראל ביתנו. אולי גם קארין אלהרר מייצגת איזה שמץ רצון ציבורי? בכל זאת, בכנסת הקודמת יש עתיד היתה המפלגה השנייה בגודלה.

  13. עקיבא, יישר כח. מאמר מעולה, ברור ומדאיג. מקווה שעצת רשעים תופר.

  14. עוד פעם חשיפה מאוחרת של המנגנון הפוליטי, מי צריך שידור ציבורי?
    ככל שחולף הזמן מסתבר שנתניהו צודק, לא צריך תאגיד ורשות השידור תיבחן על פי הצלחתה בציבור בסבסוד סביר. ציבורי זה כל התחנות מקופת הציבור. לפרסום יש את לשכת הפרסום הממשלתי לא?

  15. כל חלקה טובה הורסים… יש עוד הזדמנות להציל את הטלויזיה החינוכית .. שיוציאו אותה מהחוק הנוראי הזה