הבנאליות של חנה ארנדט

טיעוניה של חנה ארנדט בעניין השואה ומשפט אייכמן, משמשים נשק מרכזי בידי משחירי דמותה של מדינת ישראל. מעריציה של הפילוסופית היהודייה, בהם יוצרי הסרט אודותיה מ־2012, מתעלמים מהעיוותים במשנתה ובביוגרפיה שלה

תיאוריה שסחפה את העולם האינטלקטואלי. ארנדט. צילום מסך

השנה אנו מציינים חמישים שנה להוצאתו לאור של 'אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע', ספרה של חנה ארנדט (הערת המתרגם: המאמר פורסם ב־2013).

בהיסטוריה של המו"לות האמריקנית מעולם לא היה דבר דומה לוויכוחים הציבוריים הסוערים, ההאשמות האישיות ומלחמת הרעיונות, שניצתו כתוצאה מתיאוריה הפרובוקטיביים במתכוון של ארנדט על משפטו של אחד ממארגני הפתרון הסופי. מפגשים התקיימו כדי לגנות את הסופרת, הכחשות נזעמות פורסמו – והפולמוס נמשך כמעט שלוש שנים מעל דפיהם של כתבי העת היוקרתיים 'דיסנט', 'פרטיזן רוויו', 'קומנטרי' ו'The New Leader'. מיטב האינטלקטואלים של שנות השישים לא חסכו את דעתם בנושא מהקוראים.

ביקורת חריפה במיוחד גררה טענתה של ארנדט כאילו אייכמן היה אדם חסר חשיבות, בירוקרט חסר מעוף ובורג במכונה המשומנת של הפתרון הסופי, ולא אחד ממארגניו. היא הוקעה גם על ההאשמות שהטיחה במנהיגי היודנראט – המועצות היהודיות באירופה הכבושה בידי הנאצים – שאותם האשימה במעורבות "מושחתת ועלובה" שהקלה על הנאצים לנהל את הלוגיסטיקה של תהליך ההשמדה. בין מי שמתחו ביקורת על הספר מטעמים אלה ואחרים היו אירווינג האו, נורמן פודהורץ, וולטר לקויר וליונל אבֶּל. אבל היה גם מספר לא מבוטל של סופרים מוערכים שנחלצו להגנתה, בהם מרי מקארתי, דניאל בל, ברונו בטלהיים, הנס מורגנטאו ואלפרד קזין.

המשימה לעשות צדק בפרשת ארנדט/אייכמן הייתה מציבה אתגר אמנותי עצום גם לקולנוען המוכשר ביותר. ואף על פי כן, 'חנה ארנדט', הסרט בבימויה של הגרמנית מרגרטה פון־טרוטה, אינו מצליח להתרומם לסף הסטנדרטים המינימלי של אובייקטיביות ואמת היסטורית המצופים מסרט כזה. כדי לקדם את המוניטין של ארנדט כמי שהייתה לכאורה אחד ההוגים הפוליטיים האמיצים והמעמיקים ביותר של המאה העשרים, פון־טרוטה מוצאת לנכון לעוות את האמת ההיסטורית ולהטיל דופי ברבים ממבקריה של ארנדט – שדברי הביקורת שמתחו עליה הוכחו כנכונים.

השקרים של 'חנה ארנדט', הסרט, דומים להפליא לעיוותים האידאולוגיים שהתפתחו בעשורים האחרונים סביב השואה, המהווים כיום מרכיב חיוני במערכה הבינלאומית להשחרת דמותה של מדינת ישראל. הדו"ח של ארנדט על משפט אייכמן, ובמיוחד ההאשמה כאילו ממשלת ישראל ערכה משפט ראווה במטרה להצדיק את התכנית המדינית הציונית, משמש אחת מהנחות היסוד של הארגונים המגנים באופן אוטומטי את ישראל בכל דבר ועניין, כפי שהסביר הפילוסוף אלחנן יקירה מהאוניברסיטה העברית בספרו פורץ הדרך "פוסט־ציונות, פוסט־שואה: שלושה פרקים על הכחשה, השכחה ושלילת ישראל" (2010).

"יהודי גליציאני שמדבר ללא פסיקים ונקודות"

הסרט נפתח במראה של קשיש כפוף יורד מאוטובוס בכביש נטוש. לפתע נעצרת משאית, וממנה קופצים שני צעירים חסונים. הם משליכים את הקשיש בכוח לתא המטען, בעוד הוא פולט צווחה מקפיאת דם. בסצנה הבאה מופיעה ארנדט, בגיל 54 – בגילומה של השחקנית הגרמנית המעולה ברברה סוקובה – כשהיא שרועה על ספה בדירתה המשקיפה על נהר ההדסון. התאורה מעומעמת, והפילוסופית הפוליטית בעל השם העולמי בוהה בתקרה, שקועה במחשבות, ובין אצבעותיה הסיגריה הנצחית, זוהרת בחשכה. בבוקר שלמחרת פורשת ארנדט את גיליון ה'ניו יורק טיימס' על שולחן ארוחת הבוקר שלה, מוזגת לעצמה כוס קפה, מציתה סיגריה וקוראת את הכותרת הראשית המדווחת על חטיפתו בארגנטינה והבאתו לישראל של אדולף אייכמן. לידיעה מצורפת הודעתו של ראש הממשלה דאז, דוד בן־גוריון, כי מדינת ישראל תעמיד לדין את הרוצח הנאצי על פשעיו נגד העם היהודי. ארנדט משגרת לעורך ה'ניו יורקר', ויליאם שון, מכתב ובו היא מבקשת להישלח לירושלים כדי לסקר את המשפט.

בשלב הזה של הסרט לוכדת המצלמה את המעגל האינטלקטואלי שסביב ארנדט. אנו מקבלים הצצה אל מערכת היחסים העדינה שלה עם בעלה, קומוניסט גרמני לשעבר בשם היינריך בלוכר, ואל הידידות המפתיעה שלה עם סופרת אמריקנית צעירה בשם מרי מקארתי. פליטים יהודים מגרמניה, לצד חברים מהאקדמיה האמריקנית, נסחפים אל הסלון הספרותי של ארנדט. מתנהלים דיונים רציניים סביב האתגר שממתין לה בירושלים עם סיקור המשפט ועל סוגיות פילוסופיות עמוקות שהמשפט מעלה, כולל השאלה האם לישראל יש בכלל הזכות המשפטית להעמיד לדין פושע מלחמה נאצי.

העיוותים ההיסטוריים של הסרט מתחילים להצטבר עד כדי תרמית של ממש, כאשר הוא מתאר את שהותה של ארנדט בירושלים. ארנדט מוצגת כמי שמחפשת אחר האמת על אודות הנאצים וקורבנותיהם, ומצפה שהאמת הזו תצא לאור על ידי העדים הרבים והעדויות הרבות שהוגשו לבית המשפט. כעיתונאית סקרנית להפליא, ארנדט עוקבת ומאזינה בתשומת לב רבה לעדותו של אייכמן, הנמסרת מתוך כלוב הזכוכית שבו הוא יושב (פון־טרוטה עושה שימוש יעיל בצילומים המצמררים מהמשפט עצמו). כמעט אפשר לקרוא את מחשבותיה של ארנדט, המתחבטת לנוכח הסתירה בין תשובותיו של הרוצח לשאלותיו של התובע, ואת תגובתה המזועזעת לנוכח תשובותיו של אייכמן, שהן חסרות מחשבה באופן כמעט קומי, ומכאן ה"בנאליות" של כל זה.

הסרט מבקש לגרום לנו להאמין שארנדט הגיעה לסיקור משפט אייכמן ללא דעות פוליטיות מוקדמות כלפי התביעה, כלומר מדינת ישראל. זו איננה האמת. אנו יודעים זאת בוודאות ממכתבים שארנדט כתבה אז לידידיה כמו מארי מקארתי, קרל יאספרס ובעלה. המכתבים נחשפו לציבור אחרי מותה ב־1975, והיו זמינים גם לבמאית הסרט. מכתבים אלה מאפשרים לנו להציץ אל נבכי מחשבותיה הלא מצונזרות של ארנדט על ירושלים, תושבי מדינת ישראל והדמויות הראשיות במשפט אייכמן. הם מלמדים שארנדט הייתה ביקורתית מאוד כלפיהם, אפילו עוינת.

משטרת ישראל גרמה לה "צמרמורת", כהגדרתה, כיוון ש"השוטרים דיברו רק עברית ונראו כערבים". ירושלים הייתה "מלוכלכת" ו"לא נעימה, ממש כמו איסטנבול". באחד המכתבים כתבה ארנדט ש"אנשים הגונים ונקיים יש כאן רק במשורה". היא נגעלה מ"האספסוף האוריינטלי" שנקהל מחוץ לבית המשפט. היא הביעה בוז כלפי החרדים לובשי השחורים ש"הפכו את החיים לבלתי נסבלים עבור כל האנשים ההגיוניים שחיים כאן". היא הביטה בהתנשאות על המהגרים ה"גסים", דוברי היידיש, שעלו לישראל ממזרח אירופה (בספר 'אייכמן בירושלים' היא תיארה את התובע גדעון האוזנר כ"יהודי גליציאני שמדבר ללא פסיקים ונקודות").

הפתרון ליהודים: שלטון סטאלין

בסרט אין אזכור או רמז כלשהו לתיעוב רב־השנים שארנדט רחשה כלפי דוד בן־גוריון, האיש ש־12 שנים קודם לכן הכריז על הקמתה של מדינת ישראל, וכעת התקבע בדעתה כמפעיל תיאטרון הבובות של משפט הראווה של אייכמן. כדי להבין את עומק השנאה של ארדנט כלפי בן־גוריון והאופן שבו טיפל בפרשת אייכמן, צריך רק לקרוא מאמרים שכתבה על הציונות החל מ־1941, מיד אחרי שהגיעה לניו־יורק כפליטת הכיבוש הנאצי, ועד 1949, לאחר שישראל ניצחה לבסוף במלחמת העצמאות שלה. היא כתבה בגרמנית בכתב העת היהודי־גרמני 'אאופבאו', ובאנגלית במגוון אכסניות ספרותיות כגון 'מנורה ג'ורנל' ו'קומנטרי', והייתה למבקרת היהודית החריפה ביותר של החלטת בן־גוריון לדחוף להקמתה של מדינה יהודית לאחר המלחמה. ארנדט ניהלה פלרטוט קצר עם הציונות לאחר עליית היטלר לשלטון, אבל החל מ־1941 היא תיארה את המיינסטרים הציוני הפוליטי כלאומנות ריאקציונרית של דם ואדמה.

ארנדט הטילה על בן־גוריון את מלוא האחריות על הכישלון להגיע להסדר עם הערבים. היא התעלמה מהמציאות העגומה של הסרבנות הפלסטינית ושנאת היהודים. במאמריה לא הזכירה מעולם כי המנהיג הרשמי של התנועה הלאומית הערבית – חאג' אמין אל־חוסייני, נכד למופתי הגדול של ירושלים – היה בן בריתם של הנאצים ששהה בשנות המלחמה בברלין כדי לגייס מוסלמים בוסנים לוורמאכט ולאס־אס, וניסה לשכנע את היטלר ואת היינריך הימלר להחיל את "הפתרון הסופי" גם על היהודים בפלסטינה.

במאי 1948 נאלצו 600 אלף היהודים במדינת ישראל שזה עתה נולדה – רבים מהם ניצולי שואה – לעמוד על נפשם נגד חמישה צבאות ערב שפלשו לשטחה. "זו תהיה מלחמת השמדה וטבח מתמשך, שייזכרו בעתיד כמו הטבח המונגולי ומסעי הצלב", הכריז מזכ"ל הליגה הערבית, עבדול רחמן עזאם. בדיוק בנקודת זמן זו בחרה ארנדט לפתוח באחת ההתקפות הקשות שלה נגד הרעיון של מדינה יהודית עצמאית. מאמרה "להציל את המולדת היהודית", שהכיל התקפה מרוכזת נגד הציונות, התפרסם בעבר בכתב עת זה.

במאמר הציעה ארנדט לפייס את הערבים בכך שהיהודים יקבלו על עצמם מרצון להגביל את העלייה לישראל – כלומר, להיכנע. תוך התעלמות מקריאות ההנהגה הערבית לטבוח ביהודים, הפנתה ארנדט את טינתה אך ורק כלפי בן־גוריון. היא צפתה שגם אם ינצחו במלחמה (אף שפקפקה אם יוכלו לעשות זאת ללא "התערבות אימפריאליסטית" מבחוץ), היהודים "יידרדרו למצב דומה לזה של אחד משבטי המלחמה הפראיים שלא תהיה להם שום חשיבות היסטורית, כפי שלימדה אותנו ההיסטוריה בשפע מאז תקופת ספרטה". ארנדט הסיקה ש"עדיין לא מאוחר מדי" לעצור את חלוקת הארץ ולמנוע הקמת מדינה יהודית. תודה לאל, איש בישראל לא התייחס ברצינות לאזהרותיה.

כיוון שארנדט דחתה את הפתרון הציוני להצלת שארית הפליטה של יהדות אירופה – כלומר, הקמת מדינה יהודית בפלסטינה – היא חיפשה במקומות אחרים גישה "סבירה והגיונית יותר" לפתרון הבעיה היהודית. מה שהעלתה בחכתה היה מדהים באמת: בשני טורים שפרסמה במגזין 'אאופבאו' דיווחה ארנדט כי תחת סטאלין היו היהודים ל"מקרה הראשון בעולם שיהודים זוכים לאמנציפציה חוקית וחברתית, כלומר זוכים להכרה לאומית ולחירות". החוקה הסובייטית, כתבה, "מתייחסת לאנטישמיות כאל מתקפה על אחד הלאומים המרכיבים את ברית המועצות, נגד 'אחת המועצות'". לדברי ארנדט, הדבר מהווה "שחרור לאומי של יהודי ברית המועצות – כיוון שיהודים אלה הם הראשונים הזוכים לאמנציפציה כבני לאום ולא כיחידים, והראשונים שלא נתבעו לשלם עבור זכויות האזרח שלהם במטבע של ויתור על לאומיותם".

הנה כי כן, המלומדת שעתידה לזכות בהכרה כתאורטיקנית המובילה בעולם בנושא "טוטליטריזם במאה ה־20 ושיטות התעמולה שלו", קיבלה ללא פקפוק את הצהרות המשטר הסובייטי על מתן יחס אוהד ליהודים. קצת יותר מעשור אחר כך היא הגיעה לירושלים עם התווית היוקרתית של כתבת ה'ניו יורקר', ועם חשבון לא גמור עם בן־גוריון. ארנדט אף הודתה באחד ממכתביה כי סיקור משפט אייכמן היווה עבורה מעין תרופה מאוחרת.

קריקטורה גסה של ביקורת רצינית

בשליש האחרון של הסרט מגיעות לשולחנה של ארנדט תגובות לא מחמיאות על ספרה 'אייכמן בירושלים', אלא שהבמאית פון־טרוטה לא מצליחה להודות שהן עשויות לשקף ביקורת לגיטימית על התזה הפרובוקטיבית של הגיבורה שלה. במקום זאת, הבמאית טוענת כאילו ישראל פתחה בקמפיין הפחדה נגד ארנדט, כביכול משום שהדיווח שלה על אייכמן היה אמת לאמיתה והפנה אצבע מאשימה נגד ישראל. אינטלקטואלים יהודים אמריקנים גויסו גם הם במאמץ "להוקיע" את ארנדט, כפי שכתב מאוחר יותר האינטלקטואל הישראלי עמוס אילון.

ואיך "מוכיחה" זאת פון־טרוטה? זהו, שהיא לא. היא פשוט ממציאה את זה. בסצנה המתארת רגע שלא קרה במציאות, ארנדט נראית מהלכת על כביש ריק סמוך לקמפוס שבו היא משמשת מרצה מחליפה. לפתע שועטת לעברה לימוזינה שחורה הנראית כמכונית ממשלתית, וכמעט מפילה אותה. מהמכונית יוצאים ארבעה גברים ב"חליפות איומים" שחורות – כלומר, סוכני מוסד בדיוק כמו אלה שחטפו את אייכמן. הם מעבירים לה מסר או אזהרה מממשלת ישראל, שעליה לעצור את הפצת הספר. כשארנדט משיבה שלא תעשה זאת, אחד הסוכנים מודיע לה שספרה לעולם לא יראה אור בישראל.

בנקודה זו מציגה פון־טרוטה דמות בדיונית שפגשנו בה כבר בתחילת הסרט: אחד, תומס מילר, פרופסור באוניברסיטת ניו־סקול למחקר חברתי. בסצנות הפתיחה מוצג מילר כמלחך פנכה המשתתף במסיבות של ארנדט, ומתפאר בכך שהיא כביכול משתייכת למחלקה שלו. אבל עתה, כשמתעצם הלחץ מצד הממסד היהודי נגד הספר 'אייכמן בירושלים', מילר מפנה לה גב באופן מרושע. בסצנה מגוחכת שמזכירה טיהור סטליניסטי, מילר מזמן את ארנדט לפגישה פנים אל פנים כדי שתתוודה לפניו על חטאיה המחשבתיים. פרופ' מילר יושב מצדו האחד של השולחן, כשלידו, חמורי סבר, שני חברים נוספים באוניברסיטה. מצדו השני של השולחן יושבת ארנדט כנאשמת בפני פאנל של חברי האינקוויזיציה האקדמית. מילר מודיע לארנדט כי נוכח הסערה סביב הספר, ה'וועדה' החליטה שאינה רצויה עוד כמרצה במוסד האקדמי.

בקו הגנה לפני־אחרון על ספרה, ארנדט מתבקשת על ידי סטודנטים למסור הרצאה מיוחדת ובה תשוחח על הספר (עוד פיקציה של פון־טרוטה). להרצאה מגיעים גם פרופ' מילר ושני עמיתיו מהפקולטה, והללו מתיישבים בין שאר הסטודנטים. במהלך הדברים שמשמיעה ארנדט, מילר מתייצב פתאום על רגליו ומתחיל להפריע באופן גס רוח לארנדט, תוך שהוא לועג לטענתה שאלמלא שיתפו נציגי היודנראטים פעולה עם הנאצים, מספר הקורבנות היהודים היה קטן יותר. "את האשמת את היהודים באובדנם", נוהם פרופ' מילר כלפי ארנדט. זוהי קריקטורה גסה של מה שמבקרים רציניים טענו באותה תקופה על האופן שבו ניתחה את היודנראטים, וארנדט אכן הודפת בקלות את טענתו. היא חותמת את הרצאתה בשאלה רטורית וזוכה לתרועות מצד הקהל שנעמד על רגליו – בעלי הברית היחידים שנותרו לה בעולם האקדמי, הלא הם הסטודנטים האידאליסטיים של שנות השישים.

הסצנה הזו באולם ההרצאות, שהיא בדויה לחלוטין, גרמה לי לתהות מה עשתה לחנה ארנדט אוניברסיטת 'ניו סקול' – אותו מוסד אקדמי 'מתקדם' לעילא – שהצדיק תיאור כה משמיץ ועקמומי שלה כפי שהוא מובא בסרט (בהמצאה נוספת של הבמאית, ארנדט נכנסת לחדר האוכל של הסגל ובידה מגש עם ארוחת צהריים, וכל הנוכחים נוטשים את המקום במחאה). במציאות, חברי הסגל של 'ניו סקול' חלקו כבוד רב לארנדט, המרצה השנויה במחלוקת שלהם. לדברי יהודית פרידלנדר, הכותבת את ההיסטוריה של אוניברסיטת 'ניו סקול', ארנדט כלל לא הייתה חברת סגל מן המניין בפקולטה בתקופה שבה יצא לאור 'אייכמן בירושלים', ולימדה רק כמה קורסים נבחרים בתוכנית ללימודי המשך. רק לאחר המחלוקת הגדולה שעורר ספרה קיבלה ארנדט מעמד של מרצה מן המניין ב'ניו סקול', יחד עם זכויות לפנסיה אקדמית.

הוויכוח על היודנראטים

בדיעבד, יש צדק בתלונה אחת שהעלו ארנדט ותומכיה. הכוונה היא לקמפיין הציבורי של ממשלת ישראל נגד הספר 'אייכמן בירושלים' (נראה שגם לבן־גוריון היו חשבונות ליישב). גם לארגונים יהודיים באמריקה, כמו 'הליגה נגד השמצה', היה בכך חלק. מצער שראשי 'הליגה נגד השמצה' התערבו במחלוקת אינטלקטואלית שהייתה גבוהה בהרבה מדרישות התפקיד שעבורו קיבלו שכר, וישראל הייתה צריכה להימנע משיגור שליחים ליהודי ארה"ב בניסיון לשכנעם שארנדט שגתה בסוגיות העובדתיות העיקריות. משימה זו ראוי היה להשאיר לאינטלקטואלים ולאקדמאים, שאכן מילאו היטב את חלקם בכתיבת ביקורת מנומקת נגד הספר עם צאתו לאור.

עם זאת, גם אם ממשלת ישראל והארגונים היהודיים היו נוהגים באופן אחר, לא היה בכך כדי לגרום ליוצרת הסרט 'חנה ארנדט' להיות פחות עוקצנית, ולא להשמיץ את מבקריה של ארנדט שמתחו עליה ועל ספרה ביקורת עניינית ומנומקת. אחד מהם היה נורמן פודהורץ. האופן שבו הוצג בסרט הוא אחד העוולות היותר גדולות של פון־טרוטה.

פודהורץ, ששימש אז עורך כתב העת שבו אתם קוראים כעת ('קומנטרי'), פרסם בגיליון ספטמבר 1963 ביקורת על הספר 'אייכמן בירושלים'. פון־טרוטה משתמשת בכך כטענת מחץ להצדקת עמדתה שלפיה ארנדט היא דוברת האמת האמיצה, המותקפת על ידי שכירי עט פרו־ישראלים המתייצבים בשירות הקו המפלגתי המוכתב מירושלים וממסדרונות 'הליגה נגד השמצה'. ומדוע? משום שפודהורץ היה אחד האבות המייסדים של התנועה הניאו־קונסרבטיבית בארה"ב – אתם יודעים, 'מחרחרי המלחמה' האלה שתומכים אוטומטית בישראל בכל דבר ועניין – והמגזין 'קומנטרי' היה אחד מהבסיסים שלה.

אלא שכאשר סקר את 'אייכמן בירושלים' פודהורץ לא היה ניאו־קונסרבטיבי, גם לא קונסרבטיבי "רגיל". 'קומנטרי' זז באופן מובהק שמאלה עם מינויו לתפקיד העורך ב־1960, ואף העניק במה לכותבים רדיקליים כמו פול גודמן, הרברט מרקוזה וסטוטון לינד. לפודהורץ לא היה כל קשר מיוחד עם התנועה הציונית, ואשר ליחסו כלפי ארנדט – הוא היה מעריץ נלהב שלה וראה בה ידידה.

פודהורץ, בגרסתו הרדיקלית, כתב ביקורת וקשה ומורכבת על 'אייכמן בירושלים', והעלה שאלות רציניות מבחינה עובדתית על האשמותיה כאילו המנהיגים היהודים שתחת הכיבוש הנאצי בגדו באחיהם, אך מעולם לא האשים אותה כאילו בגדה בבני עמה. לדוגמה, הוא כתב: “כיוון שגברת ארנדט רוצה שנאמין כי הנאצים לא היו מצליחים לרצוח שישה מיליון יהודים אלמלא זכו לשיתוף פעולה של יהודים, היא מתאמצת מאוד ליצור את הרושם שמה שעשו יהודים בכל מדינה נתונה היה לו חשיבות כלשהי. בנקודה זו בדיוק היא נכשלת במניפולציות שהיא מנסה לעשות לעובדות".

כמו מבקריה האחרים של ארנדט, ובהם מומחים בנושא היודנראטים, פודהורץ הציג טיעון הגיוני לחלוטין: תחת הכיבוש הנאצי היו אזורים – במיוחד ברוסיה הסובייטית – שבהם לא היו כלל מועצות יהודיות, ולמעשה מנהיגים יהודים לא זכו להכרה כלשהי מאת השלטון; למרות זאת, פוגרומים ומעשי השמדה המוניים התנהלו גם שם באופן יעיל למדי. פודהורץ הוסיף ותיאר כיצד המתקפה החזיתית של ארנדט נגד התנהגותם של המנהיגים היהודים עומדת בסתירה לניתוח שלה עצמה (בספרה 'תולדות הטוטליטריזם'), על "האופן המהפכני וחסר התקדים" שבו המשטר הנאצי שיטה לא רק ביהודים אלא גם במנהיגי המדינות הדמוקרטיות של אירופה, כאשר גרם להם להאמין שיש דרך לרצות את הרוצחים הנאצים.

היתה זו התובנה של ארנדט באשר לטבעם של המשטרים הטוטליטריים, שהובילה את פודהורץ לקרוא לעצירת "הפולמוס המוסרי שאינו מסתיים בשאלת התנהגותם של המנהיגים היהודים – מעגל חסר תכלית של התנצלות והאשמות נגדיות… דבר מכך לא היה משפיע ולו במאומה על התוצאה הסופית. רוצחים שהיה בידיהם כוח להשחית קמו על אנשים חסרי מגן ורצחו אותם נפש. מה עוד ניתן לומר?"

ואיך מתייחסת לעניין הרציני הזה הבמאית פון־טרוטה? היא מעמידה עוד סצנה בדויה שבה קבוצה של אינטלקטואלים ניו־יורקים ובתוכם פודהורץ, ממתינים בחדר ישיבות לקראת מפגש בנושא ספרה של ארנדט (הפגישה, ביוזמת המגזין הסוציאליסטי 'דיסנט', אכן אירעה במציאות, וארנדט אכן ספגה שם קיתונות של שופכין מצד הדוברים). תומס מילר, הפרופסור הבדוי מ'ניו סקול' – מופיע לפתע שוב ומתחיל לבחוש בקדירה, בעודו משבח את הביקורת של פודהורץ באותה התלהבות ששיבח את ארנדט.

בתגובה לשבחיו של מילר, פודהורץ מקנטר: "כזאת היא חנה ארנדט. מאה אחוז פיקחות ואפס אחוז רגשות". פרופ' מילר מוסיף: “אני אוהב את השורה הזו במאמר שלך, נורמן. איך קראת לו, נורמן?" פודהורץ מנדב את כותרת המאמר: "גאונות כסטייה". מילר, הלקקן האולטימטיבי, חוזר על הכותרת כמנטרה: "אה כן, גאונות כסטייה. אבל עדיין היית הוגן יותר מכפי שהיא הייתה רשאית לצפות".

בנקודה זו מתפרצת לחדר בסערה הסופרת מרי מקארתי, חברתה של ארנדט, ומתעמתת עם פודהורץ. אחרי שהוא טוען כי "ארנדט מתיימרת להיות חכמה יותר מאשר אנשים עם רגשות", מקארתי נכנסת לדבריו ואומרת: "במקרה שלך, נורמן, קל להיות חכם יותר. וגם האומץ של חנה גדול משלך".

קצת עובדות: מרי מקארתי כלל לא השתתפה בפגישה שארגן המגזין 'דיסנט'. גם חילופי הדברים המתוארים בסרט לא קרו במציאות. הסצנה הזו נבדתה כולה במוחה של פון־טרוטה במטרה אחת: להגחיך את אחד המבקרים המשמעותיים ביותר של חנה ארנדט. יתרה מזאת: ההאשמה שפודהורץ הוא כביכול חסר אומץ, מובילה לשאלה עניינית בדבר אומץ הלב של הבמאית עצמה – או היעדרו – באופן שבו ניסתה להציג אותו. פודהורץ הוא האדם היחיד לאורך הסרט כולו (וגם ברשימת הקרדיטים שלו) שאיננו מוצג בשם המשפחה שלו. האם ייתכן שהבמאית קיבלה כמה עצות טובות מעורכי דין באשר לאפשרות שהאופן שבו תבחר להציג את פודהורץ עלול להיחשב כהוצאת דיבה, וכיוון שפודהורץ עודנו בין החיים – הדרך הבטוחה ביותר היא להתייחס אליו בסרט פשוט כאל "נורמן"?

השתיקה בתקופת השואה, החיפוי על היידגר אחריה

שאלת האומץ – אומץ אמנותי – בולטת באופן שבו סרטה של פון־טרוטה משמיט כמה פרקים מכוננים מחייה של חנה ארנדט. בראש ובראשונה, ישנו העניין של מערכת היחסים המורכבת שלה עם מרטין היידגר, מי שנחשב בעיני רבים לפילוסוף הגדול ביותר שחי במאה העשרים. כסטודנטית בת 18, ארדנט נשבתה בקסמו והפכה לפילגשו. פרט זה כשלעצמו חסר כל ערך היסטורי או פילוסופי, ואין סיבה להזכירו במסגרת מחקר על עבודתה של ארנדט במשפט אייכמן. למעט עובדה אחת מטרידה: עם עלייתו של היטלר לשלטון, ולאחר שארנדט נסה על נפשה מגרמניה, היידגר הפך לחבר גלוי במפלגה הנאצית ונשא נאומים נמלצים בשבח הפיהרר. המשטר הנאצי מינה אותו לרקטור האוניברסיטה בפרייבורג, ושם הוא דרבן בגלוי את הסטודנטים להביע נאמנות לרייך באמצעות הצבעה במועל יד, והוציא לפועל את הוראת המפלגה לטהר את הפקולטה מיהודים.

באמצעות שימוש קולנועי בפלאשבקים, פון־טרוטה מעניקה תשומת לב – מועטה אמנם – לרומן של ארנדט עם המנטור הפילוסופי שלה. באחד מהם היא נראית כנערה יפת תואר המביטה בהערצה בפרופסור היידגר, בעת שזה נושא את אחת מהרצאותיו המהפנטות על פעולת ה'חשיבה'. בסצנה הבאה היא מקבלת את פניו בדירתה הסטודנטיאלית במפגש הראשון ביניהם. פלאשבק נוסף מתאר את ארנדט פוגשת בהיידגר בגרמניה אחרי המלחמה. הם יוצאים לטיול רגלי בין היערות, ומהרהרים במסתורין של מערכת היחסים ביניהם.

אלא שבסרט האמיץ־לכאורה על אינטלקטואלית שנכונה לספר את "האמת המכאיבה" על יהודים ששיתפו פעולה עם האויב, יש אמת מרתקת אחת שבולטת בחסרונה. כוונתי לכך שבה בעת שארנדט כתבה את נבואות הזעם שלה נגד מנהיגי היודנראטים שמכרו לכאורה את נשמתם לנאצים, היא עצמה הייתה מעורבת באופן עמוק בקשר אישי עם היידגר. לפי ההיסטוריון ריצ'רד וולין, שחקר את הקשר בין ארנדט להיידגר באופן מעמיק יותר מכל מלומד אחר, ארנדט שימשה "סוכן ספרותי בפועל של היידגר בארה"ב, בעודה מפקחת על חוזים ותרגומים של ספריו". למעשה, חנה ארנדט לקחה על עצמה לטהר את המורה שלה מעברו הנאצי, מבלי שדרשה ממנו להכיר בפומבי בעוולות הנוראיות שהיה אחראי להן כשגילה נאמנות למשטר הנאצי – אותו משטר שממנו יצא אותו "אדם חסר חשיבות", אדולף אייכמן. מה חשבה לעצמה הוגת הדעות הדגולה הזו, כאשר שיתפה פעולה בסתר עם נאצי לשעבר, ובה בעת גינתה את "שיתוף הפעולה מעורר הרחמים של יהודים שנלכדו חסרי אונים בגיא ההריגה הנאצי”?

פרט לצביעותה של ארנדט בכל הקשור להתנהגות היהודית בשואה, יש לבחון גם את התנהגותה שלה באותה תקופה. ארנדט הייתה בנפקדות בשנתיים הקשות שבין 1943 ל־1945, כאשר ניסיון ההצלה של יהדות אירופה היה זקוק לתמיכת כל אדם שהייתה לו השפעה כלשהי באמריקה. אף שהיה לה טור קבוע במגזין 'אאופבאו' וכן גישה לכתבי עת חשובים אחרים, ארנדט מעולם לא נרתמה לעשות נפשות למטרה זו בארצות הברית. סופרים יהודים אחרים בארה"ב, כמו בן הכט ומקס לרנר, השתמשו בבימות שניתנו להם בעיתונים הליברליים הפופולריים PM ו'ניו יורק פוסט' כדי ללחוץ על ממשל רוזוולט להירתם למבצע ההצלה. וריאן פריי, סופר נחשב באותם ימים, חיבר את כתבת השער של גיליון דצמבר 1942 של ה'ניו ריפבליק', שכותרתו הייתה "הטבח ביהודים", וגינה את ממשלות ארה"ב ובריטניה על עמידתן באפס מעשה.

ארנדט מעולם לא השתתפה בעימות שהתקיים בקונגרס סביב הצעת החלטה הקוראת לנשיא רוזוולט ליצור סוכנות ממשל שתהיה מוקדשת להצלת יהודי אירופה. למעשה, היא הזכירה את הנשיא רק בטור אחד שכתבה בעת המלחמה, במאמר מ־1945 שבו היא משבחת את רוזוולט על תמיכתו בהצעת המלך הסעודי אבן־סעוד ליישב את הסכסוך היהודי־פלסטיני על ארץ ישראל ('הסדר' שהיה מונע את הקמתה של מדינה יהודית). ארנדט הייתה אחת מברי המזל הבודדים שהצליחו להימלט מהתופת הנאצית וקיבלו אישור כניסה לארה"ב, אך מעולם לא מצאה לנכון להביע מחאה נגד הסירוב המביש של מחלקת המדינה האמריקנית להנפיק ולו גם מספר קטן של אשרות כניסה לפליטים היהודים מאירופה.

ארנדט מעולם לא ערכה חשבון נפש באשר להתנהגותה באותן שנים שבהן חיה בבטחה בארה"ב. כפי הנראה היא גם לא הרהרה בשאלה האם מנהיג העולם החופשי יכול היה לעשות יותר כדי להציל חיים יהודיים. תחת זאת לא היססה – ולעתים נראתה כמי שמתענגת מכך – לגנות את המנהיגות היהודית חסרת האונים שחיה בכפוף לטרור הנאצי על כי לא עשתה די למען בני עמה. אלה הן רק מקצת מהשאלות המטרידות והלא פתורות על אופייה של חנה ארנדט שסרט עליה היה חושף – אילו היה מדובר בביוגרפיה אמיצה והגונה באמת. הסרט 'חנה ארנדט' נמנע מכך במתכוון ומצהיר נאמנות לגיבורה שלו, שלא באמת הייתה כזו.

_______________

המאמר הופיע במגזין 'קומנטרי'. מאנגלית: שאול לילוב

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

31 תגובות למאמר

  1. חנה ארנדט היא דמות פשוט מבחילה. ואגב היומנים של איכמן בארגנטינה מוכיחים שמה שהניע אותו הייתה שנאה עמוקה ופתלוגית ליהודים.
    לא שלמעריצי ארנדט משנה אם דבריה הם בדיה או לא. ארנדט היא ללא ספק מבחינת הצביעות והארס
    אחת מהאבות של תעשית השקרים נגד ישראל והעם היהודי.

  2. היא היתה בת 33 כשהמלחמה פרצה.
    היא היתה אמורה להתגייס ולהלחם כמו מיליונים רבים של גיבורים וגיבורות.

    מאות אלפי הודים לחמו בשורות הצבא הבריטי.
    מאות אלפי אוזבקים לחמו בשורות הצבא הרוסי.
    מאות אלפי קנדים התגייסו לעזרת בעלות הברית מבלי שהיה איום כלשהו על קנדה.
    26,000 חסידי אומות עולם שאינם יהודים סיכנו את חייהם במעשי גבורה מופלאים (שינדלר/סוגיהרה/ולנברג/ המחתרת הדנית/ מלך בולגריה/ מלכת יון/ ראש העירייה והארכיבישוף של זקינטוס/ארישטידאס ).

    וכן גם מיליון וחצי יהודים לחמו בעוז.

    וחנה ארנדט היגגה לה בניו יורק בשעה שבני עמה וקרובי משפחתה נרצחו.

  3. "גאונות כסטייה"???
    סטייה בודאי, אבל ללא בדל של גאונות או אפילו משהו קרוב לכך.
    מדובר באישה בינונית וחסרת מעוף, שהרקב המוסרי שלה הביא לפרסומה בעולם דרך יחסיה הבזויים עם מרטין היידגר השפל.
    וכמובן, איך אפשר בלי קידום המכירות הטוב ביותר? השמצת ישראל והיהודים. אין טוב מזה להגדלת המכירות והפרסום.
    סרט גרמני "אמנותי" שהוא עוד פמפלט אנטי יהודי ואטישמי. לא נורא, בקרוב המהגרים המוסלמים יטפלו באהבה גם בבמאית הזו ובחבר מרעיה.

  4. Although the movie does attempt to go along with the usual adoring hype around her. luckily, it does not really succeed, either for lack of conviction or for lack of skill…

  5. יש משהו טוב באמת היסטורית והוא שאנשים ש-יאה שייזכרו לדורות הבאים, מקומם בזיכרון הקולקטיבי נשמר. ולא משנה הדבר אם "לנו או לצרינו".
    אם לא הייתי קורא את המאמר הזה, לא הייתי יודע מי זאת. וגם אם זו בורות מצדי, אני מניח שזאת "בורות" המונית שמוכיחה שמדובר בדמות חסרת חותם.

  6. היא סתם אפס,כמו כל יתר סוכני ההשפעה הסוביטים ששורצים באקדמיה (וגם צאצאיהם יהיו שם,לא צריך לדאוג).
    כמעט כל האנשים שיושבים באקדמיה,בלמעלה ממאה מדינות,מחזיקים באותן דעות בדיוק בכל נושא ונושא.
    יש הסבר אפשרי ל"פלא" הזה,מלבד הסלקציה הבולשביקית הרגילה של כניסה לבעלי פנקס אדום בלבד ?

    היא מצטיירת כבלון קומוניסטי נפוח,מהסוג ששלט בגרמניה בשנות ה 20,ובגלל מה שזה עשה,עלה היטלר לשלטון.
    ההסברים המוצעים לשואה מגוחכים.טוענים שזה היה המשבר הכלכלי,אבל אלה שטויות.
    גם אז,כמו היום,גרמניה היתה מדינה מאד חזקה מבחינה כלכלית.וכשיש משבר כלכלי עולמי,המדינות הגדולות
    והחזקות נפגעות הרבה פחות מהמדינות הקטנות.
    כך שהמשבר הכלכלי של שנות ה 30 היכה במדינות כמו יוון או פורטוגל או בלגיה הרבה יותר מאשר בגרמניה
    או ארה"ב.באף אחת מהקטנות האלה לא צץ משהו דומה להיטלר.
    מה שהיה ייחודי לגרמניה,זה ההשתלטות העוינת של קומץ חנה ארדנטים על כל דבר במדינה.

    1. וקה. "שלי שלי ושלך שלי" קלאסי. וראה את הרכב ועדת ספר האזרחות של בנט- דתיים לאומנים הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסיה. אז מי שיושב בבית זכוכית- אל ישליך אבנים. התגובה שלך מבוססת על עובדות לא נכונות.
      א. היא לא אפס, ועם זאת גם לא צריכה להיות מושא להערצה לא ביקורתית.
      ב. סוכני השפעה סובייטיים לא "שורצים" באוניברסיטאות, קודם כל כי ברית המועצות כבר לא קיימת. וגם כשהיתה קיימת, חלק מהאינטלקטואלים שאהדו את הקומוניזם לא היו עבדים נרצעים של הדיקטטורה הרצחנית והצבועה הזאת. קומוניסטים, כשהם באופוזיציה, הם הרבה פעמים המוחות הכי מבריקים, לוחמי הצדק המסורים והמקריבים ביותר. כשהם בשלטון, הם עריצים נוראים. אגב, כמו חלק מהפעילים הדתיים.
      ג. הסלקציה הבולשביקית כביכול (רבים הם אנשי הימין המלמדים באוניברסיטאות) היא כאין וכאפס לעומת הסלקציה הלאומנית-דתית הקיימת בישראל בכל מקום שהימין שם עליו את ידו. ראה הזרם הממלכתי דתי בחינוך, שאף חלוני/רפורמי/מסורתי לא יכול להציג בו את כף רגלו, אבל במגזר הממלכתי הדתיים רוצים שיווין הדמנויות בתעס
      ד. אף קומוניסט לא שלט בגרמניה בשנות העשרים. הקומוניסטים היו אופוזיציה בעלת משקל, אבל רק אופוזציה. והמשטרה ובתי המשפט תמיד חיפשו אותם, בניגוד לסלחנות שבה נהגו כלפי אנשי ימין קיצוני.
      ה. המשבר הכלכלי העולמי הוא הגורם העיקרי להתמוטטות וימאר. ראה מחקרים. גרמניה היתה תלויה בהלוואות אמריקאיות. נכון שבעלי ההון נפגעו פחות, אולם ההתחזקות של הקומוניסטים בעקבות המשבר הביאה אותם לגרום לעלייתו של היטלר לשלטון.
      ה. הריח של דבריך דומה לריח העולה מהאידיאולוגיה של חלק מאותם אנשי ימין קיצוני שבסוף השתלטו על גרמניה בשנות השלושים.

    2. התגובה שלך לא מובנת לי. האם אתה טוען שבגלל אנשים כמו אלברט איינשטיין, וולטר בנימין, מרטין בובר, ועוד ועוד יהודים שהגיעו לפסגה בגרמניה ופעמים רבות הגדירו את עצמם כגרמנים לפני יהודים, וסחפו את התרבות והמדע הגרמנית לשיאים נגרמה השואה? זה בדיוק מה שהאנטישמים הכי גדולים באירופה אומרים.

    3. לדפנה, אמנם באיחור אלגנטי של שנה תמימה אבל בכל זאת…
      לגבי הקומוניסטים בגרמניה:

      ב-1919 הייתה הפיכה קומוניסטית במדינת באווריה בראשות קורט אייזנר (יהודי) והוכרזה בשם "הרפובליקה הסובייטית הבווארית", היא שאפה להשתלט על כל גרמניה ולהחליף את רפובליקת ויימאר במדינה קומוניסטית לפי הדגם הרוסי.
      , בתחילה שלטה במדינה החדשה קואליציה של חברי המפלגה העצמאית הסוציאל-דמוקרטית ואנרכיסטים, אולם הממשלה שהוקמה לא הצליחה להביא את האנרכיה בבוואריה תחת שליטה ולאכוף את הסדר במדינה. כתוצאה מחוסר היכולת של הממשלה החדשה היא לא שרדה והתמוטטה בתוך שישה ימים. תחתיה הוקמה ממשלה חדשה על ידי הקומוניסטים בבוואריה בראשותו של אוייגן לוינה.

      הממשלה החדשה התחילה לבצע רפורמות ברוח הקומוניזם כגון הפקעת בתי העשירים ונתינתם לחסרי בית, העברת ההנהלה של מפעלי תעשייה לפועלים, בתכנון היה גם ביטול המטבע וכינון רפורמה בחינוך, אבל הממשלה החדשה לא הספיקה להוציאה את התוכניות האלה לפועל.

      הממשלה סירבה לכל שיתוף פעולה עם כוחות הרייכסווהר שהיו מוצבים בבוואריה, ובמקום זה אירגנה כוח לוחם משלה בשם הצבא האדום (גרמנית: Rote Armee) לפי הדגם של הצבא האדום בברית המועצות, הצבא החדש הצליח לבנות כוח של 20,000 חיילים בפיקודו של רודולף אגלהופר, רוב החיילים היו פועלים מובטלים חסרי ניסיון צבאי שהתנדבו לשירות. הם התחילו לעצור אנשים שהיו חשודים בפעילות אנטי-מהפכנית, ב-29 באפריל 1919 שמונה אנשים, אחד מהם היה נסיך גרמני, הוצאו להורג באשמת פעילות אנטי-מהפכנית.
      למרות קיומה הקצר, לרפובליקה הסובייטית הבווארית הייתה השפעה עמוקה על הפוליטיקה בבוואריה ובגרמניה, תקופת שלטונה זכורה כתקופת מחסור וסבל, לזיכרון זה היה השפעה גדולה על בוואריה שרק מספר שנים לאחר מכן הפכה למוקד הימין הקיצוני ולמקום שהיווה את תחילת התפתחותם הפוליטית של אדולף היטלר והמפלגה הנאצית.

      התעמולה הימנית תיארה את הרפובליקה כניסיון השתלטות זר של היהודים והבולשביזם הרוסי על גרמניה, דימוי זה התאים לאגדת תקיעת הסכין בגב, שהאשימה את התבוסה במלחמת העולם הראשונה בבגידה של היהודים והקומוניסטים.

  7. יש בעם היהודי הרבה בוגדים
    זה לא חדש ולכל דור ודור יש לו את אותם מנהיגים או בעלי יכולת פירסום שפועלים נגד מטרות העם היהודי. לא ברור מדוע כל זה נעשה אבל הנזק קיים. הדבר מאפשר לכל שונאי ישראל להשתמש בדעות של אותם בוגדים כדי לפעול נגד היהודים. לא הייתי מתפלא אם יתברר בסוף שהילטר למד על יהודים מכמה יהודים שונאי יהדות. לא חסרים גם כיום כל מיני פרופסורים או פוליטיקאים שמקדמים את התעמולה של אויבי ישראל. בימים האחרונים שמענו על אראל מרגלית עם הרעיונות האידיוטיים שלו על ברגותי. האם זאת אינה בגידה? האם לא יכול היה במקום זה להדגיש את זכותינו לאדמה לפי החלטת חבר העמים? לכן התופעה של ארנדט אינה חדשה וקיימת תמיד. אפשר גם לנסות להבין או לחקור מדוע אבל זה נראה כביזבוז זמן. יתכן מאד שכל זה בא בגלל יהירות כלשהי שבה היא חושבת שהיא יודעת הכל. או היא סובלת ממחלת ההיסטוריפאטלוגיה בשלב מתקדם בו היא מתחילה מדעה מסויימת שיש לה ואז מחפשת את העובדות שיתמכו בדעה שלה ומתעלמת מהשאר. או אולי זה דחף בלתי נשלט לפירסום ולא חשוב איזה. גם בשנים האחרונות בישראל קיימים בוגדים כנ"ל כמו למשל משה דיין שאפשר ביחד עם צמרת צה"ל לצבאות ערב לתקוף ראשונים במלחמת יום הכיפורים במקום שאנחנו נתקוף ראשונים. האם הוא חשב שהוא יודע יותר טוב מכולם מה שצריך לעשות? מה בקשר לשמעון פרס שהביא עלינו את הסכם אוסלו והביא לכאן את כל המחבלים שהיו בתוניסיה? לא מספיק אוייבים יש לנו כאן שצריך עוד? יתרה מזה הוא שכנע את העולם שיש עם פלסטיני במקום להסביר שאין עם פלסטיני. מה הסיבה שלו לעניין, האם הוא חושב שהוא יודע טוב יותר מכולם? אותו שמעון פרס במקום להיות מוקע כבוגד הפך להיות נשיא ובכלל ניתן לו כבוד רב. איך זה קורה? אז מה יש לנו להתלונן על ארנדט?

  8. מבלי להתייחס לחייה הפרטיים,טענתה על היודנרט נכונה וצודקת. ההוכחה הרוסית לא צודקת,המוות שם יתנהל ברעש ומסורבל. אין ספק שקסטנר ורמקובסי ושאר המנוולים עזרן למכונת ההשמדה ביעילותה ובקש שלה. לגבי ב"ג היא גם צודקת,ב"ג רדף סופרים והחרים ספרים: בן הכט-כחש. יואל ברנדט: בשליחות הנדונים למוות. גם תפיסת אייכמן בייתה לצורכי ראווה,עובדה שלאחר אייכמן,המדינה לא רדפה את הנאצים ולא את בנק אופנהיים שהיה הקסטנר של הממון היהודי. למרות שידעה על עשרות כאלו שחיים בחופש מוחלט כולל בגרמניה. ב"ג לא התעניין ביהדות אירופה הלא ציונית,כי לא רצו לעלות לישראל. במקיאבליסטיות שלו "ציפה"יד ושם ממרקת את היודנרט.

    1. בובליל – אתה מבולבל:
      "מבלי להתייחס לחייה הפרטיים" – אל תיתמם ואל תנסה לשנות נושא. ההתייחסות לחייה הפרטיים של ארנדט מובאים רק בהקשר יחסיה עם היידגר על מנת להראות, בצדק, את רמת הצביעות שלה; טוענת על היודנראט ששיתפו פעולה עם הנאצים (תוך התעלמות מוחלטת מהנסיבות) בזמן שהיא שוכבת עם נאצי ומפיצה את כתביו. "אמור לי מי הם חבריך" וגו'.
      "טענתה על היודנרט נכונה וצודקת" – למה? כי אתה אומר? פרופגנדיסט זול שכמוך. תן טענה אחת לפחות.
      "ההוכחה הרוסית לא צודקת,המוות שם יתנהל ברעש ומסורבל" – זה לא רלוונטי, עיוור שכמוך. העקרון הוא שקובע – צוררינו לסוגיהם השונים יהרגו אותנו עם או בלי שיתוף פעולה. יעילות אינה שם המשחק פה, ולראיה הם לא מפסיקים לנסות. הנאצים היו מאוד יעילים, ולעומתם הערבים עדיין בתקופת האבן, אז מה? הצורה המעוותת שבה אתה רואה את הדברים מדברת כאילו על כך שהצוררים ייכנעו ויפסיקו לנסות להרוג אותנו אם זה לא יהיה יעיל מספיק. אם ייקח להם 10 שנים, 1000 או 10,000, הם לא יפסיקו לנסות. צריך להלחם בהם, כמה שאפשר ובכל דרך אפשרית. זו צריכה להיות המסקנה.
      "אין ספק שקסטנר ורמקובסי ושאר המנוולים עזרן למכונת ההשמדה ביעילותה ובקש שלה" – יופי שאין לך ספק, אבל לבית המשפט היה ספק ואנחנו עדיין חיים בדמוקרטיה אז אי אפשר לשלוח אנשים לכלא לפי התחושה הסובייקטיבית של אדון בובליל. ועם זאת, היותם נבלות אדם לפחות בפוטנציה (וגם אם לא הם באופן מוכח – אז לא חסרים אחרים) אינו מעלה ואינו מוריד מן הטיעון. בוגדים תמיד היו ותמיד יהיו וצריך לשפוט אותם ככאלה.
      "לגבי ב"ג היא גם צודקת" – אין ספק שב"ג הביא עימו שק לא קטן של טינופת בעצמו. אבל לפחות הוא לא הצדיק את הנאצים וניסה לנקות אותם מאשמתם בזמן שקיים יחסים חמים איתם מאחורי הקלעים. מעבר לזה, שאין באמת צורך לדבר על פועלו של ב"ג להצלת העם היהודי, אל מול עליבותה המוחלטת של ארנדט בהקשר זה, הן תיאורטית והן מעשית.
      "גם תפיסת אייכמן הייתה לצורכי ראווה" – אתה די טיפש, מה? אטום לגמרי? אתן לך רגע לחשוב בלי שאפרט הלאה, אולי זה יגרום לך להתחרט (למרות שיש לי חשד בריא…). אפס מודעות עצמית.
      "ב"ג לא התעניין ביהדות אירופה הלא ציונית,כי לא רצו לעלות לישראל" – תודה לקורא המחשבות אדון בובליל. ממליץ לקרוא קצת מכתבי ב"ג וגם לעשות קצת שיעורי בית על ארגוני ההצלה והעליה.
      "במקיאבליסטיות שלו "ציפה"יד ושם ממרקת את היודנרט." – אה הא, אז עכשיו "יד ושם" הוא מקיאבליסטי. אין לך יותר מדי שם למעלה, מה? נראה לי שאין לך אפילו מושג מה זה מקיאבליסטי.

      בסיכומו של עניין, אפשר וראוי להעביר ביקורת נוקבת ועניינית, הן על ארנדט והן על דוד בן גוריון (למרות שקשה באמת להשוות ביניהם – הוא מנהיג בעל שיעור קומה, היא פובליציסטית שלא השיגה דבר מעשי בחייה). אפשר וראוי לפתוח לדיון את נושא התנהלות היהודים בשואה, לפניה ואחריה. המאמר הנ"ל עורך סקירה נאה, בנקודות מרכזיות, על אופי הפולמוס. לעומת זאת, המתקפות הזולות שאנחנו רואים בתגובה מעין זו של בובליל הזה ראויות רק לתגובות זולות ישר בחזרה. על כן אני מרשה לעצמי לתקוף אותו באופן אישי. חמור – ראוי שיתייחסו אליו כחמור.

  9. ב"ג היה מקיאבליסט קיצוני,בסתר ליבו רצה שיהיה קשה ליהודים כדי שיעלו על ה4. רק כשנכח בוועדת בילטימור שיהודי אירופה כרגע לא רלוונטיים למדינה,הזניח אותם ושלח לעלות את הנוער מצפון אפריקה בלית ברירה. ההנהגה יכל לחסוך מיליונים מושמדים לו הייתה מייחצנת ומפרסמת את השואה בעולם בעיקר בארה"ב ואולם היא שתקה. שיתפה פעולה עם הבריטים בהקשר הזה. ובעקיפין עם חאג אמין אל חוסיני.

    1. התכתשות הפנימית הזאת היא בדיוק מה שפוגע בנו, וגורם לשונאי ישראל בעבר ובהווה לחכך את ידיהם בהנאה מרושעת. את היהודים רצחו הנאצים ועוזריהם האירופאים. נקודה. זה שקסטנר היה חלאה רודפת בצע, עדיין לא הופך את כל ההנהגה הציונית לפרו נאצית, וודאי שלא לרוצחת המונים. וכל מי שלמד על קורותיה של חנה ארנדט הלא נכבדה, יודע שהיא הייתה גרועה יותר ממרבית האנשים עליהם היא מתחה ביקורת.

    2. בן גוריון היה גדול מהחיים. קוסם.
      להקים מדינה ליהודים זה נס!
      זה כמו היום להקים מדינה לצוענים או להחזיר את הממלכה הטטרית של ג׳ינג׳יס חאן. או להקים מחדש את קרתאגו.
      היו לבן גוריון כל כך הרבה אפשרויות להיכשל ובכל זאת הוא הצליח.

    3. קראתי עכשיו את הביוגרפיה של בן גוריון. הוא היה אחד המנהיגים הדגולים של עם ישראל בכל הדורות, ואחד הגדולים במאה ה-20 בקנה מידה עולמי. החלטות שלו קבעו את עתיד המדינה והצלחתה אז ולדורות קדימה.
      הטענה שלך שויתר על יהודי אירופה לא בטוח נכונה, ואם כבר מתבססת על חוכמה שלאחר מעשה.

  10. הסיפור של ארנדט די פשוט. היא הייתה בעלת מראה ארי, מוקפת בארים, למדה, לימדה ובילתה עם ארים ואפילו "זכתה" לנהל רומן לוהט עם פילוסוף הבית של הגזענים הארים. היהודים שנראו כיהודים הביכו אותה מאוד, וכנראה שגם די הגעילו אותה, כפי שמשתמע בבירור מתיאוריה אותם.
    אפילו בנוגע לאייכמן, הבעייה העיקרית שלה הייתה שבמשפטו הוא נראה די מעוקם ועלוב. ממש לא מזכיר את "החיה הצהובה" הדרמטית והגדולה מהחיים, כפי שהנאצים ראו את עצמם. אין ספק שהופעתו היא שהפריעה לחוש האסתטי המעודן של ארנדט, הרבה יותר מפשעיו המפלצתיים. ולכן היא "העליבה" אותו וכתבה שהוא דמות בנאלית.
    אם זה נשמע שיטחי, הרי זה רק מעיד על כשרונה הגדול של ארנדט לכסות על רדידותה במסווה אינטלקטואלי מעמיק כביכול. היא לא הראשונה שעשתה זאת, ולמרבה הצער גם לא האחרונה.

  11. הגיע הזמן לשאול בכל הרצינות- מי מגדיר מהו 'אינטלקטואל' ואיזה כשל יביא לכך שהוא יפסיק להיות מוגדר כך?
    כרגע המציאות היא שכל מי שיודע להתנסח בשפה גבוהה, ויש לו את התעוזה להשמיע את הגיגיו ברבים, ייחשב לאינטלקטואל ולכזה שיש להתייחס אל דבריו בכובד ראש פילוסופי, ללא כל קשר לעמידתם בקריטריונים בסיסיים של עומק מחשבתי או נאמנות למציאות.

    1. זה מאד פשוט. כל מה שצריך זה לכתוב ביקורות ארסיות על יהודים, ישראל, ציונות וכיו״ב. מיד תקבל שדרוג ותהפוך לאינטלקטואל מוערך. יהיו גם כאלה שיתארו אותך מיד כמי שטבע חותם משמעותי בפילוסופיה של הפוסט מודרניזם.

    2. ליצחק –
      מכיוון שאתה שואל בכל הרצינות, אנסה לענות בכל הרצינות. הנקודה שאתה מעלה היא אכן קשה וכואבת. כחלק מתנועת הפוסט מודרניזם, חשיבותם של עובדות, ראיות, חשיבה לוגית סדורה, הגעה למסקנות ובניית תחזיות שאכן מתקיימות במציאות – כל אלה הושלכו מהחלון והוחלפו ב-"נרטיבים". כתוצאה מכך אכן נוצר מצב לפיו מי שיודע להתנסח בשפה גבוהה ורהוטה ולהשמיע הגיגיו ברבים, בעיקר אם הם מתיישרים עם תפיסת העולם של אותם פוסט מודרניסטיים, ייחשב די במהרה לאינטלקטואל.
      על כן שומה עלינו, אנחנו שלא נפלנו ונשבינו במקסם השווא שלהם, להשיב אל המרכז את מה שחשוב – עובדות, ראיות, חשיבה לוגית סדורה, הגעה למסקנות ובניית תחזיות שאכן מתקיימות במציאות. ולפני זה – להזכיר לכולם שאכן יש כזה דבר מציאות, והשלכות, ואמת. זה טוב ויפה שיש לאנשים שונים דעות ותפיסות שונות, וחשוב מאוד להתייחס אליהן בכובד ראש ולכבד את זכות האנשים להחזיק בדיעותיהם (גם אם הדעות עצמן אינן מכובדות וגם לא בהכרח אותם האנשים), אך לא ניתן לכפות את אותן דעות על המציאות. ללא אמת – אין גם שקר. וזו הדרך לאבדון.
      (אגב, זה מכוון לגמרי – מספיק לקרוא את כתבי אסכולת פרנקפורט כדי להראות שזה בדיוק רצונם: פירוק החברה הנוכחית "המסואבת והמושחתת" והחלפתה באוטופיה המושלמת שיתכננו עבורנו אותם "אינטלקטואלים". את התוצאות חווינו היטב ב-100 השנים האחרונות, אבל גם את האמת הזו אותם "אינטלקטואלים" עובדים קשה כדי להסתיר).
      ולכן החשוב מכל – לדבר אמת. זו הדרך לאינטלקטואליות, גם ללא המילים הגבוהות.

  12. למה ללכת רחוק לחנה ארנדט מעמקי ההסטוריה
    כשבתחנה צבאית מוכרת יש ראיון חגיגי עם יאיר אורון שהוא על סף מכחיש השואה
    וכשחצי מעיתונאי ישראל מלקקים וישושו לראיון עם האטנישמי מכחיש השואה הפרטנר שלנו
    אבו מאזן המושלם, והתזה שלו שתקוותי שבקרוב תתורגם לעברית על ידי ג'קי חורי המתרגם הערבי האולטימטיבי

  13. יהודים יכולים להגיע לשיאים בכל תחום
    והחנה מוכיחה זאת בלי צורך בשבעת בניה

  14. אותי מעניין הייחוס המשפחתי של הגברת פון טרוטה.
    מעניין אם יש לה קשר לרוצח ההמונים לותר פון טרוטה ימ"ש – הגנרל הגרמני שעמד בראש רצח העם הראשון במאה ה-20 – רצח העם של בני ההררה בנמיביה.

  15. ארנדט = אנטישמית , רשעית , נודניקית , דבילית , טינופת – והמבין יבין!

  16. הכי גרוע הוא שאנשי השמאל הקיצוני עד היום רואים בה מנטורית. אני נודר לכם שרק בגלל זה עד היום היא מתענה בגיהנום.