חזקת הגיל הרך: כתב הגנה

תמיכה בחזקת הגיל הרך איננה "שמאל רדיקלי" אלא דאגה לטובתם של ילדי ישראל. ההצעה להחליפה ב"הורות משותפת" נשענת על בסיס מדעי מעורער, ותגרום למאבקי כוח בלתי נגמרים על גב הילדים. תגובה

ברוב מכריע של המשפחות, האם היא המטפלת העיקרית. אילוסטרציה. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' התלונן לא מזמן, בדברים שפורסמו באתר זה, כי איננו מצליח למצוא כל טיעון ענייני שיצדיק את השארתה על כנה של חזקת הגיל הרך – זו הקובעת כי ילדים עד גיל שש יימסרו למשמורת אמם במקרה של גירושין, אלא אם קיימות "נסיבות מיוחדות להורות אחרת". סמוטריץ' מכנה את חזקת הגיל הרך "אנכרוניסטית", ויחד עם חבר הכנסת יואב קיש מהליכוד הוא הגיש הצעת חוק הקוראת לביטולה ולהחלפתה ב"הורות משותפת".

סמוטריץ', והמרואיין השני באותה כתבה, ד"ר יואב מזא"ה, מדגישים, ובצדק, שהשיקול היחיד בשאלת המשמורת צריך להיות טובת הילד. שניהם, כמרבית המתנגדים לחזקה, מגדירים את התמיכה בהמשך החזקה הקיימת "מאבק פמיניסטי קיצוני" על גבם של הילדים, במטרה לחזק את עמדתה של האישה בהליך הגירושין בישראל.

לצורך תמיכה בעמדתם, מתנגדי החזקה נוהגים לצטט "מחקרים", בדרך כלל "רבים", ה"מוכיחים" לדבריהם כי משמורת משותפת עדיפה לילדים במקרה של גירושין. אלא שבניגוד לאמירות הללו, תמונת המצב המדעית רחוקה מלהיות ברורה, וזאת בשל פגם מתודולוגי מהותי באותם מחקרים, כפי שאסביר.

משמורת משותפת המייצרת "ילדים רגועים ושמחים יותר" ביחס לחבריהם הגדלים במשמורת יחידנית, תלויה ביכולת גבוהה מאוד של שיתוף פעולה בין ההורים הגרושים. עצם קיומה של מערכת כזו – במצב שבו אין זו ברירת המחדל החוקית – מעיד על יכולתם של ההורים להעמיד את טובת הילדים בראש סדר העדיפויות, ולגשר על חילוקי הדעות ביניהם. השוואה של מקרים אלו למקרים שבהם לא הצליחו ההורים להגיע להסדר מיטיב כזה ולכן קיים בהם משמורן מרכזי, דורשת נטרול של המשתנים שהובילו למצב זה, ובהם למשל עוינות גבוהה יותר בין ההורים – גורם סביר הרבה יותר לפגיעה ברווחתם הנפשית של הילדים. התעלמות ממשתנים כאלו היא חוסר אחריות מדעי.

לא כל החוקרים שותפים לעיוות זה. חלק ניכר מהם מודים כי יש צורך במחקר נוסף, ומסייגים את דבריהם באמירה שהממצאים הקיימים תומכים במדיניות המומלצת של משמורת משותפת. הבעיה, הם ממשיכים, היא שאין מחקר רחב מספיק, מדעי מספיק או ארוך טווח דיו כדי לגבש מסקנה מעבר לטענה המובנת מאליה – שכדאי שילדים יהיו בקשר, קרוב ככל האפשר בנסיבות העניין, עם שני ההורים גם אחרי גירושין.

משמורת משותפת היא כנראה הדבר הטוב ביותר, כשהיא אפשרית ברמה האנושית. מנגד, היא יכולה להיות הדבר הגרוע ביותר כשהיא איננה מבוססת על רצון טוב ורמה גבוהה של אמפתיה והכלה בין בני הזוג.

ב־2014 התפרסם מאמר בחתימתם של 111 "מומחים בינלאומיים", בזכות חלוקה שוויונית יותר של האחריות ההורית. מאמר זה העניק רוח גבית עצומה למתנגדי חזקת הגיל הרך. אבל המתנגדים היו צריכים לקרוא ביתר קפידה את האותיות הקטנות במאמר. חוות הדעת המקצועית שמקדם המאמר היא שיש חשיבות לקשר ההורי הרציף, לאו דווקא לחלוקת זמן שוויונית או לקביעת "שותפות הורית" רשמית. ובכל מקרה, במאמר מודגש כי ההמלצה רלוונטית אך ורק לילדים הנהנים מקשר טיפולי משמעותי עם שני ההורים עוד לפני פירוק התא המשפחתי.

ברירת מחדל של חיכוך יומיומי

חזקת הגיל הרך איננה רלוונטית למקרים שבהם ההורים מגיעים בעצמם להסדרים של משמורת משותפת. במקרה כזה בית המשפט מעניק תוקף של פסק דין להסדר שהושג, וככלל איננו אמור להתערב מעבר לכך. חזקת הגיל הרך מופעלת אך ורק במקרים שבהם קצר־התקשורת בין ההורים הופך את המשמורת המשותפת להרסנית עבור הילדים.

מצדדי המשמורת המשותפת מקדמים ברירת מחדל שתיצור חיכוך יומיומי ואינטנסיבי בין שני אנשים שכבר אינם חפצים זו ביקרו של זה ולהפך, ואינם מצליחים להתפשר אפילו בנוגע למשהו חשוב כל כך כמו צאצאיהם. משום מה הם מאמינים שהטבע האנושי, זה שהוביל את ההורים לבחירה להתגרש ושעליו לא הצליחו להתגבר כדי להחליט בעצמם על עתיד ילדיהם, לא יפריע להם לשתף פעולה משניתנה הוראת בית משפט לעשות זאת.

גירושין הם מצב לא פשוט למעורבים בהם, ודאי שלא לילדים. המשמעות של משמורת משותפת היא מתן כוח לשני החלקים במערכת המתפצלת להמשיך ולהשפיע לא רק על חיי הילדים אלא גם, ובאופן ניכר, על חיי בן/בת הזוג לשעבר. על הדרך, תתווסף לקלחת העוינות והמתח גם התדיינות משפטית תכופה.

יש מצבים שבהם אין ברירה אלא לבחור ברע במיעוטו עבור כל הנוגעים בדבר. כן, עבור טובת הילדים, הורים צריכים לשלם מחיר. כשההורים לא גרים באותו הבית, המשמעות היא, לפחות במקרים שבהם המכריע הוא בית המשפט ולא ההורים, שאחד מהם ייאלץ לוותר על חלק מזכויותיו ההוריות, לטובת החלק היותר חשוב במשוואה – הילדים. זה לא שוויוני, זה לא הוגן, אבל זו טובת הילד.

כלל האצבע ההגיוני ביותר הוא שימור המצב הטיפולי הקיים, תוך שיתוף פעולה. גם מאמר המומחים שהזכרתי מדגיש כי לא ניתן לייצר יש מאין קשר ואחריות הורית במקום שבו הם לא היו קודם לכן. כיוון שאיננו יכולים לכפות שיתוף פעולה, חזקת הגיל הרך היא ההנחיה הקרובה ביותר הזמינה לנו.

ישנם בהחלט אבות מדהימים בישראל. כאלה שרואים עצמם אחראים מלאים לרווחת ילדיהם, לוקחים אותם לחוגים ולרופאה, שומרים את הטלפון של המורה וחברים בקבוצת הוואטסאפ של הגן, יודעים מתי צריך לבוא עם חולצה לבנה לבית הספר ולומדים עם הילדים למבחן. ברוב המקרים, האבות הללו אינם צריכים את החוק של סמוטריץ' וקיש. הם מתעדפים את צרכי הילדים עוד במהלך נישואיהם, וככל הנראה יוכלו להגיע לעמק השווה עם אמם של הילדים גם אם יתגרשו. ככלל, אלו לא האנשים שחזקת הגיל הרך מפריעה לקשר שלהם עם ילדיהם, אפילו לא במקרים שבהם היא מופעלת, שכן הסדרי הראייה "מתיישבים" על מערכת קיימת של חלוקת אחריות.

הבעיה מתחילה כאשר בשם "השוויון" הרשמי אנו מערערים מן היסוד את חלוקת העבודה המשפחתית; כאשר הורה שבחר, עד הגירושין, לפטור עצמו מאחריות, דורש סמכות מבלי להבין אפילו את האחריות הנלווית לה; כשהוא ממשיך לצפות שתחזוקת הקשר עם ילדיו תבוצע על ידי בת הזוג, גם כשהיא כבר לא בת זוג. כשבית המשפט צריך להתערב במקרים הללו – הוא בדרך כלל צריך לעשות זאת יותר מפעם אחת.

בהינתן מגבלותיה הברורות של מערכת המשפט, סביר יותר לייצר ברירת מחדל להכרעה ולבחור בזו שמגינה על הרוב המכריע של הילדים. גם אם מיעוט קטן מאוד נפגע מההנחיות הקיימות, אם בשל מגבלותיהם של השופטים ואם בשל מגבלותיהם של ההורים, ההגנה עליו אינה מצדיקה פגיעה בכל יתר ילדי ישראל. סמוטריץ' וקיש מבקשים "לתקן" בעיה שולית יחסית באמצעות מערכת בעלת פוטנציאל היזק עצום, שדווקא היא תהפוך את הסוגיה למאבק כוחות בין גברים לנשים על גבם של הילדים.

התמונה הדיקנסית שמצייר מזא"ה בדבריו, כאילו בעל כורחו מוסר בית המשפט העליון ילדים לידיהן של אמהות מתעללות או נרקומניות, היא מעוותת. המצב שמתאר מזא"ה נופל בהחלט בתחום "הנסיבות המיוחדות" המגבילות את החזקה. הוא מתאר לכן בעיה אפשרית בהבנת הנקרא, לא בחזקה עצמה. הייתכן שדווקא במקרה זה, ולא באף סוגיה אחרת המוצגת בפני בית המשפט, כובל המחוקק את ידיהם של שופטי העליון? או שאולי בקביעתם כי "קיימת מסוגלות הורית" בחנו השופטים את מסוגלותה ההורית של האם והגיעו למסקנה חיובית? ובכלל, תיקי משפחה אינם נדונים דרך קבע בבית המשפט העליון. התמונה כאילו אלפי ילדים נקרעים מחיק אביהם האוהב ונמסרים לידיהן של אמהות מתעללות רחוקה מהמציאות כרחוק מזרח ממערב.

למה דווקא אמא?

אם נבחן את נתוני התעסוקה נגלה שנשים בוחרות בשעות עבודה קצרות יותר ובקידום איטי יותר. הן אלו שככלל מרויחות פחות כסף, ומסוגלות, טכנית ופסיכולוגית, להעניק לילדים זמן רב יותר. במאזן עלות־תועלת של רווחת הילדים, כל עוד זו חלוקת העבודה השלטת, יש היגיון ברור בשימורה גם אחרי הגירושין, לטובת הילדים. חלוקת הנטל הכלכלי באופן שישקף את היכולות והאחריות בפועל של שני הצדדים היא רעיון מבורך, אבל זוהי בעיה אחרת הנובעת מהמשפט העברי ומחוק המזונות, לא מהחזקה עצמה.

מדוע סמוטריץ' וקיש אינם מציעים, כחלופה לחזקה, את שימור הסטטוס־קוו הטיפולי? האם ייתכן שהם יודעים כי כלל אצבע כזה יחולל מעט מאוד שינוי בפועל? מתן "הכוח" בידי המטפל העיקרי בילדים הוא, במובהקות סטטיסטית שאיננה ניתנת לערעור, הותרת "הכוח" בידיהן של נשים. יכול להיות שגם הם כאן בשביל מהפכות ולא בשביל הילדים?

משני עברי המתרס, ביטול חזקת הגיל הרך הוא מאבק כוחות. מן הסתם ישנן פמיניסטיות רדיקליות שחושבות בדיוק באופן שסמוטריץ' ומזא"ה מאשימים אותן: שבמלחמה המגדרית, ילדים הם מכפיל כוח. אבל אנחנו לא כאן כדי להעמיד את הפמיניסטיות על טעותן, אנחנו כאן כדי לדאוג לטובת הילדים. ההצעה להמיר את חזקת הגיל הרך במשמורת משותפת תאריך את ההתדיינויות האינסופיות בבית המשפט, ותצמצם את המשאבים הזמינים לטיפול בילדים, של ההורים ושל המערכת. מצב כזה לא ישרת את טובת הילדים, הוריהם או החברה.

צורך טיפולי ופסיכולוגי

ההאשמה נגד חברת הכנסת שולי מועלם כאילו היא "מיישרת קו עם השמאל" – למעשה, האשמתה בבגידה במחנה הפוליטי שלה – היא דמגוגיה מהסוג הזול ביותר. בבסיס החוק שמועלם מציעה עומדת הבנה של צרכי הילדים. זו ביולוגיה, לא פסיכולוגיה. יותר מכך, זו פשוט המציאות. שימור התנאים הקיימים מעבר לתקופת החזקה, כמו השארת אחים זה עם זה, הוא צורך טיפולי ופסיכולוגי של הילדים, לא קונספירציה רדיקלית.

העובדה שמועלם מסוגלת לשתף פעולה עם הצד השני של המתרס כדי לקדם את האינטרסים של ילדי ישראל היא תעודת כבוד עבורה. גיוס מחנה הימין כדי לקעקע את האמינות הפוליטית שלה, במטרה להגן על עמדה מנותקת כל כך מהמציאות היומיומית של צרכי הטיפול בילדים ושל מערכות היחסים בין גרושים, מעידה בעיקר על חולשת הטיעון נגד המצב הקיים. שיתוף הפעולה עם הניסיון להפוך את החזקה למאבק בין נשים לגברים, תוך דחיקת רגליהן של נשים אל מחוץ למחנה הימין, הוא הרסני למחנה הרבה לפני שהוא פוגע "באויב הפמיניסטי".

חברת הכנסת מועלם מיישרת קו עם הילדים, לא עם השמאל. היא לא בוגדת, לא רדיקלית ולא חייבת להתפשר עוד יותר על רווחת הילדים כיוון שיש במחנה השמרני מי שמרגישים מחויבים להתנגד ל"פמיניסטיות הרדיקליות" בכל סוגיה, גם על חשבון פגיעה באינטרסים הלאומיים. זו שמרנות דמיקולו, וזה לא ימין משום סוג.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

137 תגובות למאמר

  1. אין לי בעיה עם "שימור הסטטוס הטיפולי", אבל הטענה שלאבות מעורבים (כלומר טובים) לא תהיה עם הגרושה זה חסר קשר למציאות. הבעיות הן בין בני הזוג ואין קשר בינן לבין הטיפול בילדים כלל (ונקמנות ומשחק על חשבון הילדים יש כמובן משני הצדדים כשמי שיותר רע נמצא בעמדת עדיפות).

    1. הטענה אינה שלאבות מעורבים אין בעיה עם הגרושה אלא שלילדים ולמערכת המשפחתית יש הרבה פחות בעיה להתרגל להסדרי ראיה המחלקים את הזמן עם הילדים בצורה שוויונית. עם זאת, למרות שאינני מכחישה את קיומם של מקרי קיצון של ניצול המערכת לרעה, אני עומדת גם על כך שיש *פחות* אבות מעורבים עם בעיות במכלול חלוקת האחריות ההורית מאבות לא מעורבים.

      שימוש בילדים ככלי במאבק בין הורים הוא רעה חולה בכל מצב. יש למנוע אותו ככל הניתן. משמורת משותפת כברירת מחדל לא עושה זאת. היא מעניקה דגש רב מדי לזכויות ההורים דווקא, לא לטובת הילדים. הניסיון ליצור הקבלה, זהות כמעט, בין משמורת משותפת לטובת הילד הוא מקיווליאני כמעט בנתק שלו מהמציאות.

      מערכת המנציחה את חלוקת העבודה הקיימת עשויה, בחלוף הזמן, לעודד את שני ההורים לקחת אחריות לטיפול בילדים עוד בזמן הנישואין. עשויה, כי ייתכן שיש צורך בשינוי חברתי עמוק הרבה יותר ובשלב מוקדם הרבה יותר מבית הדין למשפחה.

  2. האויב הכי מסוכן הוא זה שמתחזה לידיד ורק "דואג לטובת הילדים".
    הפמיניזם הוא אויב, וכל מי שתומך בו גם כן אויב.
    אין פמיניזם ימני כי זוהי תנועה מרקסיסטית והרסנית מעצם הגדרתה. יש פמיניזם שמנסה להתחזות לימני כדי לחבל בימין מבפנים.

    1. אף שאינני חולקת על ההגיון האסטרטגי בטענה שאויב אויבי הוא ידידי, וגם לא על הבעייתיות של חלקים בתנועה הפמיניסטית, בהקשר הספציפי הזה, העובדה שהפמיניסטיות תומכות במשהו שטוב לילדים איננה הצדקה מספקת למניעתו בשם המאבק בהן.

      בנוסף, וחשוב לא פחות, ההתייחסות לדרישה לשיוויון הזדמנויות לנשים כאל איום מחבל על הימין היא רעה חולה שראוי שתעקר מהשורש. זכויות אדם אינן ואסור שתהיינה נחלתו של השמאל. ואל לך ידידי להוציא מחוץ לגדר ציבור שלם וגדול של נשים בשם טהרנות חסרת הגיון

    2. נגה אם ככה את בוודאי בעד שוויון הזדמנויות לאבות כהורים שווים בערכם עד גיל 6.
      או שלא כתבת כאן כתבה שלמה שמנסה להסביר למה ביולוגית שוויון הזדמנויות בהורות לא ייתכן.

      תודה שהראת שצדקנו כשזיהינו את השוויון שלך כשנוח ואת חוסר השוויון שלך כשלא נוח.

    3. יש כאן מאמר שלם שמסביר מדוע הדיון על שיוויון הזדמנויות להורות הוא זניח לשאלה האמיתית שהיא טובת הילד.

      אני לא עוסקת בזכויות הורים (שהן נושא מעניין וחשוב שראוי לבחון אותו בצורה יותר רצינית, אבל הוא משני לשאלת החזקה) אני בוחנת את טובת הילד.

      ובמבחן הזה, בו בלבד, הביולוגיה, המבנה החברתי- כלכלי, מגבלות היכולת האנושית וגם אלו של בית המשפט הופכים את חזקת הגיל הרך לברירה הגרועה פחות. אם היא מנוצלת לרעה ראוי לטפל בבעיות הנקודתיות שעולות. אבל השינוי שלה יצור, במכלול טובת הילד, הרבה יותר בעיות מאלו שהוא פותר.

    4. את כרגע הטפת לשוויון הזדמנויות ואז העפת אותו מהחלון כי הוא אומר שלאישה לא תהיה משמורת בלעדית על ילדיה. תזכרי את זה כשידברו איתך על כמה שויוןן הזדמנויות הוא זניח אל מול טובת החברה או האישה. שוב הוכחת שאת פמניסטית עם שוויון כשנוח ובלי שוויון כשלא נוח.

      אבל גם התירוץ של טובת הילד לא עומד לך. טובת הילד במשמורת משותפת מגובה במחקרים. במבחן הביולוגי הילדים זקוקים לאב. ובמבחן החברתי את מעודדת גירושים ומשפחות חד הוריות (חזקת הגיל הרך מקבעת חוסר של אבא בחיי הילד לאחר גירושים) שלא מיטיבות כלל עם הילדים.

      את לא רואה לנגד עינייך את טובת הילד אלא למעשה כן מדברת על זכויות ההורים ובספציפיות את "זכויות האמא". את מזיקה גם לילד גם להורים וגם לחברה כשאת תומכת בחוק הזה.

  3. אוקי, אז צדקת ומשמורת משותפת בעייתית כל עוד שאין תקשורת בין ההורים, ולכן ברירת המחדל לא צריכה להיות היא. אבל זה עדיין לא הסבר מספק ללמה חזקת הגיל הרך היא דבר טוב.

    אף על פי שבמרבית המקרים האם יכולה להשקיע יותר בגידול הילד וכנראה תשקיע, זה לא פוסל את המקרים שבהם האב יגדל את הילד יותר טוב. הטענה שלך, שכביכול במקרה של אבא יותר טוב שני ההורים יחליטו לתת את הילד לאב, תקפה גם לכיוון השני עם אם יותר טובה, ולכן אין בה משמעות כלשהי במקרה שבו האב עדיף. במקום להכריע אוטומתית לטובת האם, עדיף להכריע לפי שיקול טובת הילד וזהו. ההצעה של סמוטריץ' היא לא הצעה טובה, אבל כמוה גם ההצעה להשאיר את חזקת הגיל הרך אותו הדבר.

    1. אינני פוסלת את האפשרות שהההורה העדיף לילד הוא ההורה. זו סיטואציה קיימת ואף התייחסתי אליה במאמר. לצערי, ברגע זה, מדובר במיעוט זניח בהיקפו (גם אם לא בחשיבות הילדים הנפגעים ממנו) של מקרים.

      כשאנו באים לחוקק, בייחוד בסוגיה כה סבוכה, אנחנו צריכים לכוון להיטיב עם הציבור הגדול ביותר. מוגבלות מערכת המשפט דורש מאיתנו כלל אצבע. "משמורת משותפת" היא כלל אצבע גרוע יותר מחזקת הגיל הרך במובן זה (וברבים אחרים שפירטתי למעלה בהרחבה).

      בעולם אידאלי, הורים היו מגיעים לעמק השווה בעצמם ומתעלים מעל שיקולים אנוכיים וקטנוניים. אנחנו לא חיים בעולם אידאלי לצערי. אז חזקת הגיל הרך היא האופציה הריאלית הגרועה ביותר – חוץ מכל האחרות…

  4. איך זה שבכל התחום השמאל הרדיקלי מאבד את ההבדלים בין נשים לגברים
    וכאן, לפתע, הנשים משקיעות פחות בעבודה, פנויות יותר לבית

    1. איך זה, שאם מישהי מביעה עמדה שאיננה עולה בקנה אחד עם זו שלך, ואיננה קשורה בכלל לסוגיות של "ימין" ושמאל" היא אוטומטית מתויגת כ"שמאל רדיקלי" בעיניך?

      דווקא הימין השמרני הוא זה שטוען (בצדק) שפערי השכר בין גברים ונשים נובעים מבחירה ולא מאפליה מובנית בשוק. פערים אלו משקפים מציאות של שעות עבודה קצרות יותר של נשים. הזמינות יותר לכן (בממוצע) לטיפול בילדים.

      הרי תסכים שאין הגיון במשמורת משותפת שתוצאותיה יהיו מסירת הילדים לטיפולו של בייביסטר זר בתשלום בשם השיוויון פרוצדורלי.

    2. נגה

      את מעודדת גירושים כשאת תומכת בהתערבות אוטומאטית של המדינה לטובת האם. אם את לא מבינה שזו תמיכה בצד השמאלי של המפה אני לא יודע איפה את חיה.

      ואת לא צריכה להרחיק למשמורת משותפת וגירושים בשביל בייביסיטר "זר" ו"בתשלום". יש לך את זה כבר היום בזוגות נשואים אז אין לך מה להלך איימים עם משפטים כמו 'זרים בתשלום'. וזה קיים בזוגות נשואים בדיוק בגלל הדחיפה הפמניסטית לשיוויון (כביכול בהזדמנויות אבל שבהכרח מוביל לקידוש שוויון בתוצאה) שמביאה גם לגירושים.

      אני מציע לך להתעסק פחות בכתבות ליגליסטיות על הסימפטום של הבעיה. ויותר להתרכז בשוויוניזם שאת תומכת בו שהוא השורש לבעית פירוק המשפחות מלכתחילה.

    3. לא ברור לי מאין הגעת למסקנה שאני תומכת בשיוויון פורמליסטי – ועוד בכל מחיר.

      וודאי שלא ברור מדוע אתה מניח ששיוויון בין שונים הוא שיוויון ולא אפליה.

      הכי גרוע – לא ברור לי מדוע, אם אתה טוען ששיוויון בין הורים הוא הרסני למערכת הנישואין (טענה מופרכת אגב, שאיננה נתמכת באף מחקר רציני שנעשה בנושא), אתה מתנגד לחוסר שיוויון (אמיתי או מדומה) בין גרושים.

      העמדה שלך לוקה אם כן בחוסר עקביות בעייתי. מחד, אתה מתנגד לשיוויון בין גברים ונשים. מאידך, אתה גם מתנגד לחוסר השיוויון ביניהם, לפחות, אם הבנתי נכון, בנקודה שבה הוא פוגע בגברים. אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו.

      ולמען הסר ספק, שוב, אף ששאלת השיוווין מעניינת, ויש טיעונים כבדי משקל כנגד הטענה שהחזקה איננה שיווינית, זהו כלל איננו נושא המאמר. בכל הנוגע לשאלת טובת הילד, החזקה עדיעפה. השלכותיה על זכויות ההורים לכן, אינן רלוונטיות בבואנו לקבוע את הכללים

    4. קודם כל תעני להאתגר שחוק חזקת הגיל הרך מעודד גירושין (וגם משפחות חד הוריות שלא מיטיבות עם הילד) מכיוון שהוא אוטומאטית מיטיב עם האם.

      דבר שני לא ברור לי איך את לא מבינה שאת פמניסטית כשאת דוחה היררכיה בין בני זוג.
      ולא ברור לי איך את דוחה היררכיה בין בני זוג ובו זמנית קובעת היררכיה ביולוגית שבה האם עדיפה על האב.
      ולא ברור לי איך את דוחה את אותה היררכיה שאני מעלה בתואנה שאין מחקרים שתומכים בה, אחרי שניסית להחליש ממצאים של מחקר שנוגד את הקביעה שלך על "טובת הילד".
      ולא ברור לי איך הגעת לקביעה שאני תומך בשוויון כי אני חושב שהגבר חיוני לילדיו ולא רק האישה.

      לגבר ולאישה יש תפקיד בתוך זוגיות, לא שוויון, אלא השלמה. ברגע שפירקת את האיחוד הזה התפקידים האלה לא נעלמים. הצרכים של ההורים ושל הילדים לא נעלמים. הילד עדיין חייב גם אם בשביל טיפול וגם אב בשביל יציבות והכוונה. שלא לדבר על להכיר במשך חייו את האדם שהוריש לו מרכיבי אופי והתנהגות. אין שוויון לא בזוגיות ולא בגירושים. והשאלה למי יהיה יותר משקל בחיי הילדים, מתי ובאיזו צורה לא צריכה להיות אוטומאטית לטובתה של האם. וטובתה של האם בלבד היא לא טובתו של הילד.

      ההבדל ביני ובינך שלך יש מראית עין של שוויון (תמיכה בשוויון הזדמנויות, שוויון בנישואים) ובאותו הזמן הוא נעלם כשאת רוצה היררכיה ברורה במשמורת על הילדים. אצלי אין יומרות לשוויון ובכל זאת אני מסוגל לשמור על ההבנה של חשיבות האם והאב ביחד.

      ובפעם האחרונה. טובת הילד היא שני ההורים. ואם זה קשה לשני ההורים להסתדר, זה חוסר אחריות שהם יצרו בגירושים (או אפילו לפני זה כשבחרו האחד את השני) והם יצטרכו להתמודד עם זה. בית המשפט לא קיים כדי לאפשר אוטומאטית לאישה שקט נפשי מבעלה. לצערך האישה לא תוכל להתנתק לגמרי מהבעל ברגע שישנם ילדים. זה פשוט לא ריאלי ואת תצטרכי לקבל את זה בגלל שזו טובת הילדים.

    5. וכשאשה נשואה יוצאת לעבוד לא "זרים בתשלום" שומרים על ילדיה במעון?!

  5. חיים בסרט, למה למשהו בעולם האולטרה פמיניסטי של ימינו נדמה לכם שהאימא טובה יותר לילדים מהאב?

    או שיש שוויון בכל תחום (או לפחות שאיפה להשוות) או שאין והנשים צריכות לחזור למטבח, להיות פקידות בצבאו וכו' וכו'. יש אבות במערכת זוגית נורמלית אשר מבצעים את כל הפעולות ההוריות בדיוק כמו האם ואפילו יותר! מדוע יקרעו מהם ילדיהם באופן אוטומטי בשל כלל אנכרוניסטי שלא מתאים למציאות בימינו?!

    1. השגיאה הלוגית בדבריך דומה מאד לזו של מי שטוענים שאשה המעוניינת לעלות לתורה צריכה קודם להוכיח שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום. כאילו איזשהו גבר נדרש אי פעם להוכיחנוכחות רציפה בבית כנסת כדי לזכות בכבוד.

      א. טובת הילדים משנית לחלוטין לשאלת השוויון. למעשה, כפי שהסברתי במאמר בהרחבה, שיוויון פרוצדורלי מנוגד רעיונית לטובת הילדים.

      ב. חלוקת העבודה הרווחת במשפחות בישראל איננה שיוויונית. יצירת שיוויון דווקא עם פירוק התא המשפחתי לוקה בחוסר עקביות.

      ג. נכון, יש אבות שמכירים באחריותם ההורית. כפי שהסברתי, במצבים כאלו יש מראש פחות בעיה בחלוקת אחריות עם הגירושין. יש בחזקת הגיל הרך ובמערכת המשמורת בישראל מספיק גמישות (שראוי ששופטים ינצלו יותר) כדי להגן על הקשר בין ילדים לשני הוריהם גם כשנקבע משמורן ראשי. בל נשכח שהאפוטרופסות בישראל, שיוויונית ברוב המכריע של המקרים בין אם הופעלה חזקת הגיל הרך ובין אם לאו.

      וחשוב מכל: חזקת הגיל הרך מבוססת על ההנחה שיש לילדים אינטרס בהשארות עם אימם. "הורות משותפץ" למרות הקשרים שקושרים לה, מבוססת, ממש ברוח דבריך, על ההנחה שלשני ההורים יש זכויות למול ילדיהם. שינוי הדגש הזה הוא מסוכן ביותר לטובת הילדים. במדינה שבה כופים שופטים על ילדים להפגש עם הורים מכים ומתעללים כנגד רצון בשם זכויות ההורים, אל לנו להרחיק לכת עוד יותר בהטית הכף לטובת זכויות ההורים על חשבון זכויות הילדים.

    2. נגה אין לו שום שגיאה לוגית. יש לך בעיה בהבנה של הטיעון שלו.

      אם את טוענת שלנשים יש יתרון מבחינה ביולוגית בחשיבות הורית (ואני מסכים שיש להן יתרון ותפקיד שהגבר לא מסוגל לבצע). זה מחזק את הטענה שלגברים יש יתרון ביולוגי ביכולת על פני נשים. ולכן הם אלו שיכולים לשאת בנטל האחריות הכבד יותר בכל תחומי החיים. לכן הם אלו שעובדים 80 שעות בשבוע, הם אלו שעולים לתורה, הם אלו שמניחים תפילין, הם אלו שיוצאים למלחמה, והם אלו שמנהיגים ולוקחים על עצמם את נטל קבלת ההחלטות.

      לכן אם את משתמשת בטיעון הביולוגי (שאני מסכים איתו לדעתי נשים אכן חשובות יותר מהאב בגיל הרך), ואת דורשת להתערבות של המדינה בצורה חותכת לטובת מי מהמינים, לא מן הנמנע שתצטרכי לקבל שגברים הם חזקים, חכמים ורגשנים פחות מנשים. ובשל כך גם צריך לתת להם העדפה בתחומים בחיי החברה על פני נשים. וזה כולל גם העדפות וסידורים מיוחדים במשפחה, וגירושים.

    3. זה אני דרך אגב שמגיב למעלה. שכחתי לכתוב את הכינוי.

    4. ותיקון טעות –

      גברים *יותר חזקים וחכמים, ופחות רגשנים מנשים

    5. אין שום קשר לוגי בין הטענה שלנשים יש יתרון הורי (שאיננה רק ביולוגית) לטענה שלגברים יש עדיפות בכל תחום אחר של החיים. האחד אינו נובע מהשני או אפילו קשור אליו באיזושהי צורה.

      הטיעון הרלוונטי הוא כמובן שיש הבדלים בין המינים. ויש. האם הם צריכים בהכרח להשפיע על ההזדמנויות העומדות בפני אנשים – וודאי שלא.

      אבל שוב, אנחנו לא מבקשים מהמדינה להתערב לטובת נשים אלא לטובת הילדים. טרם העלית ולו טיעון אחד משמעותי בנושא זה. העובדה שהמערכת מייצרת יתרון לנשים היא פועל יוצא של החזקה ולא מטרתה. העובדה שיש הבדל בין המינים צריכה להיות ברורה למדיע לכל בר דעת. היא איננה תומכת בשום צורה בטענתך שלגברים יש עדיפות בכל תחומי החיים האחרים וודאי שאינה מאלצת אותי לקבל את הטענה הזו.

    6. אני לא טוען שלגברים יש יתרון בכל תחומי החיים *בגלל* שלנשים יש יתרון הורי. לא חילקתי את המצב כך שנשים הן הורים טובים יותר אבל גברים הם טובים יותר בכל השאר. את לא הבנת מילה ממה שרשמתי.

      קודם כל לגברים בהחלט יש יתרון הורי על נשים (גבר יכול להיות אבא אשה לא יכולה). ויש להם כמובן גם יתרונות אחרים על נשים בכל תחומי החיים. פשוט מכיוון שיש הבדלים בין המינים וההבדלים האלו ממלאים צורך. הם לא קיימים יש מאין.

      זה מה שאת כותבת: "הטיעון הרלוונטי הוא כמובן שיש הבדלים בין המינים. ויש. האם הם צריכים בהכרח להשפיע על ההזדמנויות העומדות בפני אנשים – וודאי שלא. "

      את סותרת את עצמך בלי בושה. אולי לא בהכרח צריכים להשפיע, אבל לפי המקרה שאת מביאה מסתבר שבתחומי משפחה התשובה היא כן. ולכן אין שום סיבה שהם ישפיעו גם בתחומים אחרים. וזה הקשר הכל כך ברור שאת מפספסת.

      אבל בכל מקרה מה התירוץ שלך לסתירה? טובת הילד
      ולמה זו טובת הילד? כי אמא זה יותר מאבא.

      וזה שקר.
      הנה נתונים מארה"ב על "משפחות" ללא אב:

      63% מהתאבדויות צעירים
      90% מילדים שברחו מהבית
      85% מילדים שמראים הפרעות אישיות
      71% מנושרים מבתי ספר
      85% מכל הצעירים שיושבים בבתי סוהר

      ויש עוד ברשימה:
      http://www.fathermag.com/news/2778-stats.shtml

      את לא בעד טובת הילד. את פה להגן על זכויות הורים. וספציפית רק על זכויות האם.

    7. תיקון טעות – לכן אין שום סיבה שהם *לא* ישפיעו גם בתחומים אחרים. וזה הקשר הכל כך ברור שאת מפספסת.

  6. חזקת הגיל הרך, הקיימת בחוק מ- 1962, איננה שוללת אחריות הורית משותפת לגידול הילד ולהחלטות בעניינים חשובים בחייו בתחומי החינוך, הבריאות ועוד.

    אולם לאור המצב בשטח, בתי המשפט חייבים לנקוט סנקציות כנגד ניצול לרעה של חזקת הגיל הרך ע"י ההורה המשמורן.

    בין היתר, אסור שחזקת הגיל הרך תאפשר, כפי שקורה בפועל לעתים קרובות מדי, להורה המשמורן, בד"כ האמא, לשלול מהאבא קשר שוטף עם הילד (טלפוני למשל), גם בימים בהם אין פגישות ביניהם, ואסור שהאמא תשלול מהאבא מידע עדכני ואפשרות להחלטות משותפות בנוגע לילד בזמן אמת ולא בדיעבד.

  7. הדברים שנכתבו חסרי משמעות, לא בהכרח בגלל מה שכתוב, כי אם בשל נקודת ההנחה של הכותבת (ובכלל התפיסה הפמינסטית) האומרת שעוול, חוסר צדק וכו' נגרם רק לנשים. אם יש עוול לגברים- זה לא מעניין. ההשלכות האנושיות למה שיש היום בחוק על מצבם של גברים זה עוול נורא שאמור להטריד כל בן אדם.

    1. השאלה שהמאמר שלעיל נדרש אליה היא טובת הילדים. הוא אינו עוסק בעוולות קיימים ומדומים, אינו מתייחס אליהם וודאי שאיננו מבוסס על הנחות הנוגעות להם.

      ההשלכות האנושיות על מצבם של ילדים שתייצר חלופת "משמורת משותפת" הן עוול נוראי שאמור להטריד אותך יותר לאור העובדה שעוול זה יגרם, בראש ובראשונה, לילדים.

      חזקת הגיל הרך לא נועדה לאפשר לאם לנתק את הילדים מאביהם. ראוי לנקוט צעדים למנוע מצב זה. גם אם קיימת מגבלה על יכולתנו לעשות זאת, החלופות ירעו את המצב.

    2. נגה המחקרים מחזקים את הטענה שהחלופות טובות יותר.
      וגם השכל הישר אומר שהחלופה טובה יותר.

  8. תודה לך. חייב להודות שזהו כתב ההגנה הטוב ביותר שקראתי על חזקת הגיל הרך עד עתה.
    עם זאת, אם טובת הילד היא מה שמנחה אותך, למה לקבוע בחוק שהוא חייב ללכת לאם ולא לאב או למשמורת משותפת? שהשופט שמכיר את המקרה הפרטני, יפסוק. ייתכן שהאמא מתאימה יותר, יתכן שהאב, יתכן שמשמורת משותפת. הכל בהתאם לנסיבות העניין. למה לכבול את ידי השופט מראש?

    1. ראשית – בניגוד לדבריך, השופט אינו מכיר את המקרה הפרטני והוא נאלץ לנחש במקרים רבים.
      שנית – ידי השופט כבולות הרבה פחות ממה שהיית חושב וקביעתו של משמורן ראשי אינה מפריעה לקביעתם של הסדרי ראייה המתאימים לנסיבות העניין
      שלישית – שופטים, גם לדיני משפחה, אינם מומחים טיפוליים או פסיכולוגיים וכבכל עניין הם זקוקים להנחית המחוקק לגבי העקרונות המנחים את קביעתו. "חזקת הגיל הרך" מעניקה לשופט מידע ראשוני לגבי הגדרתה של טובת הילד ובה בעת מייצרת עוגן לקביעה לאור העקרון של טובת הילד – לא עקרון השיוויון, המשני לחלוטין לסוגיה.

  9. לנגה ארבל יש הרבה חוצפה. אם טובת הילדים לפניה, תקום ותכריז כי משמורת משותפת, שווה ושיוויונית, צריכה להיות ברירת המחדל, הרי כל ריחוק או הרחקה של אחד ההורים דינה פגיעה בילד. אם לא משמורת משותפת, אין טיעון סביר דווקא בעד השארת ברירת המחדל הנוכחית, משמורת של האם, אלא באותה מידה ניתן לקבוע שמעתה ברירת המחדל היא משמורת של האב. כדי לעגן את המצב השרירותי הקיים, ארבל מעלה טיעון סקסיסטי במיוחד – מסתבר שגבר גרוש הוא "הורה שבחר, עד הגירושין, לפטור עצמו מאחריות, ודורש סמכות מבלי להבין אפילו את האחריות הנלווית לה" – מסתבר שגבר גרוש, בזמן היותו נשוי, פוטר עצמו מאחריות לגידול הילד (קביעה מטומטמת), ולאחר הגירושין הוא אינו מסוגל "אפילו להבין את האחריות" שבגידול ילד (קביעה מטומטמת נוספת). לסיכום, חזקת הגיל הרך היא ברירת מחדל ארכאית, וצודק שתוחלף במשמורת משותפת. מעניין מה הייתה דעתה של הכותבת על משמורת משותפת אם ברירת המחדל היום הייתה משמורת של האב.

    1. גם אם אקבל את קביעתך כי "כל הרחקה פוגעת בילד" במאמר שלעיל הסברתי מדוע לפעמים יש צורך לבחור בין מספר אלטנטיבות לא אוטפטימליות ולכן ראוי שנבחר בגרועה פחות. וכפי שהסברתי באריכות, יש מצבים שבהם שימור הקשר באמצעות משמורת משותפת פוגעים בילד יותר.

      אבהיר שאינני מקבלת כלל וכלל את קביעתך כי כל הרחקה של הורה מילד היא פגיעה בילד. הרחקה של הורה מתעלל, מכה או אפילו מתעלם דווקא עשויה לשרת את טובתו של הילד מאד.

      לשם הדוגמה, ההתעקשות חסרת הפשר של שופטים בישראל לכפות על ילד שצפה באביו רוצח את אמו וסבתו, קשר עם האב האמור, בעודו מרצה עונש מאסר בגין מעשיו אלו, היא, לכל הפחות, תמוהה.

      ייתכן שעליך לקרוא מחדש את המאמר כי הבנתך את הטיעונים בו לוקה בחסר. בשום שלב אינני טוענת כי כל גבר גרוש בחר לפטור עצמו מאחריות הורית טרם הגירושין. אני למעשה מבהירה כי זה אינו המצב. מנגד, כיוון שזו תופעה רווחת, היא משמשת הצדקה, במקרה של צורך להכריע עבור מרבית הילדים, לשימור חזקת הגיל הרך, שהיא רעה הכרחית במציאות הקיימת.

      כפי שציינתי לעיל, שינוי החזקה לשימור המצב הטיפולי הקיים (בשונה ממשמורת משותפת) מותיר את טובת הילד בראש סדר העדיפויות ולכן הוא פשרה אפשרית נוספת למצב הקיים, למרות הבעייתיות שעדיין טמונה בה בכל הנוגע לנזק שיגרם לילדים מחוסר היכולת ההורית לשתף פעולה.

      משמורת משותפת מנגד אינה מיועדת להגן על ילדים אלא על זכויות הוריהם. היא עוסקת ב"שיוויון". ההכרעה צריך להיות מבוססת על "טיפול אופטימלי בילד".

      דעתי על משמורת משותפת במצב בו ברירת המחדל היא חזקת האב היא עדיין שזו אופציה גרועה מאד. אם זו היתה ברירת המחדל בישראל 2017 הייתי קוראת להחליף אותה באלטרנטיבה הלוקחת בחשבון את צרכי הילדים לא את "זכויות ההורות". חזקת האב היא אגב ברירת מחדל במקומות רבים גם היום. רובם מקומות בהם הילדים והאישה נחשבים רכוש. לא במפתיע, הם לא מוטרדים במיוחד מטובת הילדים.

    2. "הרחקה של הורה מתעלל, מכה או אפילו מתעלם דווקא עשויה לשרת את טובתו של הילד מאד" – נכון גם לגבי אבות וגם כלפי אמהות.

      "ההתעקשות חסרת הפשר של שופטים בישראל לכפות על ילד שצפה באביו רוצח את אמו וסבתו, קשר עם האב האמור, בעודו מרצה עונש מאסר בגין מעשיו אלו, היא, לכל הפחות, תמוהה" – וכשהאם היא הפוגענית, מה ההיגיון לתת לה משמורת על הילד?

      "בשום שלב אינני טוענת כי כל גבר גרוש בחר לפטור עצמו מאחריות הורית טרם הגירושין. אני למעשה מבהירה כי זה אינו המצב. מנגד, כיוון שזו תופעה רווחת, היא משמשת הצדקה, במקרה של צורך להכריע עבור מרבית הילדים, לשימור חזקת הגיל הרך, שהיא רעה הכרחית במציאות הקיימת" – אם כך אין טעם בשימור המצב הקיים – יחליט השופט בכל מקרה ומקרה לגופו.

      "משמורת משותפת מנגד אינה מיועדת להגן על ילדים אלא על זכויות הוריהם. היא עוסקת ב"שיוויון". ההכרעה צריך להיות מבוססת על "טיפול אופטימלי בילד"" – אלא אם כן האב פוגעני כלפי הילד, האינטרס של הילד ושל האב זהים – אין צדק בחזקת הגיל הרך.

      "דעתי על משמורת משותפת במצב בו ברירת המחדל היא חזקת האב היא עדיין שזו אופציה גרועה מאד" – כל קביעה המבוססת על מגדר ולא על טיב ההורות היא קביעה סקסיסטית וארכאית.

  10. נגה, שלום.
    לשמחתי, אני לא מדבר מהכרות אישית, אני לא גרוש ומקווה שגם לא אגיע למצב הזה. ואחרי הגילוי הנאות:
    מספר הסיפורים על גברים שהתגרשו ומאז אינם רואים את ילדיהם גדל כל הזמן, מספר הגברים הגרושים המתאבדים נמצא בגדילה כל שנה, נשים יודעות (ואפילו מקבלות הדרכה כזו מעורכי-דין לענייני משפחה) שצריך להתלוןנן נגד הבעל – גם אם זו תלונת שווא – כי ככה הסיכוי "לקבל יותר" מהגירושין הוא גדול יותר. מסקנה מכל מה שכתבתי היא שכנראה שמשהו לא ממש עובד בכל הנושא של הטיפול במתגרשים במדינת ישראל.
    חלק (בעיני גדול) ממה שלא עובד זה "חזקת הגיל הרך". לקבוע באופן קטגורי וללא אפשרות לבדיקה אמיתית שתמיד לילדים יהיה יותר טוב אצל האמא כבר הוביל לכמה אסונות גדולים ששמענו עליהם ואני בטוח שמוביל להרבה צרות "קטנות" שאנחנו פשוט לא שומעים.
    בואי נבטל את חזקת הגיל הרך ונקבע שבמקרה שבו ההורים לא יכולים להסתדר ביניהם אז בית המשפט יוכל (ואפילו יצטרך) לקבוע אצל מי יהיו הילדים, מה רע בגישה הזו?
    באותה מידה בואי נקבע גם שאם הילדים אצל האבא (כמשמורן יחיד או במשמורת משותפת) הוא לא צריך לתת לאמא מזונות (נראה אותך מציעה את זה ונשארת חיה כדי לספר על זה)
    בואי נקבע (בחוק) שאם אמא, שנקבעה כמשמורן יחיד בגלל חזקת הגיל הרך, לא מאפשרת לגרוש שלה לראות את ילדיו אזי אוטומטית המשמורת תעבור לאבא – ולא לחכות כמה שנים ואח"כ להגיד "טוב הילדים כבר התרגלו לאמא אז אי אפשר".

    בקיצור, הטענה שלי היא שהמציאות של חזקת הגיל הרך יוצרת חוסר איזון גדול מידי במערכת הגרושין ולכן חזקה זו צריכה להתבטל – וכמה שיותר מהר.
    יכול להיות, כמו שאת טוענת, שאחרי שיבטלו את חזקת הגיל הרך עדיין יהיה רוב גדול של אמהות שיקבלו משמורת יחידה ועדיין מקרים בהם האמא לא הייתה צריכה לקבל משמורת יחידה וקיבלה בכל זאת יתמעטו מאוד וזה בעצם החשיבות הגדולה של ביטול חזקת הגיל הרך – זו הטובץ הילד האמיתית שכולם כ"כ חרדים לה.
    הטענה, של נשות שמאל בעיקר, שחזקת הגיל הרך היא כנגד כוחו של הגבר, היא בעצמה מראה כמה מופרכת היום חזקת הגיל הרך וכמה החזקה הזו אינה מכוונת לטובת הילדים אלא לטובת הנשים וכאן הבעייה (כן, גם עם שולי מועלם).

    רק אתמול פורסמו שמות של חברות שנותנות להורים (להורים, לא רק לאמהות) להיות יותר עם ילדיהם. יתכבדו נא ההורים המתגרשים ויואילו להסתדר ביניהם ואם הם לא מסוגלים אז אולי המערכת צריכה להכריח את ההורים להסתדר, לא ע"י חזקת גיל רך כזו או אחרת אלא ע"י המחשה להורים מה קורא כאשר הם "מנותקים" מילדיהם – גם לאמא וגם לאבא.

    דבר נוסף שלא הבנתי, את חולקת על הקביעה שילד, גם להורים גרושים, עדיף שיהיה בקשר עם שני הוריו?

    1. בקצרה, כי כבר עניתי למעלה לשאלה זו – הידע והיכולת המוגבלים של שופטים מחייבים שניתן להם כלים לקבלת החלטה. "צעשו מה שנראה לכם נכון" זה לא מתאים לשופט שלא מכיר את הנפשות הפועלות או את המחקרים והמידע הרלוונטיים להגדרת צרכי ילדים וטובתם.

      אני מסכימה שהטיפול בגירושין בישראל רחוק מאד מאופטימלי אבל לא עם הקביעה שחזקת הגיל הרך היא הגורם העיקרי לכך. מעבר לכך, אני גורסת שביטולה ירע את המצב – ביחוד בכל הנוגע לשימור טובתם של ילדים – מאד.

      אי אפשר להעביר משמורת אוטומטית לאבא בגלל התנהגות גרועה של האם כי שוב, עם כל הצער שבדבר, הילדים אינם כלי שבאמצעותו אתה רשאי להעניש את ההורים. כן, צריך למצוא דרך לאכוף את הסדרי הראיה. מעבר לכך – צריך למצוא דרך להסביר להורים את גודל הנזק שהם גורמים לילדיהם. אבל אם בית המשפט לוקח לעצמו את הסמכות לנהוג כמבוגר האחראי – אסור לו להגרר להתנהגות הילדותית של ההורים ולהשתמש בילדים ככלי ענישה.

      אין לי כל ויכוח איתך לגבי הצורך לתקן את ההנחיות בסוגית המזונות, אך היא אינה רלוונטית לענייננו.

      כאמור, לו היתה נקבעת הנחיה לשמר את המצב הטיפולי הקיים, לפי מידת הקשר של הילד להוריו והאחריות שכל אחד מהם נוטל לגידולו (רכיבים קשים למדי לקביעה אך אני משערת שניתן לנסות לייצר ברגל אינטליגנטי למדידה כלשהי) היה ראוי לדון בכך. שוב, בשם טובת הילדים, לא זכויות הוריהם. אך זו איננה ההצעה הנמונחת לפתחנו.

      העובדה שיש טענות לא רלוונטיות של השמאל לגבי חזקת הגיל הרך איננה מאיינת את היותר הרעה פחות בין האלטרנטיבות. היה נחמד אם המערכת היתה יכולה להכריח הורים להסתדר. אבל היא לא.

      ולא – אינני חולקת על הקביעה שעדיף לילד לשמור על קשר טיפולי עמוק עם שני הוריו. גם בזמן נישואיהם. אני חולקת על הקביעה שניתן לייצר קשר כזה אחרי הגירושין רק כי בית המשפט אמר או כי זה מה ש"הוגן".

      הילדים אינם רכוש משותף אותו מחלקים בזמן גירושין. ראוי שנזכור זאת כשאנו באים לקבוע את חלוקת האחריות ההורית עליהם.

  11. אז פתאום יש הבדלים בין גברים לנשים?
    לא יכול להיות!
    הרי נשים הן בדיוק כמו גברים! אין שום הבדל ביולוגי, פיזי, נפשי, מנטלי, וכל הבלה בלה בלה הפמיניסטי הזה.
    נשים יכולות להיות לוחמות בדיוק כמו גברים!
    "נשים בוחרות שעות עבודה קצרות יותר וקידום איטי יותר בעבודה"???
    ואני חשבתי לתומי שזה בגלל האפלייה המיגדרית המובנית בחברה האנושית שייצרו הגברים לפני 5 מיליון שנים
    בקיצור, הבנו. כשנוח לכן, אז נשים הן שוות לגברים, וכשלא נוח לכן, אז נשים הן "שונות ומיוחדות"
    תחליטו.

    1. הן שונות.

      זכויות האזרח שלהן מנגד, שוות.

      והן בכל מקרה לא הנושא. ההצדקה לחזקת הגיל הרך איננה "שיוויון" כי היא איננה מבוססת על זכויות ההורים אלא אלו של הילדים.

      גם אם נתעלם לרגע מכך שלילדים יונקים יש צורך ביולוגי ספציפי באמם, יש לכל הילדים צורך פסיכולוגי בעוגן טיפולי מוכר, בייחוד בשעה שעולמם מתהפך עליהם בזמן הגירושין. במרבית המקרים, בייחוד בגילאים צעירים מאד, העוגן הזה הוא האם. המקרים בהם זה לא נכון נדירים הרבה יותר ולכן אינם מצדיקים, במציאות הקיימת, שינוי של החזקה.

    2. נגה הוא לא מדבר על זכויות.

      הוא מדבר על הצביעות הפמניסטית שלך. כשנוח אז אתן פמניסטיות, וכשלא נוח אתן זורקות לפתע את הפמניזם ועושות קוקיות.

      והנה את לפתע זורקת את הפמניזם שלך ואומרת "ביולוגיה" גם להצדיק חזקה של נשים שלא מקיימות את "האחריות ההורית" שלהן כלפי הילדים שלהן, וגם כדי להצדיק משמורת בלעדית של האם עד לגילאים שבהם כבר המשפט "העוגן הזה הוא האם" לא נכון יותר.

      ואני בהחלט פמניסטית כי את ידעת יפה מאוד לזנוח את הביולוגיה כשדיברת על כך שהאב שמבלה זמן רב יותר בעבודה כביכול לא ממלא את האחריות ההורית שלו. כשלמעשה זה בדיוק האחריות ההורית שהוא אמור למלא כשהמשפחה עדיין מאוחדת. וידעת יפה מאוד להגיד ששוויון במשמורת הורית הוא לא טוב כי יש הורים אלימים ולא מתאימים, אבל באותה נשימה עדיין קבעת שגם אמא רעה היא זו שצריכה לקבל משמורת.

      גברת, ברגע שיש גירושים האחריות ההורית של שני ההורים לא יכולה להתקיים כמו בעבר. נזק יגרם ואם רוצים להקטין אותו צריך חלוקה מתאימה של המשמורת. לא שוויונית, אלא מתאימה. וזה אומר או שהאם צריכה לוותר על המשמורת שלה ברגע שהילד נגמל, או שהיא מקבלת שלאב יש זכויות יצוקות ברזל בהתערבות בחיי הילד למרות שהוא אצלה במשמורת.

      למה? כי בביולוגיה ילד צריך אבא, ואנחנו מדברים על ביולוגיה וצרכים הרי, לא שוויון.

    3. קצת חוזרים על עצמנו כאן. אני אכן פמיניסטית. גאה בזה מאד.

      ואני לא מדברת על זכויות אלא על חובות. של ההורים לילדיהם.

      אם גמלת פעם ילד אתה יודע שזו תקופה רגישה בחייו. אתה יודע שגם ככה הילד חווה תחושת אבדן. באמת נראה לך מוצדק בשם הזכויות ההוריות לגרום לא תחושת נטישה בנוסף? אתה בטוח שאתה מסוגל להסביר לילד בן שנתיים או שלוש שזה לא שאמא לא אוהבת אותו יותר אלא שלאבא יש זכויות? אתה בטוח שאתה רוצה?

    4. "קצת חוזרים על עצמנו כאן. אני אכן פמיניסטית. גאה בזה מאד. "

      קודם כל אני שמח שהתקדמנו מההכחשה שלך שלא כל מי שתומכת בחזקת גיל הרך היא שמאל רדיקלי, להודאה שלך שאת אכן שמאל רדיקלי (ופמניזם הוא העשב שגודל על מצע השמאל הרדיקלי). כך שמסתבר 'שלחזור על עצמנו' איתך מביא לתוצאות.

      קודם כל אם את מדברת על חובות את צריכה לעשות שמיניות באוויר כדי לדאוג שהחוק לא יתן חזקה אוטומאטית לאם, אלא ידאג להכניס לשיקלול את תפקידו של האב למלא את חובותיו.

      ולשחק על הרגש לא יעבוד איתי (לא לקח לנו הרבה זמן לנטוש את הרציו אני רואה). כפי שהבאתי לך בנתונים באחת התגובות ההשפעות על ילד במשפחות חד הוריות מביאות לתוצאות מחרידות. אם את באמת רוצה בטובת הילד את תפסיקי להדגיש את חשיבות האם בלבד, ותתחילי להבין שמשמורת בלעדית של האם יכולה להיות הרת אסון, והאלטרנטיבות הן טובות יותר.

      רק רוצה להוסיף שעד לכתבה שלך לא חשבתי בכלל שחזקת הגיל הרך היא בעייתית. ראיתי אותה כסימפטום שצריך לטפל בו כחלק מהבעיה ההכללית של ריבוי גירושים בישראל והחלשת המשפחה. הייתי בדיעה שזה טבעי שהאם תקבל משמורת אוטומאטית לגיל הרך. אבל אחרי שראיתי את הטיעונים שלך בכתבה ובתגובות שיניתי את דעתי. חזקת הגיל הרך מקבעת מצב הרסני.

  12. ילד ללא אבא הוא ילד נכה, ממש כמו שילד ללא אמא הוא ילד נכה. אבל לא רק הילד יוצא נכה – גם האב יוצא נכה. באיזו חוצפה קובעים שלמען הכיף של האמא גם הילד וגם האב יהיו נכים לכל החיים?

  13. הנימוקים של הכותבת מתפתלים וכולם יכולים להסתכם ב״אם נבטל את חזקת הגיל הרך הילדים ייפגעו״. ומה עם האבות שילדיהם נלקחים מהם? הם לא נפגעים מהחוק האנכרוניסטי והמפלה הזה? בנוסף יש פה הנחה סמויה(ושגויה) שאבות הם הורים גרועים יותר מאמהות ולכן הילדים צריכים להיות בחזקת האם, מה שמראה לנו שהפמיניסטיות יכולות לטעון לאפליה ולדרוש שיוויון רק כשזה לא פוגע בפריבילגיות שלהן. אני שמח שאתר מידה מפרסם גם מאמרים שאינם מציגים דעה שמרנית-ימנית. טוב לקרוא גם דעות שונות. זה רק חיזק את התמיכה שלי בביטול חזקת הגיל הרך. נקווה שסמוטריץ׳ וקיש לא ייכנעו ללחצים ויבטלו את החוק הזה.

    1. האבות אכן נפגעים לפעמים. ואני מצרה על כך.

      אבל הפגיעה בילדים חשובה יותר במכלול השיקולים וקודמת לאינטרסים וזכויות האב.

      ההנחה איננה שאבות הם הורים גרועים יותר אלא שמרבית האבות מעורבות פחות, לפעמים הרבה פחות, בחיי הילדים. והמחקרים מוכיחים שקשה מאד לשנות את זה בעקבות גירושים.

      לא בפעם הראשונה, השאלה של חזקת ילדים איננה שאלה של שיוויון אלא של טובת הילדים. הבחירות הזמינות כולן פחות מאופטימליות לכן צריך לבחור בגרועה פחות. והסיבות לבחירה בזו מופיעות במאמר.

      אבהיר מעל לכל ספק, העמדה שאני מציגה היא לחלוטין עמדה שמרנית-ימנית. בין היתר אני חוזרת ומתעקשת לדבר על זכויות הילדים כאינדיבידואלים שיש להתחשב בטובתם בכל הנוגע להכרעה לגבי משמורת כי הם לא רכוש הוריהם.

      כדאי אולי באמת לקרוא את הדעה השונה לפני משייך לה פגמים שאינם קיימים בה.

  14. כותבת המאמר מודה שחזקת הגיל הרך משמשת כמכפיל כוח לטובת נשים בניגוד לטובת הילד ומצד השני הבעיה היחידה לדעתה בהצעה של הצד השני תאריך את ההתדיינויות האינסופיות בבית המשפט ובעקפין יגרם נזק לילד אבל גם המצב הקיים עושה את אותו הדבר בכך שמונע מהילד אוטמטית לקבל אבהות כך שהשארת המצב הקיים לא לא טובה לילד וגם אינו צודק.
    המצב הקיים נוטל מבית המשפט את היכולת לתת משמורת משותפת כאשר זה טובת הילד במקרים הלא חריגים ששני ההורים נורמטיביים שהוא המצב השכיח ואין בזה צדק בטווח הארוך כיוון שמעל גיל 6 הטיפול הולך ופוחת והחזקה הטיפולית לא רלוונטית אינו דומה תינק בן יומו לילד בכיתה א בפועל החזקה טיפולית תקבע מצב זמני כי כל פעם ה24 חודש הקודמים יהיו האישה "הוויכוח הוא מה צריך להנחות את בית המשפט לאחר גיל זה. עמדת ארגוני הנשים, שאותה מייצגת שולי מועלם, היא שלאחר גיל שנתיים יקבע בית המשפט את החזקה לאור היקף הטיפול בילדים ב־24 החודשים האחרונים. כלומר, העדפה מובנית לטובת האם. עמדתם של קיש וסמוטריץ' היא שמגיל שנתיים ואילך השיקול צריך להיות טובת הילד, תוך שאיפה להורות משותפת."

    1. ההעדפה למצב שקדם ב24 החודשים האחרונים מבוססת על צרכי הילד. כן היא מעניקה לאם העדפה מובנית – אך זו אינה מטרת הקביעה.

      ילדים הם לא רכוש ולא זכות. ההחלטות לגבי הטיפול בהם צריכות להקבע לפי הצרכים שלהם – גם כאשר אינם עולים בקנה אחד עם זכויות ההורות.

      הורות משותפת היא כמובן העדיפות הראשונה – היא פשוט לא תמיד אפשרית. והעמדתה בראש סדר העדיפויות מייצרת היררכיה מאד לא רצויה של זכויות בה זכות ההורות נמצאת מעל לטובת הילד. ואין לך אלא לבחון את שלל התגובות למעלה המגנות בחריפות על זכות האבות כדי לראות את כמה הללו קשורות זו בזו בקשר בל ינתק

    2. לא השתכנעתי זה לא טובת הילד שהוא יגדל מנותק לחלוטין מדמות אבהית וזה שמערכת המשפט חולה והדיונים הם מתמשכים בלי סוף לא סיבה לאמלל את הילד ולשים בבית סוהר את אביו במנותק לילדו
      הבעיה בחוק הנוכחי ותחליפי שמציעה שולי מועלם שהוא מציב כמודל משפחה שיש בה רק אם בלי אב וחובת הילד לכבד את הוריו וחובת האב לחנך את ילדו אין פה בכלל זכיות לאף אחד.
      אני בטוח שלו היו שאולים את הילד מה טובתו כמעט במאת האחוזים הוא ירצה גם קשר לזה וגם קשר לזה אני חושב שחבר כנסת סמוטריץ שהוא משפטן בעל ניסיון עשיר בייצוג בבתי משפט נאמן עלי יותר שהוא מכיר את המציאות המשפטית ומה יגרם כשישתנה החוק מטרתו של החוק היא לבטל את החזקת האם כמטפלת עיקרית אלא רק לעדן את החוק הקיים ולהכניסו לפרופורציה תוכלי לעיין המאמר הבא כדי להבין יותר טוב מה יקרה מה הצעתו של סמוטריץ:https://getup.co.il/%D7%91%D7%99%D7%98%D7%95%D7%9C-%D7%97%D7%96%D7%A7%D7%AA-%D7%94%D7%92%D7%99%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%9A-%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%9E%D7%A9%D7%94%D7%95-%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%93-%D7%9C%D7%94%D7%A9%D7%AA/

      כמו כן אני חייב לציין שמה שהבאת נשמע כמנופולציה טובת הילד שיהיה לו אמא שמחה כיוון שהיא שמחה שאביו סובל טובת הילד שאביו ינותק ממנו ויסבול זה לא נשמע רציני.

  15. ההצעה שילד צריך אבא ואמא ולא רק אמא "נשענת על בסיס מדעי מעורער"?
    מאבק המשמורת יהיה ארוך יותר ולכן צריך ליצור נזק גדול יותר ולוותר על אבא?
    משמורת חייבת להיות מבוססת על "רצון טוב" ו"אמפתיה" ו"הכלה" עם אישה שמראש לא הכילה את בעלה בקשר, ובין בני זוג שלא יכלו לחיות ביחד?

    אני שמח לראות שפמניסטיות עושות קוקיות וחוזרות להיות נשים ברגע ששוויון אמיתי עומד על הפרק (כמו תמיד). אבל בלי קשר, אם אישה בוחרת להתגרש (הרוב המכריע של גירושים בעולם הם ביוזמת האישה) אז היא תצטרך להתחיל לקבל שהילדים לא ילקחו מהאב באופן אוטומאטי.

    אתר מידה מתחיל לזייף.

    1. לא, אבל הטענה שמשמורת משותפת בהכרח עדיפה על כל אלטרנטיבה אחרת אפילו לא נשענת על מחקר לוקה בחסר שכן החוקרים מודים שמשמורת משותפת היא רעיון טוב רק במקרים שבהם היא מנציחה מצב קיים ובמרבית המקרים בישראל – היא פשוט לא.

      כן, משמורת משותפת דורשת שיתוך פעולה בין בני זוג. כשאין להם אפשרות לעשות זאת, זו סיטואציה מאד מאד בעייתית.

      ילדים זקוקים לקשר רציף עם שני ההורים שלהם. לפעמים, עם כל הרצון הטוב, גם על הצורך הזה צריך לעשות פשרות – לטובתם.

      מעניין שאף שהמאמר לא התייחס בשום צורה לסוגית השיוויון, זולתי ציון העובדה שיש מי שמעלה טענה זו, הנושא עולה שוב ושוב בתגובות. אז לא בפעם הראשונה – השיוויון הוא פשוט לא הנושא. כן לילדים יש צורך בקשר עם אבותיהם. גן, ראוי וצודק שלאבות יהיה קשר עם הילדים. לא, זה לא מוכיח את הטיעונים בזכות משמורת משותפת. ויש כאן למעלה מאמר שלם שמסביר למה.

    2. נוגה

      בדיוק. השוויון מעולם לא היה הנושא. הנושא היה שחיקה בסמכות הגבר והגדלת התערבות המדינה בחיי המשפחה.

      נושא שהפמניסטיות מקדמות פעם בתירוץ של שוויון כשזה מתאים להן, ופעם כמוך זונחות את השוויון ומשתמשות בטיעון הביולוגי (והנכון) כשזה נוח להן. אבל תמיד, מבקשות התערבות של גברים אחרים לטובתן (במקרה הזה המדינה) וכשצריך משתמשות בילדים כטיעון.

  16. גרוע מאוד. אני לא ארחיב מכיוון שרבים לפני כבר עשו כך.
    איך לעזאזל מאמר שכזה הצליח להסתנן למידה? לא מדובר פה בחוסר יכולת להקשיב לדעה שונה, מדובר פה בכך שהטיעונים המוצגים בכתבה נראים כאילו נכתבו ע"י סטודנטית בפקולטה למגדר.
    אני לא בא לטעון שנגה ארבל היא מרקסיסטית, אבל היא בהחלט מיישרת קו עם המרקסיסטים. בדיוק כמו מה שהיא טוענת ששולי מועלם לא עושה.

    הרי לנו המחשבה של האג'נדה והאסטרטגיה של החתרנים: להשפיע ולהחדיר רעיונות הרסניים לימין, תוך כדי ניצול רגשות קולקטיביסטים של אוכלוסיות מסוימות(לדוגמה נשים ופמיניזם, במאמר הזה).
    ככה גם עם האתיופים, המזרוחניקים הפוסט ציונים ושאר ירקות.

    עצוב מאוד.

  17. רק יש לך טעות אחת לגבי ח"כ מועלם.
    אחת שמעניקה סמכות וכוח לפקידים להחליט מי יחטוף ויתחם את הטירטוריה והזמן של הילד הראשון זה בהחלט ירי דו צדדי למי שאמורה לייצג את העקרונות של המחנה שלמענה הצביעו!!!

    1. הסמכות הזו קיימת בכל אחת מהצעות החוק הקיימות. מישהו צריך להחליט כשההורים לא מסוגלים. זו די הפואנטה של החוק למעשה.

    2. נגה.

      את מתכוונת "מישהו צריך להחליט אוטומאטית לטובת האם" כשההורים לא מסוגלים.

      תדייקי בכוונות שלך.

  18. תודה על המאמר המצויין. אני מתביישת על התגובות הבוטות המופיעות כאן, כפי הנראה מטעם האקטיביסטים הבוטים של התנועות לזכויות הגבר למיניהן

    הכותבת איננה פמיניסטית רדיקלית, ועל סמך תוכן המאמר סביר שהיא משתייכת למחנה הימין. אבל איני מכירה אותה ולא אדבר בשמה. אדבר בשמי ובשם מה שהבנתי מתוך הכתוב.

    אני מאמינה בגישה השמרנית, ועל סמך הגישה הזו אני מאמינה שיש הבדל בסיסי בין גברים לנשים, הבדל המוטבע בטבע, ולא נובע מהחברה בלבד. מעבר לכך, בעולם בו אנו חיים ההבדל הזה קיים הלכה למעשה, והוא מורגש בצורה מובהקת במיוחד בנושא תחומי האחריות במשפחה. תסתכלו מסביב והראו לי את המשפחה בה האבא עובד פחות שעות מהאמא כדי להוציא את הילדים מהמסגרות, להפגש עם המורה ועם הרופא . תשאלו את המשפחות סביבכם מי מנהל את הלו״ז של הילדים, עם מי מתאמים. מי צריך לדאוג לבייביסיטר כאשר יש בלת״ם, גם אם הבלת״ם הוא של הבעל.

    מבין המשפחות שאני מכירה, באופן גורף האמא היא המטפלת העיקרית, גם במשפחות בהן לאמהות יש קריירה משגשגת ובעל תומך ושותף. זו המציאות. כותבת המאמר מכירה במציאות הזו. הגישה השמרנית שמשתקפת כאן במידה מכירה במציאות הזו.
    אבל בעיני אנשים מסויימים, כאשר מדברים על נשים ועל חזקת הגיל הרך המציאות הזו פתאום נעלמת.

    הכותבת נותנת טיעונים שקולים ומבוססים בעד חזקת הגיל הרך. להאשים אותה ואת ח״כ שולי מועלם בשמאלנות זו דמגוגיה זולה. תבדקו את עצמכם.
    להגיד לכותבת ולח״כ שולי מועלם ״כשנוח לכן הנשים…״ זו שטות ושקר. אנחנו הנשים איננו קבוצה הומוגנית. לא כולנו פמיניסטיות רדיקליות רחמנא ליצלן. יש ביננינו מבציעות שמאל מרכז וימין, יש ביננו קרייריסטיות ועקרות בית. אבל רובנו הגורף נושא בנטל העיקרי בגידול הילדים. ורובנו הגורף נמצא בעמדת נחיתות מול בית הדין הרבני.

    אז כל עוד זהו המצב, ולא סביר שהוא ישתנה, ההגיון הבריא מכתיב שברוב הגדול של המקרים טובת הילד היא להשאר עם אמו.

    1. קודם כל אין פמניזם רדיקלי ופמניזם לא רדיקלי. פמניזם הוא תמיד רדיקלי כי כדי לטעון לזכויות שוות של אישה בנבדל מאלו של בני אדם אתה חייב להגיד שנשים מדוכאות על ידי גברים. השוני החברתי בנוי על הבדלים בביולוגיה. והשוני הזה לעולם לא יהיה שווה, אלא אם כן יהיה דיכוי מלמעלה על כלל הפרטים בחברה כך שאך אחד לא יהיה מוצלח יותר מחברו.

      כך מכיוון שפמניזם טוען לשוויון, הוא תמיד יביא לדיכוי, ולכן הוא תמיד רדיקלי.

      כל שאר הדברים שאמרת הם נכונים. האישה אכן מעדיפה להיות יותר עם המשפחה, והאב יותר בעבודה (פעם זה היה עוד אפשרי עם הילדים היום פחות בגלל חוקי חינוך ועבודה). והאם היא לדעתי היא אכן המטפלת העיקרית. ולמעשה היא בנויה לטיפול ודאגה.

      אבל שוב יש כאן התעלמות משני דברים חשובים.

      1. התרכזות בתפקידה של האישה בלבד והתעלמות מתפקידו של הגבר בגידול ילדיו. והתפקיד הזה מוסט הצידה. כאילו להקרבה של הגבר מחוץ לבית אין משמעות. כאילו להובלה ולסמכות שלו יש משמעות פחותה מטיפול ודאגה. אם זה לא פמניזם אני לא יודע מה כן.

      הסמכות וההתערבות של האב בחיי ילדיו היא חיונית. והזכות שלו על ילדיו קשורה לטובתם. בדיוק כפי שהזכות של האישה להיות עם ילדיה קשורה לטובת הילד. גם אם החשיבות שונה בגילאים שונים. ויותר מזה, האב הוא הציר של המשפחה, ברגע שאתה מחליש אותו המשפחה מתמוטטת. שזה מוביל אותי לעניין השני.

      2. כשמעודדים התערבות אוטומאטית של מערכת המשפט לטובת האישה יש שחיקה בצורך של האישה בגבר ובסמכות שלו. הדבר הזה מעודד פירוק משפחות. בסופו של דבר הילדים סובלים מזה הנשים סובלות מההחלטות המטופשות שעודדו אותן לעשות, וכמובן שהגברים סובלים מזה.

      והתרבות הפמניסטית כולה בנויה על התערבות של המדינה בהגנה על נשים בעבודה ובמשפחה. בכך המדינה מיישרת קו עם הטענה שגברים הם מדכאים ורעים, ומחליפה את תפקידו של הגבר בסיפוק הרגשת ביטחון ויציבות לאישה.

      וכששולי מועלם ופמניסטיות דתיות יוצאות בחרושת שמועות על ח"כ דתי בהטרדות מיניות כפי שנשים עושות עם שמועות, או תומכת יחד עם הפמניסטיות בהשארת מצב שעושה נזק לחיי משפחה בישראל, או תומכת בהתערבות בוטה יותר של המדינה בחיי המשפחה, היא לא בבחינת משתפת פעולה עם הפמניסטיות, היא פמניסטית.

    2. ומה בנוגע לטובת ההורים? רגשות ההורים אין להם ערך? בדרך כלל הסתתרות מאחורי הטענה טובת הילד זה מה שמוביל את הטענות הצדקניות של האמהות ולא באמת טובת הילדים. מה עם הרגשות של האב הן מתבטלות בפני טובת הילד?

    3. הסדר הזוגיות המסורתי, שחלק רחב אך לא כל האנשים, עדיין עושים בו שימוש מינורי או רחב יותר, שאומר גברים מטפלים בכסף ונשים מטפלות בילדים, משתנה ומתפרק יחד עם הזוגיות.
      לקבע נשים כמטפלות, ממילא לא מאפשר להן לעבוד שעות רבות יותר, או לקבל קידום בעבודה.
      לקבע גברים כמפרנסים , ממילא מכריח אותם להישאר לעבוד שעות רבות יותר, ולהיות פחות חופשיים לשהות וטיפול עם הילדים שלהם.
      כמעט כל אב גרוש ששוחחתי איתו וגם אם, אמרו לי אישית שחייהם השתנו לחלוטין בעקבות הגרושין וחשוב להכיר בכך. לאבות היה לפתע הרבה יותר זמן להיות עם הילדים, וגם אם היה פער בטיפול בפועל, הרי שהוא נסגר במהירות, מרגע שנוצרו שתי יחידות כלכליות.
      גם האמהות סיפרו לי שלפתע יש להם ימים שבהן הן יכולות להישאר לעבוד מאוחר יותר,לזכות ביותר הערכה, ותגמול בעבודה. כך שגירושין יוצרים הזדמנות נפלאה לצד הקושי, עבור שני ההורים לשנות את התמונה לחלוטין, ומאפשרים חלוקה שווה יותר של מטלות ההורות והפרנסה, וזה יהיה נכון שבעתיים ברגע שהחוקים יתמכו בכך וזו תהיה ברירת המחדל, שני ההורים שווים, ללא קשר להסדר שלהם בזמן הנישואין. מעבר לכך, שינוי החוק לא בא משום מקום, זו המציאות בפועל לזוגות רבים, אלא שתומכי חזקת הגיל הרך מציעים לשמר את התפקידים המסורתיים ולקבע אותם בחוק, באופן שמהווה עוול נוראי. לשמחתי רבים התעוררו להלחם בו ורבים מצטרפים, והוא לא יישאר על כנו עוד זמן רב, אני מאמין.

    4. דפנה היקרה.
      לא נמאס לכן לחזור שוב ושוב על אותם הטיעונים, אפילו שאין להם קשר לדיון הנוכחי?
      את חזקת הגיל הרך צריך היה לבטל מזמן, כמו שעשו בכל העולם המערבי, מכל מיני סיבות, והעיקרית מביניהן היא טובת הילד!!!
      הרבה מומחים מכל העולם (מומחים אמיתיים שפרסמו מחקרים אמיתיים, והמרחאות שהכותבת שמה במאמר כדי לנסות להוריד מחשיבותם לא יעזרו) חקרו ומצאו שטובת הילדים לאחר הגירושים היא לגדול בקשר פעיל כולל לינה אצל שני ההורים. אין פה וויכוח!! אני לא מכיר שום גורם מקצועי רציני שטוען אחרת. (אם היה אני בטוח שהיינו שומעים עליו מזמן).
      העובדה שסטטיסטית רוב המטפלים העיקריים הן אמהות ולא אבות לא רלוונטית לדיון. ומה הקשר בכלל לבית הדין הרבני? אלה סתם טיעונים שכל מטרתם להסיט את הוויכוח מהדיון המרכזי.
      לילד יש שני הורים!! ואם אחד מההורים מעוניין להיות פעיל יותר בגידול הילד מכל סיבה שהיא, לאו דווקא בעקבות גירושין, לאף אחד אין את הזכות למנוע מאותו הורה ומאותו הילד את הזכות הבסיסית הזו. ובטח שלא לגרום לניתוק בין ילד להורה, כמו שקורה פעמים רבות בגלל החוק המטומטם הזה

    5. דפנה – בדיוק.

      אחימאיר – כן, זכויות האב מתבטלות מפני אלו של הילד.

      אלעד – נכון מאד. ולכן משמורת משותפת היא האופציה העדיפה בכל מקום שבו היא אפשרית. אבל מה לעשות ואנחנו חיים בעולם לא מושלם והיא לא תמיד אפשרית.

      נועם – נתק בין ילד להורה הוא דבר נורא שראוי שנעשה מאמצים רבים כדי למנוע אותו, אבל הוא לא חזות הכל. והוא לא בהכרח נובע מהחזקה. יש עוד כמה גורמים משמעותיים, כולל התנהלות בתי המשפט וההורים עצמם שעושה את זה.

      נקודת מיקוד – אין מספיק דיו בעולם. אף אחד מהמשפטים שלך לא מוביל בצורה לוגית לשני. חלק מהם לא קוהרנטיים אפילו לעצמם. רק דבר אכן חשוב – פמיניזם איננה מילת גנאי. והדרישה לשיוויון הזדמנויות גם מתוך הכרה בהבדלים איננה רדיקלית. פמיניזם זה גם לא שמאל.

    6. אני חושב שאת צריכה משקפיים לא דיו. כפי שהגבתי לך בתגובות למעלה בהרבה מהמקרים את פשוט קופצת למסקנות לא קשורות ממה שאני כותב לך.

      ואם פמניזם היא לא מילת גנאי (ואת מודה על עצמך שאת פמניסטית) מדוע דאגת לסייג את עצמך שוב ושוב בכך שחזקת הגיל הרך היא לא בעד ה"המאבק הפמניסטי הקיצוני" אלא למעשה שמרנות ימנית. אני לא יודע מתי בדקת בפעם האחרונה אבל שמרנות ימנית היא לא פמניזם. אני לא חושב שאת האדם להטיף לאף אחד על לוגיקה כשאת סותרת עצמך שוב ושוב ועכשיו גם מגלה את האג'נדה האמיתית שלך שהיא פמניזם.
      שזה מ.ש.ל מהתגובות הראשונות.

      את צריכה לחזור לשולחן השירטוטים ולהתחיל מהתחלה.

  19. ה ישמור מהכתבה הזאת שאין בה דום שכל רק סתם דברים בעלמה בלי הגיון
    כלתי מרחיקה את הבן דלי כבר שלושה חודשים מהילדים שלו ולמה ?כי נתנו להם כח לשקר ולהתעלל באבות ואני אומר לכם הארץ תיחרב רק על מה שעושים לאבות גרושים הדמעות שלהם מגיעים עד לכיסא הכבוד וכל האשמים יקבלו את עונשם מבורא עולם הוא בטוח לא פרייר שלהן

  20. את מרבה לטעון לקיומם של מחקרים שמוכיחים את מה שאת טוענת, אבל לא ממש מפנה לאף אחד, בכל מקרה זה לא עניין של מחקרים. מי שרוצה להטות את הכף לכוונם של אחד הצדדים הוא זה שצריך להסביר למה הוא מעוניין בשובר שיוויון, כי איזון הוא בד"כ ברירת המחדל.
    הבקורת נגד שולי מועלם לא נובעת רק מתמיכתה בהותרת חזקת הגיל הרך, אלא מכלל שיתוף הפעולה שלה עם הפמיניזם הראדיקלי ועל כך שהיא אינה רואה שמטרתו האמיתית של הפמיניזם הראדיקלי הוא לקעקע את תחושת הביחד של נשים וגברים וע"י כך לקעקע למעשה את החוסן הלאומי ולהחליף את הנאמנות ללאום בנאמנות לסקטור (בדיוק כפי שהסוציאליסטים עושים אותו דבר בנושא המעמדי)

    1. אני דווקא כן מפנה, ואף מצטטת דוח מקיף על מאמרים בנושא. את מתכוונת לומר שלא חסכתי לקוראית את עבודת החיפוש ההו-כה-קשה במרחבי המרשתתת.

      ובכן הנה: http://psycnet.apa.org/journals/law/20/1/46/
      דוח מקיף המצטט מספר רב מאד של מחקרים ומסיק מהם מסקנות, שחלקן בעייתיות מאד, הן בשל מתודולוגית המחקר (הסובייקטיבית והמבוססת, לגבי עיקר המסקנות על מדגם אוכלוסיה קטן עד כדי גיחוך של פחות מ-10 מקרים).

      כיוון שהימין מכיר בקיומן של שונויות בין גברים לנשים, אנשי ימין צריכים להסביר קודם מדוע השיוויון הפרוצדורלי מוצדק יותר מהמצב הקיים, ולא להפך. עם זאת, במאמר לשעיל דווקא ניסיתי להסביר מדוע הסטיה משיוויון פורמלי עדיפה. כי "איזון" בין ההורים איננו ולא ראוי שיהיה ברירת המחדל כשאנו בוחנים את טובת הילדים.

      פסילת עמדתה של מועלם רק בשל שיתוף פעולה שלה עם "פמיניזם רדיקלי" היא מופרכת בבסיסה שכן זהות שותפיה אינה גורעת מחוזק עמדתה.

      לאור הטענות שלעיל כי הפמיניזם הרדיקלי סובל מחוסר עקביות עם עמדות עצמו בסוגית חזקת הילדים – בעוד ששימור העמדה קוהרנטי דווקא עם עמדות שמרניות המכירות בהבדלים בין המינים, הופכת את כל ההתנגדות לעמדותיה להזויה.

      הטענה כי הסדרים מיטיבים עם נשים "מקעקעים את תחושת הביחד" של נשים וגברים משקפת תפיסת עולם מעוותת, כאילו לא רק קיים מאבק אינהרנטי בין המינים (כפי שהיו הפמיניסטיות רוצות שתחשוב) אלא גם שימור תחושת הביחד דורש בהגדרה מנשים שיקבלו את עדיפות האינטרסים הגבריים בכל סיטואציה.

      סולידריות היא דו כיוונית. נשים הן חלק מהימין. הצרכים שלהן הם חלק מהימין. גם אם יש בשמאל אנשים שחושבים אחרת. למעשה, גם כשיש אנשים בימין שחושבים ככה.

  21. החוק אינו מאפשר לאבות שהיו מטפלים לפחות כמו האמא להמשיך במקרה של אי הסכמה. ולרוב הנשים מנצלות זאת לטובתם על חשבון הילדים. לכן לא ניתן להשאיר החוק המפלה. בנוסף הסמכות היחידה להורה שמעונין לחזק הקשר עם ילדיו אחרי הגירושים למרות שהקשר היה חלש יותר מההורה השני של ההורה עצמו ועדיף שכך לטובת הילד אחרי טראומת הגירושים.

    1. "לרוב" נשים וגברים עושים כמיטב יכולתם כדי לשמור על האינטרסים של ילדיהם. "לרוב" גם נשים וגם גברים זוכרים את חובותיהם ההוריות לילדיהם ומצליחים להתעלות על כעסיהם על בני הזוג לשעבר כדי לעמוד בהן.

      לפעמים לא. גם בפעמים שלא, לפעמים, במאזן החסרונות והיתרונות, טובת הילד היא לשמר את המצב הקיים שהוא מכיר על פני הפיכת סדרי בראשית. עם כל הצער שבדבר, לילדים אין יכולת לחכות שתדביק את עקומת הלמידה של הטיפול בהם. לבת הזוג, העסוקה בהסתגלות בעצמה, אין זמן ללמד אותך מה שיכולת ללמוד לבד בשנים בו התגוררת תחת גג אחד עם הילד. אין שום סיבה להריף את טראומת הגירושין של הילד בהרחקתו מהעוגן הטיפולי שלו בשם "זכויות ההורות" של אביו".

      הורות היא חובות קודם כל. זכויות אחר כך. החובה של הורים היא לעשות כל שביכולתם להקטין את הטראומה והזעזוע לילד. לראות קודם כל את צרכי הילד ורק אז את "זכויות" הוריו. לילד עדיף הורים שמבינים את זה ועסוקים בזה ולא בספירת שקות השהות איתו כדי להגיע לשיוויון מלא ביניהם, שהוא חסר כל משמעות מבחינת טובץ הילד.

  22. עוד ניסיון עלוב לנסות לעוות את המציאות כדי לשמר חוק פרימיטיבי שמקומו בארכיון. הטענה העלובה שמשמורת משותפת תגרור יותר מריבות בבית המשפט פשוט מעליבה. הציבור לא מטומטם. התאוריה שחוקים מפלים ולא צודקים יביאו ליותר התכתשויות בבית המשפט מחוקים נכונים וצודקים, היא תאוריה דבילית, שמעידה על אינטרסנטיות מצד מי שטוען אותה.
    אני קראתי היטב את מסמך הקונצנזוס של 111 המומחים, ולא זכור לי שהם ממליצים לשמר מצב קיים. להפך הם מסבירים לעומק מדוע כדאי לעודד מעורבות של שני ההורים גם אם החלוקה לא הייתה כך לפני הפרידה. טובת הילד לאחר הפרידה היא הורות משותפת!!! ולשם צריך לשאוף.
    הכותבת מנסה באמצעות ניסוחים בשפה גבוהה ומפולפלת לנסות לשכנע את אלו שלא מכירים את הנושא מספיק טוב כדי לקדם אינטרסים שלא קשורים לטובת הילד.

    1. כיוון שקראת היטב את המאמר, וודאי נתקלת באמירות כגון זו:

      our recommendations apply to children who have relationships with both parents. If a child has a relationship with one parent and no prior relationship with the other parent, or a peripheral, at best, relationship, different plans will serve the goal of building the relationship versus strengthening and maintaining an
      existing relationship.

      המבהירות שהמלצות המשמורת המשותפת מבוססות על מערכת יחסים קיימת ואינה מסוגלת ליצרה, וודאי שלא באופן המיטיב עם ילדים רק אחרי הגירושין.

      ייתכן שגם יצא לך להתקל בציטוט הזה מאותו המאמר:
      Because of the consistency of findings regarding the harmful impact of parental conflict to which children are exposed

      עובדה בה נאלצו החוקרים להודות אף שעשו מאמצים עילאיים למצוא מחקרים המפריכים את הטענה לגבי הנזק שגורם הקונפליקט לילדים, לפרש את הממצאים כאילו אינם מעידים על בעיה אינהנרנטית בשיטה ולהתאים את המלצותיהם לגבי משמורת משותפת להקטנת החיכוך בין הורים ככל הניתן.

      טובת הילד היא לשמור על קשר עמוק ככל הניתן עם שני הוריו. ":משמורת משותפת" כברירת מחדל איננה משיגה מטרה זו שכן אינה נותנת מענה לבעיות האינהרנטיות במערכת המשפחתית או במערכת המשפט הישראלית. אב המעוניין בכך, יכול לשמור על קשר טיפול עם ילדיו בין אם הוא המשמורן הראשי ובין אם לאו. גם אם יש נשים המנצלות את הסדרי הראיה כדי לפגוע באב ובילדיו, הן אינן הכלל ולא ראוי שבשל התנהגותן הנפשעת יוענשו ילדי ישראל.

      ככלל – המחשבה שהתנהגות לא ראויה של הורה מצדיקה כשלעצמה שינוי של משמורת הילדים היא מופרכת שכן היא משתמשת בילדים ככלי להענשת הוריהם.

    2. זו לא חוכמה גדולה לצטט רק את דברי הביקורת, ולהתעלם מעיקר המסר שהחתומים על המאמר מנסים להעביר. בתור מאמר אקדמאי הם מחוייבים ובצדק להעלות ביקורת עצמית על דבריהם, ולתת סייגים לגבי מקרי קיצון, כמו שציטט, שבהם לילד אין קשר בכלל עם אחד ההורים.
      לגבי הציטוט השני, לא הבנתי מה את מנסה להגיד. לא נראה לי שיש מישהו שלא חושב שקונפליקט בין ההורים הוא דבר רע
      לילדים. חזקת הגיל הרך מגבירה את הסכסוך בין ההורים!!! פשוט כי היא פוגענית ולא שיוויונית כלפי אחד ההורים.
      לגבי ההערה האחרונה על התנהגות הורית לא ראויה, איבדתי אותך לגמרי…

  23. גברת ארבל,
    הבאת לנו את כל המאמר הזה, אך קישור אחד לכל הנתונים שהמצאת פה(כי עד שתביאי הוכחה, כל זה מבחינתי הוא פרי דמיונך) לא נראה לעין.
    בכל אחר מאמר מסוג זה ב"מידה" ניתן למצוא עשרות קישורים ונתונים לגבי כל אחת מהטענות של הכותב, מעניין שרק פה הנ"ל חסרים.

  24. השאלה היא לא אם החוק צודק בתאוריה אלא מועיל במציאות. אני מניח שכשאישה עם ילד צעיר שוקלת להתגרש הידיעה שהיא תקבל את הילד מעודדת אותה להתגרש. תראו את השחורים בארה״ב. מדיניות הרווחה שבאה לדאוג לאמהות חד הוריות הרסה את המשפחה השחורה (מה שמאות שנים של עבדות וגזענות לא עשו) ורוב הילדים השחורים גדלים ללא אב.

    1. בארה"ב אין חזקת הגיל הרך כבר שנים רבות. הדוגמה לכן לחלוטין לא רלוונטית.

      אין מחלוקת על הצורך של ילדים בקשר עם אביהם. גם לא על הצורך במחויבות האב לשימור הקשר כדי שזה יתקיים (הבעיה העיקרית של ילדים שחורים בארה"ב).

      השאלה באמת איננה אם החוק "צודק" אלא אם הוא מועיל. והתשובה היא שייתכן שאינו צודק (זו שאלה של שיוויון בין שונים שאיננה רלוונטית לדיון זה) אבל הוא מועיל יותר מהחלופות הזמינות היום.

    2. לא הייתי ברור. נתתי דוגמא לחוק שבא להיטיב אבל בטווח הארוך יצר תוצאות לוואי נוראיות.
      לא השוויתי בין מדיניות הרווחה האמריקאית לחזקת הגיל הרך.

      האם את חושבת שיש מקום להניח שביטול חזקת הגיל הרך תוביל לפחות גירושין לילדים בגילאים האלו?

  25. ה"כותבת" עושה מניפולציות זולות השימוש בגרשיים כדי להקטין את תוצאות המחקרים ("מחקרים", "מומחים" וכד') תוך שימוש במומחים "רבים" (יא, גם אני יכול!) אבל ללא ציטוט מחקר אחד שיתמוך בעמדתה.
    היא מודה בקיום מחקר בינלאומי ענק שעליו חתומים מעל מאה (!) מומחים (או "מומחים", כלשונה) אבל נאחזת באותיות קטנות בשולי המחקר כדי לסתור את כולו.

  26. חזקת הגיל הרך מקבעת מצב הנישואין בעת גירושין. לא מאפשרת לצד אחד לממש את הורותו שזו הזכות הכי בסיסית.
    ההצעה היא לבטל את מונח המשמורת, שהוא מונח חלול מתוכן. במקומו לבסס זכויות וחובות הוריות שוות.
    המחקר עליו מתבססים הוא מטא מחקר של מעל מאה מומחים בעלי שם עולמי. להגיד שזה לא מבוסס זה פשוט אמירה שקרית.
    נכון להיום אב במדינת ישראל צריך אישור האם על מנת לראות את ילדיו. ואם הוא שותף מלא הוא צריך לממן משכורת אחת שני בתים וגם לעמוד בזמנים שהיה שווים. זו משימה בלתי אפשרית ולא הוגנת.

    1. לגבי סוגית המזונות אני מסכימה מאד אבל היא לא רלוונטית לשאלת המשמורת – זה חוק אחר.

      המחקר הוא אכן מטא מחקר וכשיורדים לפרטים הקטנים שלו מגלים שהמחקרים התומכים בעיקר המסקנות הם בעייתיים מאד מתודולוגית. ההבחנות שהמומחים עושים בנוגע לנתונים שלא מתיישבים הם התיאוריה שלהם הן ערכיות, לא "מדעיות". אם בכלל ניתן לייצר "מדע" בנוגע לרווחה ילדים – שהיא סוגיה מאד סובייקטיבית.

      עצם העיסוק ב"זכויות הורות" הוא לב הבעיה. זו לא אמורה להיות שאלה של זכויות ההורים אלא של החובות שלהם. ההיררכיה בין טובת הילד לזכויות הוריו צריכה להיות ברורה כשמש – ואם לשפוט לפי התגובות כאן, היא ממש לא.

  27. מאמר ארוך מאוד שלא מכסה מאומה את השאלה
    מדוע על הילד לוותר על טיפולו של אביו?
    ומדוע אם בעת הנישואין האבא השקיע יותר בפרנסה , עליו להפסיד את הטיפול בילד?
    אבל מה שהכי מפליא שלדעת הכותבת שולי מועלם חברה לשמאל שלשיטת הכותבת דואג לילדים יותר מאשר חבריה בימין…

  28. מפתיע שאתר מידה בחר לפרסם שקרים. אני לא אתייחס לכל הטענות ואי-הדיוקים במאמר, שאכן, בניגוד לאחרים, מתאפיין בשפה עניינית ונעימה, רק לנקודה אחת: טענה של ארבל על מאמר הקונצנזוס שעליו נתנו את הסכמתם 111 מומחים מרחבי העולם.
    ארבל טוענת כי חוות הדעת שהוא מקדם מתייחסת אך ורק לקשר ההורי הרציף, לא לשותפות הורית (כלומר להיעדר היררכיה) ולחלוקה שוויונית. כמו כן היא טוענת כי ההמלצה מתייחסת אך ורק לילדים שנהנו מטיפול משמעותי של הוריהם בזמן הנישואים.

    להלן ציטוטים מהמאמר, המפריכים בקלילות את דבריה. כוכביות מדגישות את הקטעים הרלוונטיים:
    "In sum, based on child development research, policy-makers and decision-makers cannot support a priori assumptions that ***parents of infants and toddlers can be rank ordered as primary or secondary in their importance to the child,*** and that mothers are more likely to be the “psychologically primary” parents. Further, the research indicates that because infants develop attachment relationships with both of their parents, ***there is a danger of disturbing one of those relationships by designating one parent as primary ***and limiting the infant’s time with the other parent. Policies and parenting plans should encourage and maximize the chances that infants will
    be raised by two adequate and involved parents. It stands to reason that if a secure attachment with at least one adequate parent is a sine qua non of optimal development, having relationships with two parents gives infants two chances to develop a secure attachment and thus increases the odds of accomplishing this important developmental milestone. Fathers increasingly want to take on more nurturing roles with their children and it is to their children’s advantage for society to encourage fathers to develop, engage in, and maintain rich multi-faceted relationships with their children."

    ומתרגומו המקוצר של המחקר לעברית (לקוח מתוך: https://goo.gl/2wWPS3)

    **לכן, הורות המבוססת על חלוקת זמן שווה פחות או יותר צריכה להיות הנורמה עבור תוכניות הורות לילדים בכל הגילים, כולל ילדים צעירים מאוד**
    **אופן כללי, התוצאות של המחקרים שעליהם מתבסס מסמך זה תומכות בתוכניות הורות המאזנות באופן שווה יותר את זמנם של ילדים צעירים בין שני הבתים. **

    הפסקה שעליה התבססה ארבל, ככל הנראה, על מנת לטעון כי המחקר מתייחס "אך ורק" לקשר טיפולי משמעותי היא זו:
    "Our recommendations apply in normal circumstances, for most children with most
    parents. The existence of parents with major deficits in how they care for their children,
    such as parents who neglect or abuse their children, and those from whom children would
    need protection and distance even in intact families, should not dictate policy for the
    majority of children being raised by parents who live apart from each other. Also, our
    recommendations apply to children who have relationships with both parents. If a child
    has a relationship with one parent and no prior relationship with the other parent, or a
    peripheral, at best, relationship, different plans will serve the goal of building the
    relationship versus strengthening and maintaining an existing relationship."

    בכל הכבוד הראוי, פסקה שבה נכתב כי הדברים מתאימים למרבית ההורים, למעט מקרי אלימות, ניצול – וגם היעדר קשר או קשר "פריפריאלי" אינה יכולה להוות אסמכתא לדבריה המסולפים של ארבל.

    מן הראוי כי ארבל תתקן את הסילופים שייחסה למאמר הקונצנזוס, לכל הפחות.

    1. אם תקרא בעיון את הציטוט שלך למעלה תראה שמאמר הקונצנזוס טוען טענה הרבה יותר חלשה מזו שלך. הם אומרים שאין הוכחה לכך "שיש צורך אינהרנטי" בקביעת מטפל ראשי. הם בצורה מחשידה כמעט נמנעים מללכת רחוק עד כדי קביעה שיש צורך אינהרנטי בשיוויון. הטענה העיקרית במאמר היא שלילדים יש צורך בזמן "טיפול משמעותי" עם שני הוריו. על פניו זו טענה שאני מקבלת ברמה ההגיונית. הם לא מתנגדים להיררכיה, הם רק שוללים את הקביעה שהיא צורך בסיסי שאין בלתו.

      מאמר הקונצנזוס מוכוון בחינה של איכות הקשר ההורי. הוא מניח מעט מאד ביסוס לטענת חשיבות הקשר עם שני ההורים לילד הנתון. וודאי שאינו בוחן את מאזן העלות תועלת של אחד מול השני. למעשה, הקביעה שלהם בנושא הזה מבוססת על "הגיון" סובייקטיבי והם אפילו לא מנסים לבסס אותו "מדעית":
      It stands to reason that if a secure attachment with at least one adequate parent is a sine qua non of optimal development, having relationships with two parents gives infants two chances to develop a secure attachment and thus increases the
      odds of accomplishing this important developmental milestone

      בנוגע להיררכיה הורית – כאמור, המאמר עסוק בעיקר בהפרכת הטענה כי יש צורך בהגדרת "מטפל אחד". הגיונית אני דווקא מסכימה עם הטענה הזו. כפי שנאמר – צריך כפר כדי לגדל ילד. אבל התנגדות הכותבים לקביעת היררכיה, מעבר להפרכת הצורך בבלעדיות, נובעת מהפגיעה, לכאורה, באיכות הקשר ההורי (בעיקר במחויבות ההורה הלא ראשי) ולא באופן ישיר מטובת הילד שכאמור – העיסוק בה הוא קצת זניח למאמר ומסתכם ב"לא הוכח נזק".

      אז אנחנו חוזרים לאחריות הורית. אפשר, כפי שמציעים החוקרים, לחלק את זמן הילדים בצורה יותר "גסה" (לשבועות במקום לימים) כדי למנוע חיכוך בין ההורים. אפשר גם לחלק את הסמכויות באופן שווה ולקוות, כפי שמקווים החוקרים, שהדבר יוביל ליכולתם של ההורים להסתדר יותר טוב. נשאלת השאלה, והחוקרים במאמר לא עונים עליה בצורה מספקת – אם כל העבודה הקשה הזו לייצר אחריות הורית במקום שבו איננה נמצאת (כי כאמור, הורים לא ראשיים נוטים להעלם מכוח עצמם לדברי החוקרים, לא מכוח הרחקתם על ידי המטפל הראשי), על חשבון אינטרסים אחרים של הילד, מוצדקת במאזן עלות התועלת.

      יובהר כי אינני טוענת שאין ערך חניסיון לייצור ושימור אחריות הורית. למעשה, היא חשובה מאין כמוה בעיני. וראוי שהסדרי הראיה ישקפו זאת.

      אבל המסקנה האמיתית צריכה להיות שהורים צריכים לקחת אחריות. גברים ונשים כאחד. במצב שבו הם עושים זאת, הדיון שלנו הוא תיאורטי ומיותר. במצב שבו אינם עושים זאת, שינויים על חשבון טובת הילד כדי לייצר את ההתנהלות האחראית הזו צריכים להשקל בכובד ראש.

      החוקרים טוענים ש"יש נזק לקשר ההורי" וגם ש"אין הוכחת נזק משמעותי מלינה הרחק מהמטפל המרכזי" מרבית הטענות שלהם הן מסוג "המחקר לא מוכיח שאנחנו טועים". אלו טענות חלשות למדי להצדקת הבעיות הרבות שגורמת משמורת משותפת.

      יותר מכל, אני מוטרדת מריבוי אמירות כגון זו

      The data regarding the stability of shared physical custody are mixed

      בנוגע לסוגיות רבות שהמאמר מיישב בהן בסופו של דבר את הקונפליקט על בסיס שיפוט ערכי ולא "מדעי" (אם מדע כזה בכלל אפשרי) כשהוא מודה שוב ושוב בצורך במחקר נוסף ובמגבלות המתוטדולוגיות של המחקרים עליהם מתבססות המסקנות.

      ולסיון, בכל הכבוד הראוי, הפסקה שזלזלת בה כל כך היא פסקה בסיסית למאמר – שקובעת שקשר שטחי של אחד ההורים הופך את המלצות המאמר ללא רלוונטיות. המאמר עדיין גורס, בצדק, שהילד זקוק לקשר עם שני הוריו, אבל מודה שמשמורת משותפת איננה משרתת את טובתו של ילד במצב כזה. כיוון שברירת המחדל במקרים רבים היא קשר מסוג זה, ממגוון גדול מאד של סיבות, השימוש בו לקביעת כלל אצבע עבור כלל ילדי ישראל איננו מוצדק.

    2. אתר "מידה" לא מפרסם "שקרים". הוא מפרסם מאמרי דיעה. כמובן שכל כותב מאמר דיעה יכול לטעות, יכול להטעות, ויכול לשקר ביודעין. אבל בשביל זה בדיוק קיים חופש הדיבור: כל אחד יכול להגיב ולתקן טעויות, לחשוף הטעיות ולסתור שקרים או "שקרים".

  29. מה הקשר בין טובת הילדים לקשר בין ההורים?
    האם אמא שלא מסתדרת עם האבא תטפל בילד יותר טוב מאבא שלא מסתדר עם האמא?

    1. אמא שמכירה את צרכי הילדים ומופקדת באופן שוטף זה שנים על הטיפול בו תעשה זאת יותר טוב מאב שאיננו חלק אינטגרלי מחיי היום יום של ילדו.

    2. טיעון דחוק.

      את מדברת על האב כאילו הוא לא חלק אינטגרלי ממשפחתו בגלל שהוא לא מחתל. ואת מניחה שאב מבין פחות את צרכי הילדים כאשר הוא זה שמתפקד כראש המשפחה, ולוקח את עיקר הנטל בהצלחת והישרדות המשפחה. ולקיחת עיקר הנטל דווקא מראה על יכולת גבוהה אם יצטרך להוביל את המשפחה בתור מטפל לילדים.

      כמו תמיד את עדיין ממשיכה להתעלם מהצרכים שהאב ממלא אצל הילדים.

  30. 1. ברוב מדינות המערב ביטלו את חזקת הגיל הרך בעקבות אותם מחקרים שלטענתך לוקים בפגמים. במדינות שכך נעשה ) ראי את המחקרים על וויסקונסין, לדוגמא( ראו עלייה דרמטית בתשלומי מזונות תקינים של אבות ובסדירות ואיכות הקשר עם האב.
    2. בבסיס, כאידאולוגיה, תמיכתך בחזקת הגיל הרך מקבעת נשים לתפקידי טיפול בילדים וגברים לתפקיד מפרנסים. לא לכולם זה מתאים, אבל כולם יאלצו להתיישר עם הנורמה הזו.
    3. כללי המשחק משתנים לאחר הגירושין. גם בתים בהם היתה חלוקת תפקידים מגדרית יותר,לרוב האב יעדיף להפוך דומיננטי יותר בקשר עם ילדיו, לתמוך בהם ולהיות הורה מעורב. עלינו לעודד חוקים המקבעים זאת כנורמה גם לפני הגירושין.
    4. הטענה כי הדבר יוביל למלחמות גירושין ארוכות אינה נכונה. ביטול חזקת הגיל הרך פשוט יקבע נורמה משפטית שונה. אם היום הצדדים יודעים כי ההלכה החוקית היא חזקת הגיל הרך, הרי שאחרי ביטולה, הצדדים יצאו מנקודת המוצא המשפטית של הורות משותפת.
    5. זה המהלך הנכון מוסרית.

    1. ביטול החזקה וודאי המרתה במשמורת משותפת, יקבע נורמה משפטית לא טובה. הוא גם מטיל עומס לא הגיוני על המערכת וטסומך בצורה חסרת קשר למציאות על יכולת קבלת ההחלטות של השופטים והעובדים הסוציאלים. ולכן אני מתנגדת לכך.

      לא ברור לי מה אמת המידה המוסרית שאתה משתמש בה.
      שלי הולכת ככה: ההחלטה נוגעת לילדים ולכן טובתם עולה בחשיבותה על זכויות ההורים. כיוון שכך, יש לקבל החלטה המבוססת על טובת הילדים במצב הנתון ומתייחסת לסוגית זכויות ההורים רק בהנתן שוויון מוחלט בין הבחירות בנוגע לטובת הילדים.

      בהתאם, זה מהלך לא נכון מוסרית

  31. ערמה של שטויות. כל מה שמניע אתכן זה לא לאבד חלילה את האתנן הבזוי הנקרא מזונות.
    מבטיח לך כי ביום שיונהג חוק מזונות שוויוני עפ זמני שהות ושכר ההורים "פתאום" כל אותן דואגות לילדים תסרנה את התנגדותן למשמורת משותפת….
    ישראל היא המדינה המערבית האחרונה בה עוד נהוגה חזקת הגיל הרך הבזויה, והיא פוגעת בראש ובראשונה בילדים אבל פוגעת גם באמהות בכך שחזקה זו מקבעת את מעמדן כעקרות בית. כל זה לא מעניין את ארגוני "הנשים" שמובילות את המאבק הזה. כל מה שמעניין אותן זה דווקא לשמר את החלוקה המגדרית הזו כדי להצדיק את קיומן ואת תקציביהן

    1. אני בספק אם במדינה שבה נשים קונות את חירותן, בחסות החוק, בויתור על מזונות הילדים ועל זכויות ברכוש ואף בתשלום אתנן ישיר, מבן זוג מעגן, תתממש התחזית שלך.

      אני,שאינני מייצגת אף קולקטיב נשי מומצא או קיים אלא את עצמי בלבד, לא אסיר את התנגדותי. למעשה, אני תומכת מאד בהתייחסות הגיונית יותר לחלוקת הנטל הכלכלי בדיוק לאור הפרמטרים שתיארת.

  32. מעניין לראות מאמר בו מסבירים בשפה גבוהה מדוע מותרת אפליה על רקע מיני.
    נסכם את המאמר:
    אם הזוג מסתדר: משמורת משותפת.
    אם הזוג לא מסתדר: משמורת אצל האמא
    כלומר החלטה על משמורת נתונה בידי האישה

  33. "ההצעה להמיר את חזקת הגיל הרך במשמורת משותפת תאריך את ההתדיינויות האינסופיות בבית המשפט"
    טענה מלאת סימני שאלה, לאור העובדה שבפועל היום הדיונים בחלק מהמקרים הם אינסופיים דווקא
    -בגלל-המצב הלא שוויוני,המביא אבות רבים להלחם ארוכות בגזירה האפילה שבאה מתוך תפיסה המרחיקה אותם מילדיהם כאבות באופן בלתי מוסרי, מכאיב ולא מתחשב.
    כך שראוי לכתוב שזו אמונה אישית בלבד, שאינה מבוססת. האמונה האישית, והלא מבוססת שלי היא שמערכת הרואה באב ובאם שני הורים שווים מלכתחילה, תמנע דיונים מיותרים על משמורת כליל במרבית המקרים , היות והמושג המייצר היררכיה לא יהיה רלבנטי או בשימוש בפועל, אלא במקרי קיצון, של אם או אב מתעללים למשל.
    ובמקרים של הסדרי שהות, גם כן, אם החוקים קיימים, והתמונה ברורה מראש שהחלוקה היא שווה, אלא אם מדובר במקרה מיוחד, לשם מה לצור דיון בנושא? כך שכל מי חשובים בעיני זמני דיון קצרים, ייטיב ויקבע חוקים המתחשבים בשני הצדדים ללא אפלייה מגדרית.

    "נשים בוחרות בשעות עבודה קצרות יותר ובקידום איטי יותר",
    "..שבחר, עד הגירושין, לפטור עצמו מאחריות"
    הסדר הזוגיות המסורתי, שחלק רחב אך לא כל האנשים, עדיין עושים בו שימוש מינורי או רחב יותר, שאומר גברים מטפלים בכסף ונשים מטפלות בילדים, משתנה ומתפרק יחד עם הזוגיות.
    לקבע נשים כמטפלות, ממילא לא מאפשר להן לעבוד שעות רבות יותר, או לקבל קידום בעבודה.
    לקבע גברים כמפרנסים , ממילא מכריח אותם להישאר לעבוד שעות רבות יותר, ולהיות פחות חופשיים לשהות וטיפול עם הילדים שלהם.
    כמעט כל אב גרוש ששוחחתי איתו וגם אם, אמרו לי אישית שחייהם השתנו לחלוטין בעקבות הגרושין וחשוב להכיר בכך. לאבות היה לפתע הרבה יותר זמן להיות עם הילדים, וגם אם היה פער בטיפול בפועל, הרי שהוא נסגר במהירות, מרגע שנוצרו שתי יחידות כלכליות.
    גם האמהות סיפרו לי שלפתע יש להם ימים שבהן הן יכולות להישאר לעבוד מאוחר יותר,לזכות ביותר הערכה, ותגמול בעבודה. כך שגירושין יוצרים הזדמנות נפלאה לצד הקושי, עבור שני ההורים לשנות את התמונה לחלוטין, ומאפשרים חלוקה שווה יותר של מטלות ההורות והפרנסה, וזה יהיה נכון שבעתיים ברגע שהחוקים יתמכו בכך וזו תהיה ברירת המחדל, שני ההורים שווים, ללא קשר להסדר שלהם בזמן הנישואין. מעבר לכך, שינוי החוק לא בא משום מקום, זו המציאות בפועל לזוגות רבים, אלא שתומכי חזקת הגיל הרך מציעים לשמר את התפקידים המסורתיים ולקבע אותם בחוק, באופן שמהווה עוול נוראי. לשמחתי רבים התעוררו להלחם בו ורבים מצטרפים, והוא לא יישאר על כנו עוד זמן רב, אני מאמין.

    1. הגירושין אכן משנים את החיים מקצה לקצה. אין על כך שום עוררין.

      הם גם מספקים הזדמנות לשינוי החלוקה ובמקום שבו מסוגלים בני הזוג לשתף פעולה מספיק לשם כך זו האלטרנטיבה המועדפת.

      זה לא המצב שבו חזקת הגיל הרך רלוונטית.

      יש אנשים שנלחמים נגד או בעד הרבה חוקים. חלקם בצדק רב. חלקם פחות יש לנו היום חוק שאוסר על חלוקת שקיות ניילון בסופר. הרבה אנשים קידמו את החוק ונאבקו עבורו. לא עושה אותו פחות אידיוטי.

  34. ממליץ לכותבת המלומדת לרדת ממגדל השן האקדמאי ולהתחבר למציאות. שום אבא בר-דעת לא מוותר ולא יוותר על לגדל את ילדיו במידה שווה לכל הפחות לאמם אחרי גירושין. לא עוזרים חוקים מפלים, מערכת מוטה מגדרית ונסיונות נואלים להכפיש – בתי המשפט מפוצצים בתביעות של אבות שדורשים משמורת משותפת על ילדיהם והם זוכים. לא צריך שום אקדמיה בשביל לדעת שזאת הדרך היחידה הנכונה עבור הילדים. שהכותבת תקפל את גלימת הקלו-קלאקס-קלאן המיגדרית שלה ושתחזור למאה הקודמת. עבור הילדים שלי – היא ודעותיה הם לא יותר מהיסטוריה עצובה.

    1. ביטול חזקת הגיל הרך – נייר עמדה

      "משהתרומם המחוקק לדרגת התפיסה המודרנית – ובתפיסה מודרנית זו נוקטים חכמי ישראל זה עידן ועידנים – כי הילד אינו 'אובייקט' של שמירה והחזקה להנאתו או לטובתו של אחד ההורים, אלא הוא עצמו "סובייקט", הוא גופו "בעל דין", בשאלה חיונית זו, הרי לא ייתכן להתעלם מן האינטרסים שלו בשום צירוף נסיבות שהוא, ולא ייתכן כי נדחה אותם מפני 'זכות' של מישהו אחר, ויהא זה האב או האם שלו" (כבוד השופט זילברג ז"ל).

      ביטול חזקת הגיל הרך: טובת הילד וחזקה קווים מקבילים הם 

      במשך שנים ארוכות, מאז אישררה מדינת ישראל את אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד נשמע קול עקבי, אחיד וחד משמעי, שחזקת הגיל הרך דינה להתבטל מעצם זה שהיא סותרת את טובת הילד.  

      נייר עמדה זה סוקר את הדיון על חזקת הגיל הרך מאז קביעתה של אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד בשנת 1989 ואשרורה על ידי מדינת ישראל בשנת 1991, דרך ועדות ממשלתיות (ועדת רוטלוי וועדת שניט) וחוות דעת מומחים, אם בתחום המשפטי, אם בתחום חקר התפתחות הילד, וכלה בקולו של בית המשפט שלפניו ניצבות משפחות במשבר.

      ההתנגדויות המושמעות כיום לביטול חזקת הגיל הרך מקורן בעניינים פוליטיים הזרים לטובת הילד או אינטרסים של גופים כאלו ואחרים שאינם קשורים לטובת הילד. אנו בוחנים אותן בעיקר, אבל לא רק, מנקודת המבט של טובת הילד.

      החלופה היחידה לחזקת הגיל הרך אשר פועלת לטובת הילד היא חלוקת האחריות בין ההורים לאחר פרידתם ללא קביעת כל חזקה חלופית או להגדרה הורית שונה מההגדרה המקורית של "אמא" ו"אבא".

      כמפורט בנייר העמדה, חלוקת האחריות ההורית תואמת את אמנת האו"ם, נותנת מענה לכל הסיבות שנימנו בעד ביטול חזקת הגיל הרך, מתיישרת עם העקרונות המשפטיים השונים, והולכת יד ביד עם תיאורית ההתקשרות ומחקרים פסיכולוגיים שנושאם התפתחות הילד. בית המשפט, שצריך לתת מענה למשפחות הניצבות בפניו, מוצא בחלוקת האחריות בין ההורים דרך להפסיק את אחד המאבקים היותר קשים בין הורים.

      בקביעת חלוקת האחריות ההורית ללא כל הגדרה המפלה בין ההורים המדינה מטילה את האחריות לילד על שני הוריו, ונותנת מענה לצרכיהם שלהם תוך שהיא מדגישה את חשיבותם של שני הורים להתפתחות מיטבית של הילד, ואקטיבית פועלת לקידום טובתו.

      https://shared-parenting.co.il/tender-years-doctrine-position-paper/

    2. ממליצה למגיב לבדוק את עצמו. אפילו באתר העמותה לקידום הורות שיוויונית (https://shared-parenting.co.il/failure-comply-temporary-stay/) שאיש לא יכול להאשימם חלילה בקידום אפליה, מודים כי "חלק מהאבות מרגישים נוח שלא לעמוד בהסכמות לגבי חלוקת זמני השהות כלשונן, ומקיימים קשר לא סדיר עם ילדיהם, מאחרים להגיע לקחת את הילדים, או אף מבטלים ברגע האחרון את המפגש" – גם בסיטואציה של הורות משותפת.

      למען הסר ספק אני בעד הורות משותפת בכל מקום שבו היא אפשרית. אני נגד הפיכתה לכלל אצבע, מכל סיבות שציינתי במאמר.

  35. נייר עמדה – ביטול חזקת הגיל הרך: טובת הילד וחזקה קווים מקבילים הם 

    במשך שנים ארוכות, מאז אישררה מדינת ישראל את אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד נשמע קול עקבי, אחיד וחד משמעי, שחזקת הגיל הרך דינה להתבטל מעצם זה שהיא סותרת את טובת הילד.
     
    נייר עמדה זה סוקר את הדיון על חזקת הגיל הרך מאז קביעתה של אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד בשנת 1989 ואשרורה על ידי מדינת ישראל בשנת 1991, דרך ועדות ממשלתיות (ועדת רוטלוי וועדת שניט) וחוות דעת מומחים, אם בתחום המשפטי, אם בתחום חקר התפתחות הילד, וכלה בקולו של בית המשפט שלפניו ניצבות משפחות במשבר.

    ההתנגדויות המושמעות כיום לביטול חזקת הגיל הרך מקורן בעניינים פוליטיים הזרים לטובת הילד או אינטרסים של גופים כאלו ואחרים שאינם קשורים לטובת הילד. אנו בוחנים אותן בעיקר, אבל לא רק, מנקודת המבט של טובת הילד.

    החלופה היחידה לחזקת הגיל הרך אשר פועלת לטובת הילד היא חלוקת האחריות בין ההורים לאחר פרידתם ללא קביעת כל חזקה חלופית או להגדרה הורית שונה מההגדרה המקורית של "אמא" ו"אבא".

    כמפורט בנייר העמדה, חלוקת האחריות ההורית תואמת את אמנת האו"ם, נותנת מענה לכל הסיבות שנימנו בעד ביטול חזקת הגיל הרך, מתיישרת עם העקרונות המשפטיים השונים, והולכת יד ביד עם תיאורית ההתקשרות ומחקרים פסיכולוגיים שנושאם התפתחות הילד. בית המשפט, שצריך לתת מענה למשפחות הניצבות בפניו, מוצא בחלוקת האחריות בין ההורים דרך להפסיק את אחד המאבקים היותר קשים בין הורים.

    בקביעת חלוקת האחריות ההורית ללא כל הגדרה המפלה בין ההורים המדינה מטילה את האחריות לילד על שני הוריו, ונותנת מענה לצרכיהם שלהם תוך שהיא מדגישה את חשיבותם של שני הורים להתפתחות מיטבית של הילד, ואקטיבית פועלת לקידום טובתו.

    https://shared-parenting.co.il/tender-years-doctrine-position-paper/

  36. כמה עצוב! כמה נורא!!

    עוד כתבה "מלומדת" ו"מנומקת לעילא??"
    עוד מאות מילים מיותרות שנשפכות על מליוני המילים הקודמות.

    כל העולם השתנה מזמן. במדינת ישראל – דבר לא!
    אם כן, אז דווקא הפוך ביחס לעולם.
    המרחק בעניין כאן בין המציאות לטובת הילדים (וטובת הנשים) רק גדל וגדל, עוד ועוד.

    במקום לדאוג לילדים, לעתידם, לדור הבא שינהיג את המדינה, לערכים, להידברות, לסובלנות, לחינוך לשוויון – שיראה מגיל צעיר, לשוויון אמיתי בין המינים והמגזרים, להפחתת תלונות שווא, לשוויון בנטל המזונות, להבנה של שינוי באורח החיים ובאורכם, באופן שיש להביא ילדים לעולם משותף, כמו שינוי באופן הזוגיות…….

    במקום כל אלה ועוד, אנחנו יושבים כאן ועונים למישהי שממשיכה את הדרך ההפוכה.
    הדרך הזו, היא זו שגורמת לכל העוולות כאן בכל התחומים. קודם כל לילדים, אחר כך לאבות ולאמהות.

    אזרחי מדינת ישראל האומללים והעשוקים: הכל כבר נכתב ונאמר מזמן ופעמים רבות מספור!!
    בינתיים האינטרסים של הפמיניסטיות הרדיקליות, הכסף הענק בתקציבים ובמזונות, יחד עם כוחן ורצון המערכות לשמר את עצמן (רובן מנוהלות ומופעלות על ידי נשים: רווחה, עשרות עמותות תמיכת נשים שונות, שופטות בתי משפט, יחידות סיוע, מזכירות הוצאה לפועל…) – הם אלו שהורגים את העתיד של הילדים שלנו, של האבות ושל האמהות.

    כל מי שלא מבין את האינטרסים של הכותבת, או מנסה לךשכנע את עצמו שבאמת אולי היא צודקת וצריך לשמר "חזקות" עתיקות ולא ענייניות. לא כל שכן לשנות את כל העולם חזרה לימי המערות.
    אל תטעו.

    הכל מאינטרסים צרים בלבד.
    אתם מוזמנים לחפש אותם אצלה ואצל אחרות. כן, אלו נשים ברובן המכריע!

    שמתם לב שכולכם גברים שמגיבים לה?
    איפה כל הנשים שרוצות שוויון?
    שאלה רטורית הרי.

    1. דרך אגב היא מודה בפה מלא בתגובות שהיא אכן פמניסטית.

      וזאת לאחר שבכתבה שלה ניסתה להרחיק את התמיכה בחזקת הגיל הרך מהעובדה שהוא מאבק פמניסטי, ובתגובות אמרה שכל המגיבים לה מדברים על שוויון כאשר היא כלל לא מדברת עליו.

  37. נגה היקרה,
    ראשית- יישר כוח על תגובותייך הרבות, הענייניות והמעניינות.
    אשמח לקבל קישור למחקר שמנסה להתגבר על הכשל המתודולוגי שאת מציגה (לדוגמה- בדיקת הקשר בין הורים לילדים במשמורת משותפת, והשוואת הילדים שהוריהם בקשר לא טוב לילדים בחזקת אימם). כל עוד את לא מראה מחקרים המאוששים את טענתך, את אכן מחלישה את המחקרים, אך נראה שאין ממצאים טובים יותר, ומומחים רבים די משוכנעים שהם תקפים במידה רבה, אף על פי שהם מכירים את הכשל.

    1. לצערי אין.

      המאמר שאני מפנה אליו מכיל קישורים למחקרים רבים, שחלקם מאששים וחלקם מפריכים את הטענות של החוקרים ולכן במצטבר מעידים על מוגבלות המחקר.

      לגבי השכנוע הרב שמפגינים מומחים – היתה תקופה שבה כל המומחים הגדולים ביותר בתחום היו משוכנעים שהעולם שטוח. זה לא הפך אותם לצודקים. ואם תקרא את המאמר בביקורתיות תגלה שה"מומחים" שכנראה מאד מאד רוצים שגברים ונשים יהיו שווים בכל, מאד מתאמצים לשכנע אותנו שזה ככה. אבל בכל הנקודות החשובות (ויש דוגמאות בתגובות לעיל) הם עושים בחירות ערכיות – לא "מדעיות".

  38. כבר מהכותרת אני ממש לא מסוגל להביא את עצמי לקרוא את השאר.
    שמדברים על "טובת הילדים" אני נחרד כי בדרך כלל הדובר נוטל על עצמו להחליט מה מבחינתו טובת הילד ולכן הוויכוח הוא מיותר!
    אם אתן רוצות לדעת אז טובת הילד הוא שילדים עד גיל 6 יהיו בחזקת אביהם כי לפחות 1 מתוך 3 יולדות חווה דיכאון אחרי לידה ורצוי להרחיק אותן מן הילדים כי כל ההורמונים שלהן יוצאים מכלל שליטה! עכשיו תתווכחו עם זה!?
    החזקה הזאת נקבעה מראש באופן שרירותי וזה כדי לאלץ את האב לעבר דמי זונות לאישה (ולא זו לא הייתה טעות).
    אני לא רוצה לדבר על טובת הילד כי הורים אף פעם לא פועלים על פי טובתו. אישה לא מניקה כי לא נוח לה. שולחים ילד למעון בניגוד לטובתו כי צריך לעבוד.
    אני רוצה להחזיר את שיח זכויות הורים! יש לי זכות על ילדי למרות שניתן בנקל להוכיח כי יהיה לו טוב יותר לגדול אצל השכן (מכל מיני סיבות) .
    רוב הילדים טובתם שיגדלו עם ההורה היציב והמבוסס בדרך כלל הגבר בשביל זה הנשים נלחמות על החזקה כי אחרת רובן תפסדנה את המשמורת בגלל חוסר היכולת לממן צורכי הילדים.

    תפסיקו לבלבל את המוח עם טובת הילד. למי שאכפת לו טובת הילד צריך לדאוג ששני ההורים שלו שספקו לו חיים ומספקים את צרכיו יהיה להם טוב! שהוא יראה שני הורים מאושרים הוא יהיה מאושר!

    1. הטענה לגבי זכויות ההורים היא מן המעניינות והרלוונטיות ביותר שהועלו כאן.

      בכל זאת אני חולקת על המסקנות שהגעת אליהן: מקבלת שלהורים יש זכות לגדל את ילדיהם שעולה על שיקול "טובת הילד" מספיק כדי להתחיל את הדיון בהנחה שהילדים ימסרו למשמורת אחד ההורים (אלא במקרים קיצוניים מאד).

      עם זאת, בשלב זה אמור אופי הדיון להשתנות. גילם הצעיר של ילדים אינו אמור להותיר אותם משוללי זכויות לחלוטין. בה במידה שלילדים אין הזכות לדרוש מהוריהם מימון לכל גחמותיהם, להורים אין זכות לדרוש את נוכחותם של הילדים רק מכוח אחריותם להבאת לעולם.

    2. יניב יפה כתבת.

      טובת הילד כרוכה בטובת ההורים ובזכותם על ילדיהם. משהו שכותבת הכתבה מתעלמת ממנו בתגובות. ואני אוסיף -למרות שאולי אין לך כנראה עניין בזה- שיש לזה גם קשר בלתי ניפרד בטובתה של כלל החברה. חברה טובה היא חברה בה ההורים הם האחראים על ילדיהם אם הם רעים יותר או רעים פחות. חברה רעה היא זאת שבה הפרטים מומרצים לפנות למדינה שתעקוף את האחריות הזו, ופקידים מלמעלה יחליטו מה טוב לילדיהם ומה רע.

      ושמאל בכל העולם הוא הצד שדוגל בכמה שיותר התערבות של המדינה בחיי הפרט ובהינדוס החברה, וזה עוד חיזוק שנוגה ארבל היא בהחלט שמאל.

    3. נוגה

      "מקבלת שלהורים יש זכות לגדל את ילדיהם שעולה על שיקול "טובת הילד" מספיק כדי להתחיל את הדיון בהנחה שהילדים ימסרו למשמורת אחד ההורים"

      לא מובן. את כותבת שאת מוכנה להתחיל דיון על זכויות ההורים אבל שזה יהיה רק דיון, ובינתיים החוק ימשיך לקבוע משמורת לאחד ההורים? וכשאת כותבת אחד ההורים למה את לא כותבת שאת חושבת שאחד ההורים צריך להיות האם?

      "גילם הצעיר של ילדים אינו אמור להותיר אותם משוללי זכויות לחלוטין. בה במידה שלילדים אין הזכות לדרוש מהוריהם מימון לכל גחמותיהם, להורים אין זכות לדרוש את נוכחותם של הילדים רק מכוח אחריותם להבאת לעולם."

      להורים יש חובה הורית להגיד לילדיהם להיות נוכחים איתם אם הם רוצים בכך. זו אינה זכות זו חובה שלהם כהורים. גם לא מובן איך את כותבת שאת "מקבלת את זכות ההורים לגדל את ילדיהם" (כלאמר להחליט על ילדיהם) ומצד שני מדברת על ילד כאילו הוא ישות בוגרת ועצמאית שאינה תלויה בהוריו.

  39. ראשית, זו הפעם השנייה שאני נחשף ל״מידה״. מדובר באתר רציני, שיש לו ערך מוסף איכותי.
    לעצם הענין: המאמר של נגה ארבל מקומם. כשיורדים לשורש העניין, היא חותרת להותרת מצב עגום, בו כל אבא יצטרך להוכיח את אבהותו, ואמהות – מעצם היותן נשים – ימשיכו ליהנות מיתרון דיוני בבתי המשפט. וזה בדיוק מה שיחריף את הסכסוך בין ההורים. היא מבקשת זכויות יתר שיעוגנו בחוק. קשה להשתחרר מהרושם, שארבל פשוט סולדת מגברים. לדבריה, עליהם חזרה בתגובותיה, אבות מעורבים הם מיעוט שולי. נקודת המוצא שלה היא, שיש להטיל ספק במסוגלות ההורית של האבות. וזה מעיד על השקפת עולמה המיושנת והלא רלוונטית.

  40. סמוטר'יץ (על קיש חבל לבזבז הקלדה) תומך בפימיניזם רדיקלי ופירוק מוסד המשפחה. זו המשמעת של עיוות הטבע ורצון הבורא, בהוצאת ילדים קטנים בחיק אמם כדי שתעבוד שעות נוספות כמו גבר ,תתרכז במקום בבית ומשפחב בקידום קריירה ואימוץ נורמות גבריות, ושהגבר יפסיק להיות גבר ומפרנס של משפחתו. במציאות כמובן, ברוב מוחלט של המקרים, האם נושאת ברוב האחריות לגידול הילדים, ובנויה לזה באופן טבעי, כשהאבא לוקח תפקיד קטן יותר. ההשלכות לחברה ולמדינה בעיוות הטבע האנושי יהיו הרסניות, זה בדיוק מה שקורה בארצות בהן שולט פמיניזם רדיקלי שכזה- התרחקות מנישואין, צניחה בילודה, אומללות לגברים ונשים, וקמילת המדינה. ראו מה קורה במערב וצפון אירופה.

  41. בסיס מדעי מעורער ?
    כל האנשים שיושבים באקדמיה הם ערמת אידיוטים מושחתת שהפנקס האדום בארנק הינו רשימת
    הכישורים המורחבת שלה.

    הילדים הינם מכשיר סחיטה בידי המין הנשי.הקטליזטור העיקרי ל 80 אחוזים מהגירושין לפחות.
    אין לשום ליברל מושג מהי טובת הילדים וזה גם לא מעניין אותם.

    מחלת הנפש הפמיניסטית היא עיקרון חשוב בדת הפסיכוטית הזו.
    אכן משמורת משותפת צריכה להיות המצב הבלבדי,למעט חריגים יוצאים דופן שיהיו אולי פרומיל מהמקרים,
    במצב של גירושין.
    קודם כל זה יחסל את התמריץ להתגרש עבור נשים.
    שנית,זה יותיר את המחלוקת בין ההורים במקום להכניס את מערכת השחיתות המשפטית לתמונה.
    ההורים ישתוו בינהם ללא מעורבות של שופטים,עורכי דין (שימצצו את דמם של שני ההורים מבחינה כלכלית)
    או עובדים סוציאלים ומגשרים.
    פחות תעסוקה לכל הטפילים עם הניירות מהאקדמיה.

    נשים יכולות להציע לילדים רוך,אמפתיה ודאגה.
    גברים מציעים להם את כל מה שחשוב באמת.

    גם בתחום הזה,שכבת הפיאודלים האקדמאית המרקסיסטית היא שורש הבעיה.
    חיסולה או גירושה הם תנאי מוקדם לביצוע השינויים ההכרחיים.

    שולי מועלם היא אכן סמולנית.
    טוב תעשה הבית היהודי אם תפטר מהסוס הטרויאני הזה כשם שעשתה ישראל ביתנו עם אורלי לוי.

  42. טובת הילדים היא שימור המשפחה הגרעינית ולא כל הנפיחות שמייצרת חבורת הטפילים המרקסיסטית
    שמכונה "אקדמיה".
    כמעט כל הגירושין הם יוזמה נשית.
    אם נשים ידעו שהילדים נשארים אצל האבא ב 95 אחוזים מהמקרים,המונח "משפחה חד הורית" כמעט
    יעלם (רק משפחות שהאב נפטר יהיו בקטגוריה הזו).

    1. מאמר מקומם ומנותק מהמציאות. לא ברור מאיזו מערה צצה הכותבת. במקרה הטוב, המציאות שהיא מדברת עליה היא המציאות הפרטית שלה, ומכאן היא משליכה לכלל. במקרה הרע, מדובר בעוד מאמר שמטיף – בשיטה הידועה – לשמירת זכויות היתר של נשים, בעיקר נשים גרושות.
      לא ברור איך בשנתה ה-69 של המדינה עדיין נתקענו עם חזקת הגיל הרך האנכרוניסטית. אולי בגלל אדישותם של מרבית האבות הנשואים, ואולי שילוב של אותה אדישות עם הכוח הארגוני והפוליטי של ארגוני הנשים – שהפכו אצלנו לגילדה מגדרית שאין לה אח ורע במדינות אחרות.

  43. למה להכביר במילים?

    פשוט תמצאי אדם אחד ביקום שיצהיר: אני הורה שנשללה ממנו הורותו ואני מאושר מכך.
    ואז תמצאי ילד אחד שיכריז: בילדותי הופרדתי מאחד מהוריי, ואני ממליץ על כך בחום.

    ועד שתמצאי כאלה – החרישי. למען כבודך.

  44. טוב. סיכום מפורט של דעתי על הכתבה של נגה ארבל.

    נגה ארבל היא פמניסטית ומודה בתגובות שהיא פמניסטית – כלאמר תומכת בשוויון לנשים. היא אומרת שהיא לא תומכת בשוויון תמיד, שזה בדיוק מה שזיהו כאן מגיבים על פמניסטיות ועל הכותבת – כשנוח אז תומכות בשוויון, וכשלא נוח לא תומכות בשוויון.

    הטיעון של ארבל לא לתמוך בשוויון במקרה הזה הוא טובת הילד. למרות שמחקר שהיא מביאה מחזק שזו *אינה* טובת הילד. ואת המחקר היא מבטלת בטיעון שהוא לא חד משמעי ושצריך עוד מחקרים על הנושא. כשהיא בורה לעובדה שרוב המחקרים החברתיים יכולים לחזק או להחליש טענה אבל אינם חד משמעיים משום טבעה של חברה להיות מורכבת מדי למדע יבש. והיא בורה לעובדה שמדע שוב מטבעו, הוא המשך חקר.

    חזקת הגיל הרך אולי טובה ואולי רעה. אני מאמין שהיא רעה מכיוון שאישה שיודעת שבית המשפט יפסוק אוטומאטית לטובתה תמהר יותר לפרק תא משפחתי (וגם כך לפי נתונים בחו"ל נשים הן היוזמות העיקריות לגירושים), כך שהפסיקה מעודדת גירושים ובכך נזק לילד, ולא טובת הילד. החוק גם מעודד משפחות חד הוריות והנתונים על ילדים ממשפחות חד הוריות מחרידים.

    אין שוויון ביחסים בין גבר לאישה ולא יכול להיות. אלו לא יחסי שוויון, אלא יחסים היררכים ומשלימים. וגם לא חייב להיות שוויון בהסדר עם הילדים, אלא פשוט הסדר, סדר בין האב והאם. שזה אומר שהילדים צריכים להיות עם האב אולי יותר מהאם ואולי פחות. דבר שההורים צריכים להגיע אליו בבחירה אישית ללא התערבות של המדינה.

    אם לעומת זאת הם ירצו שהמדינה תחליט בשבילם, טוב יהיה שהמדינה תכניס לשיקלול את טובת הילד במשמורת של שני הורים, ולא תהיה פסיקה אוטומאטית לטובת האם. לפחות כך אחד הצדדים לא ימהר להגיע למשפט מדינה וזה דווקא יחסוך טירטורים משפטיים.

    לעומת זאת כרגע החוק הנוכחי שפוסק משמורת אוטומאטית ובלעדית של האם הוא *נוח* לאימהות שרוצות להיתנתק מבעליהן מבלי להתנתק מתמיכה כלכלית, אבל מזיק ורע למשפחות ולילדים. ולכן הביטול שלו קודם כל מתבקש כי הוא לא מתחשב בנוחות האם אלא בצורך הילד בקשר עם שני הוריו.

    ולסיום, המחשבה שלי שהחוק רע מתחזקת כשאני מבין שהתומכת בו היא קודם כל פמניסטית, כלאמר תומכת שוויון, שעושה שפאגאט מנטלי כדי להתחמק משוויון. ושנית פמניסטית שמתכחשת לעובדה שכפמניסטית היא למעשה שמאלנית בארון. וזה בסדר להציג עמדות שמאל רק בבקשה בלי בורות או חוסר כנות.

    פמניזם אינו נשיות, ואינו תמיכה בנשים, אלא שוויון לנשים. ובכך זוהי אידאולוגיה שמקדשת את ערך השוויון (ורק למין אחד), וקידוש ערך השוויון הוא אידאולוגיית שמאל מובהקת. קידוש שוויון הוא חלק מאידאולוגיה של מלחמת מעמדות והשטחת היררכיות.

    שוויון אינו שמרנות, ואינו ימין, ואינו מסורת, ואינו זכויות שהורישו לנו בדם ההורים שלנו בבחירות הנכונות שלהם. ואני מציע לכולם להקשיב למילטון פרידמן שמדבר על חירות כערך שמביא לשוויון, ולעומת זאת על שוויון כערך שמביא לשיעבוד.

    וכשנגה ארבל כותבת שהיא מביאה טיעון שמרני ימני, מבחינתי היא משקרת או בורה. ויש לי חשד שהיא משתמשת בטיעון נכון (ילד אכן צריך אמא), כדי לחפות על אג'נדה פמניסטית (שמאלנית) שמתרכזת אך ורק בצד של האישה.

  45. בכנסת ישראל עשו מחקר על חזקת גיל הרך
    מכל העולם את הזמנת המחקר ביקשה לא אחת מאשר זהבה גלאון ממרץ והמסקנה שבכל העולם ביטלו את חזקת גיל הרך ומי שמעוניין יכול לבדוק את זה
    לצערי נגה ארבל פשוט לא עונה לשום תשובה
    מדוע לא לבטל ולתת אפשרות לאבא להיות שותף אלא טוענת גברת ארבל אין לנו זמן שהאבא יהיה שותף על חשבון הילדים אם כך צריך להעמיד כל זוג נשוי לבדיקה ואם האבא לא שותף מלא בגידולם ביגלל ״נבך״ שהוא צריך להביא פרנסה לבית אז לקחת ממנו את הילדים ולהוציא אותו מהבית הרי הוא לא שותף ומה שונה גבר גרוש שעובד מצאת החמה עד לצאת הנשמה להביא אוכל הבית ואם לא הגרושה תיתבע אותו הוא הרי ״כספומט מהלך״
    ומי יממן אותה
    ואז הוא מאושם בחוסר קשר עם הילדים למה כי הוא עובד ונתבע כל הזמן על ידי גרושתו
    כמו שאמר גרוש אחד לפני חודש השופטת אמרה לו תעבוד 24/7
    זה לא מעניין אותם הילדים ולא הבעל ולא האשה
    האינטרס שלהם להכתיב לכולם ובמיוחד למערכת המשפט את האג'נדה שלהם בלי התחשבות בבני אדם
    אני לא הבנתי כלום ממה שכתבה הגברת ארבל
    מדוע המערכת המשפטית יחד עם גורמי רווחה לא יכולים להחליט מי בקשר עם ילדים ומי לא מה קרה נעלם להם יכולת הלמידה לכל המערכות בישראל אלא זה רצונם בלי שום הסבר
    ויש לי תחושה שהגברת ארבל פשוט בזה לנו
    אני כותב כי אני רואה מה עושים לבעלים
    כשגברת ארבל אומרת שמה שמעניין זה רק הילדים זה השקר הכי גדול
    זה מזכיר לי תקופות אפלות שאמרו להורים על מי אתם מוותרים עליכם או על ילדיכם
    אני יודע שביום כיפור אומרים כרים אב על בנים
    הרחמים של האבא הרבה יותר גדולים מ אמא והוא מוכן למות למענם וביגלל זה מתעללים בהם כי מנצלים את רחמנותם ומספרים להם שעכשיו הכי טוב לילד שתי שמוא מרחק ממנו
    כפי שכתבתי למעלה
    יראה אלוקים וישפוט אמן

  46. יש משהו מאד מטריד בכמות התלונות כאן על כך שחזקת הגיל הרך היא הגורם לגירושין, או ליתר דיוק, הגורם המעודד *נשים* להתגרש.
    האם המתלוננים מודעים לכך שהם למעשה מבקשים לשנות את תנאי משמורת הילדים *כדי להחזיק נשים בכוח בנישואים שהן ככל הנראה אינן מעוניינות בהם*? התלונה היא למעשה שבעבר ניתן היה להחזיק נשים בכוח גם במערכת יחסים שלא התאימה להן ועכשיו, רחמנא ליצלן, יש להן החופש להגן על האינטרסים שלהן, כולל על ידי שבירת תא משפחתי המאמלל אותן. חוסר הכבוד לנשים ולילדים נוטף מכל מילה של המתלוננים הללו, הבוחנים את השפעת המצב על טובתם האישית ותו לא. זו איננה אמת מידה מספיקה לקביעת חוק הנוגע לכל הפרטים בחברה.
    כאמור לעיל – ילדים זקוקים לשני ההורים וכן, עדיף באותו הבית. במובן זה גירושין הם "על הנייר" פגיעה בטובת הילד. אבל, וזה אבל גדול מאד, כאמור לעיל גם, מריבות ועימות תכופים בין הורים הם גורם עיקרי לעקה אצל ילדים ולכן גם אם הייתי מקבלת את הטענה בזכות שמירת הנישואין (אני לא) בשל טובת הילדים, ממש לא ברור שטובת הילדים נשמרת במצב כזה.
    אני לא מסכימה עם הטענה ברמת העיקרון כי בשונה מההחלטות על החזקה, ההחלטה אם להתגרש או לא, אינה כפופה לטובת הילדים בלבד. מערכת היחסים הזוגית נשמרת או מפורקת בכפוף למאזן טובתם וזכויותיהם של החברים בה. המסגרת המשפחתית היא נתון – על למטרת הדיון על טובת הילדים. אין שום הגיון מוסרי, חברתי או אחר בהכפפת טובתם של ההורים לטובת הילדים בשאלה זו שאולי משפיעה על הילדים אבל בהחלט איננה תלויה בהם. אם שני ההורים בוחרים בתא משפחתי שאינם חפצים בו משום טובת הילדים זו זכותם אך וודאי שלא חובתם.
    יש מגיב כאן מעלי שמערבב באופן לא מאד לוגי בין שונות – הקיימת בין גברים ונשים והיררכיה – שאיננה צריכה להתקיים בין מבוגרים, וודאי שלא במערכת יחסים משפחתית. הערבוב חסר הפשר הזה תומך כמובן בהנחה שיש לבטל את חזקת הגיל הרך, הן כדי להשאיר נשים במקומן וכך לבטל את הצורך בחזקה לחלוטין והן כדי להבטיח שניתן יהיה להמשיך ולהעניש אישה שבחוצפתה בחרה להפסיק התקשרות שאיננה חפצה בה, דרך ילדיה. בתרחיש הזה, הילדים הם כלי, לא מטרה בעלת זכויות משל עצמה. יש סיבה לכך שהשיטה הזו קיימת רק במדינות שבהן נשים גם אינן נוהגות, חושפות פניהן בציבור, או יוצאות לרחוב בלי ליווי גבר. כי היא חלק מגישה חברתית מעוותת, מכוערת ומרושעת שמקומה בפח האשפה של ההיסטוריה של חברות מתוקנות הובטח לה כבר מזמן.
    אני פמיניסטית גאה בין היתר כי אני גאה בתוצאות מאבק – שרחוק מסופו אם לשפוט לפי העמדות שהובעו כאן למעלה – לשיפור פניה של החברה שלנו. כי אני מאמינה שככלל, חברה צריכה לעשות שימוש מועט ככל האפשר בכוחניות וכפיה כדי לנוווט את הפרטים בתוכה להתנהלות המשרתת את האינטרס הציבורי ושבכל מקרה אין ביחסים בין אישיים בין מבוגרים שום מקום להתנהלות מסוג זה. בהחלט ייתכן שהידיעה שיש ברירה, שלא חייבות לסבול התנהגות מקטינה, לועגת או אלימה היא הגורם לעליה בכמות הגירושין בעולם המערבי. התגובה האינטליגנטית לכך היא החלפת דיסקט. הבנה שחלפו הימים שבהם ניתן היה להשיג רצון טוב (אם בכלל אפשר לקרוא לזה ככה) בכוח. הניסיון לכפות מחדש מערכת יחסים שעוד כשמשלה בכיפה היתה מיושנת והרסנית לכל הכפופים לה.

    1. נגה. התגובה שלי ארוכה אבל אני חושב שאת צריכה לקרוא כדי להבין יותר טוב את הטענות.

      אני יוצא מנקודת הנחה שאת מגיבה בחלק מהפיסקאות לדברים שאני כתבתי אבל לא מעוניינת לכתוב או להגיב לי ישירות, שאם זה נכון זה חבל.

      בכל אופן לנושא שלנו. אני שמח שאת מראה בדיוק מה שכתבתי לך על כך שפמניזם בהכרח מוביל לטענה שגברים מדכאים נשים – שזה מה שאת עושה כאן.

      גברת. שיחרור האישה בחברה המערבית נעשה על ידי גברים ששיחררו עצמם במאות שנים של מרידות, רפורמות דתיות וחברתיות, ומלחמות שגבו דמים. החופש שלך לחיות בביטחון וחופש כאישה הוא משום שגברים בנו תרבות בטוחה ומשגשגת בשביל כלל החברה. וכשהם עלו והצליחו גם נשים עלו איתן. בדיוק כפי שראש המשפחה מצליח כל המשפחה מצליחה. בדיוק כמו שבעל עסק או המפקד מצליח כל העובדים והצבא מצליחים. ובדיוק כפי שכיום שולטים הגברים בהנהגה ועדיין מעבירים חוקים פמניסטיים, כי בראש מעיינו של הגבר נמצא רווחתה וביטחונה של האישה. וצר לי שאת דוגמא לאישה שכמו כל הפמניסטיות, מראה שאינטרסים צרים מניעים אותה.

      יש סיבה מדוע בחברה שהגברים בה מאפשרים שיגשוג וביטחון נשים מעזות להיות פמניסטיות, ובחברות שבהן אין את החופש והביטחון הזה לפרטים בחברה, פמניסטיות הכי עצמאיות וחזקות שיש לא מעיזות אפילו להופיע ללא רעלה (עייני ערך מנהיגות שוודיה באיראן).

      פמניזם לא בא לשנות מערכת יחסים מיושנת והרסנית. פמניזם לא שינה ולא שיפר ולא ישפר. פמניזם ניכס לעצמו את הקידמה התרבותית שגברים בנו במשך מאות שנים (בעזרת אותה "מערכת יחסים מיושנת") ואז מחרבן עליה כשהוא -ממש כמוך- מכחיש את הצורך של גבר במשפחה. וקל לראות זאת גם כשפמניזם מנסה להתכחש לצורך של האישה בגבר ("נשים צריכות גבר כמו שדג צריך אופניים" זה המשפט הידוע). וזה סנטימנט שרואים אצלך בבירור כשאת טוענת על כך שנשים צריכות להשתחרר מבעליהן, אם כי יש "הקטנה" או "עקה" או מריבות או אומללות או חוסר כבוד. האם את באמת חושבת שיש נישואים שאין בהם "עקה" ומריבות ואומללות בתקופות שונות?

      והכי חורה הוא שכשאת משתמשת במילים עקה, ואומללות, וחוסר כבוד, את מכניסה שוב את הילדים כסובלים וכסיבה לפרק את המשפחה. את מחבקת חזק את הילדים כדי להגן על האינטרסים הצרים שלך כאישה בנוחות או בכלכלה. וגם לזה נגיע בהמשך התגובה שלי. אני חושב שהגיע הזמן שתהיי כנה ותתחילי לדבר על מה שחשוב לך באמת מבלי לנהל את המאבקים שלך על גב ילדים. הילדים הם עניינו של האב גם כן, לא רק של האישה. וזה בעצם מיקרו התנהגות למה שאת עושה בכתבה. את משתמשת בילדים כדי לקשור את רווחתם לרווחתן הכלכלית של הנשים – המזונות.

      כפי שאת רואה לא רק שאין בשום מקום פה עירבוב לוגי, אלא את אפילו מוכיחה את הטענות שלי במה שאת כותבת מבלי להיות מודעת לזה. את לא האדם להטיף על לוגיקה לפי כל התגובות שלך. יש לך צורה טובה בכתיבה אבל התוכן שלך מפותל, סותר, שטחי בהבנתו, וגם לא כנה אם במודע או שלא במודע.

      אנחנו לא פמניסטים כאן. אנחנו לא קונים את השקר הפמניסטי שגברים מדכאים נשים, ורעים לנשים, והן רק צריכות להשתחרר מהכבלים שלנו ברגע שיש עקה או מריבה. אנחנו לא מקבלים את ערך השוויון כי זה ברור שבכל מערכת יחסים יש היררכיה, ובוודאי ובוודאי שביחסים של של גבר ואישה. והקביעה שלך "שלא צריכה להיות היררכיה בין מבוגרים" היא קביעה של בורות, ולא עומדת במבחן המציאות. ללא היררכיה בין מבוגרים לא היתה מדינה, ממשלה, צבא עם מפקדים, עסקים עם מנהלים ותפקידים שונים, משפחות או זוגות. לעומת זאת את כפמניסטית שזועקת לשוויון במערכת יחסים לפתע זונחת את השוויון ובורחת לטיעון הביולוגי וגם חוטאת והופכת אותו לנחלתה הבלעדית של האישה.

      אבל נחזור לדיון העיקרי. אם אישה רוצה לשבור את מחוייבות הנישואים בגלל עקה או מריבות או זמנים קשים היא יכולה לעשות זאת. העובדה שגם לבעל יש זכויות על ילדיו לא אומרת שלפתע 'מחזיקים את הנשים בכח' כפי שאת טוענת. זו טענה מגוחכת ובלי בושה עשית קפיצה משיקלול שני הורים במשמורת, למסקנה שנישואים נכפים על האישה. בוודאי שכאשר החוק יבוטל החלטה על גירושים תיעשה קשה יותר. אבל מדוע את רוצה לעשות אותה קלה יותר? מדוע את רוצה לחזק כ"שמרנית ימנית" את מגיפת הגירושים? אף אחד לא מקבל את השטות הגמורה שלך שמשום שהאישה מחליטה לשבור את הקשר, צריך אוטומאטית לקחת מהאב את ילדיו.

      אני רוצה שתעני פה לאתגר של יניב על כך שחוק חזקת הגיל הרך נקבע שרירותית כדי לאלץ את האב לשלם מזונות. הטענה הזאת מחזקת את הטענה של סמוטריץ וקיש על כך שהחוק משמש כנשק בידי הנשים. טענה שניסית להזים.

      אני רוצה שתעני על האתגר של יניב שהראה לך שטובת הילד נפגמת באלף ואחת מקרים ושאל אותך – מי שם אותך להיות מהנדסת החברה ולהחליט מהי טובת הילד ומהי לא.

      אני רוצה שתעני לאתגר שנובע מכך – שחוק חזקת הגיל הרך מקדם התערבות מדינה שכופה על הורים מי ראוי להיות הורה ומי לא. משום שחוק חזקת הגיל הרך הוא למעשה התערבות כמעט אוטומאטית בהחלטות של בני הזוג. במיוחד לאחר שכתבת פה בתגובה שלך שאת מאמינה "שככלל, חברה צריכה לעשות שימוש מועט ככל האפשר בכוחניות וכפיה כדי לנוווט את הפרטים בתוכה". ובכך את שוב סותרת את עצמך.

      ולבסוף אני רוצה שתעני לאתגר שהעלתי בפנייך שמשפחות חד הוריות הן הרות אסון לילדים ושהחוק מעודד גירושים. ואני לא מקבל שלשקלל משמורת של האב על ילדיו זו כליאה של האישה. אני רוצה תשובה ש"לוגית" לא נשמעת מטורללת.

      תודה.

    2. תיקון טעות – מנהיגות שוודיה ללא כיסוי ראש

    3. בקצרה, כדי שתצליח לעקוב אחרי היגיון בתשובה: מזונות ילדים צריכים להגזר מיכולת ההורים ומידת מעורבותם בטיפול בילדים. המצב הנוכחי רע וצריך תיקון. זו שאלה נפרדת לחלוטין משאלת המשמורת.

      כיוון שצמצמת את תפקידו האב ובן הזוג לזה של מפרנס, בכך ישבנו למעשה את המחלוקת בינינו בנושא המשמורת. אנחנו כמובן חלוקים עמוקות לגבי תפקיד הגבר במשפחה, ועל דברים רבים אחרים אך נראה שגם אתה בשלב זה מסכים, גם אם מסיבות משוללות הגיון לעתים, כי חזקת הגיל הרך עדיפה.

    4. נגה. את מדברת הרבה על הגיון. אז הנה המשפט שלך שבו את מודה שיש קשר בין מזונות לבין חזקה של הילד –  "מזונות ילדים צריכים להגזר מיכולת ההורים ו*מידת מעורבותם בטיפול בילדים*"

      וזה כמובן בפסקה שאת טוענת שאלו שאלות נפרדות. כתבתי לך כבר פעמיים שאת לא האדם להטיף לאחרים על הגיון. את מכריחה אותי לחזור על עצמי.

      ואת לא היחידה שקושרת את המזונות לחזקת הילד. גם בתי המשפט קובעים מזונות מופחתים כאשר החזקה היא משותפת, וגם וועדת שיפמן קשרה את המזונות לחזקה של הילד. כך שלסיכום, התגובות החוזרות שלך למגיבים כאן שחוק חזקת הגיל הרך הוא שאלה נפרדת ממזונות הן סליחה על המילה, קישקוש. וכנראה שחזקת הגיל הרך היא אכן כלי לשימוש הנשים לחיזוק עמדתן בגירושים.

      אני *לא* תומך בחזקת הגיל הרך. כתבתי זאת לאורך כל התגובות כאן. המצב הנוכחי מקבע חסר של האב ומקטין את השפעתו על הילדים. אם את רוצה להחליט שאני מסכים איתך זה עניין שלך. אבל לכתוב את זה לא הופך את זה לאמת.

      אני *לא* חושב שתפקידו העיקרי של האב הוא פרנסה. גם כאן אנחנו לא מסכימים. תפקידו של האב הוא ביכולת הגבוהה יותר, ולכן בנטל האחריות הגדול יותר בהנהגה של המשפחה. ברוב המוחלט של המקרים דבר זה מיתרגם בין השאר לכלכלה, אבל זהו עניין תלוי סיטואציה ותרבות. בחברה החרדית למשל יש דוגמאות שזה אינו תמיד המקרה ועדיין האב הוא בעל נטל האחריות הגדול יותר במשפחה. בקצרה, להיות המטפלת של הילדים לא אומר שהאחריות ההורית העיקרית היא של האם. באותה מידה אפשר להגיד שמטפלת שכירה של ילדים היא בעלת האחריות ההורית העיקרית, ולכן יש לה זכויות משמורת על ילדיהם של ההורים במקרה של פיטורים.

      את כותבת ש"המצב הנוכחי רע וצריך תיקון". אני מסכים. הפחתת התערבות המדינה לטובת האם על חשבון האב, כלאמר ביטול חזקה אוטומאטית, היא הצעד הראשון בתיקון שצריך להיעשות.

      מלבד התייחסות לקשר בין מזונות לחזקת הגיל הרך שבו סתרת את עצמך, לא ענית לאתגרים שהעלתי.

  47. תסבירי למה את מתנגדת לכך שהרשויות ידונו כל מקרה לגופו של עיניין כולל הרווחה בית המשפט עובדת סוציאלית בתי ספר גנים לקחת חוות דעת אמיתית ואז לפסוק מי קשור לילד או לא ולפי זה לפסוק
    ולא על אוטומטי לתת לאחד ההורים את החזקה האמת אני לא מה לתשובה כי נראה שאין ואסור להביע דעה מולך את פוסלת מיד מי גיא חושב כמוך במיוחד אם הוא רחמנא ליצלן ״גבר״

    1. ראשית, זו לא הצעת החוק. שנית, אני לא מתנגדת, אני ריאליסטית. אין למערכת יכולת מקצועית או משאבים מספיקים כדי לעשות הערכה כזו.

      זה רעיון גרוע לנסות לקבע את החלוקה הנוכחית בכל תחומי החיים. הוא מרחיק עוד יותר את הסיכוי לשינוי שייתר את החזקה.

    2. את לא ריאליסטית את מתרצת.

      למערכת המשפט יש יכולת ומשאבים לעסוק בעניינים הרבה יותר פעוטים מדיני משפחה יחד עם הסחבת והעומס. ואם הדרישה תעלה בעקבות החוק ימצאו הפתרונות והיכולות. ולדעתי הדרישה דווקא תרד לא תעלה.

      אם יש עוול לא אומרים אין יכולת לפתור אותו כי המערכת לא מסוגלת. משפרים את המערכת.

  48. אם הבנתי נכון אז כיוון שמערכת המשפט לא מתפקדת לא ניתן לבקש טיפול ספציפי לכל תיק, נכון?
    ואז יש צורך להקריב את המיעוט על מזבח הרוב כי האתיקה שלנו היא תועלתנית ואנחנו מכפילים מספר ילדים בנזק הנגרם להם.
    אבל אם כך אז אין מקום לשוויון בפני החוק, כיוון שהמציאות לא מתאימה לו.
    ואם כך אז למה רק בנושא גירושין? ההיגיון אומר שגם בנושאי שכר, עבודה וכו' יש צורך בחוקים לא שוויונייים הנגזרים מהגזרה לעיל. אז יש כמה כאלו (גיל הפרישה, חופשות לידה) אבל כולם מוטים לכיוון השני ויש גם משהו נגד אפלייה לכיוון שההיגיון רומז שצריך שתהיה.

    אם מקבלים את מצב ה"אב כמפרנס ראשי" וה"אם כמטפלת ראשית" אזי כלל החוקים צריכים לעבור רפורמה וכנ"ל שאר המערכות (מערכת החינוך היא דוגמה טובה – מה קרה לשיעורי כלכלת בית לבנות ונגרות לבנים?). אם נלחמים מלמעלה למטה כנגד אלו, למשל על ידי חוקים האוסרים את הגישה הזו, אזי לא הגיוני לא לקדם את כלל החוקים בקצב אחיד ולא לקדם חוקים מסוימים עכשיו ואחרים רק כשהשיוויון יושג (מה שלא אפשרי אם החוקים עצמם מונעים זאת).

    הכותבת לא מתעסקת בזכויות אלא בטובת הילד. אולי כדאי להרחיב את היריעה, אם כך: כמו שהמסקנה היא שיש להקריב מיעוט ילדים לטובת רוב הילדים, האם לא ראוי להקריב את רוב הילדים היום לטובת רוב גדול יותר של ילדים בעתיד? כל שינוי כואב, למה רק כשהכאב הוא לגבר אז ניתן לספוג אותו אבל כשהכאב נדרש מנשים (שירות צבאי באורך זהה, מישהו?) או מילדים (הדיון הנוכחי) אז חייבים להקריב את העתיד על מזבח ההווה?

    1. עוזי יקירי.

      יפה ירדת לפרטים.
      רק שכחת וחבל.
      אין טיעונים הגיוניים שיזיזו להן.

      כמו שאמרתי.
      אנחנו ממשיכים להתנצח איתן.
      להן טובת הילדים לא חשובה.
      רק הטענות לכך שהן טובות יותר.
      ו…… מ-ז-ו-נ-ו-ת.
      אבל הן לא תודנה בזה לעולם!!!
      אסור להן.

      לכן, עזוב.
      מה אתה מצפה?
      שפתאם יסכימו איתך???

      משנה על מה תכתוב?
      שום דבר לא יזיז אותן מהיצור הנוראי שהן.
      אל תצפה – לא תתאכזב.

      ותודה שהגבת, אבל לא מעלה ולא מוריד.

      בהצלחה לנו מול המין המיותר.
      עד שלא יכריז שוויון מוחלט.
      מיותר לגמרי!

    2. בשונה מכל הסוגיות האחרות הנדונות בבית המשפט, סוגית המשמורת איננה מיישבת בין שני אינטרסים / גרסאות סותרים במטרה להשיב מצב לקדמותו הצודקת, אלא מייצר מצב חדש, בו יש לאזן בין 3 צדדים שאחד מהם (הילד) צריך להיות עליון מאוד על השנים האחרים (ההורים). אז לא, אין לגזור מכאן למקומות אחרים, השונות מובהקת מאד.

      שינוי חברתי אמיתי לא יגיע ממשמורת משותפת, אלא משינוי עמוק של בגישה הכוחנית הרואה בילדים נכס לחלוקה בזמן הנישואים. אחרי השינוי, גם את החזקה אפשר יהיה אולי לבטל

    3. נגה.

      אני שמח שאת (אולי) מתחילה להבין שצריך לבטל את החזקה.

      אבל יש בעייתיות במה שאת כותבת – "שינוי חברתי אמיתי לא יגיע ממשמורת משותפת, אלא משינוי עמוק של בגישה הכוחנית הרואה בילדים נכס לחלוקה בזמן הנישואים. אחרי השינוי, גם את החזקה אפשר יהיה אולי לבטל"

      תסבירי בבקשה למה את מתכוונת ב"גישה כוחנית". למה את מתכוונת שהשינוי יבוא כש"הגישה" תיעלם. ולמה לדעתך רצון של הורה להיות עם ילדו אי פעם יעלם? אני חושב שאת שוב כותבת דברים לא כנים ולמעשה מתכוונת לכך שברגע שהאבות יוותרו לאימהות אוטומאטית על משמורת יהיה אפשר לבטל את החוק.

      כך ששוב, תסבירי את עצמך על מהי *בדיוק* הגישה שאת מדברת עליה ואיך את רואה אותה משתנה.

  49. כמו הרבה "ליברלים" מרקיסיסטים הטיעונים במאמר נשמעים מאד הגיוניים. העניין הוא, שכותבת המאמר "שוכחת" לציין שלמעשה לא מדובר רק בטיפול בגיל הרך אלא למעשה עד גיל צבא מה שמדיר בפועל את האבות הגרושים מגידול ילדיהם.
    גילוי נאות: אני נשואה ואמא ברוכת ילדים

  50. אני לא מעורה עדיין מספיק, ואני בהחלט צריך לקרוא ולהבין יותר את הנושא של נישואים וגירושים בישראל.

    אבל אני חושב שהבעיה היא לא שהאם היא המטפלת העיקרית של הילד, ולדעתי היא אכן כזו, אלא שהמדינה מתערבת בעסקה הטבעית שצריכה להתבצע בין האב לאם בגירושים ובכך 'דופקת' את העסקה.

    בנישואים כל צד מביא לאיחוד הזוגי משהו שהצד השני צריך. ולא רק בצורה של צרכים פיזיים (כלאמר מין אל מול סיפוק מזונות או ביטחון). אלא גם בבחינות סיפוק צרכים רגשיים ומנטליים שכל צד מהחצי הביולוגי השני מביא איתו לשולחן. משום שכל צד צריך את הדברים שהצד השני יכול לספק לו נוצרת עיסקה טובה מאוד ברמה הכי טבעית בין גברים לנשים. כרגע בעולם ישנם 7.5 מילארד בני אדם. וזו הוכחה שהעסקאות האלו עובדות יפה מאוד. הבורא עשה עבודה טובה מאוד.

    ברגע שיש גירושים הזוג כבר לא מחפש להמשיך את העסקה. אבל אם לזוג יש ילדים משותפים האם עדיין רוצה להיות אמא ולקבל כלכלה, והאבא עדיין רוצה להיות אבא ויש לו את היכולת (פוטנציאלית וסטטיסטית), לספק את הכלכלה.

    לכן העסקה עדיין חייבת להתבצע ברמה הכי קרובה שיכולה להיות למה שהיה מקודם. לאם יש את קלף הטיפול והדאגה לילדים, ולאב יש את קלף היכולת (מזונות). ובשני הקלפים האלו אמורה להתבצע עסקה שתספק לילדים את מה שהם צריכים משני ההורים ברמה הפיזית, הרגשית והמנטלית.

    אבל ברגע שהמדינה מתערבת בעסקה *אוטומאטית לטובת האישה*, היא הופכת להיות החצי הגברי במשוואה במקום הגבר, שאמור לתרום את חלקו המשלים ביחסים הגרושים, ובכך היא הופכת את החצי הגברי לזניח. וזה גורם לנזק עצום לגברים, למוסד המשפחה ולחברה. לילדים ולנשים אני מאמין שהנזק הוא בעיקר בטווח הארוך, ולכן אפילו גדול יותר.

  51. "חזקת הגיל הרך" יוצאת מתוך הנחת יסוד סמויה, לפיה הגבר החזק יוצא עם חבריו וקרוביו עם חניתות לצוד ממותה – ואילו הנשים – כלומר הרעיה, הגיסה, האימא והסבתא נשארות במערה כדי לשמור על האש ועל הילדים.

    ולכן – אין לחזקה הזאת זכות קיום בעולם שיוויוני ומודרני ולו לדקה אחת.

    'המצב הטיפולי הקיים' עלול להטעות, מפני שבלתי אפשרי לשמר אותו. 'המצב הקיים' ערב הגירושין הוא ששני ההורים נמצאים בבית. במצב כזה, לא ניתן לשמר 'מצב טיפולי קיים' שבו, לדוגמא, דווקא האבא אחראי על הקראת סיפור לפני השינה והאימא אחראית על המקלחת. לא ניתן לשמר – מכיוון שהאבא (או האימא) לא יגורו יותר באותו הבית.

    אי לכך, הקריטריון היחיד שצריך לנגד עיני בית המשפט הוא 'נסיבות העניין' ותו לא.
    'כתב ההגנה' ל"חזקת הגיל הרך" איננו כתב הגנה בעד שיוויון וצדק וטובת הילד – אלא בעד שימור מצב משפטי שלשם שינוי מהווה אפליה סקסיסטית שערורייתית נגד הגברים.

  52. אפשר היה לחשוב שהכותבת פשוט הדיוטה בכל הקשור לנושא. הרי טובי המומחים בישראל קבעו חד משמעית בוועדת שניט שמה שטוב לישראל זה מה שטוב בכל מדינות העולם המערבי – ביטול החזקה.

    אהל היא לא. היא סתם מניפולטיבית. מכל משפט בטור נוטף הצורך של תנועות השמאל הרדיקאלי שלקחו תחת חסותם את תנועת המיזאנדריה ללבות את המלחמה.

    חבר אמר לי פעם, מזל שהשמאל הראדיקלי מהמר על חזקת הגיל הרך. יש להם היסטוריה של תבוסות. הם יובסו גם בזה.

    חבורת מיזנדרוניות קטנות.

  53. שלום נוגה,
    ראשית אבקש לדעת על אילו מחקרים את מסתמכת בקביעותייך –
    כי רק מיעוט קטן של אבות סובלים מן ההפרדה,
    וכי רק מיעוט קטן של אמהות משתמשות בחזקה ככלי ניגוח.

    שנית, למיטב הבנתי את טועה בחלק ניכר מן הניתוח של חזקת הגיל הרך:
    ייתכן שעדיין מרבית האמהות הן אלה המטפלות בילדים.
    אך דווקא עניין זה המדינה עצמה מעוניינת לשנות, ולא כל שכן – ארגוני הנשים.
    הרי כולם מדברים כל כך הרבה על הצורך לשלב יותר נשים בתחומים בהם מרוויחים יותר…

    אין ספק שהדבר גורר צורך בוויתור על השהות המלאה של האם עם הילדים, ומצריך שהאב יהיה יותר בבית, וכמובן שכדאי שזה יהיה כך אצל כולם "מאז ומתמיד".
    אבל מצד שני –
    1. מי קבע שיש זמן מסויים ומוגבל, בו מותר או אפשרי לעשות שינוי בנושא?

    2. נכון שטובת הילד חשובה יותר מרצונם של ההורים. אבל אם האב מוכן ומעוניין לקחת על עצמו חלק משמעותי בטיפול בילדיו, איך זה יכול להיות לא לטובת הילדים?
    והרי טיפול בילדים אפשר ללמוד. גם שום אמא לא נולדה עם הידע, בוודאי לא בימינו.

    3. תקופת הגירושין מכילה כל כך הרבה שינויים רגשיים אצל הילדים, כך שהצורך שלהם לקבל מענה גדל מאוד.
    זמני שהות שווים מאפשרים לשני ההורים לתת מענה ללחץ ולקושי של הילדים.

    4. זמני שהות שווים מקטינים מאוד את הפחד הבלתי נסבל של הילדים לאבד את ההורים. או את אחד מהם.

    5. זמני שהות שווים מאפשרים לאם לנשום, להתפתח מבחינה מקצועית ולשקם את עצמה מבחינה אישית ממשבר פירוק המשפחה.
    (ולכן בכלל לא ברור איך ייתכן שארגוני הנשים לא לקחו את הרעיון הזה תחת חסותם מלכתחילה. הרי חזקת הגיל הרך מעודדת נשים להישאר תלויות בגבר כמפרנס…)

    6. זמני שהות שווים מחזירים את האחריות ההורית אל האב, דבר שהמדינה הסירה ממנו בעת חקיקת החוקים המפלים (התייחסות ספציפית לכך בהמשך).

    7. זמני שהות שווים לא יגדילו את הסיכסוך בין ההורים, אלא יקטינו אותו, כי כל אחד מהם יהיה אחראי על הילדים בכל מאת האחוזים בזמן שהם אצלו (הורה עצמאי).
    ולכן הם יתאמו שינויים לפי הצורך רק אם הם מסתדרים ביניהם. ואם הם לא – אז גם האב ייאלץ "להפוך עולם" ולמצוא סידור הולם לילדים אם הוא חולה או שיש לו איזו השתלמות פתאומית (או כל סיבה אחרת, כמובן). והאם לא תצטרך להרגיש רע עם עצמה כשהיא רוצה לצאת, כי יהיו ימים שבהם היא תהיה חופשייה לשקם את חייה. נכון, כתבתי את זה. אבל זה מספיק חשוב כדי להדגיש).

    גירושין הם זמן בו ההורים עושים שינוי אישי ענקי.
    וכל עוד חזקת הגיך הרך קיימת – הם עוסקים בהריסת הקיים במקום לבנות את ה"חדש".
    זהו אחד הזמנים הטובים לשינוי בכלל, ולשילוב נשים בעבודות מהסוג המפתח קריירה – בפרט.
    כך נשים גם יפנימו בגיל צעיר יותר, שכדאי להן שהאב ייקח חלק בגידול הילדים כי אז יוכלו לשאוף גבוה יותר בתחום המקצועי…

    מעבר לכל הנ"ל – אני רוצה להפנות את תשומת לבך, לכמה עובדות חשובות, הקשורות לחזקת הגיל הרך ושאר החוקים המפלים בין ההורים (אשר רבים טוענים שהם מפלים את האמהות לטובה, ולדעתי הם מפלים אותן לרעה):
    * חזקת הגיל הרך משאירה את האמהות כבולות לבית.
    * הסיועים הכלכליים השונים גורמים עוול לאמהות, באשר הם הופכים אותן (ואת ילדיהן) לנזקקות הצריכות להגיש בקשות להנחות ולמלגות וכיו"ב.
    * השילוב בין החוקים מאפשר לאמהות לכרוך בין הסדרי הראייה לבין תשלום המזונות.
    * תלונות שווא הפכו לקרדום לחפור בו.
    * חוקים אלה הם בבחינת הגולם שקם על יוצרו:
    הם נוצרו, ובצדק, להגנה על אמהות שנותרו מאחור עם ילדיהן כשהאב עזב את הבית ונטש את ילדיו.
    אבל היום ישנם אבות לא מעטים המסירים מעצמם אחריות לילדיהם דווקא משום קיומם של חוקים אלה, וכמובן משום הגישה, שהאב *רשאי* לקחת את ילדיו בהתאם להסדרי הראיה.
    מדיניות נוראית זו מסירה מהאב כל אחריות לילדיו וגורסת כי האם בלבד אחראית עליהם.
    למעשה – גם בלי שום קשר למצב שנהג בבית בעת הנישואין.

    וכך נוצר מצב מוזר:
    אותם חוקים המאפשרים לאמהות רעות להדיר את האב מילדיו, מאפשרים לאבות רעים לנטוש את ילדיהם.
    ויש לזכור כי גם הביטוי "אם חד-הורית" בהקשר לגירושין, הנובע מחוקים אלה, המפלים בין ההורים, הינו שגוי מעיקרו, כי לילדים יש אבא.
    רק שכאמור – המדינה עצמה "לא סופרת" אותו; אז למה שהוא יעמיס על עצמו את הטיפול בילדיו? או – למה שהאמא תתייחס אליו כאב?

    תודה על תשומת הלב

  54. הכל טוב ויפה.
    עדיין לילד יש שני הורים ולשניהם צריכים להיות זכויות שוות.
    גם היום אני בתהליך גירושים עם 3 ילדים מתחת לחזקת גיל הרך אישתי מרוויחה משכורת ב-40 אחוז יותר ממני הייתי אבא פעיל עם הילדים שלי קילחתי שמרתי האכלתי קניתי להם בית וכל מה שהם רק היו צריכים ואם כל הכבוד שאישתי רוצה להתגרש אני גם האבא גם לי יש זכויות ושאני בלי ילדיי אני פשוט מרגיש מת..
    אישתי הגישה תביעת גירושים שיקרית שלא הייתי פעיל שלא נתתי או עשיתי כלום היא תובעת ממני מדףור מזונות מטורפים למרות שהצעתי לך השתתפות שווה בכל ההוצאות.. למה גבר שרוצה להיות פעיל להיות עם הילדים שלו ולדאוג להם ב-50 אחוז מהזמן צריך להיות בן ארובה?? למה גם אם הוא ידאג להם בכמחצית מן החודש הוא עדיין צריך לשלם מזונות ומדור גם אם אישתו מרוויחה יותר ממנו… באותה מידה שיש אבות לא טובים ככה גם יש אימהות היום המצב כבר השתנה וחזקת גיל הרך צריכה להיות שיוויונית וצודקת לטוב ולרע לא יכול להיות שאבות יהיו בני ארובה של נשותיהם.

  55. תחת מעטה של עווול לילדים הכותבת מגוננת על חזקת גיל הרך שכמובן מעניק עליונות לאשה התהליכי כירודין במקום ליצור גישור. זו צביעות. הרי מה שקורה היום בעידוד ארגונים פמינסטיים זה לעודד גרושות להשתמש בילדים כדי להתעלל באבות מנקמה או לסחוט.מצב כזה, זה לא רק עווול לאבות, זה בעיקר עוול לילדים – סרוס הקשר שלהם עם האבא. הצביעות המוסרית שבאמר יותר מפריעה לי מעצם הדעה שתומכת בחזקת גיל הרך.

  56. אני פשוט לא מצליח להבין למה אתר מידה שמזהה את עצמו כאתר ייחודי מבחינה אינטלקטואלית מוסרית, מביא כותבת פימניסטית עם אגנדה פמינסטית שכל כולה פוליטקת הזהויות, אג'נדה שיש בכמויות במדיה המרכזית. אם זה ככה, מה הייחודיות של מידה??

  57. אין תחליף למשמורת משותפת כברירת מחדל – הסטייה מהכלל הזה יוצרת טרגדיות, אבות מתוסכלים – זה פורץ חזרה למערכת – שנאת נשים, אפליית נשים וכדומה מהמשקעים שנוצרו – חקיקה גזענית נגד גברים תוביל לגזענות נגד נשים – התערבות המערכת בקשר בין אבות לילדיהם היא מטורפת – מלל ריק, "טיפול", העצמת נשים – לא תעזור