חמישים שנה אחרי, הקרב על ירושלים עוד לא הסתיים

לצד הישגים כמו התיישבות בכל חלקי העיר, הרחבת גבולותיה וחיזוק כלכלתה, ירושלים המאוחדת ניצבת בפני אתגרים רבים ובהם הגירה שלילית של יהודים ובעיית ריבונות בשכונות הערביות

צילום: נתי שוחט, פלאש 90

חמישים שנה חלפו מאז מירר בבכי 'האב המייסד' דוד בן־גוריון אל מול הכותל המערבי, והפציר בעוזריו של טדי קולק להסיר מיידית את מבני השירותים שהוצמדו אליהם. כמה ימים אחר כך המשיך בן־גוריון – באותם ימים כבר 'פנסיונר' – להתוות את הדרך לממשיכיו: "בכל מחיר", אמר להם בן־גוריון, "צריך להביא יהודים למזרח ירושלים. צריך ליישב רבבות יהודים תוך זמן קצר. יהודים יסכימו להתיישב במזרח ירושלים גם בצריפים. אין להמתין לבנייתן של שכונות מסודרות. העיקר שיהיו שם יהודים".

ואכן, ממשלות ישראל לדורותיהן היו נחושות שלא לאבד את הרוב היהודי בעיר ואף לבססו. אלא שמימוש חלום הדורות – איחוד ירושלים וההכרזה על ירושלים המאוחדת כבירת מדינת ישראל – הביא עמו תוספת אוכלוסייה ערבית ניכרת. עד 1967 היה היחס בין יהודים ללא־יהודים בעיר המערבית 97% יהודים מול 3% לא־יהודים. אחרי האיחוד הועמד היחס על 74% יהודים מול 26% ערבים. כך, לצד הזווית הביטחונית, הפך במידה רבה השיקול הדמוגרפי לאחד הגורמים המרכזיים שעיצבו את התנהלותם של מקבלי ההחלטות ביחס לירושלים.

הסרגל הדמוגרפי גם עיצב את גבולות העיר החדשים. לאחר המלחמה סופחו לשטח השיפוט של ירושלים כ־70 אלף דונם – מצפון, מדרום וממזרח. לימים יכונה השטח הזה בשם הכולל: 'מזרח ירושלים'. השיקול העיקרי שהנחה את מקבלי ההחלטות בשרטוט מפת ירושלים החדשה היה להשתלט על מקסימום שטח עם מינימום אוכלוסייה ערבית. מטרות ישראל בירושלים נגזרו גם הן בהמשך נושא זה. המטרות היו: ביסוס אחיזתה של ישראל בכל חלקי ירושלים המאוחדת, מניעת חלוקתה, שמירה על הרוב היהודי בה, ויצירת מרקם עירוני אחד, שיבטא הלכה למעשה את נפילת החומות ומציאות של עיר אחת.

בשורות הבאות נבקש לבחון: האם המטרות הללו הושגו? באופן מלא? חלקי? ואולי בכלל לא? במילים אחרות, זהו ניסיון לשרטט בתום יובל שנים, באמצעות עובדות, מספרים ותובנות, את 'חצי הכוס המלאה' מול 'חצי הכוס הריקה' של ירושלים המאוחדת, בשורה של נושאים והיבטים.

הנוכחות היהודית ב'מזרח העיר'

ההישגים בשטח משמעותיים, אך עדיין אין די בהם כדי להכריע את הקרב על ירושלים: ישראל הקימה במזרח ירושלים, מצפון, מדרום וממזרח לגבולות השיפוט הישנים, שרשרת של 12 שכונות יהודיות: רמות, נוה יעקב, רמות אשכול, מעלות דפנה, סנהדריה המורחבת, גבעת המבתר, הגבעה הצרפתית, גילה, ארמון הנציב, הר חומה, רמת שלמה, פסגת זאב. בכל השכונות הללו מתגוררים כיום כ־200 אלף יהודים, המהווים כ־40% מאוכלוסיית מזרח ירושלים. מדובר במאסה קריטית, המבטיחה שהמציאות בחלקים הללו של מזרח ירושלים בלתי הפיכה. אפילו מתווה קלינטון לחלוקת ירושלים הכיר בכך.

עם זאת, המרקם ההתיישבותי האדיר הזה עדיין לא הכריע את גורל המאבק הכולל על ירושלים. בעיר העתיקה, הגרעין ההיסטורי היותר מהותי שישראל שחררה ב-1967, רק הרובע היהודי יוּשב ממלכתית ביהודים. ישראל נמנעה מלהשיב יהודים אל הרובע המוסלמי, אף שבסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 התגוררו בו לא פחות מ־5,000 יהודים. אפילו היום, חמישים שנה אחרי איחוד ירושלים, עדיין לא הגיעה אוכלוסיית הרובע היהודי הסמוך לאותו מספר תושבים. לרובע המוסלמי, שבמפות ישנות מסומן כ'רובע המעורב', אמנם חוזרים טיפין־טיפין מתיישבים יהודים, אך היוזמה לכך אינה ממשלתית. היא פרי פעולתן של עמותות וגואלי קרקע דוגמת 'עטרת כהנים' ו'עטרה ליושנה'.

כל עוד לא יתגוררו יהודים בכל חלקי העיר העתיקה, היא תסומן על ידי מכוני מחקר, מתווכים למיניהם ותכניות מגירה שונות כשטח שניתן לחלוקה, והפלסטינים יאמינו שבכוחם להשיבה לידם. בעבר הרחוק, בתקופת ממשלות לוי אשכול וגולדה מאיר, הפעילה ישראל באמצעות מנהל מקרקעי ישראל את אגף 'איגום'. תפקיד האגף היה לרכוש קרקעות ונכסים מערבים בעיר העתיקה ובסובב העיר העתיקה, במגמה להעבירם לידיים יהודיות, ובעתיד – ליישבם ביהודים. כך, למשל, רכשה המדינה באותן שנים מהכנסייה הרוסית הלבנה חלקה בת שני דונמים באזור שער הפרחים. פעילותו של אגף זה הופסקה למרבה הצער בסוף שנות השבעים, ולא היה לה המשך.

את החסר הממשלתי באזור זה ובאזורים דומים מילאו במידה מוגבלת יהודים שהתיישבו בשטחי מזרח העיר במסגרת מאחזים אידאולוגיים קטנים (לעתים בסיוע שקט של הממסד). מאחזים כאלה קמו באתרים הבאים: עיר דוד בואכה סילואן, בית אורות שעל הר הצופים, שכונת מעלה הזיתים בואכה ראס אל־עמוד, שמעון הצדיק סמוך לשכונת שייח' ג'ראח, הרובע הנוצרי של העיר העתיקה סמוך לכנסיית הקבר, שכונת התימנים בסילואן, קדמת ציון באזור אבו־דיס, אבו־תור ובית־חנינא. במאחזים ההתיישבותיים הללו, הלא־ממשלתיים, מתגוררים כיום על פי ההערכה קרוב ל־3,000 יהודים.

לכאורה מדובר במיעוט מבוטל, אך זהו מיעוט שמגלם איכות אסטרטגית. כך למשל, ההתיישבות היהודית ב'שמעון הצדיק' יוצרת את הרצף הנחוץ כל־כך בין הר הצופים לשכונות מערב העיר, שהממשלה לא השכילה ליצור. ההתיישבות היהודית בעיר דוד מאפשרת אחיזה בהיסטוריה הממשית ביותר של העם היהודי בירושלים, גרעינה של ירושלים היהודית. תעיד על כך מסכת הגילויים הארכאולוגית המרהיבה והמשמעותית לאורך השנים באזור זה. ללא ההתיישבות והנוכחות האזרחית היהודית בעיר דוד ביוזמת עמותת אלע"ד, ספק אם מאות אלפי יהודים היו מבקרים מדי שנה במקום.

גם להתיישבות היהודית ה'לא ממשלתית' במעלה הזיתים חשיבות רבה: היא יוצרת לראשונה בסיס של חיים ואחיזה ממשית לצדו של בית העלמין היהודי העתיק, הגדול והחשוב ביותר בעולם, שבהר הזיתים. בהתחשב בהתנכלויות הרבות למקום לאורך השנים, ובניסיונות של גורמים עוינים לפגוע בהלוויות ובטקסי אזכרה הנערכים במקום – ההתיישבות במקום היא רבת ערך.

נוכחות משמעותית נוספת שישראל ביססה בחלקים של מזרח ירושלים, היא נוכחות של תשתיות, גנים לאומיים ומוסדות ממשלתיים ולאומיים. על הר הצופים הוקמו מחדש קריית האוניברסיטה ובית החולים 'הדסה'. בעטרות הצפונית הופעל (ולימים הושבת) שדה תעופה, ונבנתה קריית הממשלה בשייח ג'ראח. משרד המשפטים ובית המשפט המחוזי פועלים מרחוב סאלח א־דין. הוכרזו וניטעו שורה של גנים לאומיים. נחפרו שורה של אתרים ארכאולוגיים, הן באזור העיר העתיקה סביב הר הבית, והן בחלקים נוספים של ירושלים. אתרים אלה חושפים את ההיסטוריה העשירה של ירושלים מכל התקופות, וכמובן מבססים באמצעות שורת ממצאים, שעוררו הד רב, את השורשים היהודיים בעיר.

יהודים חרדים בסיור סגווי בשכונת ארמון הנציב. צילום: נועה פארק, פלאש 90

המקומות הקדושים ליהודים

ב־1967 הרסה ישראל את שכונת המוגרבים, שנבנתה ונסמכה על אבני הכותל המערבי. במקום סמטת תפילה קטנה באורך של 28 מטרים וברוחב של 3.4 מ', ששטחה היה 95.2 מ"ר – סמטה שיכולה הייתה לקלוט מאות בודדות בלבד – הוכשרה רחבה בעלת כושר קליטה של אלפים ורבבות. אורכו של קטע הכותל המיועד לתפילה הוגדל מ־28 ל־60 מטרים. רוחבו של שטח התפילה החדש נמתח מערבה עד 40 מטרים. רחבת ענק נוספת, עליונה יותר, ששטחה כ־20 אלף מ"ר, הוכשרה לעצרות עם ולטקסי ההשבעה של חיילי צה"ל. בספטמבר 1967 הונמך מפלס רחבת התפילה, כך שעוד 2.5 מטרים מנדבכי הכותל נחשפו לעין. עם השנים נחשף הכותל המערבי לכל אורכו, על כל 488 המטרים שלו, מהפינה הדרום־מערבית שלו (כיום הגן הארכאולוגי דוידסון), דרך רחבת התפילה הפתוחה, אזור התפילה המקורה, ועד למנהרת הכותל, המשלימה את חשיפת הכותל עד קצהו הצפוני – אך רק מתחת לפני הקרקע, לא מעליה.

מעש אדיר זה הוא ללא ספק אירוע בקנה מידה היסטורי ששינה את הטופוגרפיה, וגם את התודעה של הציבור היהודי בארץ ושל העולם כולו ביחס לכותל המערבי. עם זאת, גם היעדר פעולות, שמהן נמנעה ישראל, קיבע תודעה הפוכה: כ־300 מטרים מהכותל המערבי, הנמשך צפונה בין בתי הרובע המוסלמי – מעל פני הקרקע – לא נחשפו. בתי הרובע המוסלמי שעונים עליו. יוצא דופן באזור זה הוא רק 'הכותל הקטן' ( כ־20 מטרים) שעליו לא הושענה לאורך הדורות בנייה מוסלמית. ויכוח סוער בעניין האפשרות לחשוף חלקים נוספים של הכותל המערבי הצפוני ולהרחיב את רחבת התפילה הפתוחה צפונה, התנהל בראשית שנות השבעים בין מנחם בגין שתמך לטדי קולק שהתנגד. בוויכוח הזה ניצח קולק.

בתודעה ובשטח התקבע גם הוויתור העצום, חסר התקדים, של מדינת ישראל על הר הבית. יהודים אמנם יכולים לבקר במקום – אם כי בשנים האחרונות במגבלות מרובות – אבל המדינה אסרה לממש את זכות התפילה במקום. זהו סממן מובהק של 'חצי הכוס הריקה' שהפך משום מה למובן מאליו, אף שאינו כזה. הנוכחות השלטונית של מדינת ישראל בהר הבית הייתה לאורך השנים, לא פעם, וירטואלית בלבד. המוסלמים בנו בהר עוד שני מסגדים: מסגד אל מרוואני התת־קרקעי, באורוות שלמה, בפינה הדרום־מזרחית של הר הבית, ומסגד תת־קרקעי נוסף באל־אקצא הקדומה, שמתחת לאל־אקצא העילי. המוסלמים גם פגעו בעתיקות הר הבית והשחיתו חלק מהן. הם עשו רבות כדי לטשטש ולפגוע בעתיקות יהודיות. המדינה כשלה בטיפולה בתופעה זו. לאורך השנים האחרונות התקשתה המדינה להתמודד עם קבוצות אלימות שהפעיל בהר הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הישראלית. רק לאחר שהפלג הזה ושלוחותיו הוצאו אל מחוץ לחוק, התמעטו במידה ניכרת הפרובוקציות וההצקות ליהודים שביקרו במקום.

אלא שגם עתה המציאות בהר עגומה: 'כבשת הרש' שהמדינה הותירה ליהודים במקום – האפשרות לבקר בו – נפגעה מאוד. חופש הגישה של היהודים להר מוגבל, הן בימים, הן בשעות, הן בשטחי הביקור והן באופיו. בעבר זה היה אחרת: ניתן היה לבקר בהר גם בשבתות, להיכנס למסגדים, להסתובב בכל חלקי ההר ללא הגבלה, להיכנס אליו גם דרך שערי השלשלת והכותנה (ולא רק דרך שער המוגרבים כמו היום). גם שעות הביקור היו גמישות יותר.

שינוי נוסף בסטטוס־קוו בהר מגולם בשדרוג העצום במעמדה של ירדן, שהפכה למעשה לשותף של ישראל בניהול ענייני ההר. הדבר נובע משורה של הבנות, הסכמים ואינטרסים, כלכליים וביטחוניים, המשותפים לישראל ולירדן. 'המטבע' שעמו ישראל משלמת תמורת שימור 'החבילה' הזו, הוא בפיחות מעמדה שלה בהר ובשדרוג מעמדה של ירדן שם.

בהר הזיתים, לעומת זאת, חל שינוי חיובי. כאשר ישראל חזרה למקום נמנו בו למעלה מ־38 אלף מצבות מנותצות. בתקופה הירדנית הושחתו קברי יהודים ונעקרו אבני מצבה רבות, והן שימשו לבניית מדרגות, בתי שימוש ציבוריים, מדרכות ושבילים. אפילו כביש נסלל על הקברים. לאורך השנים, אם כי באטיות רבה, שוקם ההר, שוחזרו ושוקמו קברים, נסללו שבילים ודרכי גישה. ההר שולט ומופה מחדש, הפסולת והגרוטאות שפוזרו בו נאספו, ויהודים חזרו לפקוד את הר הזיתים ולקבור בו את מתיהם. עם זאת, גם היום מצליחים מדי פעם פורעים ערבים לפגוע במצבות ולחלל קברים, אף שלא ניתן להשוות את המצב בתקופה הירדנית למצב כיום.

דמוגרפיה

החדשות הטובות הן שבירושלים עדיין יש רוב יהודי. החדשות הרעות הן שהוא מתכרסם וקטן בהדרגה. החדשות הטובות הן שבירושלים עדיין בונים בתים חדשים. החדשות הפחות טובות הן שבונים מעט מדי, בעיקר במערב העיר ופחות מעבר ל'קו הירוק'. הלחץ של ארה"ב בסוגיה זו השפיע מאוד, ומעניין יהיה להיווכח האם ועד כמה בעידן טראמפ המציאות תשתנה. בחצי הכוס המלאה ניתן למנות את עשרת אלפים היהודים שמצטרפים לירושלים מדי שנה ובאים לגור בה. חצי הכוס הריקה תספר סיפור אחר: 18 אלף תושבים יהודים עוזבים את ירושלים מדי שנה. בשורה התחתונה, מאזן ההגירה של העיר הוא שלילי.

הרוב היהודי בירושלים, שלאחר מלחמת ששת הימים עמד על 74%, קטן לכ־61% כיום. בהתאמה, חלקה של האוכלוסייה הערבית עלה מ־26% ל־39%. הסיבה המרכזית לכך היא מאזן הגירה שלילי. יותר יהודים עוזבים את ירושלים מדי שנה, פחות יהודים באים לגור בה. ב־25 השנים האחרונות עזבו את ירושלים יותר מ־400 אלף יהודים! שוו בנפשכם – אם רק מחצית מהם היו נותרים בעיר, המאזן הדמוגרפי בין יהודים לערבים היה נראה אחרת לגמרי. גלי העזיבה כה גבוהים ועקביים, עד שהמהפך שחל בשנים האחרונות לטובת היהודים בתחום הריבוי הטבעי, אינו מורגש.

בדיקות חוזרות ונשנות שנעשו בקרב אוכלוסיית העוזבים מלמדות ששתי הסיבות העיקריות לעזיבה הן מחסור חמור בדירות, ומחסור חמור במקומות עבודה.

נקודה חיובית: מה שלא עושה הדמוגרפיה, עושה הזמן: 84% מקרב ערביי ירושלים ו־73% מקרב היהודים אינם מכירים מציאות של עיר מחולקת. הם נולדו לתוך מציאות של עיר אחת, ללא גבולות. לנתון זה חייבת להיות משמעות בכל הנוגע לאפשרות להשיב את הגלגל לאחור, וביחס לתביעות שעולות לחלק את ירושלים מחדש. הנתון הזה משפיע גם על עמדות תושבי מזרח ירושלים, כאשר הם נשאלים האם ירצו לחלק מחדש את העיר ולעבור לרשות הפלסטינית. 52% מהם אומרים (בסקרי עומק שערך מכון וושינגטון), שהם חפצים לחיות בשוויון בעיר מאוחדת תחת ריבונות ישראל, ולא לעבור לרש"פ. לא יהיה זה מופרך להניח שהשיעור גבוה הרבה יותר, ושעל רקע חשש מהתנכלויות ואלימות רבים נמנעים מלהשיב בכנות על שאלה זו.

מתוך: דו"ח "מכון ירושלים לחקר ישראל" לשנת 2015

האוכלוסייה הערבית בירושלים

זהו ללא ספק עקב האכילס הגדול של המדיניות הישראלית במזרח ירושלים. למרות מאמץ עירוני וממשלתי ראוי לציון בשנים האחרונות לצמצם את הפערים הגדולים ברמת השירותים והתשתיות בין השכונות היהודיות לשכונות הערביות, רמת השירותים והתשתיות במזרח העיר עדיין נותרה נמוכה באופן משמעותי מזו שבמערב העיר. השוואה פרטנית של שירותי ותשתיות יסוד בין שתי האוכלוסיות תגלה פערים של מאות ולעתים אלפי אחוזים – חסָרים משמעותיים בתשתיות יסוד כמדרכות, כבישים ומערכות ביוב; חסר בכתות לימוד וגני ילדים, בגני משחקים, בפארקים ציבוריים, בפינוי אשפה ועוד.

לאורך השנים היו ליקויים רבים בהפעלה ואכיפה של החוק הישראלי ומימוש הלכה למעשה של הריבונות הישראלית במזרח ירושלים, החל מאכיפת חוקי חניה ורוכלות ועד להשלמה עם עבריינות בנייה נרחבת. הכאוס ששלט במשך שנים בתחום התכנון והבנייה במזרח ירושלים נבע מסיבות רבות, שתקצר היריעה מלפרטן. אחת הבולטות שבהן הייתה התנגדותה העקבית של המדינה לכונן 'הסדר קרקעות' במזרח ירושלים, ולרשום את בעלי האדמות בצורה מסודרת.

ההזנחה הקשה בתחום הפיזי־תשתיתי ובשירותי יסוד במזרח העיר, העמיקה עוד לאחר שנמתחה גדר הביטחון בצפון ירושלים. הגדר הותירה דה־פקטו מחוץ לירושלים את אזור כפר עקב ואת אזור מחנה הפליטים שועפט, שבהם חיים לפחות כ־100 אלף ערבים. מבחינה פורמלית האזור נותר אמנם בתחום המוניציפלי של ירושלים ובתחום מדינת ישראל. בפועל, הוא הפך לסוג של שטח הפקר, ששורר בו משטר של טרור וכנופיות עבריינים. נשק חופשי מועבר מיד ליד, ובשכונות שוררים עוני, סמים, לכלוך, עזובה ועבריינות בנייה בקנה מידה רחב.

ישראל חייבת להחליט האם היא רוצה להמשיך ולהחזיק בשכונות הללו, ולנהוג בהן בהתאם כמצופה מריבון ובעל בית. לא ניתן לבקש שליטה על שטח בלבד, ולהתייחס לאוכלוסייה שחיה בה כאל סרח עודף. המשך התנהלות שכזו פסולה בראש ובראשונה ברמה המוסרית, אך גם ברמה הטקטית והעניינית. בשנים האחרונות עלו רעיונות שונים לטיפול בשכונות אלה. בין היתר שורטט מתווה פעולה אפשרי על ידי כותב שורות אלה, במסגרת 'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה'. גם כאן תקצר היריעה מלפרט, אולם המדינה בוחרת בינתיים שלא להחליט.

הפרות סדר בשכונת צור באהר בעיר. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

מרקמי חיים משותפים

ליחסים שלנו עם ערביי מזרח ירושלים יש גם 'חצי כוס מלאה'. לצד העימות הלאומי והדתי על העיר, ולמרות ההזנחה הפיזית בשכונות הערביות, נוצרו מרקמים של יחד ושיתוף פעולה בין יהודים לערבים. הם מבטאים את חכמת הציבור הרחב, שכבר שנים רבות משדר למנהיגיו כי לצד האלימות והטרור, מפכים להם בירושלים גם חיים של השלמה ושיתוף, שפעמים רבות גוברים על הפוליטיקה והמחלוקות.

העיר מחוברת באמצעות מערכות תשתית משותפות, שקשה ואולי אי אפשר עוד להפריד ביניהן. שירותים ברמה משתנה ניתנים לכל חלקי העיר: מכבישים ועד מערכות מאוחדות של מים, חשמל, ביוב וטלפון. בבתי החולים של ירושלים עובדים שכם אל שכם רופאים ואחיות יהודים וערבים, שמשרתים את שתי האוכלוסיות. רבים מהנהגים בקווי התחבורה של אגד וכן הנוסעים בהם הם ערבים. האוכלוסייה הערבית השתלבה בתחום המלונאות ובתחום הרוקחות והמסחר בירושלים. הקניונים, המרכולים, רשתות המסחר ומרכזי הבילוי בעיר שוקקים קונים ומוכרים יהודים וערבים. מציאות של 'ערבוב' קיימת גם בגני המשחקים והשעשועים בקו התפר. ערבים באים לגן החיות ולעין יעל, וילדיהם משתתפים בקייטנות שנערכות באתרים אלה. יותר ערבים ירושלמים מבקשים לעצמם כיום תעודת זהות ישראלית, נרשמים לבגרות הישראלית ומבקשים להתנדב לשירות הלאומי וללמוד באקדמיה בישראל.

יהודים פוקדים את מזרח ירושלים במספרים נמוכים יותר, אבל גם כאן קיימים 'ערבובים': העיר העתיקה, על כל רבעיה, הומה בשנים האחרונות בתיירים וביהודים רבים, וקיים שיתוף בתוך החומות בתחומי המסחר והתיירות. ה'ערבובים' הללו הם לצנינים בעיניהם של גורמי הטרור הפלסטיניים, שבשנים האחרונות יזמו 'מיני אינתיפאדות', והם מנסים לסחוף אל תוך מעגל השנאה והאלימות אוכלוסייה פלסטינית גדולה. אין זה מפתיע למשל שכל העת נמשכים ניסיונות 'ההתנקשות' ברכבת הקלה, שהפכה לסמל הדו־קיום בעיר ולנייר הלקמוס שלו.

מי שמשוחח עם תושבי מזרח ירושלים ולא עם מנהיגיהם שמתיימרים לדבר בשמם, מגלה כאמור עד מהרה כי רבים מהם מעדיפים להמשיך לחיות במסגרת הריבונות הישראלית, ולא להשתייך לרשות הפלסטינית. כבעלי תעודות תושב הם נהנים משורה של הטבות כלכליות, שברשות הפלסטינית אינן בנמצא. רבים מהם גם אינם מוכנים לוותר על מנעמי הדמוקרטיה הישראלית, על חופש הדיבור והביטוי, ועל חופש התנועה והנגישות למקומות שונים בישראל. סקרי עומק שנערכו בקרב האוכלוסייה הזו בשנים האחרונות מלמדים שבבחירה בין פלסטין לישראל, רוב ערביי מזרח ירושלים מעדיפים את ישראל. התוצאה הזו מתקבלת אף שישראל מיעטה כאמור להשקיע בשירותים עירוניים ובתשתיות בשכונות הערביות. רבים מערביי ירושלים חשים עצמם קרובים פי כמה לערביי ישראל מאשר לערביי הגדה.

בניגוד לשאלה הדיכוטומית "מאוחדת או מחולקת", קל יותר לבחון ולתעד פיסות לא מעטות של נורמליות ושיתוף מצד אחד, ושל הפרדה וניכור מצד אחר. העובדה שאלה דרים אלה בצד אלה אינה מבטלת אף אחד מהם.

הקרב על התודעה

המאבק על ירושלים אינו רק מאבק על שטח, אלא לא פחות מכך מאבק על תודעה ואמת היסטורית. הפלסטינים והמוסלמים עוסקים כבר שנים ארוכות בהכחשת הזיקה היהודית לעיר ולקודשיה. את בית המקדש הם מכנים 'אל מזעום', רוצה לומר השקרי, המדומיין או המתחזה. לאחרונה הם 'אסלמו' שוב, כמו במחצית הראשונה של המאה שעברה, גם את הכותל המערבי, וטוענים שליהודים אין קשר אליו. הם עושים זאת כידוע גם בהר הבית, ובשנים האחרונות אימצו מדיניות דומה גם באשר לקבר רחל. עד לפני שנים אחדות כונה קבר רחל בפיהם 'קובת רחל', אלא שעתה הוא הפך לפתע למסגד בלאל אבן־רבאח', על שם המואזין הראשון באסלאם, משרתו של 'הנביא' מוחמד, חבשי במוצאו, שטמון כנראה בסוריה.

הביטוי הפוליטי של ההכחשה הדתית והתודעתית הזו, מגולם בסירוב העקבי של הפלסטינים ומנהיגיהם להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית.

אל מול ההכחשה הזאת, שאותה מלווים הפלסטינים גם בשקרים ובדיות היסטוריות, ואל מול שכתוב ההיסטוריה של ירושלים על ידי המוסלמים – הם מקדימים כיום את זמנם כאן לזמנם של היהודים – יש להשיב מלחמה ולפתח את שיח הזכויות. לא להסתפק בשיח 'ביטחוני' בלבד, אלא להדגיש את בכורתנו, זיקתנו וזכויותינו בירושלים.

ירושלים, התגלמות הצדק והזיכרון היהודי, היא עניין למיטיבי לכת. אסור להתעייף. חמישים השנים הבאות מציבות לפנינו אתגרים רבים. בעוד כשישה שבועות, כשנחגוג את יום שחרור ירושלים החמישים, יטיחו בנו שהחג הזה אינו חגם של ערביי העיר. נכון. אין טעם להעמיד פנים, אבל שחרור ירושלים והחזרה לקדושים שבמקומותינו הוא אירוע מכונן ומשמח לא פחות מאירוע מכונן אחר שאנו שמחים בו מדי שנה: יום העצמאות. גם יום העצמאות אינו חגם של ערביי ישראל, אך כפי שביום העצמאות לא נשבית את השמחה או נתאבל עם הצד המנוצח, שחתר להשמידנו, כך גם ביום ירושלים לא נשבית את האושר בשל יגונם של אלה שביקשו למחוק אותנו מהיקום.

***

חמישים שנה חלפו. נזכור ששבנו אל הכותל, אבל שכחנו את הר הבית; בנינו שרשרת מפוארת של שכונות סביב העיר הישנה ששינו את הגיאוגרפיה והדמוגרפיה של ירושלים, אבל דילגנו על הגרעין ההיסטורי של העיר, העיר העתיקה. לא עשינו די כדי ליישב יהודים גם שם. יש בעיר צדדים של חלוקה, ויש בעיר צדדים של איחוד, ובעיקר שוררת בה רוב השנים נורמליזציה, שחלוקה מחודשת בנוסח מתווה קלינטון או רמון תמוטט בקול רעש גדול. ירושלים פתוחה היום לכול. בני כל הדתות נהנים בה מחופש דת ופולחן. חלוקתה מחדש תחשוף את תושביה לסכנות ביטחוניות קשות, ותפגע בה כלכלית ודמוגרפית. היא עלולה גם להגביל מחדש גישה של יהודים ונוצרים למקומות המקודשים להם.

"אוי לעיר אין דרום לה, לעיר אין צפון / לעיר ששכלה פאת מזרח / חסומת אפקים וכבולת מרחקים / על יפי במותיה מסך…", כתב לפני 1967 המשורר יצחק שלו.

אסור שהמסך הזה ירד שוב על ירושלים.

___________________

המאמר פורסם בגיליון 205 של 'האומה', המוקדש לציון חמישים שנה למלחמת ששת הימים.

נדב שרגאי הוא סופר ועיתונאי ישראלי,  מומחה לענייני ירושלים וחוקר את הסכסוך עליה זה שנים רבות. עמית וחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר שני ספרים על הר הבית, ספר על קבר רחל, ספר על הכותל המערבי, ולאחרונה את הספר 'ירושלים – אשליית החלוקה'

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

8 תגובות למאמר

  1. המצב בהר הבית יכול להישתנות, זה תלוי בנו ורק בנו, אם כל מי שרוצה ויכול להגיע ולעלות להר הבית בטהרה (אחרי טבילה במקווה), המצב ישתנה שכן המשטרה וראש הממשלה יראו שיש ביקוש ציבורי לכך, הם יעשו את שיקוליהם הפוליטיים בכיוון זה.
    בואו בהמוניכם.

  2. אני ממעט מאוד לטקבק

    אך בתור ירושלמי אגיב

    המצב בירושלים הוא שאין ריבון, יש ליאהוד אולי צבא ויש אולי טילים גרעיניים אך אין אשכים של ריבון, בלחץ בינלאומי הממשלה והעומד בראשה מקפיאים בנייה בירושלים דה פקטו, גם במערב העיר.

    שימו לב שקריית הממשלה עוברת לאט לאט משכונת שייח ג'ראח לאזור מערב העיר בכניסה לירושלים.

    כמו כן מכללות צהל שהיו מתוכננות להיות במזרח העיר בוטלו.

    יש שכונה בירושלים ג'בל מוכבר שמה שבה כל פיגוע כמעט מהשנתיים האחרונות יוצא ממנה. תושבי השכונה גרים בוילות ללא מחסומים חיים ועובדים בישראל, לא משלמים לא מיסי עירייה ובטח שלא אגרות רכב רישוי , ביטוחים וכיוצא בזה.

    התושבים שם מתגלגלים עלינו מצחוק.

    כל עוד הריבון הוא אשכנזי סמרטוטי וגלותי כמו ביבי וליברמן שחוץ מלאיים בעברית בטלויזיה לא עושים כלום כדי לשנות המצב.

    כל עוד אין ריבון בירושלים, אין ריבון על כל מדינת ישראל. האויבים יודעים זאת והעולם יודע את זה.

  3. מאמר יפה ורציני של נדב שרגאי. אלא שהוא מתעלם מעניין אחד שמעכיר מאוד את האווירה בעיר. הלאומנות הרצחנית המוחצנת של ערביי ירושלים, שאינם חוששים לנבל פיהם בצעקות בכל מקומות הציבור, ומפגינים בכך את עוינותם הרבה לציבור היהודי והאחר. גם רבים מתושבי ירושלים חשים שאין מקום להשקיע בשיפור תשתיות של הערבים בעוד אלה האחרונים מפגינים לאומנות קיצונית ועוינת, מסרבים לקחת חלק בחובות האזרחים כגון שרות צבאי או לאומי. לא יתכן שוויון זכויות בעוד אין שוויון חובות. לצערי את זה לא מבינים פרנסי העיר והמדינה ודומני שגם נדב שרגאי מתקשה להכיל.

  4. אין משמעות לנתונים הדמוגרפים של הלמ"ס לגבי שיעור היהודים והערבים בעיר:
    זוג צעיר יהודי שיעבור לביתר עלית יגרע ממצבת היהודים בעיר.
    זוג צעיר ערבי שיעבור לעיירה בתיר הסמוכה לא ידווח על כך לרשויות כדי לא לאבד את התעודה הכחולה וידאג להמשיך להיות רשום כמתגורר בבית הוריו בירושלים כדי להמשיך להיספר כירושלמי ולא כתושב השטחים.
    בכל בוקר עוברים במחסומי הכניסה מהשטחים לירושלים המוני הערבים שעובדים בישראל- רשומים כירושלמים אך בפועל מתגוררים בשטחים.

    מאזן ההגירה היהודי בירושלים אינו שלילי -פשוט הגבול המוניציפאלי שלה אנכרוניסטי וצריך לשנות את ההגדרה שלו. ירושלים היא מטרופולין והיא מתרחבת – לפני 40 שנה כשבנו את רמות וגילה הן היו בשטח המוניציפאלי של העיר. כיום בונים בביתר וגבעת זאב שמחוץ לגבול המוניציפאלי.
    העיר ביתר הצמודה לירושלים שהיא שכונה של ירושלים לא פחות מגילה או רמות מונה למעלה מ50,000 יהודים חרדים עם גיל ממוצע 12 ושיעורי פיריון מטורפים.

    ואחרון חביב – חבל שהנקודה הכי חשובה בהקשר הדמוגרפי הושמטה – הריבוי הטבעי הערבי קרס והערבים בעיר מביאים פחות מ3 ילדים למשפחה.
    הריבוי היהודי בעיר נמצא בעלייה (בזכות העלייה בשיעור הדתיים/חרדים) והיהודים מביאים יותר מ4 ילדים למשפחה. בנוסף ההגירה הערבית מהעיר לחו"ל שלילית (כל צעיר חמישי מהגר לחו"ל). בעוד ההגירה היהודית חיובית ויציבה – אלפי יהודים דתיים אנגלו סקסים ואלפי יהודים צרפתים ואלפי יהודים מחבר המדינות מהגרים לירושלים ולפרבריה מדי שנה וזה לא עומד להפסיק.

  5. יש לנתק את הישובים והשכונות הערביות מירושלים.ולבטל להם את התושבות.להקים חומה וגדר.וזהו.הם עוינים שיחיו תחת צילה של הרשות.הם מביאים נזק עצום למדינה.איני חי באשליות.אבל מקומם לא איתנו.

  6. יש לציין את נבואתו של הרבי מליובביץ לגאולה כהן בנוגע לירושלים. היא מתממשת לנגד עינינו.

  7. יש עוד נקודה שלא הובהרה דייה במאמר.
    בקריאה שטחית עולה כי במחסור בתשתיות הוא הגורם לאיבה,והאמת הפוכה:
    האיבה של האויב גורמת לחוסר משמעות לגבי התשתיות. מי ששונא אותך לא יתחיל לאהוב אותך בגלל כסף.
    מה שיפתור את חוסר המשילות-היא המשילות.
    כמה פשוט ככה קשה.
    כצפוי מתברר שהבעיה היא לא החוק אלא האכיפה שלו.
    והבעיה שהוא לא נאכף היא הריק שיש בזהות שלנו. משום שדברים אינם ברורים לנו:
    אנחנו לא מפחדים למשול היכן שלא אוהבים אותנו, אנחנו גם יכולים להוכיח בקלילות שה"אמונה" של האויב היא שקרית,
    הקושי הוא להוכיח בעצמנו מדוע אנחנו דוברי אמת.

  8. השתלבותם של ערביי מזרח העיר במרקם החיים במערב העיר ממאיס את העיר עבור הרבה יהודים. ברור למה לערבים כיף גילו מערב העיר ובתי הקפה והפרקים והקניונים שלה. מה בדיוק יוצא לנו היהודי מכך שבמרחב הציבורי במערב העיר כבר לא מרגישים שנמצאים בישראל? שבכל בית קפה, פארק וקניון ורחוב שומעים ערבית כמו עברית והמקומות הללו מוצפים בכמויות אדירות של ערבים שבינם לבין ציונות ומדינת ישראל אין שום קשר והם עוד מתנהגים בגישה של אדונים והכל מגיע לנו. הם מתנהגים כל כך בבית ברחובות, בתי הקפה וכל דבר אחר שאנחנו הקמנו בירושלים. אין שום שמירה על פרופיל נמוך, הכרה שהם אלה האורחים אצלנו. להפך! הם מתנהגים כאילו מערב העיר היה חלק מפלסטין ואנחנו הישראלים רק לקחנו מה את ממילא, ומלחה, ורחוב בן יהודה וארומה וכ"ו. זה פשוט מעצבן לראות אותם בכל מקום תמיד מבסוטים עד השמים ובמין גישה של בעלי המקום. ככה נראית עיר בירה במדינת היהודים? כשרואים בעיקר בני נוער ערבים גודשים את בתי הקפה והחנויות ומסתובבים כאילו הם ברחוב הראשי של המדינה שלהם, לא שלנו.