הרגולציה שהורסת לנו את הכדורסל

הכדורסל המקצועני בישראל סובל מעודף רגולציה וחוסר יציבות. יש בו את כל הקלקלות המוכרות: ארגוני שחקנים, מנהלת ביורוקרטית ותקנות שרירותיות. התוצאה הרסנית

מכבי תל אביב בכדורסל חוגגת ניצחון בגמר גביע המדינה, פברואר 2016. צילום: לירון מולדובן, פלאש 90

הערב ייערך גמר ליגת העל בכדורסל. הפועל ירושלים או מכבי חיפה יזכו בתואר הנכסף בפעם השנייה בתולדותיהן. זהו זמן טוב להסתכל על ענף הספורט הכי פורה עבור מועדונים בישראל.

לכאורה עובר על הכדורסל הישראלי משהו טוב. רצף חוקים מונעי תחרות נכנסו לליגת העל, ושברו את ההגמוניה המכביסטית. יש עניין רב במגרשים, ויותר קבוצות ישראליות משתתפות במפעלים אירופיים.

אבל זוהי אשליה. לאורך השנים אפשר לראות שככל שחוקי הליגה הישראלית היו תחרותיים יותר – הישגי הנבחרת והקבוצות היו טובים יותר. היום לעומת זאת, הנבחרת בהידרדרות, וההישגים באירופה מתרחקים מאיתנו יותר ויותר.

בראשית היה סוציאליזם

כמו בכל שוק ישראלי, מאז הקמת המדינה התנהל ענף הכדורסל כמשק אוטרקי: רק שחקנים ישראלים הורשו לשחק. הליגה נשלטה בידי הגמוניה תל-אביבית, כאשר מכבי זכתה ב-18 אליפויות המדינה והפועל "גנבה" את התואר 5 פעמים.

כדי להצליח להתמודד בזירה האירופית נעזרה מכבי תל אביב בשחקנים זרים, ששיחקו רק במסגרת המשחקים באירופה. בשנים אלו היתה מכבי תל-אביב הקבוצה היחידה שהגיעה להישגים אירופיים, שכללו הפסד לווארזה בגמר האירופי של שנת 1967 והזכייה הבלתי-נשכחת בשנת 1977, מול אותה וארזה. במדי מכבי שיחק אז שחקן זר אחד בלבד: אולסי פרי, שלא שיחק בליגה הישראלית, ועוד אמריקנים מתאזרחים כגון טל ברודי וג'ים בוטרייט.

בגזרת הנבחרות הייתה ישראל באותם ימים משתתפת כמעט קבועה באליפות אירופה, וזכתה לרוב במקומות 5-11 מתוך 12-17 נבחרות.

פתיחה לייבוא – פתיחה להישגים

בעונת 1978-9 נפתחה הליגה הישראלית לראשונה לשחקנים זרים: שחקן זר אחד לכל קבוצה. הדבר לא השפיע כל כך על זהות האלופה המקומית, שהמשיכה להיות מכבי תל-אביב (למעט 1993, אז זכתה בתואר הפועל גליל עליון), אבל כן הקפיץ את יכולותיה של מכבי באירופה. הקבוצה זכתה שוב בתואר אירופי בשנת 1981, והגיעה לגמר בשנה שלאחר מכן.

בין לבין, התרחש מאבק רגולטורי אדיר בין קבוצות "הפועל" ל"מכבי". הפועל מנעו אפשרות להכניס שני שחקנים זרים לליגה, ומכבי דרשה להגדיל את מכסת הזרים. לאחר איומי קבוצות מכבי לפתוח ליגה משלהן, הגיעה ב-1984 הפשרה: הגדלת מכסת הזרים לשניים. ההחלטה סייעה למכבי תל-אביב להתמיד בצמרת האירופית עם שלושה גמרים ברציפות בין השנים 1989-1987. אבל הקיפאון בשוק השחקנים המקומי והתפתחויות בשוק האירופי עשו את שלהם, ובמהלך כל שנות ה-90 לא הצליחה הקבוצה להגיע למעמד אירופי בכיר.

מעניין לציין שבגזרת הנבחרת נרשם הישג שיא דווקא לאחר השנה הראשונה שבה התאפשר להכניס שחקן זר. ב-1979 זכתה ישראל בהישג הגדול ביותר שלה – מקום שני באליפות אירופה. כמו שמלמדים ספרי הכלכלה, פתיחה לייבוא עשויה לגרום לירידה בשוק המקומי בטווח הקצר; ואכן, הנבחרת הידרדרה לאחר פתיחת שוק השחקנים למקום ה-11 באליפות אירופה בשנת 1987, ואף כשלה במשימת ההעפלה למפעל בטורנירים הבאים (1989, 1991). אולם בטווח הארוך השתקם השוק וישראל חזרה למקום ה-13 בשנת 1993, ושמרה על מיקומה בעשירייה הראשונה של אירופה עד סוף שנות ה-90.

פתיחה לייבוא נוסף – פריחה אירופית

בשנות ה-90 השתנה עולם הספורט האירופי. בית-המשפט קבע ששחקן שסיים חוזה בקבוצה רשאי לעבור לקבוצה אחרת ללא פיצוי לקבוצתו הקודמת, וששחקן בעל אזרחות אירופית יוכל לשחק בכל מועדון באירופה כשחקן מקומי. שחקנים אלו כונו "שחקני בוסמן", בעקבות פסק הדין שעסק בכדורגלן בלגי בשם זה. הפסיקה הולידה תנודות שחקנים מסיביות בין קבוצות ברחבי אירופה, ועולם הכדורסל נעשה הרבה יותר דינמי.

לקבוצות הישראליות לא הייתה ברירה. כדי להישאר תחרותיות, היה חייב להתחולל שינוי. ואמנם, בשנת 1999 הוגדלה מכסת הזרים לשני זרים ושחקן בוסמן, וב-2001 לשני זרים ושני שחקני בוסמן. כתוצאה מכך זינקה מכבי תל-אביב בעוצמה אל קידמת הבמה האירופית עם שלוש זכיות אירופיות – 2001, 2004 ו-2005; שני גמרים – 2006 ו-2008; וחצי גמר אחד בשנת 2002.

יתר-על-כן, לראשונה לא הייתה מכבי הקבוצה היחידה שהגיעה להישגים באירופה. הפועל ירושלים עלתה גם היא על הבמה האירופית, זכתה בשנת 2004 בגביע יול"ב, וב-2006 הגיעה עד למעמד חצי הגמר במפעל.

מה קרה בינתיים לשחקנים הישראלים? ובכן, נבחרת ישראל, המשקפת את איכות השחקן הישראלי, לא הראתה שינוי של ממש. היא המשיכה להעפיל בצורה קבועה לאליפות אירופה ולזכות במקומות 7-13. לא מאריות אירופה, לא משועליה.

טירוף רגולטורי שמדרדר את הכדורסל הישראלי

המצב הבלתי-שגרתי הזה, שבו קבוצות ישראליות מצליחות באירופה, נבחרת ישראל שומרת על מעמדה, ורמת הכדורסל בארץ עולה להנאת הצופים, הדיר שינה מעיני ארגוני השחקנים. בלחץ הארגונים הוטלו על עולם הכדורסל שורה של שינויים ו"מכסי מגן", שמטרתם "לשמור" על השחקן הישראלי – ממש כמו הגנה על השוק המקומי.

ברגולציה, משחקת מנהלת הכדורסל בליגה העולמית המכונה "איך להיכנע לקבוצות לחץ". בשנת 2006 בוטלה מכסת הזרים בליגת העל, אך חוקק "החוק הרוסי" הקובע שבכל זמן נתון יכולים להיות עד שלושה זרים על המגרש. משום כך נאלצו מאמנים לבצע חילופים תוך כדי משחק רק כדי לעמוד במכסת הישראלים, בלי קשר למתרחש במגרש. שחקנים ישראלים שותפו גם אם היו פחות טובים – למאמן לא הייתה הרבה ברירה.

חמש שנים לאחר מכן בוטל "החוק הרוסי", אך נקבע שכל קבוצה יכולה לרשום עד שמונה שחקנים זרים בסך הכל, אך ארבעה בלבד לכל משחק. אבל את המסורת של חוסר יציבות חייבים כנראה לשמור אצלנו בכדורסל. בשנה שלאחר מכן שוב שונה החוק: כל קבוצה יכולה לבחור אם לרשום ארבעה זרים, או לרשום חמישה ואז להיות כבולה לחוק הרוסי.

ושוב, פחות משנה לאחר מכן, במרץ 2013, איים ארגון השחקנים בשביתה והצדדים הסכימו על מעבר לשיטה חדשה: כל קבוצה תוכל לרשום עד חמישה זרים, והחוק הרוסי יחזור לאופנה. קבוצות שירשמו רק ארבעה זרים יזכו בבונוס כספי. ההסכם נחתם לחמש שנים, עד 2018.

במקביל התרחש שינוי נוסף: שינוי שיטת המשחקים. מפלייאוף בו משוחקות סדרות של הטוב מ-5 או הטוב מ-3, עברה ליגת העל לשיטת 'פיינל פור' – חצי הגמר והגמר נקבעים במשחק אחד. הרציונל היה ברור – לאפשר לקבוצות הקטנות להפתיע את מכבי תל-אביב ולזכות באליפות. השינוי עבר פה אחד במנהלת, בתמיכת מכבי תל-אביב, אבל לא לפני שסוכם שמשחקי הפלייאוף ייערכו בהיכל "נוקיה" (אולמה של מכבי).

השינוי הצליח, ומאז 2006 זכו באליפות המדינה שש קבוצות שונות: מכבי תל-אביב, הפועל חולון, גלבוע-גליל, מכבי חיפה, הפועל ירושלים ומכבי ראשון לציון.

אבל מה קרה מאז הגבלת מספר הזרים? האם השינוי הועיל? בפועל, מכבי תל-אביב והפועל ירושלים די נעלמו מקדמת הבמה האירופית. למעט זכייה אחת ב-2014, מכבי לא הגיעה אף פעם ל'פיינל-פור' האירופי. הפועל ירושלים חזרה רק השנה לקדמת הבמה כאשר הגיעה לחצי-גמר היורוקאפ.

ההידרדרות במעמד האירופי של הקבוצות לא מטריד יותר מדי את ארגון השחקנים הישראלי. מבחינתו, האינטרס הוא להצמיח שחקנים ישראלים. נשמע נחמד, אבל כשבוחנים את ביצועי נבחרת ישראל מאז 2006, מתקבלת התמונה העגומה הבאה: מאז חזרה ישראל להעפיל לטורנירי אליפות אירופה, היא דורגה בפעם הראשונה במקום ה-13 ומאז במקומות: 9,9,9,12,7,9. ב-2007, מיד לאחר "החוק הרוסי", הגיעה ישראל למקומות 11,13,16, 21. בטורניר האחרון קפצה ישראל חזרה למקום העשירי. אם מדובר בשינוי מגמה או אפיזודה חולפת נדע אולי כבר בקיץ הקרוב, אבל המגמה ברורה: ההגנה על השחקן הישראלי לא הפכה אותו למתמודד שווה באליפויות אירופה.

מי מפסידים?

באופן טבעי, מכבי תל אביב והפועל ירושלים הן הסובלות העיקריות. לאורך השנים כיוונה מכבי תל-אביב את בניית הסגל לאתגר האירופי, ובשנים האחרונות, מאז הגעת הבעלים החדשים אורי אלון להפועל ירושלים, הצטרפה גם היא למגמה הזו. עבור שתיהן, ההתאמות לליגה המקומית רק מונעות מהן לשחק ברציפות עם אותו סגל שחקנים. כמובן, מכבי תל-אביב לא יכולה להתלונן. במקום שמקום לנציגות ישראלית באירופה ייקבע על בסיס זהות האלופה, מכבי היא למעשה מונופול בתחום. כך השנה, למרות שאפילו לא העפילה למעמד הגמר, היא עדיין תתחרה בשנה הבאה במסגרת היורוליג – הליגה הבכירה באירופה.

אבל בינתיים, בתירוצים של תחרותיות ושוויון, מחלישות הקבוצות הקטנות את הליגה בעזרת הרוב שיש להן במנהלת הליגה. ובזמן שהמנהלת כופה שיטת משחקים פחות תחרותית ויותר מקרית, כופים השחקנים במקביל חוקי משחק פחות תחרותיים שיעזרו להם לקבל זמן מגרש גם מבלי להיות הכי טובים.

כמו בכל רגולציה מלאכותית, המפסידים הגדולים ביותר הם אנחנו, הקהל. הכדורסל הישראלי לא מספיק תחרותי, אין בו יחס נכון בין איכות ודקות משחק, והמאמנים צריכים לחשוב על איזון נכון של הרכבים תחת חוקים מסובכים, במקום על כדורסל. וכשאנחנו מפסידים, גם הקבוצות מפסידות.

אבל האמת היא שגם השחקנים מפסידים. עובדה, ביצועי הנבחרת לא משתפרים בזכות הדקות המלאכותיות שמקבל השחקן הישראלי. אם כבר, ההפך הוא הנכון. כי בשורה תחתונה, דווקא יותר תחרות לשחקן הישראלי תאלץ אותו לעבוד יותר קשה, וכך תשפר את יכולותיו ובתקווה גם את ביצועי הנבחרת.

אין תחליף לתחרות. ומוזר שצריך להסביר את זה אפילו בספורט.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

8 תגובות למאמר

  1. הליגה הישראלית מעניינת הרבה יותר ב10 שנים האחרונות מאז שנכנסה שיטת הפיינל פור. זו עובדה.. לגבי השאר אפשר להתווכח…

  2. אמת אמת!
    עד לפני שני עשורים הכדורסל בישראל היה ספורט נחשק (לא הוזכר ליגת העל לתיכונים ונבחרות העתודה והנוער בכתבה) עד כדי להכנס שכולם התחרו להכנס לחוגי כדורסל ולהרשם בתור לכרטיס שחקן בקבוצות הילדים של הליגות המקומיות ומשחקים בשכונה. מאז השתנה המבנה משחק(עברנו ממחצית לחלוקת רבעים כמו ב N.B.A) אפילו הוכנס יותר כסף ממה שהיה לפני 20 שנה לכדורסל ולכדורגל על חשבון חלוקת לשאר מקצועות ספורט(שאר ענפי הכדור, אתלתיקה גודו שחייה וענפים שונים כמו קליעה קאקים כו , ולהוציא את השייט כיוצא מן הכלל כענף מצליח בזכות הים התיכון השוכן על חופי ארצנו) ככל שהזמן עובר הכדורסל הישראלי הוא ענף בסטגנציה מתקרב אל הפחת. בשנות ה90 היינו בדרג א עם בזכות עם הרבה גאווה לצד מדינות כמו איטליה ספרד יוון יותר מתקרבים מדרג ב לדרג היותר נמוך.

    חוץ מזה, כדורסל הישראלי הוא לא יותר מאשר פרומו יחצני עלוב בשנקל. הרבה זכויות שידור , מה שבטוח כדורסל אין!
    נ.ב היה עדיף אם תחום ספורט שהוא דל מהישגים ינותב השקעות בפרסום בתורמים ספורסנרים ומשרד הספורט יעבור לתחומים יותר חשובים כמו טאריתלון (יש ערבי ריצה כמו ת"א וב"ש אך לא מספיק) ולתמרץ שאר הציבור לעשות כושר גופני כמו פועלים בקו יצור(על חשבון קטן בעבודה) והשקעה בתשתיות ספורט וראויות לשמם, הכל על חשבון שתי הענפי ספורט האנרגטים והיצרתיים כדורגל וכדורסל אך מאוד מאבניים את שאר טיפוח הספורט בישראל!

  3. תראו פעם היה מותר לרשום רק שני שחקנים זרים ומתאזרח אחד אז שחקנים ישראלים היו משחקים הרבה דקות ומתוך הדקות משחק האלו צמח קאדר של בערך 7-8 שחקנים ישראלים בכל דור שהתבלטו מעל לשאר והיו טובים מספיק בכדי להוביל את הנבחרת הלאומית להישגים. אף שחקן ישראלי בגילאים 19-24 לא יכול לנצח בתחרות על המשבצת בחמישייה כשמולו אפרו-אמריקאים בוגרי מכללות בטווח הגילאים 23-35 . גיא גודס, מוטי דניאל, ועדי גורדון הפכו למה שהפכו כי נתנו להם לשחק בתור שחקנים צעירים הרבה דקות במשחקים קובעים, הודות לכך שהעדיפו להביא את שני השחקנים הזרים לצבע ולא לעמדת הגארד. בשנות השישים לעומת זאת תנחום כהן מינץ הפך לשחקן צבע אימתני בין השאר כי לא התחרה כנגד זרים על המשבצת ודקות המשחק שלו בתור שחקן צעיר.

    סיבה נוספת לדעיכה היא שעומרי כספי, השחקן הישראלי הטוב ביותר בדור הזה לא משחק במכבי אלא באמריקה. דורון ג'מצ'י שהיה יכול להיות שחקן NBA לגיטמי העדיף להישאר ולשחק בשביל מכבי. כלומר ישנו גם פער בין-דורי מבחינת השאיפות.

    סיבה אחרת לדעיכה היא שלמרות הלוקש הציוני על יהדות השרירים דווקא יהדות הגולה הצמיחה ספורטאים ומאמנים אדירים שהתגאו בכך שהם מייצגים את העם היהודי וראו בספורט הזדמנות בה יש שיוויון לכולם, בניגוד לאפליה ממנה סבלו בני העם היהודי בגולה פעמים כה רבות. המאמנים האלו הביאו לכאן את תרבות הספורט של יהדות הגולה ולכן גידלו פה ספורטאים נחושים ולא מפונקים שמשחקים בשביל משהו שהוא הרבה מעבר לתלוש שכר ותהילה אישית.

    ועוד הערה אחרונה, בNBA ליגת הכדורסל הטובה בעולם יש גם תקרת שכר וגם שכר מינימום וגם איגוד שחקנים, וגם איגוד מאמנים.

  4. האמת, הגיע הזמן להודות שאנחנו לא כ״כ טובים בספורט וזהו…

  5. אני חושב שהניתוח שלך והמושגים בהם אתה משתמש הפוכים לגמרי מהמציאות.

    רגולציה מלאכותית כמו שאתה קורא לה, או חיצונית,באה מגוף שלמפוקחים אין אפשרות לפרוש ממנו. למשל מדינה. זה גוף חיצוני שכופה את הוראות שלו על ידי שימוש בשוט העבירה הפלילית – המדינה יכולה לשלוח שוטרים לאסור אותך אם אתה לא עושה מה שהיא אמרה לך.
    אין כאן כזה דבר.

    יש כאן את המנהלת, שהיא גוף שהקבוצות עצמן הקימו, וכמו שציינת בעצמך כל קבוצה יכולה לפרוש ולהקים ליגה משלה אם היא מעוניינת בזה. אבל הן לא מעונינות בזה כי אין פה מספיק קהל וכסף לעוד ליגה. שוק קטן ולא מפותח במיוחד, מה לעשות.
    ויש כאן את איגוד השחקנים, שבניגוד להסתדרות אין חוק שנותן לו כוח על כל שאר האיגודים. זה פשוט השחקנים שהחליטו להתאגד כדי לקבל יותר כוח. זכותם.
    בשוק חופשי האיזון לזה הוא שאפשר להחליף אותם בשחקנים אחרים אם הדרישות נהיות מוגזמות.

    מה שיש לך כאן זה לא רגולציה – זה כשל שוק בגלל שיש לך שוק קטן מדי (מעט מדי קהל, מעט מדי כסף, מעט מדי שחקנים ברמה גבוהה).
    אם אני מבין נכון – אתה דווקא מציע רגולציה? רגולציה שתאסור על הקבוצות להגיע להסכמות ביניהן? רגולציה שתאסור על השחקנים להתאגד ולבוא בדרישות?

    ועוד נקודה – משום מה אתה מניח שהמטרה העיקרית של בעלי הקבוצות ושל השחקנים היא להצליח באירופה במסגרת הנבחרת והקבוצות. נכון שהם ישמחו אם זה יקרה, ונכון שיש בודדים (שמעון מזרחי) שזאת המטרה עיקרית שלהם, אבל אצל הרוב המטרה יותר פשוטה – כסף.
    עבור רוב בעלי הקבוצות זה עסק שהם רוצים שירוויח, ובגלל שאין להם סיכוי להרוויח מאירופה (היו קבוצות שוויתרו על ייצוג באירופה בגלל עלויות) הרווח היחיד שלהם יבוא מהגברת התחרותיות בליגה המקומית.
    ועבור השחקנים – זאת הפרנסה שלהם. זה מקצוע שיש להם אולי 15 שנים לעבוד בו – אז ברור שהם מנסים לשפר עמדות כמה שאפשר.

    או בקיצור – לא רגולציה. הכל אינטרסים של שחקנים בשוק.

  6. אתה ממשיך להשתמש במילה הזאת, רגולציה, אני לא בטוח שאתה יודע מה היא אומרת.

  7. ה"השגים" שאתה מדבר עליהם הגיעו כתוצאה מכך שהנבחרת והקבוצות היו כמעט על טהרת האמריקאים,כזרים או מתאזרחים.

    הרגולציה באמת לא עוזרת.
    אם הכדורסל בארץ איננו אלא חבורות של אמריקאים
    (עם שנים שלושה זרים ישראלים) שמתחרות זו בזו,לא עדיף לראות כדורסל אמריקאי בטלויזיה ?

    1. נבחרת ישראל של מיקי ברקבויץ הייתה סגנית אלופת אירופה בכדורסל בסוף שנות ה-70.
      מכבי תל אביב בשנות ה-80 וה-90 הייתה מבוססת על ישראלים דומיננטים מאוד. נבחרת ישראל של עדי גורדון וג'מצ'י נתנה פייט ולפעמים ניצחה את הנבחרות החזקות ביותר באירופה.
      בערך משנת 2000 אצל מכבי תל-אביב הישראלים התחילו להיות ברירת מחדל ופקטור שולי מאוד בקבוצה, ובמקביל החלה ירידה עקבית ביכולת ובהישגים של נבחרת ישראל.