המחטף והמחדל: הקנוניה שהולידה את המהפכה החוקתית

אהרן ברק שלח את אוריאל לין לכתוב ספר שיכשיר בדיעבד את חוקי היסוד שקידם כיו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט ב-1992. לין מנסה להגן על "המהפכה החוקתית" ככל יכולתו, אבל בפועל משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה: הוא מוכיח שתהליך חקיקת חוקי היסוד היה מסכת של הונאה והטעיה | ביקורת ספר

זכויות האדם הביסו את הדמוקרטיה | יוסי זמיר/פלאש90

כידוע בוודאי לרובכם, בוקר אחד קם ארתור דנט למראה בולדוזרים שעמדו להרוס את ביתו על-מנת לבנות במקומו מחלף. במחאה נמרצת, נשכב ארתור מול אחד מהם (צהוב), עד שפקיד העירייה ניגש אליו והעיר:

"היית בהחלט זכאי להגיש כל הצעה או מחאה בזמן המתאים, אתה יודע".

"בזמן המתאים?" זעק ארתור, "בזמן המתאים? לראשונה שמעתי על כך אתמול…"

"אבל מר דנט, התכניות זמינות במשרד התכנון המקומי מזה תשעה חודשים".

"כן, כששמעתי על כך נחפזתי מיד לראותן. לא בדיוק יצאתם מגדרכם כדי להסב אליהן תשומת-לב, נכון? אני מתכוון ממש להגיד משהו למישהו".

"אבל התכניות מוצגות שם…"

"מוצגות? בסופו של דבר נאלצתי לרדת למרתף כדי למצוא אותן".

"זו מחלקת התצוגה".

"עם פנס".

"אה, ובכן, כנראה שהאורות התקלקלו".

"וכך גם המדרגות".

"אבל ראה, מצאת את ההתראה, לא?"

"כן", אמר ארתור, 'מצאתי. היא הוצגה בתחתית של ארון מגירות משרדי נעול, שתקעו בשירותים שיצאו משימוש, עם שלט על הדלת שאומר: "זהירות, נמר".

נזכרתי שוב ושוב בפתיחה הזו של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" תוך כדי הקריאה בספרו של אוריאל לין: לידתה של מהפכה (בהוצאת 'ידיעות ספרים').

לין מנסה לשכנע את הקורא שחוקי היסוד 'כבוד האדם וחירותו' ו'חופש העיסוק' נחקקו ב-1992 מתוך מודעות מלאה של הכנסת למשמעותם, אך בפועל הוא בעיקר מדגים שאם הייתה התראה על מהפכה חוקתית, היא הוצגה בארון הנעול בשירותים שיצאו משימוש במרתף החשוך של הכנסת, אלו עם המדרגות המקולקלות והשלט "זהירות, ברק".

אותנו – אלו שביתם הפרלמנטרי הוחרב עבור המחלף המהיר לבית-המשפט העליון – זה משכנע בערך כמו את ארתור דנט.

אפולוגטיקה מגויסת

כבר בפתיחת ספרו חושף לין את הסיבה האינטלקטואלית העמוקה שגרמה לו לכתוב את הספר: "אהרן ברק הציע לי לכתוב על כך ספר". במופת של אחווה מוסיף אהרן ברק הקדמה לספר שהוא עצמו הזמין, בה הוא סומך עליו את ידו ("אוצר בלום" של "ידידי הטוב אוריאל") ואף מסביר מדוע ביקש אותו – כדי שלין ייצור את הרושם כי:

"ברור היה לחברי הכנסת כי חוק היסוד אותו הם מכוננים [כבוד האדם וחירותו] עומד מעל לחקיקה הרגילה, והוא מבוסס על קיומה של ביקורת שיפוטית לגבי חוקתיות החוק … חשובים במיוחד, מבחינה זו, דבריו של אוריאל לין, כי הפירוש שנתן בית-המשפט העליון … למעמד העל-חוקי של חוק היסוד ולקיומה של ביקורת שיפוטית … תאם את תפיסתם המשפטית של חברי הכנסת שעסקו בכינונו של חוק היסוד. חברי כנסת אלה שיקפו את עמדת רוב רובם של חברי הכנסת". [כל ההדגשות כאן ולהבא שלי, ר.ב.]

ברק אם כן, מבקש מלין שני דברים: (1) שינקה אותו מאחריות למהפכה החוקתית של 1995 בטענה שהיא התרחשה ביודעין כבר ב-1992, ו-(2) שינקה את חוקי היסוד מבעייתיות דמוקרטית, בטענה שגם אם הם נחקקו ברוב קטן בהצבעות של פחות מחצי מחברי-הכנסת, בעצם תמך בהם רוב מוחלט.

לין משתדל מאוד להיות חייל ממושמע. כבר ב'ראשית דבר' שלו הוא מהדהד את דברי מצביא המהפכה:

"חוקים אלה לא היו זוכים למעמדם החוקתי אלמלא הקנה להם בית המשפט העליון, בהנהגתו של פרופ' אהרן ברק, את המשמעות העמוקה והמרחיבה – בדיוק המשמעות העמוקה והרחבה שאנו, המחוקקים, התכוונו וכיוונו אליה".

אבל לין רק "משתדל מאוד". בפועל, לצד האמירות הכלליות ברוח ברק, שזורים בספר כחוט השני תיאורים ופרטים הסותרים אותן כליל ומוכיחים את ההפך הגמור. הסיבה לכישלון האינטלקטואלי הזה היא שלין אחוז בצבת של דילמה. למען אהרן ברק שולחו, הוא רוצה להציג את הליך חקיקת חוקי היסוד ב-1992 כעניין שגרתי שהיה ידוע במלואו ומובן לכל. מצד שני, האגו של לין מתקשה לעמוד במשימה. שוב ושוב הוא מתפתה להציג את עצמו – וברור שמבחינתו זו האמת – כתחבולן ערמומי, שהעביר את החוקים המהפכניים בגאונות של פרלמנטר-על, שידע בדיוק מה להגיד ומה להסתיר כדי להצליח במשימה שבה נכשלו קודמיו ההגונים והישרים.

ניגש, אם כן, לדיון עצמו.

איך מקדמים חוקה

לזכותה של ישראל יש לזקוף את העובדה כי במשך עשרות שנים ההיסטוריה שלה בכל הנוגע לחקיקת "חוק-יסוד: זכויות האדם" הייתה משעממת להפליא. בתמצית, החל משנות ה-60 היו מספר ניסיונות לחוקק חוקי זכויות אדם, אך כולם נכשלו, כולל דן מרידור כשר המשפטים ב-1989. את השמאל אפפה אווירת נכאים, עד שלפתע בשנת 1992 עברו שני חוקי זכויות אדם: חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו. שני החוקים הללו לא רק היו חוקי זכויות אדם בתחפושת, הם גם הציבו לראשונה את הנוסחה הבעייתית "יהודית ודמוקרטית" כעניין משפטי.

אז איך קרה הנס? איך זה שממשלת שמיר דווקא, קואליציית ימין-חרדים מובהקת, העבירה חוקי יסוד שהפכו ב-1995, בפסק-דין 'המזרחי', ל"מהפכה חוקתית" שמשרתת מאז ועד היום את תפיסת-העולם הפרוגרסיבית? התעלומה הפוליטית הזו אופפת את האירוע מאז אותו לילה מר ונמהר ב-1992.

כדי להבין את האופן שבו עבר 'חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו' (שבו אתמקד), רצוי להכיר את אמה הורתה: ההצעה של דן מרידור שכשלה ב-1989. 'חוק-יסוד: זכויות היסוד של האדם' של מרידור הוגש כהצעת חוק ממשלתית, וכלל אוסף נרחב ומפורש של זכויות, והוגדר בו הליך מפורש של ביקורת שיפוטית: הרכב של שבעה שופטים בבית-המשפט העליון, "ישב גם בבית-משפט לחוקה, ואם עלה … ספק בדבר תוקפו של חוק … תובא השאלה לפני בית-המשפט לחוקה".

לא רק שההצעה של מרידור הייתה מפורשת, הוא גם הציג אותה בכנסת ב-20 ביוני באופן מפורט. מרידור הסביר מעל הפודיום כי "הצעת חוק יסוד: זכויות היסוד של האדם", יחד עם חוק יסוד החקיקה, כמעט משלימה "את החוקה הדרושה לישראל". הוא הסביר כי החקיקה הזו "נדונה בממשלה", אבל מעבר לכך, "היא גם פורסמה בציבור. בכוונה פרסמתי אותה בציבור, כי אני חושב שהנושא הזה ראוי לדיון ציבורי מקיף מאוד". "אם זה יתקבל" הוסיף מרידור ואמר, "תהיה זו בהחלט מהפכה במשטר הקונסטיטוציוני של ישראל, לא רק בתחום של זכויות האדם, אלא גם באיזון בין הרשויות השונות".

הנה כי כן, יושר והגינות בהצעת החוק. אך אליה וקוץ בה: מרידור נכשל בהעברת החוק. מבחינת אוריאל לין, איש ליכוד שעתיד להיות יו"ר ועדת 'חוק חוקה ומשפט' והמקדם המרכזי של חוקי היסוד ב-1992, הכישלון של מרידור מוכיח שהשקיפות היא טקטיקה שגויה.

משהו חדש מתחיל

ב-15 למרץ 1990 נפלה ממשלת האחדות (אחרי "התרגיל המסריח" של שמעון פרס), והליכוד התחייב שלא לקדם את החוק. הכל נראה אבוד, אלא שאז הגיע ח"כ אמנון רובינשטיין (שהיה באופוזיציה), ובזכות יצירתיות וגמישות מוסרית הצליח לתחבל עם לין תחבולה פרלמנטרית שהחייתה את 'חוק יסוד: זכויות האדם'.

"בתחילת 1991", כותב לין, "הגעתי עם רובינשטיין להסכם החשאי שהוא יזם: הוא יפצל את הצעת החוק של מרידור לארבע הצעות חוק קצרות נפרדות, ויגישן כהצעות חוק פרטיות מטעמו". רובינשטיין לא רק "הגה את השינוי", הוא גם "דיווח על כך לשר המשפטים [מרידור] עימו עבד בתיאום". ניכר כי בשלב זה מרידור כבר השליך מאחורי גוו את כללי המשחק ההוגן; הלאה השקיפות והיושר, המטרה מקדשת את האמצעים.

זה היה, אם כן, המנגנון החדש לקידום החוק של מרידור: במקום דיון ציבורי – הסכם חשאי; במקום 'חוק יסוד: זכויות אדם' מפורש ורשמי – פיצול חקיקה; במקום הצעת חוק ממשלתית, כראוי לחוקה – ארבע הצעות חוק פרטיות; במקום שקיפות – קנוניה.

אוריאל לין; צילום: משה שי, פלאש90

אחד הקשיים שעמדו בפני לין היה ההסכם הקואליציוני, שדרש שחקיקה תיעשה בתיאום עם החברות בקואליציה. אך לא אדם כלין ייתן למכשול חוקי קטן כזה לעצור בעדו: "רובינשטיין לא היה כבול להתחייבויותיו של המערך או הליכוד … הוא היה חופשי לעשות כרצונו", מסביר לין הערמומי, ומוסיף: "איתרתי – או אלתרתי – פרצה בחומה", והיא היכולת לקדם את ההצעה ולקבל את ההסכמה הקואליציונית "תוך כדי דיוני הוועדה". לין אף הבטיח לחרדים ש"לא אביא את הצעות החוק לקריאה שנייה ושלישית ללא הסכמתם" – הבטחה שלא יקיים. כדבריו, היה ללין, "צוהר הזדמנות צר, אך עם הרבה התמדה הוא נוצל עד תום".

כעת החלו לין ורובינשטיין לסמן ולסנן בוועדה את המכשולים להעברת החוקים. ההסכם החשאי יצא לדרכו: לתת חוקה לישראל – בלי לספר לה.

שקוף וידוע כמו חור שחור

הטענה המרכזית של לין היא שכולם ידעו והבינו מה משמעות החוק, משום ש"לא היה דיון אחד שבו לא הובהר כי אנו מעניקים לבתי המשפט את סמכות הביקורת השיפוטית … את ההרשאה לבטל חוקים שיפגעו בזכויות אלה". דיונים התקיימו בקריאה הטרומית, בוועדת 'חוק חוקה ומשפט' בראשותו, בקריאה הראשונה, ובקריאות השניה והשלישית. נפנה אם כן לבחון את הטענה של לין, על-פי האמור בספרו שלו.

בקריאה הטרומית אין בחוק דיון ממשי. לין עצמו מספר:

"יו"ר הישיבה, ח"כ נוואף מסאלחה מהעבודה, אף ביקש מרובינשטיין לנמק את הצעתו ממקום מושבו ולא מעל הדוכן, על מנת לחסוך בזמן. באותו שלב הוא לא הבין, כנראה, שמדובר בצעד קטן לשינוי היסטורי, וחס על שעות השינה של הח"כים".

בשלב זה, אם כן, אין שום הבנה שמדובר ב"שינוי היסטורי", ולא מובהר לאיש שמדובר ב"מהפכה חוקתית". בהתאם לכך הצביעו על חוק היסוד רק 13 ח"כים, כולם בעד. כך יצאה "חוקת זכויות האדם של ישראל" לדרך.

ועדה 'חוק, חוכא ואטלולא'

לין היה מאוהב בשני דברים עיקריים: הכוח שהיה לו כיו"ר ועדת 'חוק חוקה ומשפט', וחקיקת זכויות האדם. את תפקידו ההיסטורי הוא מתאר כך:

"הופקד בידי כוח רב … זו הייתה משאת נפש עבורי: הפיכת זכויות היסוד של היחיד לזכויות יסוד חוקתיות … גמרתי אומר בליבי ללמוד משגיאותיהם של קודמיי, לא ליפול לאותם בורות – ולבנות גשרים מעל כל הפערים … לא תהיה זו יהירות לומר כי שלטתי שליטה מלאה במלאכת החקיקה ביוני 1990"

זוכרים את טענתו שהביקורת השיפוטית הובהרה בכל דיון? ובכן, האמת היא שלין בעצמו מכריז שהמטרה העקרונית שלו, ה"שליטה המלאה" שלו במלאכת הוועדה, הוקדשה להפך הגמור:

"השאלה שבה התלבטתי הייתה: כיצד ניצור מצב משפטי שמעניק את כוח הביקורת השיפוטית לבתי-המשפט, בלי שתתעורר התנגדות עזה בכנסת ובלי שהדבר ייראה כהעברת סמכות החקיקה מהכנסת לבתי-המשפט".

מכאן עולה כי הטשטוש של משמעות החוק, שילווה – כפי שנראה – את חקיקת חוקי היסוד לכל אורכה, הוא מכוון. לא רק שלין מטעה כשהוא אומר שהמשמעות החוקתית הובהרה, אלא שחלק מהדיונים שהוא מנהל בוועדה עסקו באופן שבו הדבר יוסתר מהח"כים. מדובר בביזוי גמור של הכוח שהופקד בידי לין, שאמור להרחיק ממנו לנצח כל הגדרה כ"ליברל" או "דמוקרט".

מעבר לכך שלין רצה להעביר מהפכה חוקתית "מבלי שהדבר ייראה", מסתבר כי הוועדה כלל לא תפקדה כמי שדנה בחוקה לישראל. בדיונים רבים היו חסרים רוב החברים, ומיעוט בלבד מחברי הוועדה, שרובו מהאופוזיציה, היה מודע למה שבאמת קורה. הדוגמאות לכך רבות. למשל, בדיון הראשון, שלין קורא לו "מכונן", השתתפו רק ארבעה ח"כים: לין, רובינשטיין, וירשובסקי, ויצחק לוי. הדיון לפני הקריאה הראשונה ב-28 באוקטובר, היה, לדברי לין, "קצרצר". רוב חברי הוועדה מהליכוד נעדרו מהישיבות, מצב שלין לא טרח לתקן. וכן הלאה.

בתחבולות תעשה לך חוקה

בוועדה המצומצמת של לין התקיימו, בין השאר, דיונים מפורשים בטקטיקה של הטעיית הכנסת. למשל, השם עצמו של החוק המקורי, "זכויות אדם", הציב בעיה, וצריך היה למצוא כיוון חדש. "היה לנו ברור", מספר לין, "שהמונח 'כבוד האדם וחירותו' יחזק את הצעת החוק, שכן איש לא יעז לחלוק על הערכים הללו". מעבר לכך, אומר לין, היה למונח עוד יתרון חשוב: "ידענו גם שהכותרת 'כבוד האדם וחירותו' תעניק משנה כוח לחוק בכל הליכי הפרשנות שיוענקו לו בעתיד".

במילים אחרות, לין ורובינשטיין טורחים למצוא שם שהכנסת תבין באופן אחד, כעניין מוסרי וערכי, אבל שהם יודעים היטב שבית-המשפט יפרש באופן חוקתי. זו איננה תיאוריה פרשנית, אלא מה שלין אומר בעצמו. למשל:

"הלכנו עוד צעד קדימה: הצבנו את כבוד האדם בראש סולם העדיפויות. כערך עליון. ערך המעניק השראה לכל החוק ולכל פרשנות עתידית. משלב זה כבר ברור היה שניתן לנסח את הצעת החוק כולה על דרך הצמצום, בהגדרות רחבות, הסוככות על זכויות שלא פורטו במפורש".

במילים אחרות, לין מודה שהצמצום וההפשטה הניכרים בניסוח חוקי היסוד (שלא היו בהצעת החוק המקורית של מרידור) נועדו להרחיב את כוח הפרשנות המשפטית, כדי שבית-המשפט בעצמו יוסיף זכויות שאם יוזכרו בחוק יקשו על העברתו.

באחת הישיבות הוצע בוועדה לחזור לנוסח ההצעה המקורית של חוק מרידור בנוגע לבית-משפט לחוקה – דרישה הגונה והגיונית, לאור העמימות שיצר הנוסח של חוקי היסוד. אבל לא אדם כלין יתבטל בפני היושרה. הוא התנגד נחרצות, ונימוקו עימו: "הכללת הסעיף הזה עלולה להכשיל את העברת החוק כולו".

דבר דומה קורה למשל בסוגיית השוויון. גם כאן הוועדה המצומצמת של לין החליטה שלא לנקוב בשם המפורש כדי שלא תהיה התנגדות בכנסת, מתוך הבנה ברורה שבית-המשפט ממילא יכניס אותו פנימה. ובלשונו:

"אנחנו ויתרנו בוועדה על הכללת עקרון השוויון … היה ברור לחלוטין שניסיון להכללה מוגדרת ומפורשת של עקרון השוויון כגוף בחוק, כפי שנכון היה לעשות, יגרור התנגדות תקיפה וגורפת של המפלגות הדתיות … בעיני ובעיני שותפי, לא היתה חשיבות יתרה בהזכרת עקרון השוויון – משעה שכבוד האדם הפך לערך מרכזי בחוק … הוא חבק את ערך השוויון בין אדם לחברו, והפך למחייב מבחינת רשויות המדינה".

כלומר לין מודה שהיה נכון לפעול אחרת, אבל הוא הטעה את הכנסת מתוך הבנה שבית-המשפט כבר יפרש באופן מרחיב.

לנוכח הדברים הללו, השאלה היא למה בדיוק לין מתכוון כשהוא אומר שהכול היה ידוע? אם החוק בכוונה מסתיר את משמעותו בניסוחים עמומים, מה ידוע ולמי? הרי אפילו כשנאמרו בוועדה דברים מפורשים, כמו למשל דברי משה שחל בוועדה ב-17 לפברואר: "אני משאיר לבית המשפט, שהוא יקבע לגבי ערכיה של מדינת ישראל, גם הדמוקרטיים וגם היותה מדינה יהודית, וגם לעניין התכלית הראויה", לין בעצמו מודה כי "מלבדי השתתף בדיון מספר מצומצם של חברי הוועדה".

ניתן כעת לסכם את שלב הדיון בוועדות. מעט מאוד ח"כים, שהיו חלק מחבורת הסוד החוקתי המוחלט בהחלט, הבינו מה קורה. הוועדה, מבחינת לין בעצמו ולפי דבריו, הייתה אמורה לייצר נוסח שמסתיר את הפרשנות החוקתית שהוא העריך שבית-משפט יאמץ בשתי ידיים, קרי, ביקורת שיפוטית והרחבת היקף הזכויות הלא מפורשות בחוק. בזכות ההסתרה הזו, לין העריך שהוא יוכל להעביר את החוקים בכנסת.

והכנסת הייתה תוהו ובוהו

עם כל הכבוד לדיוני הוועדה ורוחה החתרנית, השאלה החשובה היא כמובן מה קרה בכנסת. האם בקריאות השונות בכנסת פעלו מקדמי החוק באופן ישר והגון, או שהמשיכו את רוח הוועדה?

לין מעיד כי בקריאה הראשונה, כמו בטרומית, "לא רבים נכחו באולם בתחילת הדיון, אך מספר הנוכחים עלה במשך הזמן". אלא שמסתבר שגם זה לא מדויק, מפני שלין מסכם: "לא רבים מחברי הכנסת נכחו בדיון ההיסטורי הזה … באופן מיוחד בלטה במליאה נוכחות דלה של חברי כנסת מהליכוד".

אם זה "דיון היסטורי", מדוע לא נכחו רבים? אולי משום שאיש ממקדמי החוק לא התריע בפני הציבור והכנסת שמדובר במהלך חוקתי ומהפכה ביחסים שבין הרשויות. הם לא, אבל הייתה נוכחות של אדם אחד בכנסת שהתנגד נחרצות לחוק, מפני שהבין את מה שמכוון לא נכתב בו. היה זה מיכאל איתן, שזעק במהלך הדיון:

"מהיום והלאה כל חוק שהכנסת תחוקק, ניתן יהיה לפסול אותו בנימוק שהחוק הזה פוגע בחוק יסוד … ומול כולנו, כמחוקקים, יעמדו שלושה או חמישה שופטים עליונים, והם יקבעו שהחוק שאנחנו חוקקנו אינו תקף".

כיצד מגיב לכך לין היום?

"איתן צדק … בתחום הפרדת הרשויות נוצר ממד חדש – הענקה של סמכות הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת לבתי-המשפט. ואולם, בו-זמנית הוא טעה לחלוטין, כאילו הייתה זו אי-הבנה וכאילו מי שדנו בחוק – אם בוועדה ואם במליאה – לא הבינו את השוני החוקי".

וכעת שימו לב לסתירה הנפלאה של לין:

"לא העלמנו, לא הסתרנו ולא צמצמנו את הדילמה. ההפך הוא הנכון: המשמעות הייתה ברורה וחשופה לעין כלהיתה למיכאל איתן תרומה חשובה לחוק … הוא פירש בקולו העז את משמעותו האמיתית".

התמיהה עולה מאליה. אם זו "משמעותו האמיתית" של החוק, ואם היא "לא הוסתרה ולא צומצמה" ו"הייתה ברורה וחשופה לעין כל", למה איתן היה צריך "לפרש אותה"? ועוד יותר גרוע: אם הכל ידוע ומפורש, למה זו "תרומה חשובה"?

בסתירה זו מתברר הכל. איתן אמנם פירש נכון את כוונת "חבורת סוד חוקתי מוחלט בהחלט", אלא שבזמן אמת הם לא הודו בכך, אלא להפך. כפי שמיד נראה, לין עשה כל שביכולתו על-מנת להכחיש בכנסת שזאת משמעות החוק. כך שאיתן לא יכול למרק את מצפונו של לין בדיעבד. לין הטעה ביודעין את הכנסת, ומן העובדה שח"כ אחד חשף זאת לא עולה ש"כולם ידעו" – הן בשל מיעוט המשתתפים, והן מפני שמול איתן עמדו נציגי הוועדה שטענו את ההפך הגמור, כולל ח"כ אוריאל "לא הסתרנו" לין.

זכויות האדם מביסות את הדמוקרטיה

הגענו אל הקריאות השנייה והשלישית. לין מתאר את המציאות הפוליטית שעמד בפניה: "הייתה לי תמיכת האופוזיציה כולה, אך עדיין לא זכיתי בתמיכת הקואליציה". מכאן תתחיל שרשרת נסיבות שתאפשר לחוקי היסוד לעבור ללא כל מודעות או פיקוח משמעותיים – ואפילו אז, וזו נקודה יוצאת מגדר הרגיל, בסופו של דבר האופוזיציה תהיה זו שתעביר את חוקי היסוד.

ב-4 בפברואר 1992 אישרה הכנסת את ההליכה לבחירות. לין זיהה מיד את ההזדמנות: "כשיודעים שהכנסת מתפזרת … חופש החקיקה גדל … זו הייתה הזדמנות נדירה. אסור היה להחמיצה". כמו שאומרים, חוקה מעבירים במחטף או לא מעבירים בכלל.

אבל הייתה ללין בעיה. האופוזיציה תמכה, אבל המפלגות הדתיות לא התלהבו, וגם בליכוד "התגלו ניצני התנגדות". אלא שללין היו מהלכים בליכוד: "משקל הנגד היה דן מרידור … בני בגין, אהוד אולמרט ורוני מילוא", שאליהם התווסף רובי ריבלין ש"גייס את קשריו המשפחתיים" כדי לעשות לעשות נפשות אצל הרב שך. במפד"ל היה ללין את יצחק לוי, שהיה, מסיבות השמורות עימו, תומך נלהב בחקיקה.

הקריאות השנייה והשלישית של 'חוק יסוד: חופש העיסוק' התקיימו ב-3 למרץ. "לא נכחו במליאה חברי כנסת רבים במיוחד", מספר לין. ואמנם, החוק משוריין ברוב של 61, אבל הצביעו בעדו רק 23, בלי מתנגדים ונמנעים, בשעה ארבע לפנות בוקר. מבחינת לין, זהו רגע חגיגי, היסטורי, דרמטי: "מגילת זכויות האדם של ישראל יצאה לדרך" הוא מתפייט. את החגיגה מקלקלים רוב עצום של חברי-הכנסת, שכנראה לא חלקו איתו את הרגע ההיסטורי המאושר ולא טרחו להגיע להצבעה.

בשלב זה הוצב מכשול בפני 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו'. לפני שעלתה הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית, דרשו החרדים להסיר אותה בישיבת הנהלת הקואליציה. זה היה חלק מההסכם הקואליציוני, וכזכור לין התחייב להם "שלא אביא את הצעות החוק לקריאה שנייה ושלישית ללא הסכמתם". "למרבה המזל", הוא מסביר, "נכחו בישיבה גם דן מרידור ובני בגין". בזכות התערבותם הבקשה של החרדים נדחתה, ואבירי שלטון החוק הביאו לכך שההסכם הקואליציוני הופר.

לין מסביר את חולשת החרדים שאפשרה לו לא לעמוד בהבטחותיו ובהסכם הקואליציוני: "מועד הבחירות לכנסת כבר נקבע. את הממשלה אי-אפשר היה להפיל יותר … כל מרצו של יצחק שמיר הופנה למערכת הבחירות המתחממת … חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עבר, ברגע האחרון ממש, גם את המשוכה הקואליציונית". עכשיו אנחנו מבינים מדוע "כשהכנסת מתפזרת … חופש החקיקה גדל" – כי לין ושאר אבירי זכויות האדם מרגישים בנוח להפר הסכמים והבטחות קואליציוניות.

כך, ב-17 במרץ הגיע 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' למליאה, בשעה ארבע ושש-עשרה דקות לפנות בוקר. במליאה ישבו 54 ח"כים. שוב קם לחוק הפרשן מיקי איתן שמזהיר את הבית מפני מחטף חוקתי. אבל הפעם לין עונה לו בתוקף:

"אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית-המשפט העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע ב'חוק יסוד: החקיקה', או ב'חוק יסוד: זכויות האדם', שהוגשו בזמנם. אין מוקם בית-משפט לחוקה, ואין מוקם בית-משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים".

איתן ענה לו שיש הבדל, מפני שבית-המשפט (דאז) לא יכול לפסול חוקים. אבל לין מסרב להודות בכך. הוא מספר בגאווה איך בתשובתו לאיתן "הוספתי דברי הרגעה", והוא מצטט את עצמו עונה לטענה הנכונה של איתן: "אין צורך לפסול חוקים. לא פוסלים חוק".

לין, אם כן, מטעה ביודעין. הוא יודע שהשאלה העומדת על הפרק היא הביקורת השיפוטית. והרי כבר ציטטנו את לין מודה:

"איתן צדקבתחום הפרדת הרשויות נוצר ממד חדשהענקה של סמכות הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת לבתי-המשפט".

אבל באותו דיון, בזמן שהוא אמור היה לייצג את החוק ואת משמעויותיו כיו"ר הוועדה שהכינה אותו להצבעה – לין לא הודה. ההפך הוא הנכון, הוא התפלפל והתחמק בתירוצים טכניים, וסירב להודות אז במה שהוא מודה בו כיום, שאיתן פשוט צדק. איתן אומר "בית-המשפט יפסול חוקים", ולין אומר "אין צורך לפסול חוקים", ו-"אין מוקם בית-משפט לחוקה".

כל זה איננו השערה פרשנית. לין מודה בכך בפירוש. הוא מסביר היום שהוא פעל בהתאם לתובנה שלו אז:

"לא לציין בחוק במפורש שמוענק לגוף חיצוני הכוח לבטל חוקים של הכנסת … ציון מפורש של סמכותו [של בית-משפט] לפסול חוקים … ייתכן שהיתה מתנופפת כמטלית אדומה מול עיני חברי הכנסת – ומכשילה את החוק. עד היום אני משוכנע שלא טעיתי בעניין זה".

כמה שקרית, אם כן, טענתו של לין: "לא היה דיון אחד שבו לא הובהר כי אנו מעניקים לבתי המשפט את סמכות הביקורת השיפוטית". ובאותו דיון גורלי, כשבכנסת שוב נשאלו שאלות קשות, הפעם על-ידי מעט החרדים שהיו במליאה וחששו מהעצמת בית-המשפט, שוב ענה להם לין:

ואני אומר לחברי הבית: בואו נעשה את הניסיון. הכוח לא הועבר למערכת בתי המשפט. הכוח נשאר בבית הזה.

עד כאן לין. ומה עם אביר שלטון החוק, שר המשפטים דן מרידור? הוא ודאי טרח לעדכן את הכנסת בדעותיו, בהסכם החשאי עם רובינשטיין ולין שהביא לפיצול הצעתו המקורית, בכך שמדובר בחוק שלו שמופיע בשם אחר ובאמצעים אחרים? ובכן, לא. מרידור טרח דווקא להדגיש בכנסת עד כמה החוק לא מהפכני.

"ההצעה איננה מהפכנית במובן זה שהיא קובעת, שגם בזכויות האלה, הקבועות כאן, ניתן לפגוע, ניתן להגביל אותן. איך? בחוק ההולם את ערכיה של המדינה, בחוק שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש. ההצעה אינה מהפכנית גם במובן זה שהיא משמרת את הסטטוס–קוו לגבי כל הדין הקיים".

כל זה כמובן לא ימנע ממרידור להצהיר רק חודש וקצת לאחר מכן, בטקס השבעת שופטים, את האמת:

כך קיבלה הכנסת את 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' … זוהי מהפכה קונסטיטוציונית של ממש … מעתה תהיינה זכויות אלה מוגנות אף נגד חקיקה שרירותית של הכנסת עצמה … זו הפעם הכנסת, בסמכותה כממשיכת האסיפה המכוננת, המחוקקת חוקי יסוד, הגבילה בחוק יסוד את כוחה של הכנסת כמחוקקת ראשית ואסרה עליה לפגוע בזכויות היסוד המוגנות.

כי לשופטים דן מרידור מציג את כל האמת, אבל בפני הכנסת, כנראה שלדעתו אין בכך צורך.

לו רק היה טורח מישהו ממקדמי החוק להסביר את המשמעות האמתית של חוקי היסוד בכנסת, באופן הגון ומפורש, אולי היה לין יכול לטעון כי "לא העלמנו, לא הסתרנו … המשמעות הייתה ברורה וחשופה". אבל ברור מעבר לכל ספק, מדברי לין עצמו, כי זהו שקר גס. לא רק שזה לא נכון, אלא שחבורת הסוד פעלה באופן מכוון ושיטתי נגד גילוי הדברים.

בסופו של דבר החוק עבר ברוב של 32 מול 21. הצביעו בעדו באופוזיציה:

'עבודה': חיים בר-לב, שלמה הלל, שבח וייס, עמנואל זיסמן, דוד ליבאי, סלאח טריף ועדנה סולודר (סה"כ 7); מר"צ: שולמית אלוני, יוסי שריד, מרדכי וירשובסקי, דדי צוקר, ורן כהן, יאיר צבן, חיים אורון, וחסיין פארס, אמנון רובינשטיין, אברהם פורז. (סה"כ 10); חד"ש: תמר גוז'נסקי, האשם מחאמיד, ומוחמד נפאע (סה"כ 3).

הצביעו בעדו בקואליציה:

'ליכוד': אהוד אולמרט, בני בגין, גדעון גדות, יגאל הורביץ, דן מרידור, יהודה פרח, חיים קופמן, יעקב שמאי, אברהם שריר, דן תיכון, אוריאל לין (סה"כ 11); מפד"ל: יצחק לוי.

הסיכום הזה פשוט מדהים. לא רק שממשלת ימין-חרדים העבירה את חוק היסוד ברוב קטן של פחות ממחצית חברי הכנסת, אלא שהצביעו בעד חוק היסוד רק 12 חברי קואליציה, ו-20 חברי אופוזיציה. פירוש הדבר שהחוק הזה עבר בזכות רוב אופוזיציוני של השמאל, השמאל הקיצוני, וערבים. לא יאומן כי יסופר.

אירוע היסטורי סודי

החוקים עברו, אך גלי המהפכה ההיסטורית לא שטפו את הציבור הרחב. לין עצמו מודה ש"התקשורת לא התרגשה מהעברת חוקי היסוד". וכיצד לין מסביר שלמרות ש"הכל היו מודעים לחשיבותו וחדשנותו" של החוק, כל כך מעט חברי-כנסת הגיעו להצבעה? ובכן, אומר לין, "ייתכן שלא הבינו את גודל השעה ואת השינוי הרציני שאנחנו מחוללים בדמוקרטיה ובמשפט הישראליים".

אז האם חברי-הכנסת "היו מודעים" או שמא "לא הבינו את השינוי הרציני … בדמוקרטיה"? ללין כנראה לא ברור. אבל אנו מבינים שחברי-הכנסת לא היו כל כך "מודעים לחשיבותו וחדשנותו" של החוק, לא מעט בשל המאמצים הגדולים שעשה לין בעצמו לשכנע אותם שכלל לא מדובר במהפכה או בשינוי חוקתי גדול.

ניסיון אחר להסביר את הכשל הפרלמנטרי של מיעוט המצביעים מגיע משותפו לקנוניה של לין, פרופ' אמנון רובינשטיין. במאמר "סיפורם של חוקי היסוד", שפרסם ב-2012 כחלק מז'אנר "הכשרת המהפכה בדיעבד", הוא כותב:

"מיעוט הנוכחים בהצבעות הנ"ל לא נבע מהעדר הבנה של חברי הכנסת לגבי משמעות החוקים, אלא מנסיבותיהם של ההצבעות – העובדה שהן התקיימו בימי הפריימריז לקראת הבחירות לכנסת השלוש-עשרה".

טענה מעניינת. אבל הורסת אותה העובדה הפשוטה שיום לאחר מכן הצביעו על חוק יסוד אחר, הבחירה הישירה, והפלא ופלא: פריימריז או לא, להצבעה זו הגיעו 88 ח"כים, והיא עברה ברוב של 55 מול 32. מדוע? הסיבה פשוטה. מפני שבניגוד לשני חוקי היסוד, חברי-הכנסת הבינו את חשיבות ההצבעה הזו.

על כל פנים, רובינשטיין במאמרו, שלא אנתח כאן, זהיר וישר יותר מלין. הוא לפחות מודה:

"ממשלת שמיר החדשה הייתה כאמור ממשלה חלשה וחסרת שליטה בקואליציה שממנה הורכבה. כתוצאה מכך שררה בכנסת מעין אנרכיה, שאפשרה לחברים יחידים בה למרוד בממשלה ולהוביל לשינויים מהפכניים בנושאים חוקתיים".

זה בהחלט נכון. לא ידיעה, הבנה וסדר עומדים לפנינו, לא יושר והצגת דברים נאותה, אלא היפוכם הגמור: אנרכיה ומרד של "חברים יחידים", לצד הסתרה וכחש של אותם "אנרכיסטים", שהעלימו מהכנסת את העובדה שחוקי היסוד הם למעשה, כפי שרובינשטיין אומר, "מרד".

רובינשטיין לא לבד בהודאתו זו. אפילו הגורו הנשגב, אהרן ברק, אמר ב-1995 כי "המהפכה החוקתית עברה בשקט, כמעט בהיחבא", וחיים רמון, שהיה יו"ר סיעת העבודה כשעברו חוקי היסוד, הודה כי:

"אפילו חבר-הכנסת אמנון רובינשטיין, בוודאי לא אני – לא חשבנו שתהא פרשנות כפי שבית המשפט פירש ושעל-פי החוק הוא רשאי לפרש. אני קורא למהפכה החוקתית הזאת: מהפכה חוקתית באקראי, כי המחוקק לא התכוון לה".

רמון צודק וטועה. הכנסת בוודאי לא התכוונה, אבל חבורת סוד חוקתי מוחלט בהחלט, כן.

נותר רק לשאול האם, כדברי אהרן ברק בהקדמתו לספר של לין וכדברי רובינשטיין, "אין ספק שרוב סיעות הבית וחבריו תמכו" בחוקי היסוד. הטענה הזו חשובה ל"אנרכיסטים", מפני שהיא אמורה לענות לכך שבפועל הצביעו מיעוט קטן מחברי-הכנסת, ולכן נוצרת בעיה דמוקרטית לקרוא להם בפה מלא "חוקה". אבל אם מבחינה נורמטיבית תמכו בחוקי-היסוד רוב הח"כים, המהפכה לכאורה כשרה.

ובכן, מעבר לכך שהטענה הזו פסולה עקרונית – בסיס החקיקה הוא הצבעה בפועל, ולא רוב תיאורטי – עובדתית, אין שום הוכחה לכך שהיו 61 ח"כים שתמכו בחוק. למעשה עירער עליה מיסודה לין בעצמו, בזמן אמת. כאשר באחת מישיבות הוועדה שבראשותו עלתה הצעה שחוקי היסוד יעברו רק ברוב של 61, לין טרפד אותה מיד, והוא מנמק: "סיכויינו לגייס 61 אצבעות וסיכוייה של הצעת החוק להיעשות לחוק – היו זעומים".

בא לברך ויצא מקלל

זהו אם כן סיפורה האמתי של המהפכה החוקתית, מפי אחד ממחולליה. זהו האופן המביש שבו ישראל קיבלה "חוקה". בניגוד לכוונתו, לין מצייר תמונה עגומה ומדאיגה של מחטף מכוער מצד מקדמי 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו', לצד מחדל גדול של מי שסובלים ממנו מאז ועד היום.

בעקבות החוק התעצם כוחו של בית-המשפט העליון – מעבר לכל גבול מקובל בדמוקרטיה כלשהי בעולם – כאשר בפסיקה תקדימית ב-1995 הסמיך את עצמו לפסול חוקים גם על-סמך 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' (למרות שהחוק לא שוריין). ואכן, מאז ועד עתה, קצרנות החוק ועמימותו המכוונים מאפשרים לבית-המשפט העליון להתערב בכל דבר ועניין. המזימה עלתה יפה.

הספר של לין, הוא לפיכך, חיבור טראגי-קומי מבחינה אינטלקטואלית. הוא בא לברך אבל יוצא מקלל. הוא בא לספר על שקיפות, אך משקף את הקנוניה. הוא בא להכשיר את המהפכה, אך חושף את חטאיה. סיפורה של "המהפכה החוקתית" של ישראל מעולם לא היה עלוב ורדוד יותר.

רק מעט לאחר שנחקקו חוקי היסוד כתב אהרן ברק:

המשפט הישראלי לאחר מרץ 1992 – מועד כניסתם לתוקף של שני חוקי-היסוד – שונה באופן מהותי מזה שהתקיים לפני כן. התפקיד השיפוטי לבש לבוש חדש. לשופטים, ובעיקר שופטי בית-המשפט העליון, הוענק מכשיר רב-עוצמה, אשר בכוחו לשנות את פני החברה הישראלית

מעתה, בית-המשפט יוכל לא רק לפרש חוק הנוגד את עקרונות היסוד, אלא גם להצהיר על בטלותו. בכך העניק העם לשופטיו מכשיר רב-עוצמה. עתה, שנתן לנו העם את הכלים – נעשה את המלאכה.

אמר, ועשה. לין מסביר שהוא היה מעוניין שברק יפרש כך את הדברים, ופעל כך שאחרים לא יבינו את המשמעות האפלה הזו של שינוי שהוא לא רק חוקתי אלא של "פני החברה הישראלית". אבל אפילו לין מודה ש"לא דמיינתי כראוי את מוטת כנפיו העתידיות" של החוק.

על-כל-פנים, היו מי שכן ראו את הנזק והמשבר שעתידים להתחולל בדמוקרטיה הישראלית, בעקבות העובדה שחוקי היסוד מעניקים:

חופש גמור לשופט לשפוט על-פי השקפת העולם האישית שלו, כל אימת שבעניין המובא לפניו כרוכות סוגיות לבר-משפטיות, כגון המדיניות הכלכלית המתבטאת בחוק הכנסת או מדיניות חברתית או אמונות ודעות השנויות במחלוקת ציבורית.

את הדברים החריפים הללו לא כתב פרשן סתמי, אלא נשיא אחר לשעבר של בית-המשפט העליון, משה לנדוי. כנראה שהוא שייך לימים שבהם היה מתאם בין אופי שיפוטי ויושרה.

הדברים המפורשים של ברק, רובינשטיין, לין, ומרידור, שנאמרו מיד לאחר שעברו חוקי היסוד, אל מול השתיקה הרועמת שלהם לפני כן, לא מותירים מקום לספק שחוקי היסוד עברו תוך הסתרה והטעיית הכנסת. חברי-הכנסת לא נרמזו אפילו על "מהפכה קונסטיטוציונית של ממש" או על "מכשיר רב-עוצמה … לשינוי פני החברה הישראלית", אלא להפך, הרגיעו אותם והרדימו אותם ותירצו להם והתחכמו איתם.

מדובר בשחיתות אנטי-ליברלית ואנטי-דמוקרטית של קומץ ח"כים, הרואים את עצמם כ"בני אור" ושומרי צדק, שבשיתוף פעולה עם קומץ שופטים תאבי כוח, חטפו את חוקת ישראל ושמו את הדמוקרטיה הישראלית ללעג וקלס. כן, זה מפחיד, זה מייאש וזה מתסכל. ממש לא היינו רוצים להאמין. לכן טוב שיש את הספר של לין, שמוכיח את הדברים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

67 תגובות למאמר

  1. האם הכנסת שלנו היא חבורה של שוטים חסרי יכולת לדאוג לעצמם שצריכים ללבוש קסדה בשביל שלא יפגעו בעצמם (ואז כנראה שכדאי שיהיו כמה מבוגרים אחראים שיפקחו עליהם)
    או שאולי בדיעבד הכנסת די מסכימה עם המצב החוקי שנוצר ומעדיפה לחיות במדינה שיש בה חוקה ולכן מאז 95 לא שינתה את המצב החוקתי ולא הגבילה את בגץ?

    מזכיר לי פרשיה של משפט אונס של נאשם מסויים שכולנו מכירים את שמו שעשרה פעמים הטעה אשה שעבדה תחתיו, ואנס אותה בבית מלון, צימרים וכו'. האם מישהו באמת מאמין שגם בפעם העשירית שהיא נכנסה איתו לחדר במלון הוא הפתיע אותה ואנס אותה ? או שפה כבר היתה הסכמה ?

    1. ח יקירי, בענין "חבורה של שוטים חסרי יכולת … " אולי כדאי שתסתכל במראה ואיזכור סיפור האונס רק מדגיש שאתה סותר את טענתך.
      אותם כמה "מבוגרים אחראים" שהרשיעו את אותו אחד "שכולנו מכירים" באונס גם על הפעם העשירית לא ידעו כי זה כבר לא היה אונס ?

    2. ברוך מכובדי, אתה זה שסותר את עצמך, האם אתה מצפה מהכנסת שלנו לאחריות ומנהיגות או שאתה רואה בה נערה מבולבלת שלא אחראית על מה שקורה איתה?

      (אם כך אולי צריך להקים בתוכה מתוכה או לצידה איזה ״בית לורדים״ שייתן לה יציבות ופרספקטיבה?)

      האם אחרי 20 שנה פלוס של שיתוף פעולה הנאה והסכמה שבשתיקה עם המהפכה החוקתית של ברק שכנראה יש בה גם דברים חיוביים לא הגיע הזמן לשים בצד את הטענה ״ברק אנס את הכנסת בזמן שהיא היתה עייפה ושיכורה?״

      או שיש פה טראומה שרק עכשיו הדמוקרטיה שלנו בשלה להתמודד איתה?

      לכנסת יש סמכות לשנות חוקי יסוד ברוב רגיל או ברוב של 60 חכים אני לא זוכר, יש לה זכות לשנות את יחסי הכוחות מול בגצ. משהו לא מתאים להם שתלך ותשנה אותו.

    3. ח מכובדי, אל תיתמם בבקשה, המחטף הבזוי והמכוער שבו החוקים האלו עברו, כמו שמתואר ומוכח במאמר, מעיד כאלף עדים על המטרות הרודניות ועל שלטון המיעוט של השמאל שאותם נועדו החוקים ופרשנותם המסולפת לקדם.

      למה הכנסת לא שינתה את המצב הזה מאז? תשאל את כל הבריונים של השמאל ששולטים במוקדי הכוח בתקשורת, באקדמיה, ובמערכת המשפט והאכיפה, שמהלכים אימים ומחסלים כל מי שמעיז להרים ראש ולקרוא תיגר על הדיקטטורה שהם הקימו, ורוב הח"כים מפחדים, הגם שלא בצדק (ראה מקרה כחלון שמכר להם את נשמתו).

      עם זאת אני חושב שזה די ברור שזה רק עניין של זמן שהכנסת תשים סוף לאבסורד המטורף הזה, היום הזה קרוב יותר מאי פעם, והרודנים הקטנים של השמאל יודעים זאת היטב

      ובכלל, חוקה צריכה להתקבל בהסכמה לאומית רחבה (70% לפחות) של העם, ובמשאל עם או בגוף שנבחר ע"י העם במיוחד למטרה הזאת.

    4. אבי, מסכים עם כל מה שכתבת.

      אבל כבר כ-20 שנה מדברים על הגבלת כוחה של החונטה, ושזה יקרה בקרוב.
      חלפו השנים, והמצב הופך רק גרוע יותר.
      עלינו כבר לשלב של הפללת ראש ממשלה ודיון בחוקי יסוד.

      לצערי, אני נאלץ להסכים עם ח'.
      אם הפוליטיקאים מימין היו רוצים, הם היו יכולים לפחות להציב התנגדות אמיתית לברק.
      ועובדה שפרט לבודדים, הם לא עשו זאת, ובטח לא במעשים וברגעי האמת.

    5. החוק עבר באמצעות שילוב של עשרות ח"כים המוכנים לרמוס את הדמוקרטיה על מנת לאכוף את ערכיהם יחד עם מעט חכים תמימים ועוד כמה פסאודו-ימנים.
      לנעשה, עד לפני כחודש לא היה רוב בכנסת לתיקון העוול ההיסטורי הזה.

  2. מציע לרן ברץ לקצר. ארוך מדי וקראתי, אך הטענה עצמה מתמצה בפסקה אחת, וכדי לסכמה, כי יש כאן טיעון די רציני

  3. האם יש סיכוי לבטל את החוק בזמנים אלו???

  4. אני חושב שהאמת פשוטה ועצובה אפילו יותר:
    אוריאל לין, דן מרידור, הרב יצחק לוי, חלק מחברי הליכוד של אותם ימים, ובמידה פחותה אפילו אמנון רובינשטיין לא פעלו כפרלמנטרים מתוחמים שרקמו תכנים פוליטית מתוחכמת במחשכים. הם היו פשוט אדיוטים שימושיים פשוטים בשליחותו של רב האמן אהרון ברק.
    ברק זיהה את חולשת הדעת ורפיון הידיים של ממשלת שמיר בסוף דרכה, ולפי מיטב המסורת הבולשביקית הפעיל את האדיוטים השימושיים שלו כדי לירות לעצמם (ולנו…) כדור ברגל.
    לאוריאל לין, בעיקר כאיש ימין, נוח יותר כיום להציג כל מיני מצגי תחכום. הוא אפילו זוכה על כך לתשבוחות מהמאסטרו ברק. אבל בסופו של דבר הוא לא היה יותר מפיון קטן (ואידיוטי) בשרותו של רב האמן האמיתי אהרון ברק.
    ממרחק השנים אפשר לקבוע בצער: זה היה פיגוע אסטרטגי על דרכה של מדינת ישראל, פיגוע שעוד שנים רבות יחלפו עד שנוכל לתקן את הנזקים האדירים שלו, אם בכלל.
    זה גם תמרור אזהרה ענקי למה שעלול לקרות ברגעים של חולשת דעת של הימין , רגעים בהם בכל מיני דרכים אפשר לייצר מהלכים שנזקם יימשך לשנים ארוכות מאד.
    שבת שלום

  5. גם ללא חוקי היסוד המצב היה כפי שהוא היום פשוט בנימוקים אחרים. דמוקרטיה מהוטית, מידתיות וכו. הבעיה היא סמכות ללא אחריות ולא חוק כזה או אחר.

  6. ולכן הליכוד רדום ל"ליבראלים החדשים" שמשתלטים עליו, כשהמליה ליבראלים הפעם במובן אנשי שמאל , סטייטיסטים אנטי-חופש, סטייל מיטב מפלגות השמאל?

  7. שורה תחתונה – טוב מאד שיש חוקים כאלה. הם לטובת כולם והלואי שהיו מקוימים במלואם. אפילו רן ברץ לא היה רוצה להתחכך עם השלטון במדינה בה חוקים כאלה אינם קיימים.

    1. טוב מאוד שיש חוקים כאלו? אולי. השאלה רק למי זה טוב? כי רוב הציבור נפגע שוב ושוב מפרשנותם המרחיבה ופורצת הגדר של שופטי העליון את חוקי הפלא הללו.

    2. אין ספק שהחוקים האלה טובים מאוד למדינה. מאוד מאוד טובים. למעשה החוקים כל כך טובים, שאולי בזכותם עוד מעט לא תהיה מדינה וישארו רק החוקים.

  8. השאלה היא האם ישראל טובה יותר בגלל חוק היסוד הזה או לא. אני מאמין שהרווח מהחוק עולה על האופן המביש שבה החקיקה התבצעה.
    פרופ אהרון ברק עמד בראש מערכת שלטונית, וככזה תמיד ישאף ליותר כוח, ע"מ לממש את השקפתו ודיעותיו. זה טבעי. חבל שלא נמצא מבין חברי הכנסת, יועציהם והמנגנון שתומך בהם יותר מח"כ אחד שמבין על מה מצביעים. אם כי… בדיעבד כנראה שהחק שומר על זכויות האדם מפני שרירות החקיקה, עוד יותר מלשמור על זכויות הח"כים.
    יש להצטער שהמהפכה לא היתה יותר משמעותית והיתה מבססת את מע המשפט על מושבעים ולא על שרירות דעתם של השופטים… משהו שנעשה באנגליה במאה ה 13.. אבל את זה אהרון ברק בחיים לא היה יוזם….

    מהמגנה כרטא

    לקורא א. ברק ששאף רק לחצי הראשון….

    + (39) No free man shall be seized or imprisoned, or stripped of his rights or possessions, or outlawed or exiled, or deprived of his standing in any way, nor will we proceed with force against him, or send others to do so, except by the lawful judgment of his equals or by the law of the land.

    1. חוק כבוד האדם לא מגן על יהודים ומדינתם. ההיפך. ראשי הכנסיה הנקראת בג״צ משתמשים בו כמו בגלגל העינויים של האינקוויזיציה הגיב:

      חוק כבוד האדם (הערבי והמסתנן) וכבודו (של המחבל) – לא שומר על זכויות האדם אלא משמש מכשיר אינקוויזיציה לחיסול הזכויות למדינה יהודית לעם ישראל. זה השימוש היחיד שלו.

    2. לבחור שהגיב לך שם למטה…
      חוק יסוד כבוד האדם (הערבי\המסתנן\הלא-סטרייט\האישה\ החילוני אשר מעוניין לנתק עצמו מאורח חיים של כפייה דתית שמעוגנת בחוקים ישנים שלא התעדכנו שנים וכן הלאה) וחירותו** (של כל פרט ופרט). אבל לא ציפיתי להרבה מאתר החדשות הזה.. לצערי אני נאלצת לקרוא את הבולשיט שלכם+ התגובות, בעודי מנסה לעשות עבודת מחקר אקדמית על ריסון ואקטיביזם שיפוטיים!
      כמה עגום… האם דמוקרטיה חייבת להיות ביטול מוחלט של כל אחד מהמיעוטים בחברה? האם היא כה חלשה שהדבר היחיד שישאיר אותה איתנה הוא ביטול מוחלט של זכויות למיעוטים? האם לא מגיע להם, לכל הפחות, סעדים מבית המשפט אחרי מאבקים עיקשים על מינימום של הכרה? הרי, את דעת הרוב מייצגים כבר חברי כנסת שנלחמים עבור קהל היעד שלהם, והם לא ממש ששים לעודד חקיקה שתסדיר זכויות מסוימות לכל מיני קבוצות מיעוט בחברה. מה הפלא שאל בית המשפט יפנו אלו שאין להם את קולו של הרוב? אבל כמה נוח להפוך את הביצה לתרנגולת ולהיפך. לפי הטענה שלך, ראוי שכל עמדה של קבוצת מיעוט לא תשמע! אוי.. נוגע גם אל החרדים, לא?! (מספרית כמובן.. כי מבחינה פוליטית, לא מצאתי לנכון שהמתודה ההיסטורית של דרעי ופנחסי למשל הייתה פחות מביישת מכל מה שנכתב לעיל 😉 ) הכל תחת מטריית הכרעת הרוב? את ימי אריסטו, יוון העתיקה וההצבעה באמפי זנחנו מזמן- אז נא להתקדם! דמוקרטיה חזקה מספיק, יכולה לנוח בשקט לצד עקרונות ליברליים, לטובת המיעוטים שלה. אין פה בכלל עניין דבילי ורדוד שנוגע לימין ושמאל, אלא לחשיבה פרגמטית! חברה שלא דואגת לרווחת המיעוטים שלה, הם יקומו כנגדה ביום מן הימים!!

    3. מגיב לסתיו הגברת האקדמית…
      גברת כפי שכתבת: "ריסון ואקטיביזם שיפוטי".
      כולנו רוצים חופש וכבוד לאדם, גם הדת מבקשת זאת, כל דת אגב.
      הבעיה עם אנשים כמוך שמוצאים מחקרים הזויים שבשביל לקבל כבוד לאדם, חופש ושוויון אתם מכניסים על הדרך גם שליטות אחרות שמובאות מתקופה אפלה באירופה… שנרצחו בה מיליונים של בני אדם ו 6 מיליונים יהודים, זוועות עולם.
      מה הקשר בין כבוד האדם וחרותו לבין לקיחת השלטון בצורה פירטית?
      וזה מה שהתוכנית הייתה, לא כבוד האדם וחרותו ושמירת זכויות המיעוטים אלא לעשות מהפיכה שלטונית, לקחת את כל הסמכויות של העם לקבוצה קטנה ומצומצמת של אנשים שנקראת אליטה והיא תחליט מה העם רואי ויקבל מהם.
      זה לא כבוד האדם וחרותו זה החרבת כבוד האדם וחרותו על ידי פירטים משפטיים שמזכירים תקופה אפלה ביותר באירופה,
      לכן שום דבר טוב לא יצא מהונאת הציבור כאן.
      מקווה שיש לך חומר למחשבה עכשיו למחקר האקדמאי הדפוק שלך.

  9. כאדם ימני וליברלי, קשה לא להרגיש עלבון אחרי מאמר כזה. קומץ שמאלנים מתוחכמים ומיומנים עשו בית ספר לרוב הימני. גם היום השמאל עושה תרגילים כאלו בהצלחה. אפשר עד מחר להמציא קונספירציות וסיפורים, אבל האמת פשוטה ביותר ומרה:

    הימין מטומטם.

    1. דוד, קומץ שמאלנים בעזרת כמה פראיירים תמימים מהימין וכמה פסאודו-ימנים.

  10. החוצפה שבה מרשים לעצמם חברי כנסת לחוקק חוק כל כך אנטי דמוקרטי מרגיזה ומקוממת , יש לבטל חוקים אילו גם אם זה יהיה באותו רוב , ולחוקק חוק שכל חוק יסוד חייב ברוב של 80 ח"כ או רוב של 61 או יותר מבלי שאפשר לעקוף חוקים באופן זה .
    יש להקים בית משפט לחוקה ששופטיו יהיו מייצגים את רוב העם ללא רמאות וביושר מפני שמהות הדמוקרטיה היא שילטון הרוב.

  11. כחלון הוא הגורם היחד לכך שהכנסת לא מחוקקת חוק שיחזיר את בג״צ לידי העם היהודי ולגודלו הטבעי ולפעילותו האחת: שפיטה ולא עוד שלטון הגיב:

    הנבלה כחלון הצבוע הדו פרצופי שמאתרג עצמו באמצעות ליקוק לבג״צ ולשמאל מונע השבת השלטון לעם. מי שקורא את חוק כבוד האדם (הערבי והמסתנן) וכבודו (של המחבל) מבין שערמומיים ורמאים חוקקו אותו. זהו חוק מלא חורים שלכל חור ניתן להכניס מה שמתחשק לשמאלנים שיושבים בבג״צ כממשלת על שעושה צחוק מהכנסת ומהעם. יש לבטל כפי שהמליץ פרופ דיסקין את החוק הממאיר הזה המקדם חיסולה של המדינה היהודית בקלות ויום יום עוד באמצעות פסיקות הזויות רעות מרושעות מקוממות ומנטרלות שפוסקים חבר שופטים שבחרו את עצמם באמצעות ועדת דילים מסריחים שבראשה הם יושבים. לא לחינם ביקש שודד הים המשפטי והדיקטטור המזעזע אהרון ברק מלין הערמומי לכתוב ספר שיכשיר את השרץ הזה שנקרא חוק כבוד האדם וחרותו (עלאק) וחוק חופש העיסוק. ברק מבין שמתקרבת סופה במהלכה יושב השלטון הפרלמטרי לעם ישראל ויבוטלו כל הררי החקיקה המזיקה למדינת היהודים ועם היהודי. הוא מנסה לחסום את הסופה המתקרבת באמצעות ספר שמצעג את אוריאל לין ומעשיו יחד עם מרידור ורובינשטיין.

    כתב פרופ מאוטנר ועוד רבים רבים חכמים וטובים אוהבי עמם וארצם כדלקמן: השמאל, שאיבד כוחו בכנסת, העתיק פעילותו לבג״צ ומשם מנהל את פעילותו הפוליטת. לישראל אין בית משפט ומערכת משפט. בישראל גנב השמאל את השלטון באמצעות מעשי עורמה מלוכלכים ותו לא.

    לצערנו בממשלה הנוכחית עם איילת שקד החכמה והנחושה שמבינה את מעשה המירמה השפל שעורך השמאל בהשתמשו בבית המשפט ובחוקי היסוד עלאק – עלאק- שעברו באמצעות 32 אצבעות מתוך 120 – כדי לשלוט במדינה לחסום החלטות כנסת וממשלה ומנוע כל פעולה של מחנה הימין – עורך הנבלה הצבועה הדו פרצופית הלקקנית הפחדנית – כחלון – סיכול ממוקד למחנה הלאומי. מי העיוור שבוחר באדם כזה בכלל? מי?

    בגלל כחלון לא מסולקים מפה המסתננים ומתרבים על חשבוננו. בגלל כחלון לא הורסים בתי מחבלים מידית כי בג״צ תוקע את הכל לממשלה. בגלל כחלון הורסים יישובים ביהודה ושומרון כי בג״צ תקע תוקע ויתקע כל חקיקה וכל שינוי וכל נשימה וכל פיפס. כחלון שם רגל למחנה הלאומי.

    כחלון מלקק לשמאל כדי לאתרג עצמו. האם יש צביעות רבה יותר ומזיקה יותר בפוליטיקה בישראל מזו שלו? לא! אין! חייבים לשלוח אותו הביתה.

  12. צריך לטפל בחומרי הלימוד בפקולטות למשפטים בישראל. כל העגלים המלומדים שם משננים את הספרים ושטיפות המוח של שודד הים המשפטי והדיקטטור שעבר על החוק יותר מכל אדם אחר – כהגדרת פרופ פוזנר את אהרון ברק ומעשיו. לומדים רק את הספרים שלו. קיראו:הערות לנאומו של אהרן ברק 1/7/09

    02/07/2009 מאת: קרולין גליק

    מספר הערות על נאומו בשבוע שעבר של נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק.

    1 – המעמד – ברק נשא את נאומו באירוע של הארגון הפוסט ציוני "הקרן לישראל החדשה". הקרן מממנת את פעילותם של עשרות ארגונים אנטי ציונים מתעאיוש ועד עדאללה, מהתנועה לזכויות האזרח ועד גוש שלום ובצלם. מלבד העוינות של כל ארגונים אלו כלפי ישראל, המשותף ביניהם הוא שהם הפכו לקבלני העבודה העיקריים של ברק ביישום ה"מהפכה השיפוטית" שלו בבית המשפט. לאורך כל השנים בהן קידם את תפיסתו הרדיקלית לפיה "הכל שפיט", היו אלו הארגונים של הקרן החדשה שהגישו עתירות לבג"ץ כדי שברק יפסוק נגד אושיות הציונות – מצה"ל ועד הקרן הקיימת לישראל – ובאופן זה כרסמו ביכולתם של המדינה ומוסדותיה לקדם את הריבונות היהודית בישראל.

    2- הסרת המסכה – בנאומו ברק חשף את עצמו כמה שסוציולוגים מכנים "אוטו-אנטישמי". באומרו כי "אני חושב כי אם תשאלו יהודי אם הוא מצדד בשוויון לערבים, הוא ייאמר שכן, כמובן. ואם תשאלו אותו האם אתה בעד גירוש הערבים, הוא יגיד שכן, כמובן – והוא לא ירגיש שיש סתירה בין אמירות אלה," חשף ברק את עמדותיו האמיתיות כלפי בני עמו. לא רק שהוא רואה בכולנו גזעניים, הוא משליך עלינו את הכוונות המוצהרות של אויבינו – אותם אנשים שהוא החליט שעליו לשמור עליהם מכל משמר כנשיא בית המשפט העליון וכמחולל המהפכה השיפוטית.

    3- הסכנה לדמוקרטיה ציונית – הנאום חשף את הסכנה הגלומה במהפכה השיפוטית שלו. הרי בקביעתו שהעם היהודי היושב בציון עם גזען ומסוכן הוא, ובקביעתו כי מלבד הזכות לעלות לישראל אסור ליהודים לראות את עצמם כבני המקום הזה באופן מיוחד המבדיל בינם לבין הערבים, ברק הבהיר כי הלכה למעשה הוא מתנגד ללאומיות היהודית שהיא הציונות. הוא מתנגד לנורמות ולערכים שלנו. הוא הבהיר כי כשופט מספר אחת בישראל הוא פעל – במסגרת המהפכה השיפוטית שלו – להכריח אותנו לפסול את הנורמות והערכים שלנו ולקבל את הנורמות וערכים ה"נאורים" יותר שלו – ערכים ונורמות המבוססים על פסילת הנורמות והערכים המסורתיים שלנו ואף על פסילת זכותנו לשמור עליהם. בטיפשותנו התמימה הסמכנו אותו ואת שכמותו לעשות זאת, באמצעות הוועדה למינוי שופטים בה הוא שלט ובמסגרתה הצליח למלא את בית המשפט העליון וערכאות נמוכות יותר באנשי שלומו.

    4- ח"כ אורי אריאל – מן הסתם, הנאום הראה בבירור עד כמה היה חשוב שמתנגדיו של ברק תפסו סוף סוף את השליטה בוועדה לבחירת שופטים. כל עוד אנשי שלומו של ברק – שמונו על ידו – מהווים את רוב השופטים בארץ בכלל ובבית המשפט העליון בפרט, אורח חיינו והזכות שלנו להגדיר את העדפותינו והאינטרסים שלנו באופן חופשי יישארו תחת מתקפה בלתי פוסקת משופטים השותפים לגישה העויינת של ברק כלפי העם יהודי. כמו כן, אין כל ספק כי ביטול שלטון השופטים הוא צו השעה. אסור להפסיק את המאבק נגד בג"ץ במינויו של ח"כ אורי אריאל לוועדה לבחירת שופטים. חיוני לחולל רפורמה שלמה במערכת המשפט כמו גם בפרקליטות המדינה שנועדת לצמצם את סמכויותיו של בית המשפט העליון על ידי איזונים ובלמים של הכנסת והממשלה. כמו כן, יש להכפיף את היועץ המשפטי לממשלה לממשלה ולהפסיק את המנהג הפסול לפיו יועצים משפטיים אינם כפופים לגופים בהם הם משרתים וממונים על ידי וועדה חיצונית ולא על ידי אותם אנשים שהם אמורים לשרת. כל עוד נבחרי העם נשארים כפופים בפועל לשופטים ממונים שרואים עין בעין עם ברק, לאף ממשלה ולאף כנסת לא תהיה האפשרות לקדם מדיניות העולה בקנה אחד עם האינטרסים של מדינת ישראל כפי שאלו באים לידי ביטוי בקלפי.

    5 – סדקים בברנז'ה – נאומו של ברק חשף גם סדקים מעניינים בתוך הברנז'ה התקשורתית שעד עכשיו הלכה שבי אחריו.

    הצד האנטישמי המוצהר – מצד אחד ישנה מערכת "הארץ", שהריעה לו במאמר מערכת על דבריו "האמיתים והחריפים" ורק התאוננה כי לא עשה די במהלך 11 שנות כהונתו כנשיא בית המשפט העליון למען זכויות הערבים ונגד זכויות היהודים. שני דברים מעניינים עולים במאמר זה. ראשית, גם עיתון "הארץ" וגם ברק מתייחסים למושג "מדינת כל אזרחיה" כדבר תיאורטי. אבל אין הדבר כך. הרי מאז הקמתה, או לפחות מאז ביטול החוק הצבאי בכפרים הערביים בשנת 1966, ישראל מתקיימת כמדינה יהודית של כל אזרחיה – יהודים ולא יהודים כאחת. הרי, מה חסר בישראל כיום מלהיות מדינה של כל אזרחיה? התשובה – כלום. עצם העובדה שברק ומערכת "הארץ" מנפחים שטות כמו שאיפה לדבר שקיים כבר 43 שנה לפחות רק מראה עד כמה הם חיים בבועה שהם בעצמם יצרו כדי להצליף במדינה שהם לא אוהבים.
    וזה מוביל אותנו לדבר המעניין השני במאמר של "הארץ". בסופו של דבר, העניין המטריד ביותר בנוגע לתפיסת העולם של ברק ושכמותו הוא העובדה שהיא איננה משקפת ולו במעט את המציאות בשטח במדינת ישראל. היא משקפת את התפיסה האידיאולוגית-פוליטית של מיעוט מיזערי מבחינה מספרית של האוכלוסייה היהודית בארץ החי בבועה קטנה ביותר בצמוד לקמפוסים של האוניברסיטאות שלנו. ואנחנו – הרוב המוחלט – אפשרנו למיעוט ההזוי הזה לתפוס את השלטון ולקבוע לנו נורמות במשך כמעט שנות דור באמצעות העיתון שלהם שהוא "הארץ", בית המשפט העליון שלהם באמצעות ברק והשופטים-מטעם שהוא מינה, וכמה עשרות ארגונים קיקיוניים של הקרן החדשה ושל האיחוד האירופי שמממנים עתירות לבג"ץ השכם וערב, עתירות שנועדות במודע לפגוע באושיות המדינה. וכל זה עשינו על חשבון הנציגים שאנחנו בחרנו משום שקיבלנו את השקר לפיו כל הפוליטיקאים מושחתים ו"פוליטיים" ועלינו להקשיב לגורמים "מקצועיים" שהם "אובייקטיבים".

    זעקת האנטישמים הסלקטיביים – מול האהדה לה זכה נאומו של ברק מ"הארץ" הופיע מאמר גינוי חריף ב"גלובס" שנכתב על ידי עורך "הארץ" ו"גלובס" לשעבר מתי גולן. מה שמעניין במאמרו של גולן – אשר נושא את הכותרת "עלילת הדם של אהרון ברק", הוא שגולן, שמיהר לראות בנאום מעשה אנטישמי, בסך הכל שותף לעמדותיו האנטישמיות של ברק בדרך כלל. גם הוא רואה סתירה גדולה מאוד בין היהדות לבין הדמוקרטיה.
    למשל, במאמר שפרסם גולן במרץ 2005 ב"ג'רוזלם פוסט" כתב את הדברים הבאים על הציונות הדתית ועל מתיישבי עזה שהיו אז מיועדים לגירוש: "דת ודמוקרטיה פשוט לא הולכים יחד. דמוקרטיה מצריכה ראש פתוח, חופש הבחירה, היכולת לבקר. דת לעומת זאת מבוססת על צייתנות כמעט עיוורת לכוהניה. מה שחלק מהאוכלוסייה הדתית המתנחלית רוצה הוא לקבל את העוגה הדמוקרטית שלו – וכמאמינים, לקבל את העוגה האנטי-דמוקרטית שלו גם כן."
    כפי שברק עיוור למציאות בישראל כך גם גולן עיוור לבסיס הרעיוני של הדת היהודית. אילו היה חושב לרגע, היה מבין כי הדעה שלו מנותקת לחלוטין מהדת היהודית ששורשה מאבק ודיון ומרד. אבל כמו ברק, גולן כאיש שמאל אינו מעוניין בעובדות. מה שמצחיק הוא, שכאשר מבינים את עמדותיו של גולן, מבינים גם שהכעס שלו כלפי ברק בעקבות נאומו לא נובע ממחלוקת עקרונית על מהות העם היהודי בין השניים, אלא מכעסו של גולן כי בדבריו, ברק לא עשה את האבחנה השמאלנית הסטנדרטית בין יהודים "טובים" כמו גולן לבין יהודים "רעים" כמו אנשי ימין ויהודים דתיים. זה מה שמוציא אותו מדעתו. אנחנו, אנשי האפלה שכבר שנים מקימים צעקה נגד ברק והרודנות השיפוטית האנטי-דמוקרטית שהוא הפעיל נגדנו יכולים רק לחייך ולתהות האם מישהו בשמאל האטום שלנו סוף סוף יתעורר? תשימו אותי במחנה הספקנים.

    1. האבא והאמא של הבעיות המרכזיות שאנו חווים במלחמה מול הטרור הערבי = אהרון ברק

  13. אפשר היה לומר את הדברים בעשרה אחוזים
    של מלל.
    השאלה שלא נשאלת : מה מנע מהליכוד לבטל
    את שני החוקים האלה ב 25 השנים האחרונות ???
    אני לא זוכר מפלגה חרדית שהתנתה כניסתה לממשלה בביטול החוקים האלה.ג'ובים במשרד
    הדתות ותקציבים היו הרבה יותר חשובים.

    1. למה הכנסת לא שינתה את המצב הזה מאז? תשאל את כל הבריונים של השמאל ששולטים במוקדי הכוח בתקשורת, באקדמיה, ובמערכת המשפט והאכיפה, שמהלכים אימים ומחסלים כל מי שמעיז להרים ראש ולקרוא תיגר על הדיקטטורה שהם הקימו, ורוב הח"כים מפחדים, הגם שלא בצדק (ראה מקרה כחלון שמכר להם את נשמתו).

      עם זאת אני חושב שזה די ברור שזה רק עניין של זמן שהכנסת תשים סוף לאבסורד המטורף הזה, היום הזה קרוב יותר מאי פעם, והרודנים הקטנים של השמאל יודעים זאת היטב

      ובכלל, חוקה צריכה להתקבל בהסכמה לאומית רחבה (70% לפחות) של העם, ובמשאל עם או בגוף שנבחר ע"י העם במיוחד למטרה הזאת.

    2. אני לא יודע מה הסיבה, אבל עובדה מעניינת היא שכל שר משפטים שניסה לעשות רפורמה כלשהי במערכת מצא את עצמו מואשם במשהו, מרמון פרידמן. שימו לב שמדובר באנשי שלומם של מערכת המשפט, אבל בשנים שהם הצביעו על בעיות זאבי הפרקליטות תפרו להם תיק עם (רמון) או בלי (פרידמן) קשר למציאות. האמת היא שאיילת שקד היא הראשונה מיני רבים שמצליחה להתעמת עם המערכת הזאת ו(בינתיים) לשמור על הכסא.

    3. כי לליכוד מעולם לא היתה קואליציה עם רוב מיוחס הנדרש לשינוי חוק יסוד.

    4. ערן,
      מתי איילת התעמתה עם המערכת?
      ואגב, נח לשכוח את אוחנה שהצליח להתעמת ולהישאר ושולל לך את התזה האנטי-ליכודניקית, הא?

  14. לא יאומן. אני קורא למרד. ולהפיכת בית המשפט לגרוטאה.

  15. אכן המאמר מדהים! הוא מאשש את תחושת הבטן הפנימית של הציבור במהלך שנות ה90 וראשית שנות האלפיים שמשהו רע ועקום עובר על מדינת ישראל , השפעתו של חוק זה הגיע כמעט לכל היבט בחיינו החל מדיני אישות וכלה בפריחת התפיסות הפוסט ציוניות ותום האידאולוגיה. כיום לנו הציבור נשאר רק התענוג לראות את פניהם של מחוללי המהפכה הזו הולכים ומאבדים את החיוך כשהם רואים איך יציר כפיהם הולך ומאבד איבר אחר איבר כמו עכביש המאבד תחילה את רגליו עד לסוף בו מנותק ראשו מגופו. ערב טוב, יישר כוח.

  16. הטענה של יחסי קואליציה-אופוזיציה לא מחזיקה מים, לצערי. חוק-יסוד מתקבל תחת כובעה המכונן של הכנסת, ולכן כל היבטי הפוליטיקה (במובנה הפרלמנטרי) אמורים להיות מונחים בצד.

    להיפך, אם כבר זו טענה טובה שהחוק עבר בתמיכה משותפת של קואליציה-אופוזיציה, כביטוי להסכמה הרחבה שזכה לה.

    לדעתי, המספר הזעום של חברי כנסת שנכחו באולם המליאה בעת ההצבעה הוא יותר ה'אישיו' כאן, אבל מה לעשות שאלה הכללים ואין דרישה לרוב מוחלט אפילו בחוקי יסוד.

  17. התמיהה הכי גדולה היא איך לא מצליחים לשנות את מה שאהרון ברק הדמוקדיקטטור יצר!

    1. עד לפני כחודש לא היה רוב בכנסת בעד ביטול ההפיכה השיפוטית.

  18. בקשת סליחה פומבית מרובינשטיין.
    אני מבקש את סליחתך על כך שהטעתי אותך לחשוב שאני מעריך אותך.
    באמת הערכתי.
    עתה מתברר מספרו של חברך שאהרון ברק גנב לאור דימדומים ואילו אתה גנב בלילה.
    כיוון שהתואר גנב נחשב פחות בעניך ראוי שתדע – אינך דמוקרט!

  19. מאמר חשוב. אני רק שתי שאלות קטנות:

    1. היכן היה במהלך כל אותן הצבעות חבר הכנסת בנימין נתניהו?
    2. האם נתניהו הביע אי פעם התנגדות בדיעבד לחוק הזה ואמר שהוא היה מצביע נגדו אם היה מודע לחשיבותו? האם הביע תמיכה בביטולו?

    1. מהנחיות הקרן החדשה לישראל לטוקבקיסטים מטעמה: הכו בנתניהו והחלישו את מדינת היהודים. לא משנה על מה כותבים – תמיד תאשימו את ביבי. והכי טוב – תתחזו לאנשי ימין כשאתם עושים את זה (כדי שהימנים הטיפשים לא יבינו שאתם אנשי הקרן).

    2. א.ב92 נתניהו היה ח"כ צעיר ונטול השפעה שעדין היה זקוק לתמיכת בכירים ממנו.
      בנוסף, ההצבעה המרכזית, כנאמר במאמר, היתה ב4 לפנות בוקר. בשעה שכזו לא הוגן להאשים אף אחד בחוסר נוכחות.

      ב.למיטב ידיעתי גם הוא תומך בביטול החוק הנ"ל (הקואליציה הנוכחית היא ההזדמנות הראשונה לשנות ורגע המבחן האמיתי שלו).

  20. שאלה: האם ברק היה מעורב בתהליך גם לפני החקיקה? ז"א, האם ברק סייע מאחורי הקלעים לתפור חליפה שמתאימה למידותיו, או שהוא קרא על החוקים החדשים בעיתון למחרת החקיקה, והחליט לנצל את המצב החדש כשנוצר?

    1. תשובה א' נכונה, בוודאות.
      אהרון ברק אדם גאון, עם ראייה של עשורים קדימה.
      מאז ועד היום, הוא הצליח להפוך גוף משפטי מנומנם לשליט המדינה.
      חוקי היסוד היו רק צעד במשחק שחמט שהחל בשנות השבעים, עוד כשהיה יועמ"ש.
      אין מצב שברק נתן ליד המקרה, או לאוריאל לין הדמיקולו, לפעול בלי פיקוח צמוד שלו.
      טביעות האצבע שלו נמצאות בכל מקום בחדר.

  21. הכנסת יכולה לבטל את המושג של חוק יסוד בהצבעה ביתרון פשוט של מצביעים בעד מול מצביעים נגד. לא לבטל חוק יסוד מסוים אלא עצם המושג של חוק יסוד. לא יהיה חוק אשר יכול לבטל חוק אחר. בבריטניה אין הפרלמנט יכול להגביל את הפרלמנט שיבוא אחריו. חוק היסוד שהתקבל בכנסת מסוימת מגביל את החקיקה של כנסת חדשה אחרי הבחירות.

  22. האמת היא שלאור בגצ שביטל את חוק מיסוי דירה שלישית, בתואנה שתהליך החקיקה היה פגום, בגצ של היום, אם היה בוחן את דרך חקיקתם של חוק יסוד כבוד האדם וחופש העיסוק, היה צריך לבטלם….

  23. בית המשפט העליון ירה לעצמו ברגל בלשון המעטה בפעולתו גרם אוריאל לין נזק למדינת ישראל ולתושביה. חבורת שופטי בית משפט עליון רודפים אחר הכבוד והכבוד מהם והלאה.וכתוצאה מכך שופטי בגץ בשפל הולך ומעמיק.ומורשתם תעלם מהעולם.

  24. מאמר מאלף המסביר בפרוטרוט את הסיבה לתסכול של הימין מאז "המהפיכה החוקתית" שהושגה ע"י התגנבות יחידים. חבל שרן ברץ לא מונה למסביר הלאומי כפי שנתניהו רצה.

  25. מיהו באמת דן מרידור?
    דן מרידור לא נבחר מטעם מהליכוד והוא מאוד מתוסכל ומשמיץ את ישראל בניכר, חוזר על דבריו של האנטישמי ג'ימי קרטר שהמציא על ישראל אפרטהייד. ביטוי זה אינו לעניין לא בהקשר לסיכסוך הרי טען בו זמנית להגדרה עצמית מדינית לערבים תושבי הגדה שאינם חלק ממדינתונו ובו זמנית לאפטהייד. באותה מידה ביטוי זה אינו לעניין בהיות אפריקאים פולשים ומשתלטים על מדינתנו – אין לעם ישראל יכולת ולא התחיבות לפתור את בעיות יבשת אפריקה כפי שהוא רוצה. דן מרידור הינו תופעה! . בל נשכח דן מרידור העלה לגדולה את דורית בייניש בנימוק שהתרשם ממנה מאוד! לדעת משפטנים רבים בייניש משפטנית גרועה חוץ מהיותה בלתי מוסרית ועברינית סדרתית. בעודו יושב על תקן של פוליטיקאי כמי שאמור ליצג את הציבור, הקדיש את מירב זמנו לפגישות עם החונטה המשפטית מתוך כונה לקדם קריירה ציבורית שניה זו של שופט בבית המשפט העליון. לצורך כך הכתיר עצמו בתואר "משפטן בכיר" – מלבדו איש אינו מבין על סמך מה. בעוד היותו נבחר ציבור דאג לאינטרסים של החונטה המשפטית המשתלטת העריצה האנטי דמוקרטית. בהיותו שר המשפטים וגם לאחר כהונתו היות והיו לו מהלכים במשרד המשפטים, דאג לחוסר צדק ולהתעמרות באזרח. הוא יבא לבית הדין לתעבורה את שיטת "ההקראות" – על הנאשמים להתיצב "לדיון המשפטי" בו רק נשאלים אם מודים או לא, אלא שבהן אף פעם לא מקריאים לנאשם את כתב האישום נאשמים שאינם מודים מוכנסים למכבש לחצים להודות ואם עדיין אינם מודים, מזומנים לדיון למועד אחר. הוא גם ישם את שיטת העיכובים, שוטר אינו מופיע וכל דבר להמשכות ההליכים כדי לשבור את רוח הנאשמים שיודו. כמו כן הכניס את 'תא הנאשמים' כדי להשפיל ולבזות בכל אלו עודד את בית המשפט להרשיע תמיד ואת המשטרה להמשיך להגיש תביעות שוא! הוא בין האנשים הצבועים ביותר שניתן להעלות על הדעת! הוא גם איים לעזוב את הממשלה אם הכנסת תעביר חוק שהכנסת ממנה את השופטים ולא כפי שנהוג הם עצמם נבחרים על ידי עצמם. את כל זאת צרח בשם הדמוקרטיה!
    אצל דן מרידור התועליתיות הכי ברורה. הוא הרי בו זמנית היה פוליטיקאי ובו זמנית ניסה לקדם עצמו כשופט בבית המשפט העליון. אף הודה שזה בעייתי והמשיך לנסות לקדם את עצמו כשופט בית המשפט העליון.בהיותו הם שר בממשלה והן חבר כנסת הקדיש את רוב זמנו לפגישות בבית המשפט העליון בנסיון לקדם את עצמו במקום לדאוג לענייני המדינה. מרוב דמוקרטיותו אינו יודע לקבל את דין הבוחר בתוך המפלגה שלא בחרה בו – אינו יודע לקבל את כללי המשחק הדמוקרטי. דן מרידור מלא בטענות ונימוקים חסרי שחר ונותן דרור למניעים פסולים ולמרירותו ומראה עד כמה אופיו שלילי ומעוות. דן מרידור המעורב בפרשיות שחיתות נותן ציון למפלגה ממנה סולק וככל שהוא משמיץ יותר כך רואים כמה האגו הנפוח שלו נפגע ואיזה איש קטן הינו.

  26. 1. מהציטוט של לין: ״כיצד ניצור מצב משפטי שמעניק את כוח הביקורת השיפוטית לבתי-המשפט, בלי שתתעורר התנגדות עזה בכנסת ובלי שהדבר ייראה כהעברת סמכות החקיקה מהכנסת לבתי-המשפט“.

    לא נובעת הטענה כי ״הטשטוש של משמעות החוק … הוא מכוון.״

    אמנם כותב המאמר משתמש במילים ״מכאן עולה״ אך ישנם אפשרויות רבות לפרש את הציטוט הזה בלי להגיע למסקנה אליה מגיע כותב המאמר.

    ראשית, סמכות החקיקה באמת לא עברה מהכנסת לבית המשפט. בית המשפט אינו מחוקק. מה שעבר, אולי, זאת האפשרות לפסול חוקים מסויימים, במידה והם נוגדים את הנאמר בחוק היסוד בתנאים מסויימים.

    שנית, אפשר לפרש זאת כרצון לשווק את החוק בצורה הנכונה מבלי לעורר התנגדות. אבל שיווק נכון אין פירושו תמיד טשטוש.

    2. חוקת הליכוד מציינת במפורש בסעיף המטרות קיום משטר דמוקרטי, עליונות שלטון החוק, זכויות אדם ואזרח, חופש מצפון, חרות, שוויון זכויות והזדמנויות לכל אשרח ללא הבדל דת גזע ומין, עדה מעמד או השקפה.

    לכן זה מאד הגיוני שדווקא ממשלת ליכוד, קואליציית ליכוד היא זו שתעביר את חוק כבוד האדם וחירותו.

    3. בתת הכותרת ״זכויות האדם מביסות את הדמוקרטיה״ ניכרת נימה של טרוניה, אבל למעשה זכויות אדם הן הבסיס לדמוקרטיה, ודמוקרטיה, או שלטון הרוב, שרומס זכויות אדם הוא שלטון שאינו דמוקרטי.
    הרי שלטון הרוב יכול להחליט שיש להפלות מיעוטים או לשלול מהם זכויות הצבעה. ״הרוב החליט כך״ אבל האם זו עדיין דמוקרטיה?

    1. לא מאמין שחברי הכנסת דאז חשבו שכל חוק ימדד, עוד לפני שאושר, לפי כמה הוא בגי"צ.

      או ביטול של חוק אחד שלוש פעמים (יש לכנסת זכות חקיקה אם בג"צ פוסל חוק שלוש פעמים?).

      או שבית המשפט יוכל לקחת את ההקדמה להצעת החוק (לפני הקריאה הראשונה) ולהעדיף אותה על נוסח החוק הסופי (כשזה נוח לשופט).

      או שיחליט שהיועמ"ש עליון על הממשלה.

      או שבית המשפט ידון בחוקי יסוד.

      או שבית המשפט יפטר שרים באמצעות הגשת כתבי אישום, או שימנע מינויים של פקידים, אם הם לא באים לו טוב.

      או אפילו את פס"ד מזרחי.

      כשמדובר על מהפכה בכזה קנה מידה, זה כבר לא שיווק עם דוגמנית יפה שלא קשורה באמת למוצר.
      זה למכור מגרש בהרצליה פיתוח בצד של הים.

  27. אני מציע לכל הקוראים לקרוא היטב את הדיון בחוק יסוד חשוב זה במליאה בקריאה השנייה והשלישית בדברי הכנסת. אני גם מציע לשים לב שהציטוטים הסלקטיביים שהובאו כאן השמיטו אמירות מפורשות של שר המשפטים ושל יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט, שניהם מהליכוד, שהחקיקה היא חקיקה חשובה שנועדה להבטיח בחוק את זכויות האדם ושהיא משנה את האיזון בין הרשויות. לא רק מדבריהם של מיקי איתן ושל אברהם רביץ בדיון ניתן להבין שהכנסת ידעה היטב מה היא עושה כשקיבלה את החוק, אלא גם מהתשובות של אמון רובינשטיין, דן מרידור ואוריאל לין. הרוב בו עבר החוק מרשים הרבה יותר מהרוב בו עבר חוק הלאום והנסיון לעשות לו דה לגיטימציה הוא דמגוגיה.הסיבה לנוכחות הדלה של חכים במשכן הייתה שהיה ברור שהחוק יעבור כי הוא נהנה מהסכמה רחבה. לא קנוניה או מחטף היו שם אלא פוליטיקה של פשרות והסכמות רחבות (והשאלה האם הסכמות אלו פחות או יותר מכובדות מהדיל שרקח נתניהו עם החרדים בכדי להעביר את חוק הלאום היא שאלה של טעם). אכן – השופט ברק פירש את חלק מהזכויות באופן מרחיב מאוד (למרות שהטיעון לגבי שוויון הוא מתממם כיוון שהחוק קובע שהזכויות המוקנות בו יכובדו ברוח הכרזת העצמאות שמדברת מפורשות על שוויון) אבל בשביל זה ניתנה לקואליציה השפעה רבה על מינוי שופטים והיא אכן משתמשת יפה בהשפעה זו. אכן, דוקטרינת העדר הבשלות הנהוגה בבית המשפט העליון מאז 2012 מאזנת היטב את הפרשנות המרחיבה של השופט ברק.

  28. חוק כבוד האדם -לא קיים בשום מדינה נאורה, לא בחוקה הצרפתית לא האמריקאית , האנגלית וכ"ו. אפילו מגילת זכויות האדם האונברסלית של האום לא כוללת את קביעת כבוד האדם כזכות .והיא קובעת רשימה ארוכה מאד של זכויות אדם ואזרח.
    התרבות היהודית ותרבות נאורה בכלל-רואה בכבוד עניין שלילי, אחד משלושה דברים שמוציאים אדם מהעולם, לפי פרקי אבות.רק תרבויות כוחניות בהנהגת ראשי חמולות או רודנים (מרמת המשפחה והקהילה ועד לרמת אימפריה) מציבות כבוד כערך מקודש. זה עוזר לחזקים ורק לחזקים.

    אז למה יוצאי אירופה היהודונים ,מאולמרט דרך מרידור בני בגין לין, שפירא ובעיקר ברק רצו לחוקק חוק נוראי כזה?
    ולמה כמעט רק יוצאי אירופה וערבים הצביעו בעדו?
    התשובה שלי היא . יוצאי אירופה ,כדי להתחנף לשונאי ישראל בבירות אירופה.והערבים כדי להתחנף למתנגדים לקיום ישראל בעולם הערבי.
    וכול התומכים בחוק כיכבו בקונפרנסים והרצאות ברחבי אירופה הקתולית והאנגליקנית.או בבירות ערב.

    המתנה שלהם לשונאי ישראל באירופה היתה בכך שהם מנטרלים את ישראל מלפתח את ריבונותה תוך הפעלת החוק נגד הפוגעים בה, כולל מחבלים ונותנים כוח לערבים בישראל וביו"ש לשמור על כבודם תוך שהם פוגעים ביהודים.
    כול הכבוד לאיתן שעמד על זכות הציבור בישראל.

  29. כמה הימין בוכה על המחטף הזה…אז אולי הגיע הזמן להפסיק לבכות ולהתחיל לעשות? אם בגץ מרשה לעצמו לדון בחוק הלאום צריכה הכנסת בתור איום מקביל להקים ועדה לבחינת ביטול חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ואם אין ברירה יתכבדו מפלגות הימין ויבטלו בחקיקה את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

  30. אני לא רופא, אבל יש לי כלים לדעת מתי רופא התרשל. אני לא טייס, אבל יש לי כלים לדעת מתי טייס התרשל. אני לא רמטכ”ל, אבל יש לי כלים לדעת מתי רמטכ”ל ביצע את תפקידו באופן לא ראוי. זה המקצוע שלי.
    כך אמר נשיא בית-המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, ותמצת באחת את הכשל הגדול של שיטתו: המחשבה כי ניתן להכריע בשאלות פרקטיות, הנושאות סיכונים וגובות מחירים, באמצעות מערכת ערכים מופשטת ומנותקת מן ההבנה בביצוע. “זכויות אדם”, “איזון ערכים” ו”מידתיות” אפשרו לו לרדד כל דילמה לבעיה מוסרית/אתית פסאודו-מתמטית. ארגז הכלים האקטיביסטי נתן לו את הכוח לפקד על המערכה
    פרופ' אהרון ברק טרם לקח אחריות על מעשיו ולא הביע חרטה
    החלטתו השגויה שלא לפסול את השופטת ורדה אלשיך הוביל לחיסול תשלובת פיקנטי על 1064 עובדיה ויוקר מחייה מטורף, בעלה הישיש של השופטת מונה לדירקטור באסם וכך גם חברה קרובה של פרופ' ברק.
    הטענה שאפשר לערער הפכה לטענה מגוחכת והנה דוגמא: פרופ' אהרון ברק נשיא בית המשפט העליון לשעבר נחשב בעיני עצמו ובעיני השופטים כמומחה לשיפוט…אך במבחן התוצאה הוא שופט שאינו מבחין בין אמת לשקר, עיוור משפטי , בעוד שמכונת תעמולה הכניסה לראשי האנשים שמדובר בשופט גאון… מבין… ולכן גם ישר… אבל העובדות שונות…ולמצער אין דרך לתבוע אותו על טעויותיו כשופט רשלן…רופא מנתח רשלן ניתן לתבוע למרות שבניתוח הוא עובד תחת לחץ וההחלטות מתקבלות מידיות… לאהרון ברק כנשיא בית משפט העליון הוגש ערעור ע"י פיקנטי לפסילת השופטת ורדה אלשיך בגלל קשריה הקרובים עם מנהל באסם…אלשיך שיקרה והכחישה…ברק הפתי האמין והעובדות שהתגלו לאחר שנים שאלשיך קרובה למנהל באסם, ומקבלת מהם כסף רב ! מי יפצה על מחדלי השופט פרופ' אהרון ברק שאינו מבחין בין אמת לשקר… מי יפצה על אבדן 1064 מקומות עבודה שאבדו… מי ייקח לברק את הפנסיה הענקית על חשבון הציבור? אם ברק טועה כשופט והורס חברה שההרס מועיל לחברה אחרת האם הוא פעל בתום לב …? או בשיטת ורדה אלשיך ומכר משפט בכסף? אין ספק שבאם אלשיך הייתה נפסלת ע"י הצדיק ברק, תשלובת המזון פיקנטי הייתה קימת ומחירי המזון היו מחצית מהיום…הקשר פרופ' אהרון ברק אלשיך אסם מטריד בעיקר שמסתבר שבסמוך להחלטה זו חברתו הקרובה מונתה גם היא לדירקטור באסם…!

  31. ברק עשה היפכה משפטית מבילי לקבל הסכמת הציבור!
    32 ח"כ זה לא נקרא הסכמת הציבור…
    לכן הכנסת צריכה להתעלם מפסקי בג"ץ שמתיימר להחליט במקומם את ההחלטות שנתקבלו ברוב מיוחס בכנסת ובתהליך הוגן,חוק ההתנתקות היה הליך לא הוגן כי לו הציבור היה יודע ששרון ישתמש בקולות הבוחרים לפנות את הגוש קטיף בוודאי שלא היה מקבל 38 מנדטים…

  32. כל חוק אפשר לבטל, כאילו קרה משהוא בלתי הפיך??
    מנשים לפרש האם ידעו או לא ידעו. שיקומו חבורת האימפוטנטים מהכנסת הנוכחית ויתחילו לתקן.
    כולם תפוסים בצוואר ע״י הפרקליטות היד הארוכה של בגץ? גם על זה אפשר להתגבר שרוצים

  33. לדעתי לא צריך להתמקד בהאם בשעתו העבירו את החוק ביושר או לא אלא איך משנים את המצב היום, לדעתי יש רוב מוחלט בציבור לשינוי, אבל כמעט לא שומעים הבטחות כאלו בקמפיינים.

    1. נראה לי שפספסת. לא רק שהנימוק שזה חוק יסוד משמש את תומכי המהפכה החוקתית באופן קבוע. החמור הוא הדה- לגיטימציה שעושים למי שמעז לערער על חוק זה ולרצות לשנותו- עד כדי כך שגם חברי כנסת רבים אינם מעזים לקום כנגד זאת (הרי יציגו אותם כאילו *הם* אויבי הדמוקרטיה וכאילו הם אלו שהצדק אינו נר לרגליהם).
      לכן חשוב שכולם יכירו את המידע לאשורו ויידעו שהצדק עמם (לא רק בתחושה אינטואיטיבית אלא גם בהתבסס על העובדות המדהימות שהתגלו כאן).

  34. התבלבלתם.

    ייחסתם לברק ולין תחכום.

    שניהם הונעו מטעמי פרסטיז'ה אישית.

    אני מניח ששניהם לא הבינו את המשמעות שמדובר בשחיתות אנטי-ליברלית ואנטי-דמוקרטית של קומץ ח"כים, הרואים את עצמם כ"בני אור" ושומרי צדק שבבוא היום בשיתוף פעולה עם קומץ שופטים תאבי כוח, יחטפו את חוקת ישראל וישימו את הדמוקרטיה הישראלית ללעג וקלס.

    אפשר לרשום בטאבו את הזכות העגומה על שמו של גאון הדור ברק.

  35. איך אתה מסביר את העובדה שב1994 במסגרת חקיקת חוק יסוד חופש העיסוק ביצעו תיקון לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ואז הצביעו על התיקון 67 ח"כים? זה לא רוב מוחץ לעומת ה32 ב92?

    1. בשקיקה רבה קראתי את המאמר ואת כל התגובות. כולל אלה המתלהמות. מסקנה אחת- מאמר שפורסם בשנת 2017, עדין אקטואלי בשנת 2023. אקטואלי זו לא מילה. כמעט חמש שנים ואף יותר מכך, מאחר והויכוח והדיון, נמשכים הרי עוד לפני שהמאמר הזה פורסם. מדינה תקועה עם דעות מיושנות, נשענת על רגשי נחיתות וכאבי בטן, אינטרסים של מיעוטים בעוד ציבור הרוב (הדמוקרטי) לא מסוגל לקדם כאן דברים אמיתיים, שישרתו אותו רוב (שיפור תשתיות, בתי חולים לא מתפקדים, מערכת חינוך שבורה כולל בתי הספר עצמם, אובדן של צעירים חכמים לטובת עתיד טוב יותר בחו"ל ועוד). מבזבזים את הזמן בוויכוחים ודיבורים. על מה המהומה? האם באמת על טיב הפסיקה ? האם באמת על הבדלי הערכים? או שבעצם הכל יושב על דבר אחד- אשכנזים ("אליטות") ומזרחיים, חרדים וחילוניים, ימין ושמאל.. אני שומעת ויכוחים כאלה של הדורות המבוגרים יותר (אני בדיוק בחתך אמצע הגילאים) ותוהה לעצמי אם גם הילדים שלנו, אלה שישרתו בצבא יחד, שיעבדו במקומות העבודה יחד, צריכים לשאת את העול הזה או שנשכיל כולנו לצאת מזה. די להרעיל את הדור הצעיר, תנו להם לפחות את ההזדמנות לחיות כאן בשלום אחד עם השני. תמימות אתם חושבים? אין בעיה, נמשיך כך ונראה לאן עוד נגיע.
      אני מכירה את הפסיקות של בית המשפט העליון (מ"לימודי האליטות"), לא זכורה לי פסיקה שהפלתה מטעמי דת, מין, גזע, לאום, מוצא. מצד שני, רשויות המדינה- שם "חגיגה". נכון, המלאכה עוד מרובה. נסגור את המעגל. איך יכול להיות שמאמר מלפני חמש שנים עדין אקטואלי? איך עדין אין חוקה במדינת ישראל- מדינת נמלטי השואה מכל קצוות תבל? מדינה תקועה!