משרד החינוך בטוח שהוא יותר מאמא ואבא

עיריית גבעת שמואל מנסה להחליט בשביל בנות העיר איזה בית ספר עדיף בשבילן. למה ב-2017 זה עדיין קורה?

הממשלה יודעת יותר טוב | הדס פרוש/פלאש90

דמיינו לעצמכם שיום אחד אתם מוציאים מתיבת הדואר מכתב מהעירייה שלכם, ובו כתוב כך: לכבוד מר פלוני, ראינו כי לאחרונה התפטרת מעבודתך בעיר ועברת לעבוד במפעל בעיר השכנה. הרינו להודיעך כי לאור תיקון מס' 17 לחוק "עבודת חוץ", פעולה זו דורשת את אישור העירייה. אנו סבורים כי היצע העבודה בעירייה איננו נופל ממקום עבודתך החדש.  אי לכך, לרשותך 30 יום לשלוח מסמכים המוכיחים את ייחודיות עבודתך ביחס לעבודות הפנויות בעיר, וכך נוכל לאשר שאין לך ברירה אלא לעבוד בעיר השכנה.

נשמע הזוי, אבל זו המציאות כיום בתחום החינוך. אפשר לטעון כי המצב אף גרוע יותר בשל אזורי הרישום בתוך הרשויות שמצמצמים עוד יותר את יכולת ההורים לבחור בתי הספר עבור ילדיהם, אך לפחות בסוגיה כאובה זו ניכרת התקדמות בשנים האחרונות. ביותר ויותר רשויות אזורי הרישום נפתחים ואפשרות הבחירה של ההורים מתרחבת, מוגדרים בתי ספר ייחודיים אזוריים ועל-אזוריים (לאחר מסכת ייסורים ביורוקרטית ו-"הוכחת ייחודיות") שעוקפים את אזורי הרישום. אך מה קורה כאשר הורים מעוניינים לשלוח את ילדיהם לבית ספר שנמצא בתחום שיפוטה של רשות אחרת? זה כבר יותר מורכב.

לפני כחודש התבשרו הוריהם של 47 תלמידות דתיות מגבעת שמואל כי לא יוכלו ללמוד באולפנת 'צפירה' השוכנת במושב צפריה, על אף שכבר היו רושמות ואף שילמו חלק משכר הלימוד. בישראל 2017 ראש רשות מקומית מוסמך על ידי משרד החינוך לאשר או לא לאשר את רישומו של תלמיד לבית ספר מחוץ לרשות. ראש עיריית גבעת שמואל, יוסי ברודני, סבור כי אולפנת אמי"ת המקומית נותנת מענה מספיק טוב להורים ואין הצדקה לאשר לבנות ללמוד באולפנה אחרת.

זו לא הפעם הראשונה שהרשויות נאבקות בתושביהן לבל ישלחו ילדיהם לבתי ספר חיצוניים. ב-2011 התחוללה סערה גדולה בעקבות החלטת עיריית תל אביב, ובעקבותיה עיריות נוספות, שלא לאשר להורים לשלוח את ילדיהם לתיכון הכפר הירוק על אף שעברו את המיונים לבית הספר. התיכון הפרטי, הגדול יחסית, שאב עם השנים עוד ועוד תלמידים מצטיינים מכל אזור המרכז, משום שהציע מגמות ותכניות לימוד שלא קיימות בבתי הספר הרשמיים באזור.

ישנן מספר סיבות למאבקם של ראשי עיריות בזליגה של תלמידים החוצה. ראשית, כמי שמעוניינים להציג שיפורים בתחום החינוך בעיר, חשוב להם להשאיר אצלם את התלמידים החזקים על מנת לשמור על הישגי מערכת החינוך שלהם. בדרך כלל תלמידים הנשלחים ללמוד מחוץ לעיר הם תלמידים טובים מהממוצע. שנית, על כל תלמיד שעובר ללמוד ברשות אחרת, נדרש ראש הרשות בה הוא מתגורר לשלם אגרת לימודי חוץ לרשות בה הוא לומד, סכום שלא מתקזז כמובן מתקציב החינוך המקומי.

ויש עוד סיבה אחת, אותה מנתה הגברת אתי אלוני, ראש מינהל חינוך וחברה במרכז השלטון המקומי, בדיון שהתקיים בנושא ב-2011, בוועדת החינוך בכנסת:

 "ראש הרשות המקומית רוצה, אחד מהדברים החשובים לו, זה לייצר פה קהילה, ברשות שעליה הוא אמון עם אזרחיו ובוחריו, וכשמוציאים ילד מכיתה … זה אומר, שכבר שש שנים הוא מנותק מהסביבה שלו ומהעיר שלו … אם אנחנו נאפשר כל הזמן את הזליגה הזאת החוצה, אנחנו לא נוכל לקיים מערכת שירותים סדירה ולא מערכת קהילתית חברתית בריאה, כי אנשים לא יהיו שייכים".

מה יש להוסיף? בסך הכול ראשי הרשויות דואגים למרקם הקהילתי ולכן נאלצים לפגוע בחלק מבוחריהם שלא מבינים טוב מספיק את האינטרס הציבורי. פרשת גבעת שמואל הוכיחה שאפילו המטרה הקדושה הזו לא מושגת: התנהלות העירייה זרתה כעס ומתח בין ההורים בגבעת שמואל, אשר התפצלו לשני מחנות: מצד אחד ההורים שרוצים לשלוח את בנותיהן ל'צפירה', ומן העבר השני ההורים תומכי האולפנה המקומית.

מורשת מפא"י

אפשר לבוא בטענות לראשי הרשויות, אך האשמה רובצת לפתחו של משרד החינוך שיוצר תמריץ שלילי עבור ראשי הרשויות לאפשר בחירה חופשית להורים. במקום שתתקיים תחרות בריאה בין הרשויות שתגרום להם להקים בתי ספר מצטיינים שימשכו תלמידים מרשויות אחרות (כפי שקורה בתחום מסחר והתעשייה למשל), הם נאלצים להיאבק בבוחריהם ולהנשים מלאכותית בתי ספר פחות טובים בתחום שיפוטם.

יום יבוא ונסתכל אחורה על הפרשיות האלה בתימהון, כפי שאנו מתייחסים כיום להגבלות שהיו קיימות תחת שלטון מפא"י. המלחמה ארוכת השנים של משרד החינוך ביכולתם של ההורים להשפיע כראות עיניהם על הדבר החשוב להם מכל – חינוך ילדיהם; הערמת הקשיים על פתיחת בתי ספר, על העברת תלמיד ממקום למקום, על תוספות תשלום עבור שיפור וגיוון הלימודים ועוד – מלחמה זו מהווה כיום את אחד מחסמי החירות החשוכים ביותר, ובנוסף גם מהווה מכשול עיקרי בפני שיפורה של מערכת החינוך. כפייה מביאה לניוון. חבל שהתרגלנו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

20 תגובות למאמר

  1. כמה תוספות:
    1. הדבר חמור עוד יותר. בלא מעט רשויות בכלל לא מקפידים על הוראות חוזר המנכל מצד אחד נותנים לתלמידים ללכת ללמוד במוסדות חוץ ללא אישור אך משאירים את אגרת החוץ בעירייה. גם עיריית גבעת שמואל אוכפת את הוראות אלו היכן שנוח לה ולא באופן רוחבי ובכלל זהו תחום פרוץ הנתון לשיקול דעת הרשות ויוצר אפליה בתוך הרשויות עצמן ובין תושבי רשויות שונות.
    2. האם ראוי שתהיה כזו סמכות גורפת לראש רשות הפוגעת בזכות ההורים לחינוך מכח הוראות חוזר מנכל?? זה משהו שצריך לבוא בחקיקה ראשית או לכל הפחות בחקיקה משנית.
    3. אכן שאלה טובה האם כפיית הורים ותלמידים ללמוד במוסד שאינם רוצים תתרום למרקם העירוני? לדעתי הפוך בדיוק – לאפשר לתלמידים ללמוד במגוון מוסדות ולחזק את המרקם העירוני ובקהילתיות בחינוך הבלתי פורמאלי ותנועות הנוער.

  2. רק תיקון אחד. התקציב בכל מקרה נשאר בעיר.
    ראש העיר לא נדרש(לפחות בגבעת שמואל) להעביר את התקציב.

  3. רק שבמקרה של גבעת שמואל אפילו לא מדובר בתקציבים שכן עיריית גבעת שמואל כבר שנים שאינה מעבירה את התקציבים אותם היא מחוייבת על פי חוק להעביר עבור תלמידי חוץ

  4. כל מילה בסלע. די לכפיה בחינוך. יצוין רק שכבוד ראש העיר גב"ש אינו מעביר את התקציב למוסדות חוץ משום מה מזה מספר שנים…..

    1. בכל הכבוד – לא העיריה זרתה כעס בין ההורים בגבעת שמואל אלא ההורים שהתאגדו כקבוצה ויצאו באמירה מרומזת אך ברורה מאוד שהבנות של האולפנה המקומית לא מספיק דתיות כדי ללמוד עם בנותיהן. והרמיזה שלך שבית הספר המקומי זקוק להחייאה מלאכותית היא שגויה לפחות בענין גבעת שמואל. יש 120 תלמידות שבחרו ללמוד בו בשנה הבאה ומדובר באולפנה טובה לפחות כמו צפירה אם לא יותר.

    2. לדן היקר. ההורים לא התאגדו כקבוצה. פעולות העיריה והכפיה הן שגרמו לכך. חבל שאתה כותב דברים לא בדוקים ולא מדויקים.
      ההורים שבקבוצה סה"כ ביקשו לבחור מוסד חינוך לבנותיהן מבלי לפגוע באף אחד ועם כל הכבוד וההערכה למשפחות אחרות והדרך שבה בחרו. לאף אחד אין דתו מטר לומר מי דתי יותר או פחות. אני בטוח שהמשפחות שרשמו לאמית לא היו רוצות שיכריחו אותן ללמוד במוסד חרדי וזאת מבלי לפגוע בדרך החיים של החרדים.
      כעת שים לב לאן פעולות העחריה מובילות את הויכוח… אם היו פשוט מאשרים ל 40 הבנות ללמוד היכן שבחרו וזה לגיטימי בהחלט, כל הויכוח ביננו לא היה פורץ כלל. מוטב לדקול דברים לפני ש"יורים" באחרים….

  5. המצב בראשון לציון לא טוב יותר, ואולי אפילו גרוע יותר.
    עקב חוסר תכנון של מוס"ח להיקף הבינוי – נוצר מצב בו מוס"ח בכמה שכונות מלאים, וכך נשלחים ילדים בגילאי גן לשכונות אחרות. כך נמנעת האפשרות מאחת האחים הגדולים להחזיר את הילד בסוף יום הלימודים והורה אחד נאלץ לצאת באמצע היום מהעבודה. חלם!
    טריק נוסף של העירייה הוא הגדרת אזורי רישום שאינם קשורים לשכונה המוגדרת, למשל: בשכונה א' מוס"ח מלאים ובשכונה ב' יש מקומות פנויים. מגדירים את אזורי הרישום של מוס"ח של שכונה ב' שתכלול גם חלק משכונה א' (כמובן שבלי קשר גיאוגרפי). כך תמידי חטיבה (שאיתרע מזלם) נאלצים ללכת מרחקים ארוכים לשכונה אחרת כאשר יש בי"ס סמוך לביתם ובו נמצאים רוב החברים שלהם…
    והכי גרוע – שאין בכלל עם מי לדבר בעירייה!

  6. ממש לא מדובר בשני מחנות של הורים בגבעת שמואל. רוב רובם של ההורים ששולחים לאמית מתנגדים לפעולות הכפיה של ראש העיר ביחס לבנות שרוצות את צפירה וחושבים שזה ממש מזיק לעיר ולאולפנת אמית שהיא באמת במגמת שיפור. יש אינסוף קשרי חברות בין הבנות דרך תנועות הנוער וקשרים מבתי הספר היסודיים. יש רק אבא אחד שעושה הרבה רעש ונזק אבל הוא ממש ממש לא מייצג אף אחד ורק נותן עצות אחיתופל.

  7. ההחלטה של קבוצת הורים גדולה לקום ולבחור בבית ספר אחר נובעת בראש ובראשונה מאליטיסטיות, מהרצון ל'התאוורר', להבדל מכל השאר, ללכת למקום אחר. וזה מה שמוביל בסופו של דבר למתח כעס ופירוד ולא התנהלות העירייה.אולפנת אמי"ת בגבעת שמואל לא נופלת ברמתה הלימודית מאולפנת צפירה!
    לבודדות העירייה כן מאפשרת ללמוד בחוץ אבל קב' כל כך גדולה שעוברת בהחלט מפרה את האיזון ואת ההטרוגניות שחשובה כ"כ לכל מסגרת חברתית.

    1. לאמא המודאגת…. זה מאד קל להשתמש בכותרות ובמילים יפות כמו אליטיסטיות וכדומה. זה מאד לגיטימי לבחון בתי ספר על יסודיים ולבחור במוסד אחר מאשר זה הבודד שבעיר. הבנות בדקו ובחרו וכל אחת עם הסיבות הספציפיות שלה. הן לא חייבות הסבר לאף אחד. אנו חיים במדינה דמוקרטית וזה בכלל לא קשור לאליטיסטיות או למשהו דומה לזה. הקבוצה נוצרה כתוצאה מפעולות חד צדדיות של העיריה כלפי כל פרט בנפרד. בנוסף זכותו של כל הורה לבחור היכן יתחנכו ילדיו. ההטרוגניות שאת מחפשת נמצאת בתנועות הנוער בעיר. לא קשור לחינוך כלל. חבל שאת רושמת דברים לא בדוקים ולא מדויקים.

    2. גב' אמא מודאגת נכבדה,

      כתושב גבעת שמואל ואב לבת הלומדת ב"צפירה" הריני גאה להיות "אליטיסט" ויותר מזה – סנוב, מתנשא ושחצן!

      אבל, במחילה, מה זה עניינך או עניינה של עיריית גבעת שמואל? לא די לה לעירייה שהיא מתיימרת להתערב בחינוך ילדיי שהיא מבקשת לחנך גם אותי? למה בישראל דתשע"ז זקוק אדם לאישור השלטון (המרכזי או המקומי) כדי לשלוח את ילדו למוסד חינוכי הנראה לו? ומה עליי לעשות כדי שהעירייה תאשר לי לשלוח את בתי ל"צפירה" (כשבינתיים אני עושה זאת ללא "אישור")? האם עליי להביא "אישור ענווה ויר"ש" מרב העיר?

    3. אני גר בגבעת שמואל ועם על הכבוד – הרמה הדתית בבתי הספר הממלכתיים היא לא מהמשובחות, בלשון המעטה.

      לפני כמה חודשים, אשתי שאלה אותי אם לא שמתי לב שחלק גדול מהבנות הדתיות בגבעת שמואל לובשות חצאיות שאם יכפילו את אורכן, ניתן יהיה לקרוא להן "חצאיות מיני"… ואשתי לא הולכת עם חצאית עד הרצפה, ממש לא.

      לפעמים, בדרך לעבודה אני רואה איך לבושות אמהות שמורידות את הילדים שלהן בבתי הספר הדתיים – כגבר, לא הייתי מסתובב כך בחוף הים.

      אז כן, יש בנות ומשפחות שרוצות מקום יותר דתי.
      שומו שמיים.

      אני לא מבין איך זה בכלל עניינך.

      מה שכן, אותן בנות קיבלו שיעור חשוב באזרחות ועכשיו הן יודעות שהן חיות בקולחוז סובייטי ולא במדינה דמוקרטית.

  8. איש אינו כופר בחובתה של הרשות המקומית להקים רשת חינוך חובה לילדי בית הספר היסודי ואיש אינו מציע לאפשר את חינוכם במוסדות פרטיים או חיצוניים לישוב. אבל כשמדובר בחינוך על יסודי נזעקים תומכי החירות וטוענים כנגד כפיה לא מוצדקת. מדוע? הרי זה אותו חינוך חובה וזו אותה חובת הרשות המקומית לספק אותה בתחומה.
    גבעת שמואל מקימה מוסדות בהשקעה לא קטנה והיא זכאית לצפות שילדיה ילמדו במוסדות אלה

    1. העירייה גם משקיעה בהקמת קניונים, אז אולי נחייב תושבים לקנות רק בקניונים בתחומי העיר.

    2. אתה טועה, יש ילדים בבי"ס יסודי שלומדים מחוץ לעירם, אבל רק בבתי ספר ייחודיים. וברור שיש נטייה של הורים להעדיף לשלוח את ילדיהם לבתי"ס בקרבת מגוריהם, ומצד שני בוררים יותר בתיכון בגלל המגוון הגדול יותר ומסיבות נוספות. עיריית ג"ש מקימה הרבה מוסדות (תרבות, פנאי וכו') והיא עדיין לא כופה על תושביה לצרוך רק באמצעותם. זה ההבדל בין שירות לתושבים ובין כפיה. אם היה חופש לבחור מוסדות חינוך היא היתה יכולה להשקיע עוד ולנסות למשוך גם תושבים מערים אחרות שצמודות אליה.

    3. עיריית ג"ש, כמו כל עירייה, נותנת שירותים מסוגים שונים לתושביה. בין שאר השירותים גם הקמת מוסדות ותשתיות. אבל בוא לא נתבלבל: "ההשקעה לא קטנה" הזו לא מגיעה מכיסו האישי של ראש העירייה. היא מגיעה מכספי המיסים של התושבים. וכאשר ראש העירייה כושל, ומנהל את כספם של האזרחים בצורה כזו שמביאה אותם לבחור בגוף אחר שיתן להם את השירות המסויים הזה (שעליו הם כבר שילמו!), המעשה הנכון אינו לכפות עליהם את השירות, אלא להסיק את המסקנות.
      בתחומים רבים תושבים הם בכלל "לקוחות שבויים" של הרשות המקומית ושלוחותיה (פינוי אשפה, נקיון רחובות, תאורת כבישים, גינון, אספקת מים וכיוצ"ב). על התחומים הללו אחראים פקידים, שבניגוד לראש הראשות אינם נבחרים לתפקידיהם ובלתי ניתנים להזזה. גם אם תפקוד הרשות לקוי, אין לתושבים שום דרך לתקן זאת. אז מה, להרחיב עוד את השליטה של פקידי הרשות על חיי התושבים?

  9. האמת צריכה להיאמר: מדובר בקבוצה תמימה של בנות שבדקו בתי ספר שונים ונפשן חפצה ללמוד בצפירה. לא היתה כל התארגנות לפני שהעיריה אילצה אותן להתאחד. צפירה לא רק שאינו מוסד אליטיסטי, הוא אנטי אליטיסטי. בכל שנותיו לא הואשם ככזה. לכנותו מוסד אליטיסטי נשמע כמו טריק לתייג קבוצה תמימה של בנות. יש חברויות מקסימות בין הבנות שבחרו בצפירה ואלו שבחרו באמית וכן בין ההורים בקבוצות השונות. כל ההליך של העיריה גורם למתיחות מיותרת בעיר. רשת אמית לא מעוניינת בבנות שבחרו בצפירה. היה ניתן לסיים את הסאגה הזו כבר מזמן, הרי הסוף ידוע מראש: בנות לא ילכו ללמוד במוסד שאינן חפצות בו, אבל עד לתוצאה זו יעברו הן והוריהן מסכת יסורים מיותרת. די לכפיה. כל בר דעת מבין שהגיע הזמן לסגת ולאפשר לכל בת ללכת למקום שבחרה.

  10. כשההורים רוצים לזרוק את הילדים על המורים 24/7 אז על מה הפליאה הגדולה?

  11. נו, וכשיפתחו את אזורי הרישום וכל הורה יוכל לרשום את ילדיו למוסד ברשות אחרת כרצונו-
    זה לא יחול רק על תלמידות דתיות;
    מן הסתם, הרבה בדואים מצטיינים ירצו ללמוד בעומר ובבאר שבע,
    הרבה ערבים חרוצים יירצו ללמוד במשגב ובכפר-סבא,
    והרבה תלמידים מעולים מעיירות פיתוח יבקשו להתקבל לבתי הספר האזוריים של הקיבוצים השכנים.
    האם הליברליות של "מידה" תומכת בכך?..

    1. ההצעה שלך דורשת מהפכה הרבה יותר גדולה והיא ביטול הזרמים בחינוך- הזרם הממלכתי, הממלכתי דתי, החרדי והערבי. מעבר לכך יש צד של בחירת ההורים, ומצד שני הסכמת בית הספר לקבל תלמידים. אם בתי הספר היו מוסדות פרטיים הם היו מקבלים תלמידים שמתאימים לייחודיות שלהם. בתי ספר מדעיים- תלמידים עם יכולות ראליות גבוהות, בתי"ס לאומניות- תלמידים המוכשרים לכך, מקצועיים כנ"ל, ודתיים כנ"ל, ויהיו גם כנראה יותר בתי"ס מעורבים דו לשוניים של ערבים ויהודים כמו שיש כבר כיום והיו לכך גם יתרונות בוודאי.
      מדינת ישראל ניסתה לכפות אינטגרציה הרבה שנים, ובמקומות מסוימים עדיין מנסה, פתיחת אשורי הרישום תוכל לעזור בכך.