קלינט איסטווד מחזיר להוליווד את הגבריות הטובה ואת הרוח האזרחית

הקריירה המאוחרת של הבמאי-שחקן משלבת אנינות קולנועית, פטריוטיזם מופגן וריאליזם מפוכח

פטריוטיזם ריאליסטי. איסטווד וברדלי קופר על הסט של "צלף אמריקני" | פייסבוק

קלינט איסטווד, כבר בן 87, הוא הנצר האחרון של הוליווד הישנה שעדיין חי בינינו. אחרי ההצלחה המרשימה של סרטו "סאלי" בשנה שעברה, איסטווד עובד כעת על סרט חדש, "3:17 לפריז", ובו סיפורם של שני אמריקנים צעירים הנמצאים בחופשה, ומצליחים לעצור מתקפת טרור על רכבת הנוסעת מבלגיה לצרפת תוך סיכון חייהם.

איסטווד, שהחל את הקריירה שלו בגילום תפקידי רוצחים אלימים שחיי אדם אינם נחשבים בעיניהם, מסיים אותה בשרטוט דמויותיהם של גיבורים אמריקנים, גברים הלוקחים אחריות על הזולת בעתות משבר, ושפסגת הישגיהם היא הצלת חיים רבים ככל האפשר. הבמאי האמריקני מעוניין לשקם את הגבריות ואת הרוח האזרחית – שני מושגים הקשורים זה בזה באופן בלתי ניתן להפרדה, או שלפחות נחשבו כאלה בימים שבהם תבונה ושכל ישר היוו מרכיב רציני בשיח הציבורי.

למה שמכונה כיום תעשיית הבידור הייתה בעבר מטרה לא כתובה, אם כי ברורה מאליה: לחנך גברים לשרת את הציבור בדרכים שונות. עלילה של סרט עסקה בדרך כלל בקשר שבין מעשיהן ובחירותיהן של הדמויות לתוצאות שנבעו מהם, ופתרון העלילה התבסס על הבנת הגבול שבין מותר לאסור. השחקנים היו אמורים לספק דוגמה חיובית, להלל את הדבר הנכון שאותו יש לעשות, ולעורר השראה בגברים אחרים לנהוג כמותם. החיים כפי שנצפו על המסך היו דרמה מוסרית פוליטית. הבמאים הגדולים ביותר התהדרו בזהירות ובתבונה, ולא רק בשאלה מי נחשב פופולרי או יוקרתי יותר. הגדול שבהם, ג'ון פורד, עסק יותר מכולם בייצוג הביטויים הספציפיים של גבורה אמריקנית.

עם איסטווד, משהו מהוליווד הקלאסית חוזר. הוא רוצה להותיר אחריו מורשת לא של אמן או איש עסקים, אלא של אמריקני. הוא רוצה להראות מהו ביטחון עצמי אמריקני.

להיזכר במחירו של הדגל

ניסיון כזה לחשוף את הגבורה בחייהם של האמריקנים ולהציג אותה הן כמקור לביטחון ולהבעת תודה, עמד במרכז סרט המלחמה האחרון של איסטווד, 'צלף אמריקני' (2014). לא מספר החיסולים המוצלחים או מיומנות הצליפה הם העיקר בסרט זה, אלא מסירותו של הגיבור לחיי חייליו. על הגגות, ברחובות, בטיהור המבנים – החומרים שהרכיבו את הגבורה היו הניסיונות להגן על חיי הזולת. מותו של כריס קייל מוצג לאור אותו עיקרון: הוא הקדיש את עצמו לחבריו הוותיקים גם באזרחות, ביודעו היטב עד כמה קשה היא ההסתגלות לחיים נורמליים, שבהם אין סוג כזה של אהבה וגבורה המחברות יחד בין גברים שהם אחים לנשק.

הצופים האמריקנים הגיבו מיד, באופן ספונטני, ומתוך ענווה ראויה והכרת תודה לבמאי ולגיבוריהם. בין הסרטים הרבים על המלחמות שהתרחשו מאז 11 בספטמבר, 'צלף אמריקני' היה היחיד שהצליח באמת. הוא לוכד את קורבנם של הלוחמים ואת סבלם של בני משפחותיהם בבית; הוא מראה מה יש לאמריקנים במשותף, ושהם יכולים לפעול מתוך אצילות נפש.

זה איננו סרט פרו-מלחמתי, למעט במובן זה שאדם צריך למלא אחר חובותיו ולגלות נכונות להילחם עבור ארצו. אבל הוא בהחלט גם אינו סרט אנטי-מלחמתי. איסטווד הבין היטב את נושאי הסרט שלו מכדי שייפול למלכודת הזאת.

האמריקנים שכחו את המלחמות, שרק מעטים מהם היו מעורבים בהן. המעמדות הפוליטיים של אמריקה הרסו את מדיניות החוץ של ארה"ב במזרח התיכון במעין סנקציית בחירות. בין אם אתם אוהבים זאת ובין אם לאו, טראמפ ואובמה נבחרו פחות או יותר על בסיס ההבנה ששניהם יזנחו את מדיניות החוץ הנהוגה מאז 11 בספטמבר.

קשה, אם כן, להביט לאחור על שנות המלחמה מבלי להתחרט על העבר ולחוש מבוכה מול העתיד. אך המעט שאמריקנים יכולים לעשות הוא להיאחז באצילות מעמד הלוחמים, וזה מה שאיסטווד התכוון להציע ב'צלף אמריקני'. זה ללא ספק הצליח הרבה יותר מסרטיו מ-2006 על מלחמת העולם השנייה. גם אלה נועדו לספר לאמריקנים את האמת על הקרבה צבאית. כדי לספר את סיפורם, החל איסטווד עם ששת הגברים המפורסמים שהניפו את הדגל ב​​איוו-ג'ימה – תמונה שכבר הפכה לאנדרטה, לא רק זו הטוענת לכתר תצלום המלחמה המפורסם ביותר. התוכחה כאן מרומזת: האמריקנים, שחוגגים את האנדרטה יותר משהם מצדיעים לאנשים, מוצאים הקלה בכך שאינם צריכים להיזכר בסבל שהיה כרוך במלחמה ובמחיר ששילמו אחרים כדי להניף את דגלה של ארה"ב.

פטריוטיזם לא צריך להיות קל ונוח כל כך, הציע איסטווד; שהרי אנשים לא יכבדו את הגיבורים שלהם אם לא יוכלו להבחין בהבדל בינם ובין סלבריטאים בהזדמנויות צילום. אם איננו יודעים את הסיפור האמיתי של הגברים האלה, של היחידות שלהם, של הקרבות שבהם השתתפו – במה שונה צפייה בסרט כזה מצפייה בכל סרט אחר? הריאליזם הולך לאיבוד בקלות, במיוחד בחלוף כמה דורות.

הסרט 'סאלי' הוא בעל חשיבות מיוחדת. אין לו שום קשר לצבא או לפוליטיקה; הוא עוסק במטוס העומד להתרסק בניו-יורק. שימו לב עד כמה מיעטו סרטים אמריקנים לעסוק בפיגועי ה-11 בספטמבר. זהו עדיין נושא רגיש, אך גם הוא נמצא בסיכון להיעלם אל תהום הנשייה. איסטווד רצה להציג שוב את ההבדל שבין גבורה לסלבריטאות, אך גם להציג את לקיחת האחריות הגברית כתכונה אזרחית, לא רק צבאית.

ריאליזם אמריקני ותנ"כי

נקודת השיא של ההיבט האזרחי הזה בתהליך שיקום הגבריות בחסות איסטווד הייתה בוודאי 'גראן טורינו' (2008), סרטו האחרון כשחקן-במאי. בסרט זה, אמריקני לבן וזקן בשכונה מתפוררת בדטרויט לוקח אחריות על שכניו ממוצא דרום-מזרח אסייתי, ומגיש עזרה למשפחה שנאלצת להתמודד עם אחת הכנופיות. הסרט מציג באופן מכמיר לב רבים מפגמיה של אמריקה: הוא מתרחש באמצע המאה שעברה, בתקופה שבה גברים יכלו ליהנות מחיים סבירים כשעבדו עבור יצרניות הרכב. המטרופולינים הליברליים, שהיו בטוחים בעבר, קרסו; אוכלוסיות מהגרים שונות לא הצליחו להשתלב; כנופיות לקחו את החוק לידיהן באזורים שבהם התגוררו אמריקנים מהמעמד הנמוך; האבטלה גאתה.

איסטווד יצר את גיבור-הצווארון-הכחול המשכנע ביותר שלו, וולט קובלסקי, עם המעלות והחסרונות שאפשר לצפות להם, ועם ריאליזם מוסרי מופלא שהוא אמריקני ותנ"כי בעת ובעונה אחת. וולט רוצה להגשים את החלום האמריקני לפחות במקרה אחד, שבו הוא יכול לשנות את פני הדברים תוך לקיחת אחריות.

איש מדע המדינה המנוח פיטר לולר ראה בסרט 'צלף אמריקני' סיפור על הסטואיות האופיינית לבני הדרום בארה"ב, והדגיש שתרומתם למעמד הלוחמים האמריקני הייתה הרבה מעבר למספרם היחסי באוכלוסייה. לולר ציין גם ש'צלף אמריקני' זכה לשבח הגדול ביותר שסרט אמריקני יכול לקבל: לא מחיאות כפיים, לא תשואות סוערות והרבה פחות פרסים – אף שהוא זכה בכל אלה – אלא בעיקר שתיקה של הצופים בתום ההקרנה. בעידן של הסחות דעת וחידושים טכנולוגיים, אנשים לקחו אותו ברצינות ובעיקר לקחו אותו ללב. זה המקום שבו אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על הסרטים האלה.

כמובן, לא כל סיפורי הגבורה נטועים בדרום. לא בכולם מככבים שחקנים דרומיים, וגם אין צורך בכך; וזאת מפני שהסטואי הדרומי הוא כשלעצמו גיבור כל-אמריקני. ב'אל תיגע בזמיר', העיבוד הקולנועי לרומן זוכה פרס הפוליצר, אטיקוס פינץ' הוא הדוגמה האהובה ביותר על פיטר לולר. שֵם התואר 'דרומי' מייצג שם פחות או יותר את הגבריות עצמה; ו'סטואי' הוא מי שלוקח על עצמו בין שאר חובותיו לשרת את הציבור באופן מכובד, מבלי לחפש כוח, לעשות קריירה מצבירת זכויות או להיכנס בתמורה אל המעמד העשיר והמשפיע. זהו האב-טיפוס של האמריקני המכובד שמעסיק את איסטווד בשנותיו המאוחרות, והוא מגלם הן את מה שטוב באמריקה והן את מה שהשתבש בה.

את הקריירה הקולנועית המאוחרת של איסטווד מיטיב לבטא פסוק מתוך הברית החדשה (מתי, 5:9): "אַשְׁרֵי רוֹדְפֵי שָׁלוֹם, כִּי בְּנֵי אֱלֹהִים יִקָּרֵאוּ". איסטווד הצליח להישאר מחוץ לעימותים מפלגתיים, למעט במקרה אחד שבו השווה בין ברק אובמה לכיסא ריק בכנס רפובליקני ב-2012. היה זה המעשה הציבורי היחיד שלו שלקה בחוסר טקט, אבל הוא היה מינורי למדי.

במקום זאת, עניינו של איסטווד הוא לשמר כל מה שטוב באמריקה. הוא גינה את היעדר המנהיגות, וסרטיו פורסים בפני הצופה האמריקני סיפורי מנהיגות ראויים, עניין מבורך כשלעצמו. איסטווד רוצה להעניק לאמריקה משהו שהיה לה בנערותו אבל אבד בדרך: סיפורים עממיים המייפים את כל מה שטוב באמריקה כדי לעורר בה השראה, וגם תיאורים דרמטיים של מה שהשתבש מבלי לגרום לייאוש. לרוב, איסטווד התעקש להשתמש בסיפורים אמיתיים כדי להראות שהתקווה מבוססת ומעוגנת במציאות האמריקנית, ושבריחה אל מחוזות הפנטזיה אינה הדרך הראויה ללכת בה בתקופות קשות.

המאמר פורסם במגזין 'נשיונל רוויו'. תרגום: שאול לילוב

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. מסכים לגמרי, רק לאחרונה אני רואה סרטים שקלינט איסטווד יצר והשתתף והוא מפגין רוח פטריוטיות!

  2. אם הסרט מתוקן גם בתחום הצניעות, אולי נלך לסרט לשם שינוי …..