ישראל האמיתית של מלחמת ההתשה נחשפת בין השורות של שירי התקופה

לפעמים הדרך הטובה ביותר להשיג מבט היסטורי הוא באמצעות בחינת השירה. מסה אל תוך הנשמה של ישראל המתפכחת מאשליית השלום

שירים בין שלום למלחמה. להקת הנח"ל | לע"מ

ב-10 ביוני 1967 הסתיימה מלחמת ששת הימים בניצחון ישראלי מוחץ בכל החזיתות. התקופה שמאז ועד מלחמת יום כיפור, שפרצה באוקטובר 1973, מוכרת בשיח הרווח בישראל כ'תקופת האופוריה' וההיבריס של 'כוחנו ועוצם ידנו'. האמנם?

רוחה ואווירתה של תקופה באים לידי ביטוי גם באמצעות השירים הנכתבים והמולחנים, והנשמעים ברדיו ובהופעותיהם של האמנים ולהקות הזמר. ואכן, מהשבועות שלאחר המלחמה נשארו שירים המבטאים התלהבות שיכורת ניצחון, כמו 'הו שארם א-שייח'. אבל עם פתיחתה של מלחמת ההתשה, למעשה מיד לאחר מלחמת ששת הימים (עד שהיו שכינו אותה 'מלחמת היום השביעי'), השתנה תוך זמן קצר אופיים של השירים שנכתבו בישראל. מסע קשוב ביניהם מראה שהדימוי הרווח בנוגע לאווירת השחץ והרהב ששררה כאן באותם ימים הוא דימוי פלקטי, המעלים תקופה רבת פנים, סוערת ומיוחדת, בתולדות מדינת ישראל.

מוכרחים להילחם, כואבים את האובדן

בתוכנית 'הנח"לאים באים' של להקת הנח"ל, התוכנית הראשונה אחרי הקרבות, הופיעו כבר שני שירים שנוגעים במלחמה: 'הללויה', ו'הייתי נער'. מילות השיר הראשון מתארות עתיד שלֵו ואוטופי של שלום – "אם משמירות הלילה נחדל… אם על התג יישאר רק מגל", "עם בוא שלום הייתם רואים איך כל הצבא שר הללויה!".

השיר השני, "הייתי נער", היה חדשני ממש; הוא מתאר את הצריבה בנפשו של לוחם ששב מן המלחמה, אחרי שקולות הקרב שקעו והשגרה ברחובות חזרה למסלולה:

"הווילונות הוסרו והנייר גורד/ פקיד העירייה נעל את המקלט/ שלוחות הדשא מטפסות, ומעלות/ ירוק טרי על צלקות התעלות/ הרימונים חזרו לשוק, לדוכנים/ אבל פניך, נערי, נותרו שונים".

נעוריו של הלוחם חלפו, וכעת "הקרב נדם ושוב קרֵב הוא אל השער/ אך הילוכו כבד וחתומות פניו". את העיסוק הזה במשקע הנפשי שהקרב הותיר בחייל, ואת עצם ההתמקדות בחוויית מלחמה אישית, אפשר לראות כסימן לפתיחתו של פרק חדש בזמר הישראלי.

שירים שמביעים כאב וצער אישי על הקושי והאובדן שבמלחמה – זו שהייתה והסתיימה, וזו שנמשכה בעצימות נמוכה למרות הניצחון –נעשו אחד ממאפייני שירת התקופה. כבר בשנת 67' יצא השיר 'מי שחלם' של דידי מנוסי, שעדיין התבטא בלשון רבים על הנופלים. בעקבותיו באו שירים רבים המתמקדים בנופל אחד פרטי, אמִתי או ספרותי: 'בלדה לחובש' (שזכה בפסטיבל הזמר ב-69'), 'מה אברך', 'אנחנו מאותו הכפר',ו'אחי הצעיר יהודה'. בשנת 1970 הוציא שלמה ארצי, אז משוחרר צעיר מלהקת חיל הים, את השיר 'אנחנו לא צריכים'.

ברוב השירים גבורתם והקרבתם של הנופלים אינן מצוינות כפרט מרכזי מאוד, ומבני השירים לא התבססו על הילת הגבורה ולא העמידו אותה במרכזם. בכמה מהם הנפילה תוארה כהכרח, מה שפשוט קרה, קורה וכנראה ימשיך לקרות. שני הרֵעים מאותו הכפר צועדים זה לצד זה כל ילדותם ונערותם, ואז אחד מהם פשוט עובר לצד השני של הגדר. בולט במיוחד השיר 'מה אברך', שפונה לאלוהים בזעקה ובאי-השלמה: "לוּ אך בירכת לו חיים!". עצם המלחמות שבהן נגדעים חיים הן המובן מאליו, ולכן גם הנער מבורך בכך שרגליו ילמדו את מסע הדרכים, וידיו – את עוצמת הפלדה. רק למה, נוסף על כל הברכות, הוא לא קיבל אחת שתעביר אותו את הקרב בשלום?

יוצא דופן מבחינה זו הוא השיר 'את ואני והמלחמה הבאה', כמו כל המחזמר 'מלכת אמבטיה' של חנוך לוין, שהתייחס למלחמות כדבר מיותר ולישראלים כאל מי שבעצם בוחרים במלחמות. כידוע, המחזמר ספג ביקורת זועמת בעוצמה רבה מרוב הציבור בישראל, שדחה על הסף את תפיסתו של לוין.

אין 'זבנג וגמרנו'

זמן לא רב לאחר סיום מלחמת ששת הימים ותחילת הקרבות הקטנים, הספורדיים, שבישרו סוג חדש של מלחמה, וכבר בשנת 68' החל להופיע סוג נוסף של שירים. התפוגגה המחשבה כאילו השלום נראה מעבר לפינה, ברגע שהאויב רק יבין שנוצח ויחליט שאין עוד טעם במלחמה ובשפך הדם. שירים חדשים החלו להביע את הלך הרוח של חיים עם המלחמה המתמשכת, הדריכות המתמדת וקורבנותיה המצטברים לאט. תקוות ה'זבנג וגמרנו' התחלפה במרתון ממושך הדורש אורך נשימה.

בנוסף להרעשות ולהתגרויות המצריות בחזית התעלה, נוצרה חזית של מחבלים מסתננים מירדן, בעידודו או בהתעלמותו של הממשל ההאשמי. כשהצליחו המחבלים במזימתם, היו פיגועים מכים בערי ויישובי ישראל. כשהצליחו פחות, היו המרדף אחריהם ולכידתם כרוכים בסכנות, ופעמים רבות במחירים יקרים בחיי חיילינו. המזרח הפרוע של בקעת הירדן ומורדות הרי השומרון הגולשים אליה, על ואדיותיהם ומערותיהם, נעשה זירה לעשרות מרדפים נגד השעון, והאזור קיבל את השם 'ארץ המרדפים'.

המשורר חיים חפר והמלחין יאיר רוזנבלום כתבו שיר בשם זה ללהקת הנח"ל. בין הבתים והפזמון מתחלפים קצב מתוח, מטרטר ומתפרץ של תיאור המרדף הדרוך והקטלני, ולחן מתון, מתארך, על המילים המתארות מציאות מתמשכת שנעשתה לאורח חייו של חבל הארץ הזה:

"ארץ הקלצ'ניקוב והמוקש/ ארץ השמש הלוהטת כאש/ ארץ המארב ורובה הצלפים/ ארץ הפנים השזופים, הנערים העייפים/ ארץ המרדפים".

באותה שנה יצא שירה של דרורה חבקין, ששורתו החוזרת ונחרזת מהווה כותרת ישירה להבנה הפשוטה: "עדיין הקרב לא נגמר".

בד בבד, צצו יותר ויותר שירים המבטאים כיסופים לשלום. 'נגמרה המלחמה' ו'דובר צה"ל מודיע' השתעשעו בתיאור רגע הפסקת המלחמה. שירו של יובב כ"ץ 'והיה ביום ההוא', היה הלחנה של מילים עתיקות הרבה יותר – נבואת הנביא ישעיהו. הוא ביטא מגמה שנמשכה והעמיקה בזמרת התקופה: התמרה של השאיפה הקונקרטית להנחת החרב, לכמיהה משיחית אל רעיונות הנביאים בדבר שלום עולמי שישרור באחרית הימים.

למעשה, השירים שביטאו את הכורח להמשיך בנשימה ארוכה במרדף, והשירים שייחלו לשלום, היוו ביטוי לרעיון אחד. פעמים רבות המוטיבים הללו התערבו באותו שיר עצמו. השלום היה חזון אוטופי לעתיד לבוא, ובינתיים עלינו לאחוז בחרב כדי להגן על בתינו ועל נפשנו מידי מבקשיהם. בשיר 'הללויה' שהוזכר למעלה, מצוין בין השאר ש"אם הצפון יהיה למרכז, נשיר בדמשק הללויה". יש לשער שהשרים והמאזינים לא חשבו על הקמת פדרציה עם סוריה.

המלחמה והשלום היו שני צדדיו של מטבע אחד, כפי שביטא זאת יורם טהרלב ב"אין כבר דרך חזרה":

"והיום שנית עברנו בעשן/ והגענו לסיני והגולן/ לא עצרנו, לא עייפנו/ רק את השלום רדפנו/ ואנחנו עוד נביא אותו לכאן!"

ולהקת גייסות השריון שרה:

"במדבר הצהוב, בדרכים אפורות/ על גדות התעלה, בעמקי מחפורות/ אגרופים נקפצים, מוכנים להלום/ שיבוא – וגם אם לא יבוא – השלום".

שנה אחר כך חידשה הלהקה את השיר 'שיעור בהיסטוריה' (כולל בית חדש שכתב יוסי גמזו כדי לעדכן את שנכתב לראשונה ב-66'. הרחבה מעניינת על גלגולי השיר כאן). בסוף השיר נקבע באופן ברור:

"כשיבוא היום ואת הטנק נכתת לטרקטור/ לא נשכח כי אילו לא הכירו אותו דה-פקטו/ לא היה שלום (אלא חלום…)/ השריון עשה היסטוריה, היסטוריה, היסטוריה/ השריון עשה היסטוריה, הוא עוד יעשה שלום".

בכל השירים הללו הדרך לשלום איננה עוברת בפייסנות או בוויתורים ובפרחים. הנתיב מפולס במאבק נחוש. רצוננו היקר ביותר הוא בשלום, אבל נשיג אותו רק בעמידה קשוחה ועצמאית, שתגרום לאויב לוותר על תוכניותיו.

על רקע זה בולטת שונותו של "שיר לשלום" שכתב יענקלה רוטבליט ללהקת הנח"ל. ההתנגדות שנתקל בה מצד אנשי צבא ואזרחים לא הייתה נחלתם של שירי שלום רבים מאוד אחרים שהושרו אז, ולכן אי-אפשר לייחס אותה למיליטריזם קיצוני או לביטול של הצורך בשלום. 'שיר לשלום' (בהשפעה ידועה מהתנועה האנטי-מלחמתית בארה"ב, כפי שבולט בשורה הראשונה המתרגמת את Let The Sunshine In מהמחזמר 'Hair') היה חריג בשני דברים: התעקשותו להתעלם מהכורח להחזיק בחרב, המתבטא בתפיסתו שלפיה השלום יגיע אם "יריעו לו בכל הכיכרות"; והפניית הגב המופגנת לתרבות זיכרון הנופלים, שבקרב הציבור הישראלי דווקא גברה אז: "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים".

מגלים את הארץ מחדש

אחת מתוצאות המלחמה הייתה שארץ ישראל התרחבה פתאום בעיני יושביה. מיד לאחר מלחמת ששת הימים יצאו הישראלים לטייל בסיני, בבית לחם, בירושלים העתיקה ובחרמון. כעבור זמן הגיעו אל המרחבים החדשים-עתיקים גרעיני הנח"ל שנאחזו בקרקע. גם הם כמובן הביאו בעקבותיהם שירים, ומאלה עולה ניחוח שפג או נחלש בשנים הקודמות. בשירים מופיעה השתוממות מול המרחבים הפתוחים, האווירה הבתולית והחידוש, ומבצבצת חזרה לאווירת החלוציות הישנה שכבר החלה להפוך למיתוס מן העבר.

לראשונה זה שנים הייתה תנופה של יישוב חקלאי לפי מיטב האתוס החלוצי של "קביעת הגבול בלהב המחרשה". לצד שירים שהתייחסו ליישובים ספציפיים, כמו 'קרנבל בנח"ל' ו'נח"ל נערן', ניתן ביטוי עמוק יותר לאופיין של ההיאחזויות בשירה של נעמי שמר 'בהיאחזות הנח"ל בסיני'. שמר תיארה את התלהבותה הממאנת להאמין, כאשר:

"פתאום פגשתי בפינה/ את ארץ ישראל הישנה/ את ארץ ישראל האבודה, והיפהפייה, והנשכחת/ והיא כמו הושיטה את ידה/ כדי לתת, ולא כדי לקחת".

השירה על הארץ נטתה לבוא בצמידות לשירה על אנשיה, אנשי המרחבים החדשים שמפריחים את השממה וגם את הציונות. כך, מלבד השׂרות והדליות והרינות שפוסעות בין הקזוארינות וקוראות את שירי רחל ו'כוכבים בחוץ', תוארו אלעד שירד אל הירדן להקים הגשר ולרקום הקשר, והאיש הבלתי מושג מן הבקעה, שעונה "רות סוף" ויוצא על גב המשאית לדרך החמה והארוכה.

שיבה להיסטוריה היהודית

בשנים הבאות, כל אחד מאפיקי השירים שתוארו לעיל עבר התבגרות מסוימת. ההבנות שמצאו ביטוי בשנה-שנתיים הראשונות למלחמת ההתשה עברו כעת עיבוד והעמקה. העיסוק בנושא המלחמה המתמשכת, שמצריכה נשימה ארוכה, התפתח לראיית המאבקים הנוכחיים כחלק מהיסטוריה רחבה יותר. יורם טהרלב ציין בפשטות כי 'העולם כולו נגדנו', וחיבר את קשיי המאבק האקטואלי על ביטחונה ושגרת חייה של ישראל לכל תלאות הדורות:

"העולם כולו נגדנו/ זה ניגון עתיק מאוד/ שלימדונו אבותינו/ לזמר וגם לרקוד/ לצליליו רקדו הם הורה/ גם אנחנו לא נשתוק:/ הופ קדימה, הופ אחורה/ אם בוואלס או קזאצ'וק.

העולם כולו נגדנו – לא נורא, נסתדר/ לא שמים בכלל עלינו – לא נורא, נתגבר/ העולם כולו נגדנו – לא נורא, נסתדר/ גם אנחנו עליהם לא שמים יותר!

את השיר הזה לימדונו אבותינו הזקנים/ ונשיר אותו גם אנו, ואחרינו הבנים/ וניני נינים ישירו, פה בארץ ישראל/ וכל מי שהוא נגדנו – שילך לעזאזל!"

מי ששרה את השיר הזה בשנת 69' הייתה 'להקת פיקוד דיזנגוף' – להקה מיוצאי הלהקות הצבאיות. באופן סמלי ואולי לא רק, התבגרות השירים הגיעה עם התבגרות הזמרים ששרו אותם בלהקות הצבאיות, ואז השתחררו ושרו את שירי התקופה המפותחים יותר בקריירות עצמאיות.

בשנות המלחמה הראשונות, כמעט כל השירים שנגעו במצב הביטחוני והשלכותיו הרחבות הושרו על ידי הלהקות הצבאיות, שהיו בשיא הפופולריות וההשפעה שלהן בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. הכותבים הטובים ביותר בישראל פרסמו רבים מאוד משיריהם בביצוען. נראה שלא עמדו בפני סכנת צנזורה, ויוכיח 'שיר לשלום' שלמרות תוכנו האנטי-צבאי המובהק עבר את המשוכות בלא פגע, ונעצר רק באופן ספציפי בידי מפקדים מסוימים, בשטח פיקודם. ההוכחה הפשוטה ביותר לכך שהלהקות הצבאיות לא עיצבו באופן מלאכותי את הזמר העברי באותה תקופה אלא עוצבו בידי הלך הרוח הציבורי, מתבטאת בשירת הבוגרים שיצאו מהן. שיריהם, שרק העמיקו באותו נתיב, התקבלו באהדה לא פחותה.

נעמי שמר כתבה באותה שנה את 'שירו של אבא', המעודד את הנוטע והבונה גם כשהמלאכה נראית סיזיפית, ומבטיח שהכול הולך לקראת בניין בית המקדש:

"אם לא שרת לי שיר עדיין/ שירה לי מזמור חדש/ שהוא עתיק מיין, ומתוק מדבש/ שיר שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש/ שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש:/ ייבנה המקדש".

ירון לונדון כתב לחוה אלברשטיין את השיר 'מרדף', המקשר בין הוויית המרדפים בבקעה לשבחה של ארץ ישראל במקרא:

"ארץ טובה שהדבש בעורקיה, אך דם בנחליה כמים נוזל/ ארץ אשר הרריה נחושת אבל עצביה ברזל".

השיר מתאר את הארץ ככזו שכל קורותיה הן מרדף, אך מסיים בתקווה כי סופו יגיע, "ורגלינו עד אז לא תלאינה לרדוף בעקבי התקוות".

בחודשי חורף תש"ל (69'-70') התרחשו שני מאורעות שדחפו עוד מגמה זו של הרחבת היריעה ההיסטורית והזהותית בזמר. ב-10 בנובמבר הקריאה ראש הממשלה גולדה מאיר בכנסת את מכתב 18 המשפחות מגרוזיה, ופתחה את המאבק הפומבי בישראל למען יהודי ברית המועצות, אחרי שנים של דיפלומטיה שקטה בלבד. הגל שעבר בישראל כזרם חשמלי לא פסח על השירים, ובאותה שנה יצא שירו של יורם טהרלב 'אנחנו ואתם' שהשווה בין יהודי ברית המועצות ויהודי ישראל, והמחיש את הקשר בין שני הקיבוצים היהודיים דרך הגורל המשותף:

"ומי בנה את ישראל, ומי הפריח את סיביר?/ אנחנו ואתם/ ואיך נשכח את באבי יאר ואת צחוקם המהדהד,/ אנחנו ואתם?/ ומי הזעיק את העולם ולא שמע אפילו הד?/ אנחנו ואתם".

בריאיון בגלי צה"ל סיפר יורם טהרלב על משמעות השיר בעבורו, ותיאר כיצד התעוררות הזהות היהודית והמאבק עליה בתוך ברית המועצות (שמצדה התחזקה בעקבות הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים) הדליקה והגבירה אצלו את הזהות היהודית. כעבור זמן כתב שיר עם כותרת מפורשת – 'להיות יהודי'.

באותה שנה שרה להקת הרבנות הצבאית את תרגומו של אפרים דרור לשיר התפילה והמחאה השחור 'Let My People Go' – שנקרא בעברית 'שַלַּח את עמי'. בשנת 71' ביצעה שלישיית פיקוד מרכז שיר בשם זה עם לחן של ג' יפה (לא ניתן למצוא ברשת הקלטה או מילים).

מלחינים את אלתרמן

בסיומו של החורף ההוא הלך לעולמו המשורר נתן אלתרמן, ופטירתו הביאה לגל הלחנות משירתו. אלתרמן היה משוררם של הגורל וההיסטוריה היהודיים, ושירים שהולחנו והושרו מכתיבתו החזירו את אמירתו לקדמת הבמה. את רוב השירים הללו הלחין יאיר רוזנבלום, מה שסייע להם להפוך לנכסי צאן ברזל. התופעה הזו התרחשה בפועל רק אחרי סיום מלחמת ההתשה באוגוסט 1970, ודעיכת פעילות אש"ף בבקעה מ'ספטמבר השחור'.

התודעה הישראלית לא השתנתה בהרבה גם לאחר הסכם הפסקת האש, שאיש לא השלה את עצמו שיביא לשלווה; המצרים הפרו אותו ביממה הראשונה לכניסתו לתוקף, והזיזו את טילי הנ"מ בדלתת הנילוס מזרחה. במובן זה, "תקופת מלחמת ההתשה" היא רחבה יותר מימי המלחמה עצמם, והיא נמשכת עד מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973.

לשירי התקופה הצטרף כעת שירו של אלתרמן "מסביב למדורה" על נערי הפלמ"ח, אשר "את העול הפשוט כעפר נשאו בלי הבט אחורה". "נאום תשובה לרב חובל איטלקי" הדגיש את חשיבותו של מפעל ההעפלה לתקומת המדינה, ו"על אם הדרך" ענד למפעל הזה את הילת הקשרו ההיסטורי. השיר מתאר איך בדור ראשון הסָב מתפלל ושופך את לבו בצל עץ גבוה כאשר פניו לירושלים, האב מוצא להורג עקוד לעץ, והנכד מפליג ארצה בספינה מיטלטלת ומאוימת בידי אניות הציד הבריטיות. האילן מלווה אותו גם שם:

"כורעת הספינה על צד/ עולה שלופת ציפורן!/ על אם הדרך עץ נכרת/ נכרת – ויהי לתורן".

החזרה הזו לתקופה של הקמת המדינה לא הצטמצמה לשירי אלתרמן. באותו זמן חודש גם 'שיר הרעות' של חיים חפר בידי להקת הנח"ל, וזהו ביצועו המוכר והמושמע עד היום. חידוש לשיר אחר שלו ממלחמת השחרור, 'הקרב האחרון', בידי להקת פיקוד צפון, מוכר הרבה פחות מכיוון שבאותו שבוע שבו יצא פרצה מלחמת יום הכיפורים, וכל ההופעות המתוכננות בוטלו.

החזרה הזו שנות דור אחורה, לשירי תקופת מלחמת השחרור, מבטאת רצון לשאוב עידוד והשראה מתקופה של מאבק קשה וממושך שגובה קורבנות מצטברים. ברמה עמוקה יותר, חזרה כנראה גם תחושת השליחות והנחישות להיאבק, ועלה שוב הזיכרון על מהותה של תכלית המאבק.

בעקבות ביקור במוצבים על גדות התעלה חיברה נעמי שמר את 'שבחי מעוז'. תוך התכתבות עם הפיוט העברי 'מעוז צור' ועם נבואת ישעיהו, העבירה שמר את חוויית השמירה המתוחה, הארוכה והמעייפת על גבול ישראל מול מבקשי נפשה, "בקרב אין-קץ לְנַצֵּחַ".

גם בשיר אופטימי המתאר בהשתאות את נופי סיני העצומים, 'השיר על ארץ סיני' שנתנה רחל שפירא לשלמה ארצי, ומשתלב בשורה של שירי ארץ ישראל, מרחביה וחלוציה שתוארה לעיל, מופיעה בסוף נימה שונה שמבטאת את התבגרות השירים. אחרי ההתפעלות מהארץ הרחבה ומאנשי המדבר, מופנית השתוממות מסוג אחר כלפי "הביצורים בקצה הארץ החמה… המשכנות החפורים במעבה האדמה… אני בגרתי בארץ הזאת/ ועצב בשיר הלום המראות/ כי מלחמתה כה ארוכה/ ועל חרבה תחיה, ועל חרבה/ כי מלחמתה כה ארוכה/ על כן השיר מהול גם בתוגה".

שלום אחרי מותי

כפי שאפשר לראות ממה שכבר הוזכר עד כאן, שיריו של חיים חפר מנקדים את השנים ההן וכתיבתו מיוצגת בכל אחד מסוגי השירים האופייניים לתקופה. כתיבתו יכולה לספק בפני עצמה דגם מקיף ומלמד של הכתיבה הלירית והפזמונאית באותם זמנים. אך בולטים במיוחד הם השירים המשתייכים לסוגת הציפייה לשלום. ההשגבה של שאיפת השלום אל עבר חזונות אחרית הימים ביטאה תפיסה מתפתחת, שביקשה לראות במאבק שנכפה על ישראל יותר מהמטרות הקונקרטיות שאולי מכתיבה המדיניות, ומצאה בו משמעות על-היסטורית.

חפר, שכתב בתחילת המלחמה את 'ארץ המרדפים' ו'רד אלינו לבקעה', הוציא בשנת 70' שני שירים כאלו. האחד הוא 'הימים האחרים' שמתאר בפירוט ובצבע ימים של עולם אוטופי מאושר  שבו המלחמות הן רק זיכרון, וקובע: "נראה אותם יותר מהר מאשר משערים". שיר אחר שכתב לאותה תוכנית של להקת פיקוד המרכז ומוכר הרבה פחות, הוא 'תחת עץ האקליפטוס' (זכה ללחן נוסף, של זוהר לוי). בשני הבתים הראשונים המשורר שוכב וישן "תחת עץ האקליפטוס ליד הירדן", ובחלומו משתלבים נבואות עמוס, מיכה וישעיהו לאידיליה של שלום בין העמים, על הגבול בין ישראל והערבים בבקעת הירדן:

"וממול ניגש החורש לקוצר/ 'מה נשמע, מרחבתיין' הוא אומר/ והאיש בצל הגפן שואל את איש התאנה/ איך היה היבול השנה".

בבית השלישי, אחרי המחשת דברי ישעיהו עם הדהוד פטישו של נפח המכתת את חרבו, מגיעה תפנית שמשליכה אחורה על כל השיר:

"שרות נערות בקולן החמים/ את חזון אחרית הימים/ ונושבים באקליפטוס הרוחות הבוערים/ ונוגעים שורשיו בקברי/ ואוחז הנביא בידי".

החיזיון, מתברר, הוא לא רק חלום הצהריים של הנרדם תחת עץ. הוא חזון אחרית הימים, ולמעשה חפר צופה שהנבואה תתגשם רק הרבה אחרי שימות, ושורשי העץ כבר יגיעו לקברו. לצד הענקת המובן העל-היסטורי לשאיפת השלום, מתברר ששלום כזה הוא במידה רבה גם חוץ-היסטורי.

אמונתה של נעמי שמר

הרוח שנמשכה מאחרי מלחמת ששת הימים ועד שלוש שנים אחרי סיומה הרשמי של מלחמת ההתשה נגדעה באחת, עם יללות הצופרים ברחובות השקטים של יום הכיפורים. בפרק זמן קצר להפליא השתנו השירים שהושרו לחיילים ולאזרחים, ועברו לשאול "מה חשוב היום, מה חשוב אתמול?" ולבטא תשישות מהמאבק שאינו נגמר.

גם אם שירי לאוּת, שבר ורפיון לא נשארו לשלוט לאורך זמן, שירים כמו אלו מתקופת מלחמת ההתשה לא נכתבו ולא הושרו עוד. נתן אלתרמן נשאר כמובן אחד מעמודי היסוד של היצירה העברית המודרנית, אולם גל הלחנת שיריו והחייאת הרוח המפעמת בהם שקע באופן טבעי ולא התחדש. כמה מהכותבים, ובולט ביניהם חיים חפר, שינו במשך השנים את טעמם לגבי צדקת דרכה המדינית של ישראל ועמדתה המוסרית. אחרים פנו לאפיקים אחרים בכתיבת השירה והפזמון, שלא עוסקים עוד בנושאים אלו. נעמי שמר הייתה בין היחידים (אולי היחידה ממש) שהמשיכה להוציא מתחת עטה שירים בסגנון אותם הימים, כמו 'חבלי משיח', 'וזוהי רק ההתחלה', 'כד הקמח', 'הלאה' ו'סימן שעוד לא הגענו'.

בפסטיבל הזמר והפזמון האחרון באותה תקופה, במוצאי יום העצמאות תשל"ג, הופיע בפעם האחרונה שיר של אלתרמן הנוגע לימי המלחמות. יאיר רוזנבלום לקח מתוך 'עיר היונה' את השיר 'ליל חניה', ובמִבצע שרק מלחין כמוהו מסוגל לו שזר אותו במנגינה קליטה שעשתה את השיר אהוב ומפורסם לאורך עשורים. בשיר, שנכתב באווירת מלחמת השחרור וקום המדינה, מתואר הצד האמִתי, המכושף והנוקב של המלחמה, של דריכות "המחנה אשר דינו/ להיות שופך דם האדם – ומגִנו".

פחות מחצי שנה לפני שתפרוץ מלחמת יום הכיפורים שרו בוגרי הלהקות הצבאיות "על אהבה… ועל חובה וקרב ועול, הכול בכול", ועוד עשו זאת "בקול גדול, בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול". לפני סוף שירתם קבעו, בלשונו של אלתרמן, כי הדברים האלה "עוד יימשכו כמו נימה מחלב/ נפשו של דור, גם בשדה זרועה/ לזכור לא רק לרע ימי רעה".

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

10 תגובות למאמר

  1. תודה, חן חן !

    נהנתי עד מאוד בקריאת הכתבה המושקעת.

    אפשר היה להוסיף את גירסתו של ה'צנחן הזמר' ללהיט הגדול ביותר של 1967 "ירושלים של ברזל"

    שבו הוא מוסיף נדבך על השיר, ומגלה זוויות נוספות על מחיר המלחמה ותוצאותיה.

    יישר-כוחך, חיים

    1. תודה!
      מאיר זצ"ל הוא תופעה בפני עצמה… החלטתי שאי אפשר להכניס אותו כאן.

  2. כתבה יפה. ועכשיו קצת קטנוניות: התמונה הראשונה לא של להקת הנח"ל. נא להסתכל על תגי היחידה. זו כנראה להקת פיקוד מרכז

  3. יפה ומעניין מאוד.
    הערה קטנה: את "שיר הרעות" חיבר חיים גורי ולא חיים חפר

  4. חייתי תקופת הלהקות של ששת הימים בתור ילדה וגדלתי עליה. נורא אהבתי ונהניתי ממנה. במקביל לה כמובן תקופת השייק הטוויסט הרוק הבלוז. שניהם נסעו במקביל והיתחברתי לשניהם ואהבתי אותם מאוד. הלכתי לראות סרטים של קליף ואלביס וכמובן היה טום גונס קרידיאנס קליווטר וכל להקות האמריקאיות והבריטיות. כל תקופה ושיריה. שירים מעצבים מקבעים וצועדים עם התקופה.
    עכשיו אני מחפשת עיברי.
    לפי דעתי העידן שלנו הוא עידן הנבואה ועידן העיבריות הקוסמית.
    בשביל להיתחבר לנרטיב העיברי מחפשים מי הכי מייצג מילה זו. למרבה הצער ישראל הגלותית לא. מי שירש מילה זו הם הנוצרים מחגורת התנך צאצאי עשיו. הם פשוט הקימו לתחייה מילה שופעת זו פנטסטית אוניברסאלית בצורה מדהימה. הבינו את סוד התנך הפילאי הפנטסטי וחיברו אותו למאה 21. מה יותר יפה מיזה. הם מישתמשים בקידמה המדהימה של ימינו כדי להמחיש פנטזיה תנכית זו. מבינים את חשיבותה העצומה של הנבואה לימינו אלה . ושמים עליו דגש. אני לומדת כל הזמן מהאיתותים וסימנים שהם משאירים ומפזרים כל הזמן. התרבות האומנות אפילו ליפעמים ההטפות מלאים ושופעים עיבריות. לוקחת מעבדת ומפיקה. כמובן בדרכי שלי המונותאיסטית. איך יכול להיות שגויים אלה הפכו לאפליקציה תנכית ולא אנחנו.
    נורא סליחה סליחה מקוממת אותי הגלותיות הגמרתית. ששמה דגש על הכהונה. ומיתעלמת מהנבואה.
    נורא אוהבת את השירים הניפלאים שלהם וכל הזמן מחפשת את הפענוח התנכי בהם. הם מלאים ושופעים עיבריות תנכית. ככה אני קורא לה. בשירים המלודיים שירי הרוק אף הבלוז.
    שירי הלהקות היה בהם מהעיבריות. אבל בימינו אין יותר. יש כמה אחוזים מהשירה התימנית מאוד מאוד מחוברים למילה הזו עיברית. מלאים מיסטיקה מטורפת שמייצגת אדמה עיברית זו. אבל ככלל לא מיתלהבת מהאומנות תרבות של היום. השירה החרדית אם המיזרחית או האשכנזית , היא תוצר שפע גלות. היא לא תנכית. אני מחכה שהמאמינים יתגייסו לצבא ילכו לעבודה ואז אעריך אותם ובאמת אתחבר. הגמרא הגלותית ותוצרתה לא מדברים אלי.

  5. בתחום הזמר והפזמון בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור(לדעתי פחות בשירה) משתקפת אוירה שהיא באמת ההיפך ממה שמציגים אותה. אופוריה שחצנית. מה שנכון, את קלות הראש והדעת, הזחיחות והזלזול בערבים העניקו לנו בעיקר כוכבי הבידור וגם הקולנוע של אותה תקופה. שני תחומי תרבות שרוב כוכביהם הגדולים התבררו כשמאלנים.