על העיוורון: ליקוי המאורות של ההנהגה הרוחנית והדתית ערב החורבן

קריאה קצת אחרת באגדת החורבן מאירה מחדש את הכשל העמוק שהוביל להתפוררות החברה היהודית, ונמצא בעוכרינו עד היום: היצמדות עיוורת לכללים והתעלמות מ"החיים עצמם"

חורבן הבית השני. ציור מאת ניקולא פוסן

היה זה לפני שנים אחדות. רוכב אופנוע נפגע קשה בתאונה, שגם תזמונה היה כואב במיוחד: הוא היה בדרכו לשלם את הפוליסה שהונפקה לו שעות ספורות קודם לכן, לאחר שרכש את האופנוע. חברת הביטוח התנערה כמובן מתשלום פיצוי, שכן הפוליסה, שטרם שולמה, לא הייתה בת תוקף. בית המשפט העליון קיבל את עמדתה. אילו פסק הדין היה נעצר כאן, הנהג האומלל היה יוצא וידיו על ראשו.

אך השופט נעם סולברג, מי שכתב את חלקו העיקרי של פסק הדין שניתן ביוני 2013, לא הסתפק בפורמליות המשפטית ובניתוח קר של העובדות. הוא חתם את פסק דינו בדברי המשנה בפרקי אבות: "על שלושה דברים העולם עומד: על הדין, על האמת ועל השלום", והטעים: "תפקידו של בית המשפט לעמוד על שורת הדין, אך בל ייפקד מקומו של השלום…". לכן, הבהיר, "מן הראוי לשקול לנהוג בו (בתובע) לפנים משורת הדין ולפצותו ולו בשיעור חלקי".

ה"שלום" האמור כאן חיוני לא רק בהוויה המשפטית או ההלכתית. זהו נדבך יסוד של חברה תקינה. עולמנו עומד על היכולת לראות נכוחה את האדם שלפנינו ואת הסיטואציה הייחודית, מעבר למסגרות ולכללים. אין זה "שלום" אוטופי אלא מאבות המזון של חיינו כאן ועכשיו, אם אנו מבקשים ליצור מרקם חברתי ראוי.

כך ניתן להסביר את פשר המונח שנכלל ב"חוק יסודות המשפט", המפנה את שופטינו, בהיעדר מקור נורמטיבי אחר, ל"עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". מה ל"שלום" ולמקום שבו צריך להכריע על פי הדין והצדק?

השכנת שלום איננה פריבילגיה אלא מרכיב חיוני. זוהי חתירה מתמדת אחר מקום שיניח את דעת הצדדים, אף אם הדבר דורש לחרוג משורת הדין. זוהי קריאה שלא לצעוד רק בנתיב שבו יקוב הדין את ההר, ולא לעמוד על הדין ככתבו וכלשונו, אלא לחפש פתרון יצירתי, בפשרה או בדרך אחרת, כדי להגיע לתוצאה שיהיה בה צדק ככל הניתן. לא בכדי זכה השלום לכינוי "כלי מחזיק ברכה": זהו האמצעי האפקטיבי ביותר להגיע לעמק השווה, גם אם נקודת הפתיחה הייתה עימות או סכסוך שנראה בלתי פתיר.

ישנן נסיבות המחייבות לזנוח את הפורמליות, או למצער לסטות ממנה, לטובת המהות. זהו אחד העקרונות המכוננים של מורשת ישראל, ומעמודי התווך שעליהם "העולם עומד".

בדיוק כאן, למיטב הבנתי, טמונה האבחנה הנוקבת בדבר הנגע שפשה בימי בית שני והוביל לטרגדיה דתית, חברתית ולאומית.

הקפדה דתית שהופכת לאטימות רגשית

אחת הרעות החולות של ההוויה הדתית מקדמת דנא היא הטוטאליות ואובדן חוש המידה; זווית המבט הצרה מאפיינת פעמים רבות את העולם ההלכתי והפסיקתי, שאינו נוטה לשקלל ערכים, צרכים והשלכות רוחב של המעשה הדתי. לא אחת, מה שנתפס כדבר היחיד שראוי לעשותו במקום ובזמן נתונים – בשם הצו האלוהי, או למצער בשם עמדת המבקשים לדבר בשמו – הוא מעצם טיבו כה נחרץ ומוחלט, עד שהעיניים טחות או אדישות למשמעויותיו ולתוצאותיו.

מדובר בבעיה עמוקה שימיה כנראה כימי תורת ישראל. אם לפני חורבן הבית הראשון לקה העם בירידה רוחנית, חורבן הבית השני היה שיאו של תהליך הפוך: דתיוּת-יתר, שהפכה את עושיה לאטומים ונכים רגשית ומוסרית. חברה כזו איבדה את זכותה להתקיים לצד מקדש שעבודת האל בו הפכה פלסתר.

התנהלות זו חלחלה מראשי העם ומנהיגיו הרוחניים אל הציבור והפכה לנורמה. היא המיטה עלינו אסון מדורָג תלת-שלבי, המשתקף היטב באמירה מהדהדת ואמיצה של רבי יוחנן, גדול אמוראי ישראל ומסדר התלמוד הירושלמי:

"ענוותנותו של זכריה בן אבקולס

החריבה את ביתנו

ושרפה את היכלנו

והגליתנו מארצנו".

ראשיתו של השבר בקלקול חברתי עמוק בתוך 'ביתנו', המשכו בקריסת בית ה', ואחריתו בחיסולה הבלתי נמנע של הקהילה היהודית בארץ.

האשמה נוקבת ואישית זו חותמת את הסיפור החז"לי המפורסם על 'קמצא ובר-קמצא', המצביע על קלקול חברתי ומוסרי עמוק שעמד ברקע חורבן הבית. רובנו עוצרים לאחר קריאת התיאור אודות אדם שהתנהג בגסות רוח עם מי שהוזמן לסעודתו בטעות, ומצקצקים נוכח חוסר הרגישות לזולת ושנאת האחים התהומית. אך לא זהו המוקד באגדה החז"לית. ההתרחשות באותה סעודה הייתה רק המבוא לצרה הגדולה באמת, לקטסטרופה הלאומית.

חכמינו מתארים השתלשלות עניינים שהידרדרה מכאן ואילך, עד כדי הלשנה של בר-קמצא הפגוע והמושפל לקיסר הרומאי, כאילו מרדו בו היהודים. כ'הוכחה' הוא מציע לו לשגר קורבן כדי שיוקרב בבית המקדש, ובדרך מטיל בו מום שפוסל אותו. ההנהגה הרוחנית והדתית ניצבה בפני דילמה מייסרת: האם להפר את המצווה הדתית כפשוטה, את הכללים הבלתי מתפשרים האוסרים הקרבת בעל מום, או לשעות לצו השעה הדורש סטייה חד-פעמית מהכלל כדי להציל את האומה מזעם הקיסר?

עצימת עיניים מסוכנת

יש לשער שההתרחשויות הקונקרטיות המתוארות כאן לא היו ולא נבראו אלא משל היו; מדובר בהמחשה ושיקוף מצב, במסר נוקב שלמרבה הצער רבים מעדיפים להתעלם ממנו, לדחוק אותו לשולי תודעת לקחי החורבן או לפרש אותו באופן נפתל, במקום להישיר מבט אל הכשל הדתי-מנהיגותי הזועק.

תיאור ההסלמה, עד הסוף הבלתי-נמנע, מדבר בעד עצמו. פעמיים ניסו חכמי הדור להציל את המצב: בתחילה כשהציעו להקריב את הקרבן הפסול "מפני שלום מלכות", אבל זכריה בן אבקולס נזעק ש"יאמרו: בעלי מומין קרבין לפני מזבח". השיקול של 'מה יגידו' ושל עיוות ההלכה הצרופה עמד בראש סדר העדיפות שלו. הוא עצם את עיניו מלראות נכוחה את החרב החדה שהונחה על צוואר הציבור היהודי כולו. כך הגיב גם להצעה לשלוף את 'נשק יום הדין' ולהרוג את בר קמצא, המלשין, משום ש"יאמרו: מטיל מום בקודשים ייהרג", שמא צעד קיצוני זה ייתפס בטעות כהוראה הלכתית.

רבי יוחנן רואה בסדר העדיפויות המעוות הזה את האשם העיקרי בחורבן. לדעתו, העדפת ההיצמדות להלכה ככתבה על פני הצלת האומה מפני סכנה מוחשית; התנהגות זו של "ענוותנות", של צמצום, היא שהחריבה אותנו מבפנים. לא ייפלא שבמקום אחר קבע הוא עצמו כי "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" – כלומר שנצמדו למילה הכתובה ולחוק היבש, ולא נהגו "לפנים משורת הדין".

כשאתה פועל רק על פי צו אלוהי ואוטם את אוזניך לצו הרגש והמצפון; כשאתה נמנע מלהביט לימינך ולשמאלך ולא רואה את זולתך במצוקתו, את קהילתך או את עמך בצרתם ואת הנזקים הנוראים שגורמת לעתים ההיצמדות הפורמלית לחוקים, לכללים או למצוות – אחריתך בלתי נמנעת: חורבן, התפוררות וגלות.

הרבה השתנה ב- 1947 השנים שחלפו מאז. שיקמנו מחדש את הלאומיות שלנו ואת הקומה הרוחנית והאינטלקטואלית של העם היהודי והציבור הישראלי, אבל מליקוי המאורות ההוא – הלובש ופושט צורה אך נוכח בחיינו במלוא עוצמתו – טרם התאוששנו.

זכריה הנביא צפה את הפיכת הצומות "לששון ולשמחה ולמועדים טובים", אם נשכיל לעשות את אלה: "דַבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה ח). אך מרוב דבקות ב"אמת" שכחנו את ה"שלום"; דבקנו עד כלות בדין, וזנחנו את מה שלפנים משורת הדין.

על זה היה, ועדיין, דווה ליבנו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

28 תגובות למאמר

  1. דת זה עניין פשוט.
    נבראנו בצלם.
    קצת דמיון וכל אדם ישרטט בנקל את דמותו של איש האלהים.

    קורן, מאיר, נדיב.
    כל מעשיו גלויים, טהורים.
    כולו נתינה ואהבת אדם.
    שוחר שלום וצדק.
    אציל וחסר מורא.

    זהו. פשוט.

    אינו למדן, חכמתו טבעית.
    אינו דקדקן הלכות, ליבו טהור.
    לא לוקח מזולתו דבר, כולו נתינה, מוסר נפשו.
    עובד את אלוהיו, בזיעת אפיו.
    רחוק ממילים ודרשות, הוגה בו יומם ולילה.
    ילכו לאורו וילמדו ממעשיו.

    יהדות?
    לא.
    הבנה של ילד!
    נעלה על היהדות?
    אלפי מונים.

    1. כן, הפשטות הילדותית של הנצרות לא שפכה נהרות דמים.

      לעבוד בפשטות ללא חשיבה
      בסוף מוביל לעבודה זרה
      לאכזריות בשם החסד
      לשנאת המוסרי כי הוא דורש ממך יותר

      עבודה שכוללת שירה והתבודדות בארבע אמות
      את זה אכן יכול לעשות הדיוט
      אך עבודה אמיתית של תיקון עם ועולם
      ילד לא יוכל לעשות זאת, רק עם זקן וחכם

    2. יש משהו בדברך כי הדת המימסדית היסתאבה המון בימינו. גם אני נורא רע לי מכל המושגים הדתיים של היום. עולם ההלכה התורני כל אביי ורבא כל הפלספנות של עולם הגמרא תלמוד. אני ליפעמים שומעת את הערוצים החרדים. פשוט הזוי. מה מעניין כל הדברים האלה. אז מה אתה שכלתני חריף מיתפלפל. זה נרקסיזם זה דו שיח של העצמי. רוב הדברים שם לא רלוונטים. למה צריך לממן את זה. הכל נישבר בימינו. אתה כולך בהלם. אין במה ובמי להאמין כימעט. אתה יודע שיש המון מיתחת לשטח והוא מוסתר במישחקים הנוראים האלה. באמת בימינו השבר גדול ונורא. אין מי שיוביל עם. אין ממי לקחת דוגמא. המפולת היא גם עולמית. זה ממש שיאה של הנפילה מגן עדן. הנפילה היתעצמה כל כך שאתה כבר לא מאמין בכלום. ותהא האמת נעדרת. אין אמת אין טבע. יש המון תיכנות והינדוס וירטואלי. משרת אינטרסים זרים. האמת פגה. אבל צריך להיתרגל אין מה לעשות. הנחמה הגדולה שהוא אבא נישאר. הוא הגב. ואז אתה ניצמד ונותן לו לעשות את העבודה. זה הרי העולם שלו. והוא יודע מה שהוא עושה. אולי זה מה שהוא רוצה. שנאמין בו ורק בו. כל האלילים עשרות אלפי אליליים , אצלנו ובעולם ילכו וימוגו לאט לאט והוא ישאר לאמונה.

  2. יפה מאוד.
    ההתעסקות בכללים על פני החיים עצמם מזכירה את הגדרת אונס על פי החוק.
    מציאות מאוד נורמלית שבה גבר ואשה נמצאים במצבים אינטימים לאורך זמן- טבע העולם שיהיה ביניהם קשר.
    במושגי חוק של היום (שנחקק על פי השמאל) זה אונס אם מדובר במעביד ועובדת.

    1. קודם כל זה לא אונס אם יש הסכמה מרצון חופשי של שני הצדדים.
      הבעיה שבדיעבד לך תוכיח שהייתה הסכמה אם העובדת שלך מתלוננת ואומרת שלא היתה הסכמה ושהיא הרגישה מאויימת ופחדה לפרנסה שלה ולכן נכנסה למיטה שלך. נטל ההוכחה עליך כמו בעניין רישום שעות נוספות.
      לכן תעשה טובה אל תחבק את העובדות שלך, אל תחמיא להן, אל תספר להן בדיחות.

      זאת גם לא המצאה חדשה של הסמול. הבריטים כבר אמרו שמעביד שיש לו רומן עם העובדת שלו הופך ליידי לזונה.

  3. "ההנהגה הרוחנית והדתית ניצבה בפני דילמה מייסרת: האם להפר את המצווה הדתית כפשוטה, את הכללים הבלתי מתפשרים האוסרים הקרבת בעל מום, או לשעות לצו השעה הדורש סטייה חד-פעמית מהכלל כדי להציל את האומה מזעם הקיסר?"

    האמנם?

    כשרבי זכריה בן אבוקלוס אסר להקריב את הקרבן, רבי יוחנן בן זכאי לא אמר ולו מילה אחת!
    כן כן, אתם מוזמנים לבדוק בגמרא.

    מתי אם כן אמר רבי יוחנן את אשר אמר?
    לאחר שרבי זכריה בן אבוקלוס סירב להרוג את בר קמצא.

    צו השעה לא היה לסטות מצו ההלכה, אלא דווקא לקיים אותה. את הקרבן היה אסור להקריב, אבל את בר קמצא, שניתן בקלות היה להוציא לו דין רודף כיוון שהוא באמת רדף את היהודים והלשין עליהם לקיסר – היה ניתן וצריך להרוג.
    זאת ההלכה היבשה.

    רבי זכריה בן אבוקלוס לא שעה להלכה היבשה בגלל "מה יגידו" – זו היתה הטעות.

    יש המון סיבות שמוזכרות בלא מעט מקומות שבגללן חרבה ירושלים – הסיפור של קמצא ובר קמצא לא מדבר על כך שדנו בה דין תורה אל על שנאת החינם של בר קמצא שהחליט להשמיד מדינה כי מישהו העליב אותו…

    1. ערבבת בין שני ר' יוחנן. ר' יוחנן, שמספר את הסיפור בגמרא בגיטין, אינו רבן יוחנן בן זכאי, שאומנם היה באותו דור, אך אין שום מקור לטעון שהיה במעמד.
      ר' יוחנן שמביא את הסיפור ואת חוות הדעת עליו, הוא ר' יוחנן נפחא, שבד"כ מוזכר בתלמודים בשם 'ר' יוחנן' סתם. הוא מאמוראי ארץ ישראל ועוד לא נולד בזמן החורבן

  4. "ההנהגה הרוחנית והדתית ניצבה בפני דילמה מייסרת: האם להפר את המצווה הדתית כפשוטה, את הכללים הבלתי מתפשרים האוסרים הקרבת בעל מום, או לשעות לצו השעה הדורש סטייה חד-פעמית מהכלל כדי להציל את האומה מזעם הקיסר?"

    האמנם?

    כשרבי זכריה בן אבוקלוס אסר להקריב את הקרבן, רבי יוחנן בן זכאי לא אמר ולו מילה אחת!
    כן כן, אתם מוזמנים לבדוק בגמרא.

    מתי אם כן אמר רבי יוחנן את אשר אמר?
    לאחר שרבי זכריה בן אבוקלוס סירב להרוג את בר קמצא.

    צו השעה לא היה לסטות מצו ההלכה, אלא דווקא לקיים אותה. את הקרבן היה אסור להקריב, אבל את בר קמצא, שניתן בקלות היה להוציא לו דין רודף כיוון שהוא באמת רדף את היהודים והלשין עליהם לקיסר – היה ניתן וצריך להרוג.
    זאת ההלכה היבשה.

    רבי זכריה בן אבוקלוס לא שעה להלכה היבשה בגלל "מה יגידו" – זו היתה הטעות.

    יש המון סיבות שמוזכרות בלא מעט מקומות שבגללן חרבה ירושלים – הסיפור של קמצא ובר קמצא לא מדבר על כך שדנו בה דין תורה אל על שנאת החינם של בר קמצא שהחליט להשמיד מדינה כי מישהו העליב אותו…

    1. נא הבדל בין רבי יוחנן (בר נפחא) גדול אמוראי א"י מהמאה ה – 3 והוא הנזכר בכתבה, לבין רביי יוחנן בן זכאי ("תנו לי את יבנה וחכמיה") מהמאה הראשונה שהיה העיקרי שבמכונני היהדות הרבנית שלאחר החורבן.

  5. מאוד תמוה הניסיון לשפוט את ההנהגה הדתית והרוחנית שמלפני 1947 שנים תוך התבססות על מה שהכותב הגדיר כמשל. במציאות גם בהתבסס על כתבי יוסף בן מתתיהו אנחנו בקושי יודעים מי הם היו ומה הם עשו. בכל מקרה הטענה בדבר "חיסולה הבלתי נמנע של הקהילה היהודית בארץ" בקשר של המרד הגדול הוא מופרח לגמרי: הישוב היהודי בארץ ישראל פסק במאה השביעית. כלומר יותר מ-500 שנה לאחר המרד הגדול. קישור בין שני הדברים שקול לקביעה שבגלל קולומבוס שגילה את אמריקה ב1492 ישראל ניצלה ב1973 בשל הרכבת האוירית האמריקאית.
    הישוב היהודי בארץ ישראל הצטמצם בשל המצב הכלכלי ובמיוחד לאור האנטישמיות של הממשל הביזנטי עד הטבח ביהודים ע"י הקיסר הביזנטי הרקליוס בשנת 628.

  6. לדעתי. דווקא היהודות החילונית ומסורתית היא היפה והמקרבת ואילו הדתית והחרדית מגבילה כובלת ומשניאה את הדת על רוב היהודים בעולם. פעם הייתי אוכל כשר ושומר מסורת ובגלל כל הגואל של הממיסד הדתי שבכלל שהפך את הגברים הנשואים עבדים של האישה אני כבר הפסקתי לשמור כשרות ומתרחק מכל מה שיהודי

  7. העיקרון המוצג במאמר, נכון מאוד וכדאי לזכור אותו לא רק בתשעה באב.

  8. נראה לי שלא הבנתם כלום
    אין כאן הסבר היסטורי
    אלא הסבר מוסרי
    איך הצמדות לחוק היבש מביאה לחוסר צדק ולפגיעה בעם.
    כל אחד יכול להביא דוגמאות משלו לנעשה היום.
    אני יכול לומר שההצמדות לחוק היבש שחייבה את עולי אתיופיה להקיז דם
    ומוציאה את האוויר מעולי רוסיה שחייבים להביא תעודות עד 3 דורות לאחור
    – במקום להביט על התמונה המלאה של שיבת ציון וחיזוק העם – לא מוסיפה לנו כלום.
    ובבניין הארץ ננוחם.

  9. מאמר מענין ורהוט, דומה מאד למאמרה של רוחמה וייס גולדמן מלפני כמה ימים במדור היהדות של YNET.
    הבעיה בו היא הנחת היסוד- שאכן חרבה ירושלים על שנאת חינם ועל דקדקנות הלכתית. זוהי פרשנות תיאולוגית, המתעלמת מהמציאות ההיסטורית ומהלקחים הפוליטיים והמוסריים.
    ירושלים חרבה בגלל המרד ברומאים. אסור היה למרוד ברומאים- למרות שלטונם הקשה. למרות שניצלו את ההמונים העניים מבחינה כלכלית, למרות שטיפחו את עבודת האלילים של צאצאי המהגרים היוונים שישבו בארץ. למרות כל שאר חסרונותיהם, כפי שמצוטט בתלמוד בשם רשב"י: "בנו להם שווקים להושיב בהם זונות" וגו'.
    מדוע אסור היה למרוד? כי ניתן היה לחזות את התוצאות, ממרידות של עמים קטנים אחרים באותה תקופה. כולן נכשלו, כי מול העוצמה הרומאית לא ניתן היה לעמוד במאה הראשונה לספירה.
    כלומר, ניתן היה לחזות שאחריתו של המרד תהיה מרה. אז מדוע מרדו? מתוך תיאולוגיה משיחית יהירה, מתוך קנאות שפגעה באלימות במתונים שבין היהודים, שהזהירו מהאסון הצפוי. מתוך אמונה שיד אלוהים תרד מהשמים ותשנה את יחסי הכוחות בין היהודים לרומאים.
    והנה, מסתבר שיד אלוהים לא ירדה מהשמים. אלוהים כנראה מחליט בעצמו, ללא מעורבות של משיחיסטים בני תמותה, מתי הוא מתערב בנעשה שם למטה.
    והלקחים? לא לבנות על יד אלוהים שתרד מהשמים. לנהל מדיניות מאופקת, מתונה, רציונלית וזהירה כלפי גורמים מדיניים שסביבנו.

    1. כתבת מאוד יפה ומרגש אבל עם טעות אחת (לפי טענתך): הטענה שלך היא שהיה ידוע שרומא חזקה מידי ולכן לא היה סיכוי. אולי תחכימי אותנו אילו מן ה"גורמים מדיניים שסביבנו" מחזיקים בכוח דומה לשל רומא?
      מסקנה: הלוגיקה שלך לא משהו.
      מסקנה נוספת: את מנסה להסיק מסקנות, לא רלוונטיות, מתוך סיפור כשלהו וע"פ השקפת עולמך. במילים אחרות: לא נותנת לעובדות לבלבל אותך. יפה בסה"כ, אבל מופרך לגמרי.

    2. תגידי – קראת את המאמר ?
      הוא לא קשור למה שאמרת.
      ולעצם העניין – המסקנות שלו הן מוסריות
      בפירוש לא תיאולוגיות או תיאור היסטורי.
      ולעצם השאלה האם היה צריך למרוד או לא ?
      קשה מאוד לתת תשובה היום – אל תשכחי שכמה מאות
      שנים קודם מרד המכבים נגד המעצמה היוונית – הצליח.

    3. ספר דברים:
      ״תחת אשר לא עבדת את יהוה אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל״
      ״ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה והפיצך יהוה בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ״

      ברור. נבואי, אלוהי, ללא פרשנות מיותרת.
      את העבודה שלו הוא יודע.

      הרבה שנים לפני. בתקופה בה המציאות התהוותה.
      התגנב הנסיך לגנו של של האל ובפיו הצעה:
      ״לא-מות, תמותון. כי, יודע אלוהים, כי ביום אכולכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם, כאלוהים, יודעי, טוב ורע״
      הבטחות.. מאז, שולט המוות, והשקר, על נפש האדם.
      אלוהים יצא לפנסה.
      את מקומו תפסו – ״כאלוהים״.
      כמו אלוהים.

      ״יודעי הטוב והרע״.
      פטרוניו, מפרשיו, כותבי הלכות, המתירים והאוסרים.

  10. הייתי מציע לחברה הישראלית – ובכך כוונתי לעם ישראל, הוא העם היהודי, במדינת ישראל ובתפוצות כאחד – לשוב למקורות, כדברי מגילת איכה: השיבנו יהוה אליך ונשובה.

    השיבה היא למקרא ולשני המסרים המרכזיים בו: היותו של אל אחד, והיותם של ערכי מוסר המוקרנים לאנושות כולה מאותו אל אותו אנו עובדים.

    כל שעלינו לעשות הוא להשתחרר מכבלי כתות ומנהיגיהם; משלשלאות רבנים והלכותיהם ולהתמקד במסר המרכזי של ספר הספרים אותו קיבלתנו כעם ואשר אותו אנו אמורים להוריש לאנושות כולה: ערכי מוסר בין אדם לחברו.

    1. מה פתאום רוכש האופנוע רוכב עליו בלי ביטוח משולם וחתום? הוא דפוק? השופט טועה כשהוא מכניס את עניין לפנים משורת הדין וטוב שלא הכניס זאת לפסיקה. זה תקדים לאין סוף מעשי רמאות ונוכלות.
      בהקשר לחורבן ול-ט' באב אומר רק כי כאז כך עתה. הרעה החולה הגדולה ביותר היא שהרשות המנהלת את חיינו, המדינה, רואה בנו, נתיניה, אוסף רמאים ונצלנים ורודה בנו כמובן עפ"י החוק, מיום הלידה ועד הקמת המצבה.

  11. נכון וברור, אלא שהמבחן הוא לשמור בכ"ז על סטנדרטים רוחניים גבוהים. רוחב הדעת הדרוש בד"כ אינו נחלת הכלל. שים לב שהפרשנות האוטומטית לדבריך(מגיבים) היא נגד עצם ההלכה.

    היכן שלפנים משורת הדין נגד הדין?… רוב ניסוח ההלכה אחר החורבן, והנהגת ר"ג כדי שלא יתנו דבריהם לשיעורין

  12. אגב, אותה הצמדות לאיסור "לא תעלו בחומה" ואיסור להתגרות באומות – היא זו שבעקבותיה גדולים מרבני אירופה פסקו שלא לעלות לארץ – ובעקבות כך יהודים רבים מצאו את עצמם מובלים לכבשנים…

  13. על כל דבר בחיים אפשר לומר "הצמדות עוורת לכללים, והתעלמות מהחיים עצמם". לכל אחד הסבר מתאים לו מה זה "הצמדות עוורת לכללים" ומה זה "החיים עצמם" (חוץ מכללי הטבע)

  14. הפוך לגמרי!

    ה'הלכה היבשה' אם שייך בכלל להשתמש בביטוי כזה, היא שצריך להקריב את הקרבן – משום פיקוח נפש או להרוג את בר קמצא – מדין רודף. הנקודה עליה מבקר ר' יוחנן את ר' זכריה, אינה הידבקות להלכה, אלא חוסר יכולת להכריע, שמשאירה בשב ואל תעשה.

  15. מאמר מדהים רק כמה הערות קטנות וחשובות.
    א. חשוב שתדייק בציטוטים שלך: אתה כתבתה:"לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה", ובגמרא כתוב: "ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה אלא דיני דמגיזתא לדיינו אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין".
    ב. יש למקור הזה מסקנה גדולה יותר, ז"א משמעות של לפנים משורת הדין היא גם חלק מהתורה, ז"א כשם שה' ציווה לקיים את כל מצוותיו כך גם הוא ציווה לקיים לפנים משורת הדין, בתוך גבולות הגיזרה של הציווי האלוהי יש גם את הלפנים משורת הדין, לדוג': ה' ציווה לצום ביום כיפור, נניח שאדם לא יכול לצום אז ה' ציווה עליו לא לצום ביום כיפור ואם הוא יצום הוא יעבור עבירה וזוהי הדרך של השלום המוזכרת במסכת אבות.

  16. כל התורה על רגל אחת-שביל הזהב ושלילה מוחלטת של קיצוניות מכל צד.

  17. מאמר יפה לתשעה באב. טוב עשתה הממשלה שוויתרה בעניין המגנומטרים. העלייה להר הבית חשובה מאוד לערביי ירושלים ולא הם שביצעו הטבח, אלא שלושה מוסלמים ישראלים שחינכנו אנחנו. משראתה הממשלה את גודל הכאב של ערביי העיר, שלא חטאו, שינתה עמדתה. טועים האומרים שהיה צריך ללכת עד הסוף וכל וויתור הוא חולשה. המאמר מסביר לנו כי יש לנהוג ברגישות ובגמישות, כערך.

    נכון כי אמינות והרתעה חשובים לא פחות. אמינות והרתעה יש להפגין בעמידה חסרת פשרות, המגובה בהחלטות תקציבים ושיתוף בכל דרך, לצד ידידינו ובעלי בריתנו — כאן זה הדרוזים. בעתיד אולי המתנחלים. הר הבית ישאר בידינו אם נשכיל להיות נאמנים לכל אוהבי ישראל, רחומים כלפי מי שלא חטאו, וברורים כלפי האויב.

  18. משמח מאוד לפגוש מאמר שמתבסס על הנחה נכונה: משלים של התלמוד הם לא סיפור היסטורי אלא רק משלים אשר מעבירים את המסר של מחבריו של התלמוד. ומעציב מאוד שבאותו מאמר בדיוק המחבר משתמש בשיטה הנהוגה אצלנו: מחפש את המסר בפשט של המשלים ולא מפענח את הפשט. מקוצר היריעה אצביע רק על משפט אחד של המשל על הסיבות של החורבן בין שניים המשפטים שמחבר המאמר הסתמך עליהם – המאמר הראשן של רבי זכריה בן אבקולס.
    ההרגל לא לפענח את הפשט של התלמוד השתרש עד כדי ההתנהגות הזויה לחלוטין: היום אנו רגילים להתייחס לפשוטו של התלמוד כאילו הוא הוא המסר של מחבריו אפילו כאשר מדובר בטקסטים של משלים ממש ולא הקטעים "יותר תמימים לכאורה" של התלמוד. איבוד היכולת לפענח את הצופן של מחברי התלמוד הביא למחלה ממש הרסנית: אנו ללא שום בושה או חשש מעָוותים את הטקסט של התלמוד כאילו אין בזה לא זלזול כלפי הגאונים שלא כתבו ללא מטרה וללא סיבה שום אות בספר הגאוני שלהם – התלמוד.

    במקרה הנידון במאמר המדובר המחבר מספר במילים שלו את מה שכתבו לנו מחברי התלמוד ולא את דבריהם המקוריים ועקב כך גם הוא מעוות את הטקסט המוצפן ומונע מעצמו כל סיכוי לפענח ואז להבין את המשל של מחברי התלמוד.

    איננו צריכים לפענח את המסר שתמון בתוך שמו של הדמות הזאת (זכריה בן אבקולס) בשביל להתחיל לפענח את המסר של מחברי התלמוד אשר במשפט הראשון של הדמות הזאת: “יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח". ארשה לעצמי להדגיש שוב: אין לנו שום סיכוי להבין לא את המטרה של מחברי התלמוד ולא את המסרים שלהם אם אנו נמשיך לקרוא את הפרשנים של התלמוד ולא את מחבריו.

    אובכן, מחברי התלמוד אמרו במשפט הראשון של הדמות שהם המציאו, שאם – כך מזהירה הדמות הזאת את הנהלת המזבח – שאם הם יקריבו את הקורבן הזה אז יגידו שבעלי המומים המוסריים קרובים להנהלת המזבח ובגלל זה הקריבו את החייה הפסולה במקום לדווח למלך מלכי המלכים על החטא שנעשה במשתה. מספיק לשים לב שמילה "גבי" היא מילה בארמית ולא בעברית (גבי = גבהי = "גבוהים של”) והצופן מיד נפתח – ועכשיו צריך רק להבין שאנו ממש לא מכירים את המהות ואת המטרה של התלמוד: להיות ספר של ביקורת כלפי האומה שהחריבה את המוסר ועקב כך החריבה גם את בית המקדש.

    בשביל להבין ביתר קלות את המשמעות של הביקורת של מחברי התלמוד שנמצאת במשפט הזה של הדמות הזאת, צריך להיזכר בקטע על בנו הרוחני של רבי עקיבע אשר היה מטיל מום בקדושים: היה גוזם לחיילים שלו את האגודל של יד הימין שלהם – של היד שמחזיקה את החרב… רבי זכריה בן אבקולס מאוד מוטרד מכך שיכולה להיווצר הלכה למעשה "מטיל מום בקדושים – יהרג" כי הוא הוא מי שהיה בין אלה שהטילו מום בקדושים באירוע של משתה עם בר קמצא. יותר מזה! המדרש הידוע מוסיף בשביל לעזור לנו להבין את המשל של התלמוד ואומר שדוקא זכריה בן אבקולס היה יכול לעצור את הגברא אשר הקים והוציא בקוח את בר קמצא מהמשתה – אך הוא לא עשה זאת ובכך הטיל מום מוסרי בקדושים – בעם ישראל.

    עכשיו צריך לקרוא עוד קצת מהמשל ההוא – אבל לבד, בלי להמשיך להסתמך על הפרשנים! מכל מה שכתוב לנו במשל הזה מובן, שהקיסר הרומי לא רצה להילחם ביהודים ואפילו מבר קמצא דרש הוכחות למרד של האומה במלך מלכי המלכים – וזה עוד מבלי להיזכר בכל ההיסוסים של רומה שמתוארות בהמשך המשל. מכל זה מובן שאם היינו קוראים את המשל לבד, באופן עצמאי, היינו מיד מבינים שהעם היה צריך להתלונן לקיסר על הפרובוקציה של בר קמצא ולא לחשוב על הפתרונות ממש הזויות בטיפשותן, כמו, למשל, להרוג את בר קמצא, השליח האישי של הקיסר, במטרה להימנע מלהכעיס את הקיסר – המהלך ההזוי ביותר! ואם נמשיך להאמין לפרשנות המקובלת, אז לא נבין שהדעה הרווחת של המפרשים לגבי בר קמצא כרודף, לא מבוססת על הפשט של המשל על החורבן המוסרי של האומה: הקיסר היה מעניש את בר קמצא מיד עם הגעתם של עם ישראל אליו עם הבקשה "תן לנו אפילו עדר של קורבנות ונקריב אותן, אך את הפרובוקטור הזה תעניש, בבקשה!”. רודף??? חגב, קמצין, נמלה… כמו זבוב הקימו וזרקו מהמשתה – ונמלה כזאת היא היא הרודף? למה שלא לקרוא במקום להמציא ולעוות?!

    אבל התלמוד מספר על האומה שכבר הוטל עליה מום של אי-מוסריות ועקב כך היא לא הייתה מסוגלת להתנהג באופן מוסרי: ללכת אל המלך מלכי המלכים ולהודיע על המעשה שלה הלא מוסרי שהיא הרשה לעצמה לעשות כלפי בר קמצא: לשתוק כאשר פוגעים בחלש ללא שום סיבה. כולם ידעו שאסור להטיח את המקרה, כולם ידעו שאסור להקריב את הקורבן הפסול הזה אלא חייבים להודות בטעות ולבקש סליחה ממלך מלכי המלכים ששלך אליהם (עליהם) את הקיסר הרומי – ורבי זכריה בן אבקילס (למרות השם שלו!) הבין שהעם עדיין בז למושחתים, כי המום המוסרי כבר העוויר את השכל של ההנהגה והם היו מוכנים להמשיך במנהג של האומה – לשקר ולפגוע בחלשים ובצדק ובאמת.

    נ.ב. אין לי אפשרות להצביע לציטוט קצר עם המהלך שאותו ניסיתי לתאר לעיל, אך אני מרגיש חובה לציין ולהדגיש שהדעה המקובלת היום לגבי תפקידו של בר קמצא בחורבן של בית המקדש ושל ירושלים מבוססת על טעויות של הפרשנים ולא על הטקסט הברור של המשל על הסיבות של החורבן. במסכת יומא (ט – עמ’ א) נכתב לנו שהסיבה היא "שנאת חינם" והמשמעות של המושג הזה הסבירו לנו דווקא במשל על הסיבות של החורבן של המוסר של האומה. כתבו לנו שהבריונים לא רק שלא הרשו לחכמים שידעו רצונו של יהוה לעשות שלום בְּ-גויים אלא הבריונים אפילו קמו על החכמים והרגו כמעט כולם – אך העיקר הוא שהבריונים התחילו להילחם ברומא למרות שיודְעֵי רצונו של יהוה הוֹדִיעוּ להם שהשם לא יסייע להם. אנו יודעים שתלמוד מוסיף ואומר לנו שהבריונים (בר-יָוֵן = בן-בוץ=בן-חושך) אמרו ליהוה "אתה לא רוצה לעזור לנו להלחם בגויים?! נסתדר בלעדיך, רק על תעזור להם!” – כלומר, תלמוד בשני מקומות מדבר על בריונים כעל העמלק שנלחם ביהוה, אך אפילו זה לא עוזר לנו להפסיק להאמין למפרשים שמאשימים את בר קמצא במלחמה שלגביה התלמוד עצמו אומר על בני-חושך כעל הסיבה היחידה למלחמה. המלחמה נגד אימפריה ענקית הייתה מלחמה אבודה מראש, הייתה מלחמה לחינם, ללא שום תועלת… והתלמוד אומר לנו: השנאה של בני-חושך כלפי גויים היא היא החריבה את בית המקדש ואחר כך את ירושלים. השנאה שהייתה לחינם, ללא שום סיכוי להביא תועלת כלשהי. מלחמה לחינם, מלחמת חינם, שנאת חינם.

    הדברים נאמרו על-פי ספר
    "Bar Kamtza. 2007”,
    אשר כל חומריו וגם הציטוטים ממנו ניתן להוריד, למשל, מכאן:
    https://goo.gl/2SxSUy
    שני ציטוטים (על המהות של דמותו של רבי עקיבא ושל קמצא ובר קמצא) ניתן לקרוא כאן:
    http://cafe.themarker.com/post/3000021
    https://barkamtza2007.blogspot.com/ncr