לא להרים ידיים: חוק מדינת הלאום צפוי להוביל לשינוי אמיתי

מי שמאמין שהחוק לא צפוי להביא לשינוי של ממש מפספס נקודה חשובה: לא כל השופטים אותו דבר

גם יום העצמאות מעוגן בהצעת חוק מדינת הלאום | הדס פרוש/פלאש90

שלושה חודשים לפני בחירות 96, ב-19 לפברואר 1996, נערך דיון במליאת הכנסת לקראת ההצבעה על הצעות לשלושה חוקי יסוד חדשים: זכויות חברתיות, זכויות במשפט, חופש הביטוי וההתאגדות. אחד מראשי החץ של המתנגדים לחוקים אלו היה חבר הכנסת אריה דרעי. במסגרת הדיון, הסביר דרעי את התנגדותו לחוקי יסוד שלכאורה נועדו להגן על מצביעיו שלו. שווה לקרוא את הדברים גם היום, 21 שנים מאוחר יותר:

בכנסת הקודמת, בשעת לילה מאוד מאוד מאוחרת, חוקי יסוד שצריכים להתקבל במליאת הבית, ‎120 חברי כנסת – זה יום חג לדמוקרטיה שמעבירים חוקה – בשעת לילה מאוחרת, תוך הטעיה מכוונת של הציבור הדתי והחרדי, שהיו צריכים את הסכמתם בקדנציה הקודמת, באו פרופסורים מלומדים שאני מכבד אותם, כמו פרופסור רובינשטיין ואחרים, ושכנעו ממש בשכנוע עמוק כמה חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק הם לטובת הציבור הדתי…

בא נשיא בית-המשפט העליון ( – אהרון ברק, ע"א) ואומר: לכאורה כבר אין צורך בחוקה. ברגע שנתתם לנו את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו – דרך הפתח הזה אני מכניס את כל החוקה שאנחנו חושבים עליה, שופטי בית-המשפט העליון, שלא נבחרו, לא מייצגים את העם, לא עמדו לבחירות מעולם, לא מייצגים…

מה לא "אכלנו" עם כבוד האדם וחירותו? מה לא קיבלנו מחוקי היסוד הללו? כמה שינויי סטטוס-קוו על-ידי הבג"ץ? ואחר כך אומרים: אתם רוצים לשנות פסקי-דין של בג"ץ, אתם רוצים חוקים עוקפי בג"ץ?

לכן אני אמרתי, גם אם היית מביא את עשרת הדיברות כחוק-יסוד של ועדת החוקה, הייתי מצביע נגד. אני לא מאמין בזה. אני לא יודע מה הכוונות שלכם בפנים. אני לא יודע מה אתם זוממים ביחד עם שופטי בית-המשפט העליון לעשות לנו.

אמירתו של דרעי, לפיה יתנגד להצעת חוק יסוד: עשרת הדיברות, מכיוון שהוא אינו סומך על פרשני החוק היושבים בבית המשפט העליון, אכן ראויה להתייחסות מעמיקה. יש מי שטוען כי הטענות של דרעי אז נכונות גם היום, בבואנו לדון על הצעת חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

טענות דומות נשמעות גם כיום. באתר זה, פורסמו לאחרונה שני מאמרים, המבקשים להסביר כי חוק יסוד: מדינת הלאום לא ישיג את מטרותיו ויזכה להתעלמות מצדם של שופטי בית המשפט העליון.

במאמרו של משה שטרן נטען כי

שופטי בג"ץ אינם מתהפכים על משכבם בלילות, מי מחשש שהוא יכבול את ידיהם הליברליות ומי בציפייה דרוכה שהוא יעניק להם את הגושפנקה השמרנית המיוחלת. כפי שהניסיון מלמד, חזקה עליהם שימצאו את הדרך לפסוק את פסוקם בכל סוגיה נפיצה שתונח לפניהם, איש לפי השקפתו ועמדתו, ממש כפי שנהגו עד עתה ביתר חוקי היסוד והעקרונות הנגזרים מהם… גם לכשיחוקק, הוא יעניק לכל היותר רוח גבית לעמוד השדרה הלאומי הפטריוטי, וכמובן קרדיט ליוזמיו בקרב קהל אוהדיהם, אך איננו צפוי לשנות כהוא זה את מאזן המסקנות של שופטי ישראל בציר היהודי-ישראלי; הללו יוסיפו להכריע בשאלות מהותיות על פי סולם מגובש של ערכים ותפיסות עולם.

דברים דומים כתב גם עו"ד שמחה רוטמן מהתנועה למשילות ודמוקרטיה:

זהו הכשל של חלק מיוזמי חוק הלאום, החוק שאמור להבהיר כי מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי. הנחת העבודה היא ששופטי בית המשפט העליון יקראו את החוק ויבינו שמדינת ישראל חייבת לשמור על זהותה כמדינה יהודית, והדבר ישפיע על פסיקתם ועל החלטותיהם. הו, תמימות קדושה… הבעיה היא בתפיסת התפקיד שאותה הביאו השופטים מבית הגידול שלהם. זוהי בעיה פרסונלית, ואותה צריך לפתור באמצעות שיטת המינוי של השופטים.

האם באמת יש מקום להרים ידיים מראש, ולהכיר בכך שאין כל תועלת בחוק? ברור שחוק יסוד: מדינת הלאום לא נועד ולא יוכל לפתור את כל החולאים המשפטיים של מדינת ישראל. במציאות המורכבת בה אנו חיים, אין לצפות כי פתרון אחד, טוב ככל שיהיה, ייתן מענה לכלל הבעיות. יתרה מזאת, כמי שהיה מעורב ביוזמת חקיקה זו מיומה הראשון אני יכול לומר בוודאות כי אף אחד מיוזמי ההצעה לא רואה בה פתרון קסם לבעיה כזו או אחרת. ההצעה כן נועדה לשמש חלק מרכזי מתוך ממכלול פתרונות המוצעים במטרה לסייע לישראל להיות מדינה יותר יהודית ויותר דמוקרטית, ובכללם גם גיוון הרכב השופטים.

שורש הטעות של דרעי, שטרן ורוטמן טמון בכך שהם בוחרים להסתכל על כלל שופטי בית המשפט העליון כמקשה אחת: חבורה פרוגרסיבית של שופטים שכל חפצם לפגוע בצביונה היהודי של מדינת ישראל. טענתי היא כי את שופטי בית המשפט העליון ניתן לסווג לשלוש קבוצות, שאינן בהכרח שוות בגודלן. עבור כל אחת מהקבוצות הללו, ישפיע חוק היסוד החדש באופן שונה.

קבוצה ראשונה מורכבת משופטים ציוניים-שמרנים-מסורתיים, אשר ישמחו להיתלות בחוק יסוד: מדינת הלאום בכדי להכריע בעתירות הנדונות בפניהם. עבור שופטים אלו, חוק היסוד יכול להוות בשורה של ממש, מכיוון שגם שופט המעוניין להישען על היסודות החוקתיים של ישראל כמדינה יהודית, מתקשה לעשות זאת כיום, בהיעדר דבר חקיקה מתאים.

לא מדובר בעניין תיאורטי: כשהשופט אדמונד לוי ז"ל, שהיה מזוהה עם הימין, נדרש להכריע בעניין העתירה נגד האיסור על איחוד משפחות פלסטיניות בתחומי ישראל, הוא בחר להצביע בעד קבלת העתירה ונגד התיקון לחוק האזרחות. את החלטתו זו נימק השופט לוי בכך שהנימוק הביטחוני, בשמו נעשה התיקון לחוק, כבר לא היה תקף. חשוב להבין כי הבעיה היא לא רק של השופט בבג"צ, אלא גם של הפרקליט, שמתקשה להגן על עמדת המדינה בהיעדר כלי חוקתי מתאים. השופט לוי אף הוסיף ואמר מפורשות שלו היה נמצא על כף המאזניים העניין הדמוגרפי-זהותי של המדינה, ייתכן שהיה מכריע אחרת בעתירה.

קבוצה שנייה מורכבת משופטים ציוניים-ליברליים-חילונים, שכנראה מלכתחילה לא מתלהבים מחוק היסוד שקובע עבורם (או אם תרצו, במקומם) מהו התוכן הראוי למושג המדינה היהודית. מרגע שיאושר החוק, יכולתם של שופטי העליון להתבסס באופן סלקטיבי על חוקי יסוד מסוימים, דוגמת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תוך התעלמות מחוק יסוד מדינת הלאום תהא מוגבלת. שלוש אפשרויות הכרעה יוצבו בפני אותם שופטים: הכרעה בניגוד לצו מצפונם; הכרעה התואמת את צו מצפונם אך סותרת את החוק באופן שיזמין ביקורת קשה נגדם ונגד בית המשפט; או הימנעות מהכרעה כלל. סביר שהשופטים הללו יבחרו באפשרות השלישית. אפילו השופט האקטיביסט הממוצע לא יוכל להתעלם מחוק יסוד כזה אשר יעמוד לצד חוקי היסוד האחרים. ואם יבחר להתעלם בכל זאת, הוא ישלם על כך מחיר ציבורי יקר. עבור שופטים אלה הופך חוק היסוד לכלי לריסון האקטיביזם השיפוטי.

קבוצה שלישית הינה השופטים הפרוגרסיביים-פוסט-ציוניים, אשר לא מתכוונים לאפשר לחוק יסוד כזה או אחר לשנות את תכניתיהם להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית. אלה ימשיכו בדרכם הסוררת עד לפרישתם, גם אם הנוסח של חוק יסוד: מדינת הלאום יאושר על ידי כלל 120 חברי הכנסת. ככל שזה נוגע שופטים אלה, התועלת הציבורית שבחוק נובעת מהסתכלות עליו בתור הגבהת המקפצה ממנה מטילים אותם שופטים את מימיהם צביונה של המדינה היהודית. וככל שהמקפצה גבוהה יותר, העוול נראה יותר למרחוק ועל ידי יותר אנשים. על כן, במקרים של פסיקות מהסוג הזה, סביר להניח שתתעורר תרעומת ציבורית עזה נגד בית המשפט העליון, אשר תיתן רוח גבית לשינוי שיטת מינוי השופטים ולגיוון הרכבם.

חוק יסוד: מדינת הלאום, לו יאושר, ישדר מסר ברור של הכנסת לבג"צ לקחת בחשבון גם את צביונה היהודי של המדינה. מה יחליטו שופטי בג"צ לעשות עם המסר הזה? שאלה שראוי שתישאל. אם הם יחליטו לקבל על עצמם את עול החוקה המעודכנת, זכינו. ואילו יחליטו לדבוק בעמדותיהם האישיות והתעלם מהמציאות החוקתית החדשה, זכינו בהזדמנות לקדם רפורמה נוספת בבית המשפט העליון.

הכותב הוא מנהל הפרויקטים של המכון לאסטרטגיה ציונית

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

11 תגובות למאמר

  1. באנגלית conservative משמעו שמרן. traditionalist משמעו מסורתי.
    דתי-לאומי משמעו national-religious.
    עושה רושם שהדתי לאומי אצלנו מציג את עצמו כקונסרבטיבי או מסורתי ומדובר במונחים שיש להם משמעות סמנטית שונה מאוד באנגלית.
    הניגוד של national-religious הוא universalist – secularist. זה שאהרון ברק איננו דתי-לאומי עדיין לא הופך אותו לפרוגרסיבי. במידה מסוימת בית המשפט העליון הוא קונסרבטיבי ומסורתי מאוד.

  2. לענ"ד מה שיקרה זה שבמשפטים הראשונים, שידרשו התייחסות לחוק החדש, ה"מחשב המשוכלל" שמשבץ את השופטים כבר ידע טוב מאוד איזה שופטים לשבץ כדי שהם יצרו את התקדמים המשפטיים הרצויים מה שיגרום לבעיה לשופטים אחרים לפסוק בצורה הפוכה…..

  3. מעבר לתועלת שהכותב ציין – win win עבור המחנה השמרני – חשובים מאוד גם המסר וההצהרה שהחוק הזה מייצר. המלחמה העיקרית שנלחמים בה בפוליטיקה היא מלחמת התודעה. השמאל, שחושיו הפוליטיים מחודדים פי כמה מן הימין, מבין כולו איזה מהפך תודעתי פוטנציאלי טמון בחוק יסוד הצהרתי שכזה. לכן הם מתנגדים אליו פה אחד, מגלאון ועד לפיד. הגיע הזמן שהימין יתעורר ויבין כמה כוח טמון בחוק מדינת הלאום. איזו רוח גבית אדירה הוא נותן לאידאה השמרנית-ימנית, ללא שום קשר להשפעתו על פסיקות בג"ץ. הסכם אוסלו ופתרון שתי המדינות הם ניצחון תודעתי אדיר של השמאל על הימין. הימין נרדם בשמירה ולא הציע פתרון מדיני אחר, ולכן לא היה לו שום סיכוי לניצחון תודעתי, עם זאת פתרון השמאל אינו אלא אטריות עבשות דאשתקד שנוסה וונוסה עם תוצאות מחרידות של נהר דם יהודי. לכן למעשה נוצר כאן ניצחון פירוס לשמאל, אבל איזה מחיר אדיר שילמנו? עד היום אנחנו חיים במציאות פגומה כתוצאה מניצחון השמאל על התודעה שהוליד את אוסלו. השמאל עבר לקרב הבא – רעיון מדינת כל אזרחיה, אותו הוא מקדם במלוא המרץ באמצעות הקרן לישראל חדשה. לאט לאט גם רעיון מדינת כל אזרחיה מחלחל לציבור. הימין חייב לשנות את המשוואה. לימין קיימת היום אפשרות להבין את שדה הקרב התודעתי הנוכחי, לבצר את רעיון מדינת הלאום, ולהביס לחלוטין את השמאל בקרב התודעתי על צביונה של מדינת ישראל. אנשי ימין, עורו. אין לנו ברירה אלא להעביר את חוק הלאום ולא, במקרה הטוב, עוד ארבעים שנה עדיין ננסה לתקן את הנזקים שהשמאל מייצר היום.

  4. טחנות הצדק טוחנות לאט. משפט אזריה הביא את העם לחוסר אמון מוחלט במערכת המשפט. חוק יסוד כזה או אחר זה כלום לעומת מה שצריך לעשות.
    א. מינוי שופטים צריך להיות אך ורק על ידי הציבור או נציגיו.
    ב. מינוי נשיא בית משפט עליון יהיה דמוקרטי. בידי נבחרי ציבור.
    ג. לא תהיה סמכות בידי שופטים לבטל חוקים בשום תנאי אף פעם. גם לא לטרפד חוקים. אין מבחן בגץ כי החוק הוא לא סטודנט.
    ד. עתירות יהיו אך ורק על ידי הנפגע או עורך דין מטעמו. שום עמותה פוליטית לא תוכל לעתור לבגץ.
    ה. ענייני קרקעות יידונו אך ורק בידי בית משפט למקרקעין שדורש ראיות מוצקות המוכיחות על קנין האדמות.
    ו. עתירות פוליטיות יידחו על הסף. עניינים פוליטיים צריכים להיות מוכרעים בידי נבחרי ציבור.
    ז. כל היועצים המשפטיים בכנסת ובמשרדי הממשלה ובצבא ובמנהל האזרחי יפוטרו לאלתר. ייעוץ משפטי יינתן אד הוק לכל נושא על ידי משרד פרטי שייתן שירותים משפטיים לממשלה. לא יהיה שום מעמד לאותו יועץ.
    ח.יוקם בית משפט מיוחד לטרור שכל ענייניו ינוהלו תחת מטרה אחת להרתיע ולמנוע את הפיגוע הבא. זה יהיה בראש סדר העדיפויות בשפיטה. בתחתית של התחתית יהיו זכויות המחבל ומשפחתו.
    ט. יחוקקו חוקי אנטי טרור חדשים, שיגדירו מיהו אוייב ויקבעו שאין זכויות אדם לאוייב. כל זכויותיו יילקחו וישללו ממנו.
    י.ייקבע בחוק שאסור להעמיד לדין פלילי חייל בפעילות מבצעית.מאלא אם העבירה אינה קשורה כלל למצב הלחימה. כמו הטרדה מינית או אונס או גניבה.

    1. אהבתי את הרשימה המקיפה של הנושאים.
      הלוואי ורק חלק קטן ממנה יתממש בימינו.

    2. זה יקרה בימות המשיח.
      מחכים למשיח כבר שנים אין קץ

  5. טוב, גם אם מה שנטען בכתבה נכון, לא עדיף להשקיע את האנרגיה הימנית – לאומית – שמרנית בכוון של שנוי הרכב הועדה לבחירת שופטים?

  6. מר ארבל,
    איזה משמעות יש לחוק הלאום שאתה כ"כ נלהב ממנו, אם אתה ועוד הרבה כמותך בבית יהודי נותנים אמון בתפיסת החברתית של השמאל? הסיפור של שמאל וימין הוא ממש לא חוק לאום, המחלוקת האמיתית היא בנושאים חברתיים- אנושיים. חוק לאום זה נגזרת.
    מזל שיש אנשים טובים במידה שכן מבינים את זה

  7. הכותב לא מבין מהחיים שלו, או סביר יותר, מבין שהוא כותב דברים מופרכים אבל אומר אותם בכל זאת מסיבותיו.

    די בכך שנתבונן בפסק הדין של בג"ץ מ-2005 בפרשת צחי הנגבי השנייה, שבו כל השופטים, כולל שמרנים כמו טירקל, תמכו פה אחד בפסיקה המטורפת שצפצפה על חוק יסוד: הממשלה החדש שקבע ששר שמעורב בפלילים יסיים את תפקידו רק אחרי הרשעה עם קלון בפסק דין סופי אחרי ערעורים, כדי להבין ששופטי בג"ץ הנוכחיים לא יתנו לשום חוק, ואפילו לא חוק יסוד מפורש, לבלבל אותם.

    לא כל שכן כשמדובר בחוק מגומגם ומעורפל כמו חוק הלאום שלא אומר בעצם כלום בנוסחו הנוכחי.

  8. לכותב יש כשל לוגי בסיסי. טענתו ש"האם באמת יש מקום להרים ידיים מראש, ולהכיר בכך שאין כל תועלת" היא ההפך מההגיון. מי שלא מרים ידיים משקיע את הכוחות באפיקים יעילים ולכן חייב לשים לב באיזה אפיקים אין תועלת ולעזוב אותו. רק מי שמרים ידיים מראש לא אכפת לו לבזבז משאבים לדבר שאין בו תועלת.

  9. אתה מציג צד אחד של המשוואה: האם החוק ישפיע על השופטים בכיוון אשר רוצים המחוקקים. ותשובתך נכונה, על חלק כן ועל חלק לא.
    מתעלם מההצד השני: ניצול החוק בכיוון ההפוך לעמדת המחוקקים. כך נעשה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. והחוק הולך באותה דרך. השופטים מוסמכים לבטל חוקים של הכנסת. הנה, הוסיפו עוד חוק יסוד, ועוד בסיס לסמכות השופטים לבטל חוקים.
    והפעם, בשונה מהעבר, המחוקקים מודים בסמכות השופטים, ומרחיבים את בסיס הלגיטימיות שלהם.
    הדברים אינם בעלמא. אמנון רובינשטיין כתב כי החוק יכול להיות מנוצל בידי השופטים לקעקע נושאים נוספים ברוח הפרוגרסיבית. ויזהר הס, מראשי התנועה הקונסרבטיבית, הגיב בהתלהבות.